דווקא בארה"ב, הרחק מהשבילים המאובקים של ילדותה, מצאה מרב ליבנה את הדרך לספר את הסיפור שליווה אותה במשך שנים. סיפור על נערות שצמחו בצל אידיאולוגיה שהייתה גדולה מהחיים עצמם, סיפור על התבגרות בתוך מציאות שבה כל בחירה הייתה גם הצהרה פוליטית, סיפור על חיפוש אחר זהות במקום שבו הגבולות בין האישי ללאומי תמיד היטשטשו.
"התחלתי לכתוב את 'הנערות' כשעברנו לארה"ב", היא נזכרת, "היינו בשליחות בקולומבוס, אוהיו. יום אחד לקחתי את הילדים שלי לתחנת האיסוף. הם עלו על האוטובוס הצהוב והנהג נופף להם לשלום. אמרתי להם 'ביי מיכאל, ביי רות' והם התיישבו ונסעו לדרכם. כל האמהות לידי עמדו בבגדי יוגה ועם קפה מסטארבקס, והכול היה כל כך פסטורלי ומרגיע. הילדים נסעו, ופתאום חשבתי לעצמי, שאני בגילם הייתי עולה על האוטובוס של החברה לפיתוח השומרון וכל מה שהתעסקתי בו היה אם יזרקו עלינו אבנים או לא. זו הייתה חוויית האוטובוס הצהוב שלי. באותו רגע החלטתי שאני חייבת לכתוב להם את הסיפור הזה, אחרת הם לא יאמינו לי".
ליבנה (43) היא מנהלת מחקר ופיתוח של הסוכנות היהודית, כותבת ומעבירה סדנאות כתיבה. היא גרה בירושלים עם שלושת ילדיה – מיכאל, רות ונעם, אבל את רוב ימי ילדותה העבירה ביישוב עינב שבצפון השומרון. "ההורים שלי היו ממייסדי היישוב", היא מספרת, "אבא פסיכולוג, אמא עובדת סוציאלית, שניהם היו חדורים בתחושת שליחות. אני ושתי אחיותיי הגדולות הגענו איתם לשם בגיל תשעה חודשים, האחיות הקטנות שלי כבר נולדו ביישוב. אנחנו חמש בנות ואני השלישית. ההורים שלי הגיעו כחלק מגל שרצה לבנות את ישראל. לפני כן הם היו בגרעין בצפון וניסו להקים יישוב, וכשלא הלך להם עם הקטע של ייהוד הגליל הם עברו לשומרון".
דור המייסדים של אותה תקופה, כך היא מספרת, היה דור שמחובר לחברה הישראלית. ״גרנו ביישוב קטן, משהו כמו 120-150 משפחות, ובכל שכבת גיל היו בין 10 ל־15 ילדים״, היא מתארת, ״כילדה, לא חשתי שהחוויה שלי מורכבת. זה היה גן עדן שאפשר רק לחלום עליו – הבתים היו פתוחים, הלכנו אחד לשני בלי לשאול את ההורים, הרגשנו נורא מוגנים בתוך המקום הזה שהתנהל כמו סמי־קיבוץ. אבל ככל שהתבגרתי הבנתי את המורכבות. פתאום פרצה אינתיפאדה, פתאום התחילו פיגועים. פתאום היה צריך לבדוק בכל יום שישי שהדלת נעולה ושיש שרשרת. הייתי הולכת לישון בחדר ומתה מפחד שיחדרו אלינו מחבלים. התחלתי להבין שיש מחירים לדבר הזה, ואת המחירים שזה גובה גם בעולם שמחוץ ליישוב התחלתי לקלוט רק כשיצאתי ממנו".
"הנערות", בהוצאת ידיעות ספרים, מגולל את סיפורן של שלוש צעירות – אחינעם, יעל ותפארת – שגדלות בשומרון בתקופת אירועי ההסלמה של אוסלו והאינתיפאדות. הספר נפתח באבן הראשונה שנזרקת לעבר מכונית בידי ילד מהכפר הסמוך, והוא הולך ומתפתל דרך מופעים שונים בתוך היישוב ומחוצה לו, באופן שמוליך את הגיבורות למסע נקמה שהולך ומסתבך – באנשי היישוב שסרחו, בכל מי שזלזל בהן, ובהמשך גם בתושבי הכפר. בכל דור מגיע הרגע שבו הילדים מתחילים לשאול שאלות. בהתנחלויות של שנות ה־90 השאלות האלה הדהדו חזק במיוחד. איך מתמודדים עם מורשת של הורים שהגיעו לגבעה ריקה והפכו אותה לבית? מה קורה כשהסיפור הגדול של גאולת הארץ נפגש עם המציאות היומיומית של נערה מתבגרת? ליבנה מתבוננת בשאלות האלה דרך העיניים של גיבורות ספרה, שמנסות למצוא את דרכן בין האידיאלים שספגו בבית לבין העולם המורכב שהן מגלות בחוץ.
