חדרו של דניאל עמית מעיד על בעליו שמתגורר כאן אמן רב־תחומי. מול הכניסה לחדר תלוי פוסטר גדול של להקת המטאל האלטרנטיבית האהובה עליו Art of Dying, מתחת לפוסטר נמצא סינתיסייזר, מימין שתי גיטרות – אחת חשמלית ואחת קלאסית, ומשמאל – סטודיו הציור שלו, כשעל צג המחשב איור מתוך ספר הקומיקס "אוטיסטה 2" שהוציא לאחרונה.
אם השם של עמית נשמע לכם מוכר, זה כנראה בזכות ההופעה שלו בתוכנית אקס פקטור לפני כארבע שנים, כשהיה בן 16 וחצי. הוא עלה על הבמה חמוש ברעמת תלתלים וחיוך מבויש, ובביצוע שלו לשיר "הנסיך הקטן" גרם לשופט רמי פורטיס ולרבים בקהל הצופים לדמוע.
מעבר לקול המיוחד שריגש את כולם, עמית הציג באותו אירוע גם חולצה עם הכיתוב "אני אוטיסט גאה", שאיתה הוא גם מופיע לריאיון שאני מקיים איתו בדירת אמו ברמת־גן. "הסיפור עם החולצה הוא מאוד משעשע", הוא מסביר. "בגיל 14 עברתי ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד, והתלמידים האוטיסטים שלמדו איתי בכיתה קיללו אחד את השני במילה 'אוטיסט'. הרגשתי שזה אבסורד שילדים אוטיסטים מקללים בעצם את עצמם, ומתביישים באוטיזם שלהם. כשראיתי שגם הפנייה למחנכת לא עזרה, החלטתי להסתובב בבית ספר עם חולצה שרשום עליה 'אני אוטיסט גאה'. למרות שבהתחלה היו קטעים שהילדים בכיתה החרימו אותי ואפילו המורים לא הבינו למה אני הולך עם החולצה, בסופו של דבר אחרי שלושה חודשים ברצף שלבשתי אותה, הילדים כמעט הפסיקו לקלל, וביומולדת שלי אחד מהם הודה שהוא מקווה שכל האוטיסטים יהיו גאים כמוני".
עבר הרבה זמן מאז, למה אתה ממשיך ללכת איתה?
"אני מקפיד להצטלם איתה ולהסתובב בה עד היום, כי אני רוצה לנפץ סטיגמות שיש על אוטיזם, ולהראות שאני שווה ושאני גאה במי שאני. בעיניי החולצה גם עוזרת לי להסביר את עצמי לעולם, כי העולם לא תמיד מבין כשאני מתנהג מוזר והחולצה עוזרת לו להבין את זה".
כשמדברים עם עמית, כל הסטיגמות על אוטיזם נעלמות: הוא נראה רגיל ומדבר רגיל, ואולי אפילו ברמה גבוהה מהרגיל – אלא שהאוטיזם שלו, הוא מסביר, נובע בעיקר מבעיית תקשורת. "באופן כללי אוטיזם זו לקות שעובדת על הרבה תחומים, ובגלל זה קשה מאוד להסביר אותה. הדבר העיקרי בלקות הזו הוא קושי בתקשורת: אדם ממוצע עם אוטיזם בתפקוד גבוה כמוני מתקשה להבין קודים חברתיים. אני לדוגמה, לא מבין פרשנויות של אחרים, ולא תמיד יודע איך להיות מתואם חברתית מול האדם שמולי. למשל, אני עלול לדבר ולדבר, בלי לשים לב שלאדם שמולי אין סבלנות לשמוע את הקשקושים שלי, ואני פשוט אמשיך לחפור לו. זו דוגמה לקושי להבין את האחר ולקושי להיכנס לתחום שלו. זו גם דרך לשחרור לחץ במקרה של חרדה. יש על זה פרק בספר 'אוטיסטה 2'. יש אוטיסטים עם אינטליגנציה ממוצעת ומעל הממוצע, ויש כאלה שיש להם חושים חדים מאוד, ואצלי זה מתבטא בציור ובמוזיקה".
