אנחנו נפגשים בביתו שבמעלה־אדומים. הוא רק בן 23, תלמיד ישיבה לשעבר, בוגר מכינת נוקדים, בשירותו הצבאי היה מפקד בשריון. בן־שמעון הוא בנם של אריק, אחד מיועצי התקשורת המוכרים בציונות הדתית, וטובה, רכזת פדגוגית וחברתית באולפנת שעלבים. כשהוא מתאר את רגעי הפציעה הוא מרים את מכנסיו וחושף פגיעה קשה מאוד באזור הירך. הפצע עדיין אדום, ענק וטרי.
"זה עוד נראה טוב עכשיו", הוא מרגיע, "אבל הפצע היה חמור מאוד. הכדור התנפץ לרסיסים רבים, אפילו לא עבר דרך הרגל אלא פשוט נתקע בתוכה. ויש עוד פגיעה שחטפתי בדופן של הבטן שהיה לה פוטנציאל נזק גדול מאוד, אבל הוא פספס במילימטרים את המעיים. אחרי שנפצעתי עוד הספקתי להגיב, ופשוט רוקנתי על המחבל את כל המחסנית".
חשבת שתצליח לתפקד ככה?
"תראי, יומיים לפני כן הייתי במטווח. בתחילת המלחמה סיימתי את ההכשרה שלי להיות מאבטח, ובתקופת ההכשרה למדתי איך לירות מהר באקדח. לימדו אותי את הטכניקה. עשיתי מטווח בכרמיאל כדי לראות שאני בכושר, ושם ראיתי שאני יודע לירות מהר. זה גם מה שהציל אותי בפיגוע – התגובה שלי הייתה מהירה יותר אפילו ממה שדמיינתי".
הזיכרונות שלו מאותם רגעים עמומים. "אני אשקר אם אומר שאני זוכר הכול. חלק הייתי צריך להשלים ממצלמות האבטחה, כי בשלב הזה כבר נשענתי פצוע על הגדר. אבל המחבל הראשון הפתיע, ואני קולט שיש עוד מחבל חי, ואני כבר פצוע., הוא רץ לקחת את האקדח של יניב ששכב על הרצפה, כיוון לו לעורף ולא הצליח לירות. בינתיים יריתי בו שלושה כדורים. הוא התחיל לברוח, ואז הגיע שוטר, רדף אחריו והם ירו זה בזה. כשראיתי את השוטר צעקתי 'מאבטח! מאבטח!".
למה?
"בגלל קסטלמן. זה מה שעבר לי בראש. פחדתי מזיהוי שגוי שלי כמחבל, ולא רציתי לחטוף כדור. זה פחד שהיה לי גם קודם לכן. הייתי אומר לעצמי: 'אוקיי, יהיה פיגוע, אני אזרח, אין עליי משהו שמראה בוודאות שאני יהודי…' זה הדבר הראשון שעלה לי לראש. למזלי השוטר הבין את המצב ולא ירה בי. הוא רדף אחרי המחבל, ניהל איתו קרב וחיסל אותו".
באותו רגע נגמר האירוע, ובן־שמעון מצא את עצמו שותת דם על הכביש. "פתאום השתרר שקט, והבנתי שאפשר להירגע. אני מסתכל על הירך שלי וקולט שם פצע פתוח מכוער מאוד. את הפציעה באגן הרגשתי כמו דקירה קטנה לעומתו. השניות הראשונות אחרי הפיגוע היו אבסורדיות, לקח זמן עד שהגיעו לטפל בנו. קודם הוציאו משם פלסטינים שהיו ברכב באזור, שלפו מהם תעודות מזהות, חיכיתי שניות ארוכות עד שבאו לטפל בי, וזה היה כמו נצח. בזמן הזה ראיתי מישהו מצלם את הזירה בטלפון, ואני לא מבין למה הוא לא מטפל בי. ואז הגיע אליי השוטר כ' וכמה אזרחים נוספים ושמו לי חוסם עורקים. הוגדרתי בהתחלה אנוש בגלל אופי הפציעות, ופינו אותי להר הצופים".
