באחד הרחובות של נאפולי מצאנו גלידריה מדהימה. אני חיכיתי עם שקד בחוץ כשאלון נכנס עם בארי לבחור טעמים. בארי ביקש גלידה אדומה וכתומה. אלון הזמין לו מלון ופירות יער, ושאל אותו אם הוא מזהה באיזה טעם הגלידה הכתומה. כשבארי ענה "מלון" בלי לחשוב פעמיים, אלון כמעט נפל מהכיסא (שלא ישב עליו). "הילד גאון", הוא אמר לי, "רוב האנשים שאני מכיר לא היו יודעים לזהות". ואני עניתי: "הילד גאון, אבל כנראה שהוא הצליח לזהות כי בראש שלו יש ממש קצת דברים ביחס לאדם מבוגר. יותר קל לו לזקק דברים".
והבוקר הוא בוקר קיצי של אוגוסט בבית הקפה הנעים של משק יעקבס, ואנחנו יושבים ארבעתנו סביב שולחן עץ עגול שובה עיניים ולב, עמוס גבינות ופירות וכריכים ואפילו סלט, ואני לא מתרכזת. אני טועמת ולא יודעת מה אני אוכלת כי כל החושים שלי תפוסים כרגע. אני רוצה לגשת למאפייה שפה ליד, הריח משגע אותי. ואני רוצה להיכנס דרך הדלת השקופה אל המעדנייה, לראות את גושי הגבינות היפים, וגם למען האמת מתחשק לי לאכול גלידה טובה מהגלידריה הצמודה. אני מרגישה כמו ילדה קטנה בלונה פארק, שיכורה מהעולם הקרוב.
מדובר בגן עדן לחובבי הז'אנר. משפחת יעקבס, חמישה אחים, שכולם פרט לאחד עובדים במשק ומייצרים גבינות מעולות מחלב בקר, כבשים ועזים. את הגבינות הטובות שלהם הם מכניסים לתוך לחמים מתוצרת המאפיה הסמוכה "אגדת לחם" – השייכת לאחת הכלות של משפחת יעקבס ואחותה – קצת ירקות קלויים, קצת ממרחים טובים והרי לכם כריך מהאגדות. אבל בואו רק לרגע נניח בצד את העובדה שמשפחת יעקבס חיה את החלום, ונדבר קצת על האוכל.
התפריט מורכב ממנות "קרות": פלטות גבינות ופירות, סלטים, כריכים, מאפים מתוקים ומלוחים. אנחנו הולכים על פלטת גבינות זוגית, סלט ירוק ושני כריכים. ואז מאפה אחד שבלולי וירוק קורץ לי מהויטרינה. זרמתי איתו.
מגש הגבינות היה יפהפה וכלל שבעה או שמונה סוגים של גבינות – קממבר, גאודה עשבי תיבול, נתח יפה של סנט מור, לאבנה מעולה וגם קרקרים, ממרחים ופירות. הוא היה כל מה שאדם צריך בבוקר. לפחות חשבתי כך לפני שטעמתי מהסלט הירוק: עלים ירוקים ופריכים, צנוניות, דפי זוקיני דקיקים וטריים ושקדים קלויים. מעל כל זה נחו להן ברוסקטות מלחם קלוי בשמן זית ועליו פרוסת סנט מור. זהו. לחם וסנט מור. ברוסקטה שהיא כל כך לא מובנת מאליה כי היא כל כך עשויה טוב.
את הכריכים אפשר להזמין בגרסה רגילה, או בגרסת מיני – ביסון קטן שאומר הכל. הלכנו על ביסים. שניהם היו קלאסיקות: האחד סנט מור וסלקים, השני מוצרלה, עגבניה ופסטו בזיליקום. שניהם היו מצוינים – יחסים נכונים בין גבינות לירק, לא רטובים מדי, לא יבשים מדי ונדמה שזה מקום שאי אפשר ליפול בו.
זוכרים את המאפה הירוק שקרץ אליי? הוא היה בריוש מופלא ומגולגל, ממולא עלים של מנגולד ותרד עם גבינות ושקדים קלויים. השעה לא הייתה שעת בוקר מוקדמת, אבל נדמה כאילו הרגע הוא יצא מהתנור. כל כך טרי היה, ומסוג הדברים שגורמים לי לריב עם אלון מסביב לשולחן: אני זוללת הכל לפני שהוא הספיק להגיע לזה.
לקינוח בחרנו מהוויטרינה הקטנה מאפה גבינה עם קראמבל והמון נקודות שחורות של וניל ושבלול שוקולד כזה של פעם עם קקאו וסוכר שהזכיר לי נשכחות מהילדות. ככה זה בבית הקפה של יעקבס – דברים פשוטים שעושים טוב.
בישראל כמו בישראל קיים בלבול בין השמות "סנט מור" ל"בושה". אלו שתי גבינות קרובות בטעמן אך שונות. הסנט מור היא בצורת גליל צר, מיוצרת על קש שחוצה אותה לאורכה (החמצן שנכנס דרכו משפיע על טעמה), ועטופה בפחם ערמונים. גבינת הבושה היא גליל רחב יותר והעובש העוטף אותה הוא לבן. הגבינה העגולה שאתם רואים פה בתמונה היא למעשה בושה, אבל כמעט כל ישראלי יגיד לכם שזוהי סנט מור. ואם לרדת עוד ברזולוציה, כל גבינת "סנט מור" שמיוצרת מחוץ למחוז אנדר ולואר שבמרכז צרפת – היא לא סנט מור.