תרפיה עצמית
ספר הקומיקס החדש של עמית, "אוטיסטה 2", מגיע ארבע שנים אחרי הספר הראשון שבו סיפר בהומור על חייו כילד אוטיסט. הספר הנוכחי מדבר כבר על חייו כבוגר אוטיסט. הוא עוסק בדייטים, בגיוס לצה"ל, בדיכאון הקשה שחווה עקב פרידת החברה, וכולל הרבה צחוקים על אמא שלו – והכול בפתיחות רבה נטולת פוליטיקלי קורקט. אני שואל אותו איך הוא מיישב את הסתירה שבין סגנון הכתיבה שלא דופק חשבון ומלא בביטחון עצמי, לבין חוסר הביטחון שהוא מפגין מחוץ לספריו. "זו שאלה קשה", הוא משיב. "לדעתי, העובדה שאני חסר ביטחון לא קשורה לזה שאני אומר או לא אומר דברים בפרצוף. אני אוטיסט. אוטיסטים לא מבינים סיטואציות חברתיות, לא מבינים מתי הם פוגעים באנשים ומתי לא, ולכן הם אומרים את כל מה שהם חושבים ישר לפרצוף. זה גורם לחיכוכים ובלגנים, כי חלק מהאנשים לא מבינים שזה האוטיזם, ואני לא מתכוון שהם ייעלבו ממני. 'אוטיסטה 2' נכתב מצורך של תרפיה עצמית, וכדי שזה יעבור, הייתי חייב להיפתח בפני הקוראים, כדי שהם יוכלו להבין ולהזדהות. הייתי צריך להיות כן עם עצמי ולהתמודד עם שדים מעברי, וזו הייתה הדרך שלי להחלים. היה חשוב לי שמי שיקרא את הספר יֵדע ויבין איך אני מרגיש, כי קשה להבין אוטיסטים".
בסוף הספר אתה כותב על מעין ניתוח שבו אתה הופך לאדם נורמטיבי, וחברך חגי הופך לאוטיסט. מה רצית להעביר בסיפור הזה?
"הסיפור 'הפוך' הוא סיפור בדיוני שנולד מדיון פילוסופי אמיתי שערכתי עם חגי, חברי לאימוני הכושר, שבו שנינו מדברים על ההבדלים בין להיות אוטיסט לבין להיות רגיל, ועל היתרונות והחסרונות שבכל אחד מאיתנו. חגי אדם נורמטיבי – רגיל בתפקוד נמוך, ואני אוטיסט – בתפקוד גבוה. אני חושב שמוסר ההשכל מהסיפור שכתבתי הוא שאי אפשר להבין באמת אדם אחר עד שאתה לא נמצא בנעליים שלו, ואני גם מעביר מסר לאנשים: שכל אחד מאיתנו צריך לקבל ולאהוב את עצמו בדיוק כמו שהוא, כי אנחנו כולנו עם קשיים ויכולות. אי אפשר להתייחס רק למה שקשה, צריך לזכור גם את היכולות ואת הדברים החזקים שיש בנו ולהסתפק בכך. גם להיות רגיל זה לא פיקניק גדול".
לקומיקס הוא נחשף בגיל צעיר מאוד, ומאז הוא קיבל החלטה שהשפיעה על חייו הבוגרים. "כשהייתי בן שבע ראיתי ספר קומיקס בפעם הראשונה, ונדלקתי. נשבעתי לעצמי שזה מה שאעשה כשאגדל. הייתי מוכשר בציור, אז ציירתי קריקטורות של הילדים בזמן השיעורים בבית הספר. בקריקטורה מדגישים את הצדדים הבולטים באופי ובמראה של האדם, אז הילדים היו נעלבים כי ציירתי אותם כמו שאני ראיתי אותם באמת, כולל המגרעות. אני חושב שיש לאוטיזם ולקומיקס חיבור מאוד מעניין, כי המדיום של הקומיקס מאפשר לי להביע את מה שבמציאות מאוד קשה לי לבטא ולהגיד בצורה מסודרת".