לבית החולים הגיע בלי המכשיר הסלולרי שלו. "ניסיתי לתפוס את אמא שלי מהאמבולנס ולהודיע לה שאני חי. מבחינת ההורים שלי זה היה עוד שעה וחצי של סיוט מתמשך. הם לא ידעו מה קורה איתי, אמא שלי חזרה לרכב אחרי האירוע ולא מצאה אותי שם. היא התקשרה לאבא שלי, והוא התחיל לבכות בטלפון מרוב דאגה, הם חשבו שאני לא בחיים. אמרו לה שפינו אותי להר הצופים עם עוד אישה הרה שנפגעה קשה מאוד. בה בעת היה עדכון על צעיר שנהרג בפיגוע, והם היו בטוחים שאם פינו אותי לשם זה אומר שאני כבר מת. כשאבא שלי הבין שאני חי והגיע לבית החולים הוא רכן מעליי בבכי, חיבק ונישק אותי. אמא שלי אמרה: 'סליחה שברחתי'. אמרתי לה: 'אמא, אם לא היית בורחת היית מתה'".
אני מנסה לתפוס את אמא שלי באמבולנס ולהודיע לה שאני חי. ההורים שלי לא ידעו מה קורה איתי. אמא שלי חזרה לרכב אחרי האירוע ולא מצאה אותי שם. היא התקשרה לאבא שלי שהתחיל לבכות בטלפון מרוב דאגה, הם חשבו שאני לא בחיים
אריק, אביו של בן־שמעון, עובד כבר שנים בתחום התקשורת והוא מהחתומים על הצלחת הקמפיין של סמוטריץ' בבחירות האחרונות.
אבא שלך למוד ניסיון בתפעול של אירועים תקשורתיים, אבל מן הסתם הוא לא דמיין שהוא יצטרך יום אחד לדברר את פציעת בנו.
"כמה הוא לא האמין? הוא אפילו שאל אותי למה אני קונה אקדח. הוא חשב שאני לא צריך את זה. השותף שלו לעבודה צחק שברגע שהוא ראה אותו מתחיל להוציא הודעות לתקשורת, הוא נרגע והבין שאבא שלי חוזר לעצמו".
מה שכביכול הפנה את הזרקור התקשורתי אליך על פני האחרים שהיו בזירה.
"נכון. התחלנו לקבל הרבה הודעות מעיתונאים שהתעניינו בסיפור שלי. זה שם עליי את הכותרת של 'הגיבור'. אני מרגיש קצת אי־נוחות עם זה, כי יניב לוי היה שם ועשה לא פחות ממני, והוא גם נפגע הרבה יותר. הוא איבד את האצבעות ואיבד את העבודה שלו בגלל זה. אנחנו בקשר טוב יחסית, ואני בטוח שהוא לא נוטר לי טינה. אני גם לא אגיד שהפרסום הזה לא עושה קצת נעים לאגו. אף על פי שאני לא רואה בעצמי גיבור, מגניב להיות מוכר. אבל לא עשיתי זה בשביל להיות גיבור ולהיות מפורסם, עשיתי את זה נטו כדי להציל את אמא שלי ולחסל מחבלים".
הופתעת לגלות שהיו לך כאלה אינסטינקטים?
"קצת. אני משער שאני לא היחיד שניסה לדמיין איך הוא יתפקד באירוע כזה. אבל תמיד אמרתי לעצמי, וואללה, יכול להיות שאני אברח. באירועים כאלו יש שלוש תגובות אפשריות – Fight, Flight, or Freeze – לברוח, להילחם או לקפוא במקום. לא ידעתי מה תהיה תגובתי מתוך השלוש. אז אני לא מופתע לגמרי, אבל אני שמח שזה היה האינסטינקט שלי".
אתה מתאר רגע קשה מאוד בפיגוע, שבו פחדת להיהרג בגלל זיהוי מוטעה כמחבל. עד כמה זה השפיע על ההחלטה לפעול?
"המקרה של יובל קסטלמן אירע לא הרבה לפני הפיגוע הזה. אני חושב שהרעיון להביא להרבה אנשים נשק הוא טוב בתיאוריה, אבל הוא מנוהל רע מאוד. יש הרבה מאוד אנשים שאינם מוכשרים לירות באקדח. כשעשיתי את ההכשרה הראשונית שלי לאקדח ראיתי שם הרבה אנשים מבוגרים שאמרתי לעצמי שבאירוע אמת הם לא היו מצליחים לשלוף נשק בצורה נכונה. יכול להיות שהיו מפספסים או פוגעים במי שלא צריך. החזקת אקדח דורשת מיומנות וגם שמירה על נהלים קפדניים. בפיגוע ראיתי מישהו שחמש דקות אחרי שנגמר האירוע עדיין האקדח היה בידו באצבע על ההדק. זה לא אמור לקרות. בקלות יכול היה להיפלט לו כדור על מישהו. אלו דברים שלומדים כבר בטירונות. הייתי בלחץ לסמן לכולם שיגידו לו להוריד את האקדח".