"מה שעניין אותי היה הפער בין הטקסט לסאבטקסט", היא מסבירה. "הייתה האידיאולוגיה הגדולה שדיברו אותה והובילו אליה. היינו בהפגנות נגד רבין ואמרו עליו דברים קשים. זה היה הטקסט. ופתאום כשקרה רצח רבין, והמחנה שלנו יצא נגד, הייתי בהלם. אמרתי, רגע, אבל אתם אמרתם 'דין רודף', אני שמעתי אתכם אומרים את זה, היינו ביחד בהפגנות האלה! רק אז הבנתי שיש פער בין המסרים האידאולוגיים הגדולים לפרקטיקה בחיים עצמם. המייסדים ידעו להחזיק את הפער הזה, הם הבינו שמה שאומרים הוא לא בהכרח מה שעושים. הפער בין דור המייסדים לדור השני שאמור היה לתרגם את הדבר הזה למציאות מורכבת – זה מה שעניין אותי".
עד כמה הספר אוטוביוגרפי?
"הוא לא. אלו לא דברים שקרו. אני והחברות שלי לא יצאנו למסעות נקמה. עלילות המשנה שמתוארות בספר לא באמת התרחשו ביישוב שלי אבל היו יכולות להתרחש. יש גם סצנות שמבוססות על התחלה של משהו אמיתי, למשל, התקופה שאירחנו משפחות של חילונים מהמרכז שברחו מהטילים של מלחמת המפרץ. במציאות לא הייתה שם דרמה, אבל יכולתי ליצור את הדרמה מתוך ההיכרות שלי עם הדינמיקה הסביבתית. ראיתי את דור המייסדים, כלומר את ההורים שלי והחברים שלהם, בעין טובה וחומלת. כולם באו עם כוונות טובות ורצו לעשות טוב. אבל מי ששילם את המחיר היה הדור השני, שתרגם את המסרים האלה בכל מיני אופנים, לאו דווקא אלו שהתכוונו אליהם".
"בספר עולות לנערות תחושות שלא נתנו להן פוקוס ביישוב. שאף פעם לא נתנו להן לומר דבר תורה בבית הכנסת, שבבת מצווה שלהן לא נתנו להן במה. ההתעלמות הזאת גם אפשרה להן לעשות מה שהן רוצות, כי אף אחד לא ייחס להן חשיבות"
הספר נשען על מבנה של שלוש נקמות. הנקמה הראשונה של הנערות היא במורה למוזיקה שהטריד מינית, לאחר מכן הן נוקמות במזכיר היישוב שבוגד עם אחת האמהות, ובפינאלה הן מנסות לנקום בתושבי הכפר הערבי הסמוך ומייצרות דרמה שהולכת ומסתבכת. "בכל הזמן הזה אף אחד לא חושד בהן, הן ילדות חמודות", מבהירה ליבנה, ״באיזשהו שלב עולות ביניהן תחושות שלא נתנו להן פוקוס ביישוב, שאף פעם לא נתנו להן לומר דבר תורה בבית הכנסת, שבבת מצווה שלהן לא נתנו להן במה. ההתעלמות הזאת גם אפשרה להן לעשות מה שהן רוצות, כי אף אחד לא ייחס להן חשיבות. לקראת סוף הספר הן מחליטות לנקום את מותו של אחד מאנשי היישוב, אחרי שהן מגלות שבמסגרת הסכמי אוסלו עומדים לשחרר את הרוצחים שלו. בשלב הזה הן כבר מלאות ביטחון בכך שהן יכולות להצליח, כי כבר היו להן נקמות מוצלחות קודמות, ושם הכול מתפרק – אחת הבנות נעלמת והכול מסתבך".