מאילו אמני קומיקס הושפעת?
"יש אנשים שחושבים שסגנון הציור שלי מושפע מאורי פינק, אבל רבים לא יודעים שאני מושפע גם מאמנים אחרים כמו אודרזו – הצייר של 'אסטריקס', מארק באגלי, מהמאייר של 'Ultimate Spider-Man' ומעמוס אלנבוגן, סאטיריקן וקריקטוריסט, שהיה המורה שלי לאמנות כשהייתי ילד והשפיע עליי מאוד".
200 בקשות חברות ביום
כאמור, לפני כארבע שנים הופיע עמית בתוכנית המוזיקה אקס פקטור, ולפחות כלפי חוץ לא נראה שהתרגש יותר מדי, ואפילו נראה די רגוע. "אני מופיע כבר הרבה שנים. מגיל שמונה אני על במות ומעולם לא התרגשתי. עד שהופעתי בתוכנית כבר היה לי רזומה של הופעות בטלוויזיה, חלקן עם אמנים כמו אביב גפן ואבי סינגולדה. אז בהופעה מול ארבעה שופטים והיכל שלם הרגשתי כמו בבית. עד היום אנשים אומרים לי שכשאני על הבמה אני לא אוטיסט, כי כל ההתנהגות האוטיסטית נעלמת שם".
באודישן הראשון נראה היה שכולם ממש אהבו את השירה שלך. זה הפתיע אותך?
"האמת שלא, כי כפי שאמרתי אני פרפורמר כבר הרבה זמן, ואם אפשר להשתחצן קצת, אני יודע שהרבה אנשים אוהבים את השירה שלי. הדבר היחיד שלא ציפיתי לו באודישן הוא שרמי פורטיס יבכה שם. זה הפתיע אותי מאוד, ולא הבחנתי בזה עד אחרי שסיימתי לשיר והשופטים בדקו אם פורטיס מתפקד".
"עד שהופעתי בתוכנית כבר היה לי רזומה של הופעות בטלוויזיה, חלקן עם אמנים כמו אביב גפן ואבי סינגולדה. אז בהופעה מול ארבעה שופטים והיכל שלם הרגשתי כמו בבית"
בעקבות הופעתו בתוכנית, הוא הופיע עם אמנים כמו שלום חנוך, ריטה, הראל מויאל, עילי בוטנר, פאר טסי ואביב גפן, אבל עיקר גאוותו מהשלכות התוכנית היתה מדבר אחר. "בזכות האודישן שלי אוטיסטים יצאו מהארון והפכו לאוטיסטים גאים. גם יצא לי אחר כך להכיר הרבה אנשים כמוני עם אוטיזם שגם להם יש בעיות חברתיות. בכלל, בימים שבהם שודרה התוכנית היו לי בערך 200 בקשות חברות בפייסבוק בכל יום. עד עכשיו אנשים מזהים אותי ברחוב, וזה די מפתיע אותי".
ביוטיוב יש שירים שלך בכל מיני סגנונות. איזה סגנון שירה אתה מעדיף, וממי אתה מושפע?
"אני שר רוק ברוב השירים שלי, ולמרות שאני שומע הרבה סגנונות, אני בעיקר מושפע מתחום הרוק והמטאל כי זה המקום שאני מגיע ממנו, ואותו אני אוהב. אני מעריץ במיוחד את להקת Art of Dying שלא כל כך מכירים בארץ. השם שלה לקוח מתוך פתגם ארוך: My art of dying is my life to live זה אומר שהחיים לא נמשכים לנצח, כל אחד ימות בסוף. וזה מה שהופך את החיים לנחשקים יותר, כי ברגע שאתה מעריך את המוות, אתה יכול גם להעריך יותר את החיים. זה מאוד עזר לי לפתח גישה חיובית ואופטימית ועודד אצלי את הרצון לחיות את החיים כמו שאני רוצה ולא לתת לאף מכשול לעצור אותי. לפני שנה החלטתי לעשות מעשה, וקעקעתי את שם הלהקה על הכתף. זה קעקוע שלא אתחרט עליו לעולם".