הסיפור של בן־שמעון יכול היה להיעצר כאן, אבל הוא מקבל נפח אחר כאשר מתבהר גם סיפורו האישי.
"אני גיי", הוא מתוודה, "זה כבר לא סוד. בעבר הייתי יו"ר נוער הבית היהודי, יו"ר נוער הריבונות, ואני פעיל גם בארגון שב"ל. אני הומו, איש ימין־מרכז, ובן לאיש ימין מובהק".
מתי יצאת מהארון?
"באופן פומבי לפני שנתיים. עשיתי את זה במצעד הגאווה הירושלמי. אבל לפני כן היו הרבה רגעים פרטיים שבהם נחשפתי בפני הקרובים אליי".
מתי הבנת שאתה כזה?
"בערך בגיל 13. אבל רק בגיל 15 הבנתי מה זה אומר. הייתי ילד תמים וחמוד, וגם כשהבנתי המשכתי לחיות עוד שנתיים בהדחקה. חשבתי שאצליח להתגבר על זה לבד. בגיל 15 הלכתי לפנימייה בבית־אל, ושם אתה שומע כל הזמן במסדרונות את החברה צועקים זה לזה: 'יא הומו', 'יא קוקסינל'. אתה חולק פנימייה עם חבורה של בנים, שזה גם ככה מאתגר בפני עצמו, אבל זה לא היה הקושי המרכזי. החלק הקשה היה הפחד לאבד את החברים שרכשתי ברגע שהם יגלו שאני כזה".
בין השישית לשביעית, בחופש הגדול, התחולל השינוי. "החלטתי שאני חייב לספר להורים שלי, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה. הערתי אותם באמצע הלילה, הושבתי אותם ליד השולחן והשארתי מחשב פתוח ובו מכתב ארוך. השארתי להם קפה וברחתי לחדר. שכבתי שם מקופל לתוך עצמי, מת מפחד מהתגובה שלהם. הייתי בטוח שייקח להם חצי שעה להתאפס על עצמם, אבל בתוך שתי דקות הם קראו לי ואבא נתן לי חיבוק ענק. הם אמרו לי: 'הכול יהיה בסדר', ואמא שלי ואני נשארנו לדבר על הספה".
ההורים שלך הם אנשים מאוד דתיים, הופתעת מהתגובה הזו?
"כן. הם קיבלו אותי מההתחלה, ואני יודע שזה נדיר. הם אנשים מאוד מאמינים ואין לי ספק שזה היה להם קשה. אבל תמיד אזכור להם את זה שהם הלכו איתי ואמרו 'מה שטוב לך, אנחנו פה'. ברור שאחר כך היו דיונים ואפילו ויכוחים על מהם גבולות הגזרה, אבל הם אף פעם לא הציעו לשלוח אותי לטיפולי המרה. אני שומע המון סיפורים על בני נוער שמעיפים אותם מהבית ואני מודה על זה שהסיפור שלי לא הסתיים ככה".
היציאה הפומבית מהארון לא הייתה פשוטה מבחינתו. "הרבה אנשים מתקשים להבין למה זה חשוב מבחינה נפשית לצאת מהארון. אני אוהב לומר שבעצם היה לי אסימון והוא סימן את הזמן שהיה צריך לעבור עד שהוא נפל, והבנתי שהשד לא כזה נורא".
"אני נתקל בכל יום בסיפורים על דתיים שקשה להם בסביבה, קשה להם עם המשפחה, קשה להם עם החברים, קשה להם בישיבה. ואני רוצה להראות להם שהחיים כהומו יכולים להיות ראויים וטובים"
כלומר?