יש רגעים שבהם נקמה נראית כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם וכשהכאב צורב והזעם מתפרץ, קל לשכוח שמעבר לגדר חיים אנשים אחרים.
"בהתחלה כתבתי את הספר ולא היו בו פלסטינים בכלל", מתוודה ליבנה, "זו הייתה אחת הביקורות הראשונות שקיבלתי מהמנחים שלי. הם שאלו – 'מה זה? איפה הם? הם שם?' אמרתי להם – כן, אבל לא ראינו אותם, לא התייחסנו, היינו עיוורים לדבר הזה. היה ברור שיש כפר ערבי, אבל לא ידענו מה קורה בו ואיך הם חיים. הם אמרו לי – 'הדמויות שלך אולי יכולות להיות עיוורות לדבר הזה, אבל את ככותבת לא יכולה. את חייבת להתייחס אליהם'. זה הוביל אותי להתחיל לחקור גם את מה שקורה בצד השני. להכניס את המקום שלהם בתוך הסיפור. בניתי דמות של פלסטיני, איברהים, שמשחקת תפקיד גם לקראת הסוף".
נדמה שהעיסוק של הספר ברעיון הנקמה הופך אותו לרלוונטי במיוחד, במציאות שאחרי 7 באוקטובר.
"הספר אומנם נכתב לפני 7 באוקטובר״, אומרת ליבנה, ״אבל זו סוגיה שמאוד מעניינת אותנו כישראלים – מתי נקמה היא לגיטימית? עד כמה? מה אני עושה עם זה? האם זה עובד בכלל? מה יוצא מזה לעולם? יש גם קטע בספר שבו אחת הבנות נחטפת ונעלמת בתוך הכפר. התלבטתי אם להוריד אותו בגלל 7 באוקטובר. פחדתי שזה יהיה טריגרי. בסוף החלטתי להשאיר, כי כל הסיפור נכתב בפרספקטיבה של מה שהיה אז, בשנות ה־90. זה מה שדמיינתי שיכול היה לקרות.
"גדלנו בתפיסה שאנחנו מיעוט. ביום שישי היינו חוזרים הביתה ושומעים את אדיר זיק בערוץ 7 וצועקים על הממשלה 'תתפטרו'. היינו אומרים 'וואי, איזה מסכנים אנחנו, אפילו לא משמיעים את הקול שלנו, אנחנו צריכים לשדר מתוך ספינה במים לא טריטוריאליים'"
"הרבה דתיים שואלים אותי איך הספר מתאר את המתנחלים, אם זה ספר ביקורתי או חיובי. זו השאלה של המגזר, שמנסה לקטלג את זה ולהכניס את הסיפור לקונטקסט פוליטי. ואני אומרת להם – אין לי יחס, זה לא חיובי ולא ביקורתי. אני מרגישה שאני מסתכלת על הבנות בעיניים מבינות, חומלות ואוהבות, אבל אני גם צריכה לראות את הצד השני ואת המורכבות שלו. גם בצד החילוני שקורא את הספר – אני חושבת שאם אנשים יצליחו לנטרל את תחושת הביקורתיות כלפי המתנחלים ויבינו שניסיתי לכתוב אותם כבני אדם עד הסוף, שמתמודדים עם כל האתגרים שבני אדם מתמודדים איתם, הם יוכלו לראות את היופי שבו. בכל יישוב יש גם וגם – גם את אלה וגם את אלה. והם מתווכחים ביניהם, לא כולם חושבים אותו דבר ובמובן הזה אני חושבת שאני עושה דווקא שירות לעולם שמחוץ להתנחלויות. הייתה תקופה שגרתי בגוש אדומים ועבדתי בקרן החדשה. אני ממש זוכרת את האמירות של האנשים שעבדתי איתם – 'אנחנו לא מאמינים שעכשיו את מסיימת יום עבודה ונוסעת לשטחים'. אותו דבר שמעתי מחלק מאנשי היישוב. הם לא הבינו איך אני יכולה לגור שם ולעבוד בקרן החדשה. בעיניי זאת גם המורכבות של הספר. אותי מעניין לחיות חיים מורכבים, ואני מרגישה שייכת לכל אחד מהעולמות".
איך הייתה לך מלאכת הכתיבה?