הדיוק שהוא מפגין בשירה לא בא רק מכישרון. עמית נעזר לשם כך במורים לפיתוח קול. "בגיל 12, אחרי שהופעתי כבר על במות, הבנתי שכדי להיות יותר מקצועי אני צריך ללמוד פיתוח קול, אז למדתי אצל מורה שעזרה לי לפתח אזורים מסוימים בהגשה. בשנים האחרונות אני לומד לפתח אזורים אחרים. המטרה שלי היא להגיע לכך שאנשים יכירו את המוזיקה שלי והיא תיתן להם כוח".
"בניתי חומות ביני לעולם"
עמית (21) נולד ברמת־גן ומתגורר בה עם אמו עמליה, אם חד־הורית. "אבא שלי לא מופיע בספרים של 'אוטיסטה', כי אין לי אחד כזה. עד היום אני זורק ספקולציות בנוגע לאיך הוא נראה – האם הוא מתולתל כמוני, לבנבן כמוני, גבוה כמוני. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות בקשר אליו: לא קיבלתי את האוטיזם ממנו, אלא מהמשפחה של אמא שלי. אח של אמא, דוד שלי, הוא אוטיסט וכנראה גם אמא שלה, אבל היא לא הייתה מאובחנת".
לדברי אמו, כבר בגיל שנתיים וחצי ניגן משמיעה. היה מאזין לשיר בתוכנית טלוויזיה, ואז ניגש לפסנתר ומנגן אותו. "בהתחלה חשבו שאני סתם גאון, רק אחר כך הבינו שזה בזכות האוטיזם. באבחון שנעשה לי באותו גיל התגלה שהיכולת השכלית שלי גבוהה מאוד, אבל יש לי קושי משמעותי בתקשורת. לא תקשרתי עם הסביבה, הסתגרתי בבועה ולא הגבתי לגירויים חברתיים. אם היו מתקרבים אליי הייתי פורץ בצרחות, נשכב מתחת לשולחן, מתנדנד על הגב ומכה את עצמי בחוזקה. לאדם עם אוטיזם חסר מנגנון הוויסות. כשאין למשל ויסות בחוש השמיעה, צליל חלש מורגש כמו צליל חזק. כאילו מישהו צורח לך בתוך האוזן. והכול חזק, מבלבל ומפחיד. קשה ככה להתרכז, קשה ללמוד".
בשל התפקוד הגבוה שלו, שולב עמית בבתי ספר רגילים, אבל הוא סבל בהם. בכיתה ט' הרגיש שהוא כבר לא מסוגל יותר. "היה לי קשה ללמוד בתוך קבוצת תלמידים, תמיד הרגשתי לא שייך וזה פגע בי. אז בניתי חומות ביני לבין העולם". את המשך לימודיו השלים במסגרת שעות של חינוך ביתי, שהושגו לאחר מאבקים לא פשוטים של אמו מול משרד החינוך. בחינוך הביתי זכה מדי יום לביקור של מורים מתחום האמנות, שאותו רצה לפתח. כך הפכו במשך הזמן תחביביו בעולם המוזיקה, הקומיקס הצילום והציור, לעיסוקיו המרכזיים, והיום הוא אחרי בגרות מלאה בתחומים אלו.
אחת האמירות שלך ב"אקס פקטור" הייתה שאתה שמח אבל לא מאושר. איך אדם שמגשים רבות כל כך מהיכולות שלו, אינו מאושר?
"אני אדם שמח, כי אני עושה את מה שאני אוהב. אני קומיקסאי ומוזיקאי, ואני חושב שבדרך הזו אני מצליח לתת כוח לאנשים שקשה להם. זה גורם לי לתחושה טובה. אבל מה לעשות, אני לא מאושר, כי אני בודד. שום דבר לא שווה מבחינתי כשאין לי חברים אמיתיים שתומכים בי ועומדים מאחוריי".
אין לך בכלל חברים אמיתיים?