"להורים שלי למשל לקח זמן לאסימון ליפול, לקלוט שהוא לא כזה גדול ושאני לא פתאום אהיה מנודה. אבא שלי הוא איש יחסי ציבור והוא תופס את החברה במובן של איך הדמות הציבורית שלך משתקפת בתוכה. הוא נורא חשש מהווידויים הפומביים האלה, נורא רצה לשמור עליי, עד שהוא הבין שזה באמת לא כזה קריטי. אז כשהייתי בשביעית התחלתי לצאת מהארון מול חברים טובים. הבנתי שהם מקבלים אותי, והאסימון טיפה נפל. ככל שנחשפתי בפני יותר אנשים ככה הבנתי שאני צריך פשוט להתחיל ללמוד לחיות עם זה".
אולי הניצחון הגדול הוא שהלהט"ביות שלך לא תהפוך לעניין בהקשר של סיפור הגבורה שלך?
"תראי, אני מקרה יחסית נדיר במופע שלו, כי יש גם הרבה סיפורים לא טובים על להט"בים ממשפחות ליברליות הרבה יותר שחווים קשיים. נדמה לי שאחד מבכירי הלהט"בים אמר משהו בסגנון של אפשר להתקדם הלאה. לדעתי אנחנו עוד לא בשלב הזה. יש עדיין המון עבודה לעשות ועדיין הרבה מאוד להט"בופוביה. אולי בהקשר שלי אין ניגוד בולט בין הצדדים, אבל עדיין יש הרבה אנשים שמחפשים לצייר את ההומו הסטריאוטיפי בכל מיני הקשרים. יש הרבה אוכלוסיות שנאבקות בלהט"ביות דרך הפחדה".
כלומר?
"להגיד אילו חיים קשים הולכים להיות לך כהומו כדי לשכנע אנשים ללכת לטיפולי המרה. גם אני אוהב את המשקפיים הוורודים שמסתכלים על העולם כמתקדם, אבל אני נתקל בכל יום בסיפורים על דתיים שקשה להם בסביבה, קשה להם עם המשפחה, קשה להם עם החברים, קשה להם בישיבה. ואני רוצה להראות להם שהחיים כהומו הם אפשריים. שהם יכולים להיות ראויים וטובים. באופן אישי גם לא אכפת לי אם בן אדם יחליט ללכת לטיפולים כלשהם, העיקר שהוא לא עושה את זה מתוך פחד שיבטלו אותו בחברה. אין לי בעיה עם טיפולים פסיכולוגיים, העיקר שהם נעשים בהבנה של המשמעות, שהוא עושה את זה מרצון להגיע לבירור אמיתי לגבי הנטיות שלו".
מה דעתך על האופן שבו הרבנים והמחנכים מתמודדים עם העניין?
"האמת שהייתה לי שיחה על זה עם אחד הרבנים שלי. היו לנו שיחות עומק ארוכות מאוד. בשלב מסוים הבנתי ממנו שכל העניין הזה פשוט חדש להם. שגם הם לומדים אותו. שהם לא מכירים ושהם מנסים לעשות את הטוב ביותר שהם יודעים. באחת השיחות שאלתי אותו למה הוא חושב שהומואיות צריכה להשתנות. הוא ענה לי בכנות: 'אני בן אדם דתי, וקשה לי להאמין שא־לוהים נתן איסור בלי שיש לבני אדם דרך לקיים אותו'. כשהוא אמר את זה כאב לי ממש, אבל הבנתי אותו. הבנתי את המקום הדתי שממנו הוא פועל".
בסוף השיחה בינינו בן־שמעון מתעקש לקום וללוות אותי לדלת. הוא עדיין צולע קלות, חולשתו ניכרת. אני נזכרת שלא דיברנו על הכאבים שהוא חווה בשיקום, שהוא לא העלה את הנושא לרגע.
כשאתה חווה עכשיו את כל המשמעויות של ההחלטה שלך לפעול, ואת השיקום הארוך שעוד מצפה לך, יש גם רגעי חרטה?
"שלושת החודשים הראשונים היו אינטנסיביים מאוד", הוא משיב, "היום אני במצב טוב הרבה יותר, בשלב שכבר מתחילים לראות את הסוף. אני גם מוכרח לומר שמחלקת השיקום החדשה בהדסה הר הצופים מדהימה. המקום הזה הציל אותי. יהיו תופעות פיזיות שכנראה יישארו לי לכל החיים – יש לי עצם שנשברה ולא קל לצאת מזה. אבל זה לא גורם לי לחשוב לרגע שלא הייתי צריך לעשות את זה. מה שעשיתי – עשיתי, ואין חרטות".
