ד"ר חנה פרידמן, בת 47, נשואה לאביעד ואמא לאברומי, רעות, מעין, שקמה ואיתמר, גרה בתל–אביב ומנהלת את בית הספר "פלך" בעיר.
זיכרון ילדות תרבותי. בגיל תשע נסעתי לחו"ל לראשונה. זו הייתה שנת שבתון של ההורים ובילינו בבוסטון, ליד אוניברסיטת הרווארד שבה ההורים עסקו במחקר מחשבת ישראל. עבורי היו בשנה הזו המון חוויות מכוננות. אחת מהן הייתה לשבת מול מסך במוזיאון הטבע, ולראות סרט שמתחיל בילד ההולך ברחוב, מתרומם וסוקר את הרחוב מלמעלה, מתרומם עוד ומשקיף על היבשת, כדור הארץ, מערכת השמש, שביל החלב וגלקסיות שלמות. העיניים שלי כמעט קפצו מחוריהן בתדהמה כשגיליתי כמה גדול ורחב העולם. כשהסרט נגמר אני זוכרת שמשכתי בזרועה של אמא, ושאלתי: "אמא, תזכירי לי, מה הסיפור היהודי?"
ספר שקראת פעמיים. אני אוהבת לחזור ולעלעל בספרון "חסידים צוחקים מזה", אוסף של רעיונות מפי הרב מנחם פרומן ז"ל. מבטו של הרב פרומן על א־לוהים ועל החוויה הדתית הוא רציני ונוקב ונכסף ומתגעגע, ויחד עם זאת ציני ומשועשע ולעיתים אנרכיסטי ממש.
דמות שמעניקה לך השראה. אבי מורי, הרב פרופ' יעקב יהושע רוס. אולי האדם היחידי שלמד שנים ארוכות בישיבת פוניבז' והשלים דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת קיימברידג'. למרות כל התחכום שלו (כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב), אבא נשאר בסוף יהודי פשוט העמל בתורה ובתפילה. כשהיה בחור ישיבה עני הסכים אחד הגבירים בבני־ברק לתרום לו ש"ס גמרא בתנאי שיתחייב ללמוד בו כל יום מימות חייו. עד היום, כשהוא בן 88, אבא משתדל לעמוד בהתחייבות.
יוצר שאהוב עלייך במיוחד. קובי אוז. אני אוהבת את המיקס הייחודי שהוא יוצר בין מזרח למערב, את האופן המשוחרר שבו הוא מעניק פרשנות מוזיקלית משלו לקלאסיקה הישראלית. הוא מצחיק, יצירתי, נדיב וטוב לב. זכיתי ללמוד איתו דף יומי מספר שנים במסגרת קבוצה שהקים ב"עלמא". את אותם הדברים שהוא עושה במוזיקה, הוא עושה מול דף גמרא: מייצר יום־יום הרכב ג'אם סשן חדש, גורם לכולנו לתת את המבט הפרטי שלנו לכתובים. מיום שהקמתי בית ספר נאלצתי לוותר על המפגשים האלה והם חסרים לי מאוד.
תמונה על הקיר שלך. הבית שלנו מלא בתמונות. את חלקן הגדול ציירה אחותי, בת-שבע, יוצרת פורייה שגרה בדירת חדר בבריסל ולא יודעת איפה לאחסן את כל אוצרותיה. אחת לכמה זמן אביעד ואני בוחרים יצירה או שתיים, ממסגרים ותולים אצלנו בסלון. אין לנו ספק שאנחנו מחזיקים בבית אוסף שבבוא היום ייקרא "בת-שבע המוקדמת", ומוזיאונים יתחננו לשאול אותו לתערוכות.
נוף שפותח לך את הלב. האמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית שבהר הצופים. המקום הזה הוא הקצה של ירושלים הצפונית, ממנו והלאה מתחיל מדבר יהודה. מעבר לנוף הפראי ותחושות "קצה העולם", המקום ספוג בהמון זיכרונות שצברתי ב־15 השנים שביליתי באוניברסיטה. לשם ברחתי לשעות תפילה ומחשבה צלולה, שם דמיינתי את הרב קוק נואם בטקס חנוכת האוניברסיטה, שם ליוויתי את אמי כשקיבלה את תואר הדוקטורט שלה, ושם אני עצמי קיבלתי את שלי. יותר מדי ממני נשאר שם, בין ספסלי האבן והרוחות.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו. שוקולד. בכל צורה. טוענים שהוא הולך ונעלם מן העולם. נראה לי שאני אחראית לחלק גדול מהמחדל.