"יש לי כביכול חברים, אבל אין לי חברים שבאמת אכפת להם ממני. נכון, האנשים שמוזכרים בספר מדברים איתי, אבל אני לא מרגיש שהם באמת קרובים אליי. אני לא מצליח לתקשר כמו שאני רוצה. אתמול למשל כתבתי הודעות להמון אנשים שאני רוצה לחדש איתם את הקשר, ואף אחד מהם לא חשב בכלל לענות. הם בעולם שלהם, והם לא רוצים לדבר איתי. אז הבנתי שאני לבד וזו המציאות. אבל גם אם אני אכיר אנשים חדשים שכן ירצו לדבר איתי זה יהיה קצר, כי אחרי כמה זמן הם ימשיכו הלאה בחיים שלהם. הצורך שלי בחברות הוא ממש אובססיבי, וכשאין לי את זה, אני מרגיש ממש בודד, והתחושה הזאת יכולה לנטרל אותי למשך ימים שלמים".
איזה סוג של חבר אתה מחפש?
"אני מחפש מישהו שהחפירות שלי או השטיקים הקטנים לא יזיזו לו. מישהו שיקבל אותי איך שאני. שיבין שככה אני מדבר וככה אני חופר. גם עם שני חברים אוטיסטים שלי קשה לי מאוד לתקשר. הם אמנם חברים שנחשבים 'טובים', אבל הם לא תומכים. הם אוטיסטים".
"יש לי כביכול חברים, אבל אין לי חברים שבאמת אכפת להם ממני. אני לא מצליח לתקשר כמו שאני רוצה. למשל כתבתי להמון אנשים שאני רוצה לחדש איתם את הקשר, ואף אחד מהם לא חשב לענות. הם בעולם שלהם, והם לא רוצים לדבר איתי. הצורך שלי בחברות הוא ממש אובססיבי, וכשאין לי את זה, אני מרגיש ממש בודד, והתחושה הזאת יכולה לנטרל אותי ימים שלמים"
החברות שהזכרת בספר הן אמיתיות או שהתיאור שם הוא מטאפורי, מין כמיהה לחברות כאלה?
"היו לי חברות שהסתובבו איתי בקאנטרי, אבל בסופו של דבר הן לא נשארו. היחסים התנתקו. נכון, זה יכול לקרות לכל בן־אדם, אבל ההבדל הוא שאצל אוטיסטים זה פי מאה יותר קשה, בגלל שאנחנו רגישים יותר. אם אני אשלח למישהו הודעה והוא יענה לי רק אחרי כמה שעות, אני יכול לסחוב את זה לכל היום".
אתה כבר בן 21. חתונה היא דבר שעולה על הפרק מבחינתך?
"היה דיון לא מזמן בפייסבוק, האם אוטיסטים יכולים להתחתן או לא. המציאות היא שלאוטיסטים קשה להישאר בזוגיות, בגלל חוסר התקשורת ביניהם. אבל אני חושב שבעתיד יראו זוג אוטיסטים עם מתווך לסיטואציות חברתיות כדבר נורמלי. אני מאמין שלכל אחד מגיעה זוגיות, ואני מאמין שאני אגיע לזה".
ספר הקומיקס הראשון שלך היה על תקופת הילדות, הנוכחי על תקופת ההתבגרות. מתוכנן ספר שלישי?
"כן. הוא כבר יספר על החיים שלי כאדם בוגר. אני חושב גם לספר על זיכרונות מימי בית הספר היסודי שבו נאלצתי להסתובב עם סייעת צמודה כל הזמן. הולך להיות מעניין!"
חשבת אולי לכתוב ספר רגיל, לא קומיקס, על החיים שלך?
"אני מאוד אוהב לקרוא ספרים, בעיקר ספרי מתח, אבל אני לא מתכנן לכתוב ספר על חיי בעתיד הקרוב. אני קומיקסאי, לא סופר".
מה החלום שלך?
"החלום הגדול שלי הוא שיהיו לי חברים, שתהיה לי בת זוג תומכת ואוהבת, והכי חשוב – שיהיה לי קל יותר לתקשר עם אנשים. בשביל אוטיסט זה המון".