"גיליתי על עצמי דברים. למשל זה שהתחלתי לכתוב בלשון רבים – 'אנחנו', 'עשינו' אבל אז קיבלתי הערה על זה שאני צריכה להתקרב לדמויות. הבנתי שזה מהלך שאנשים שגדלים ביישוב קטן וסגור חייבים לעבור – מלחשוב בקבוצה וביחד לחשיבה כיחידים ופרטים. העורכת שלי, נועה סוזנה־מורג, מאוד שונה ממני. היא חילונית שגדלה בתל־אביב. העבודה איתה הייתה מעולה, כי לפעמים היא הייתה נעצרת על דברים שהיו כל כך ברורים לי מאליהם. למשל כשאני מתארת בספר איך הם שרים 'התקווה' ו'אני מאמין', והיא שואלת אותי 'מאמין במה?'. צחקתי כל כך, הבנתי שאני צריכה להוסיף שהם מאמינים בביאת המשיח".
את ההשראה לכתיבת הסיפור קיבלה מהרפרטואר הספרותי שנחשפה אליו בילדותה. "קראתי המון ספרות ישראלית על קיבוצים ונורא אהבתי את זה. 'היינו העתיד' של יעל נאמן, 'הביתה' של אסף ענברי. יש מדפים שלמים של ספרות ישראלית על קיבוצים, אבל אין הרבה ספרות שמתארת את הקול של ההתיישבות מעבר לקו הירוק. הרגשתי שצריך להשמיע גם את הקול הזה, שמישהו יכתוב ויתאר את המקום שלו בחברה הישראלית".
ואיך היית מתארת את הנרטיב המתנחלי?
"גדלנו בתפיסה שאנחנו מיעוט. ביום שישי היינו חוזרים הביתה ושומעים את אדיר זיק בערוץ 7 וצועקים על הממשלה 'תתפטרו'. היינו אומרים 'וואי, איזה מסכנים אנחנו, אפילו לא משמיעים את הקול שלנו, אנחנו צריכים לשדר מתוך ספינה במים לא טריטוריאליים'. התפיסה שאנחנו מיעוט נשארה איתנו, למרות שהיום יש ראש ממשלה שמגיע מהימין ושרים הכי בכירים מהציונות הדתית. אבל הציונות הדתית עוד לא עשתה את השיפט המחשבתי. היא עדיין חיה בתודעת מיעוט. אני חושבת שצריך להבין שעם הגודל באה גם אחריות. האחריות הזאת חלה גם על האמנים והיוצרים – יש אחריות לייצר לכל ישראל, לא רק לציבור שלנו. לייצר תרבות, לייצר ספרים ומוזיקה, ולקחת אחריות על זה שאנחנו בהנהגה עכשיו. גם מבחינה פוליטית – אי אפשר להמשיך להסתכל רק על התקציבים שלנו והקהילה שלנו. אתם עכשיו בהנהגה? זה אומר שאתם אמורים לדאוג גם לכל המיעוטים האחרים. אתם כבר לא מיעוט, אתם מנהיגים".
"יש מדפים שלמים של ספרות ישראלית על קיבוצים, אבל אין הרבה ספרות שמתארת את הקול של ההתיישבות מעבר לקו הירוק. הרגשתי שצריך להשמיע גם את הקול הזה, שמישהו יכתוב ויתאר את המקום שלו בחברה הישראלית"
איך הספר מתקבל בינתיים?
"בהמון סקרנות. רבים שואלים אותי למי הוא מיועד. גם המוכרים רוצים לדעת למי להמליץ. התגובות שאני מקבלת מתחלקות לשניים: או 'כתבת את העולם שלי, אני לא מאמינה שזה מה שבאמת חוויתי' או 'לא היה לי מושג מה קורה מאחורי הקלעים של ההתנחלויות, לא התעניינו ולא רצינו לדעת'. מישהי כתבה בפייסבוק שהיא בכתה כשראתה את הכריכה של הספר כי זה הזכיר לה את ההר שליד הבית שלה".
ואת מרגישה בטוחה להציג את הספר גם בפני הקהילה מעינב?
"שאלו אותי אם הייתי מוכנה לבוא לעינב ולדבר על הספר ואני אומרת – הלוואי! אני רוצה לפתח על זה שיחה. אני חושבת שכולנו צריכים לדבר על זה, גם בעינב וגם בתל־אביב. אני מאוד אוהבת את החברים של ההורים שלי ואת היישוב. יש לי הרבה אהבה והערכה לאנשים שנמצאים שם. אבל דווקא כי גדלנו על הערך של 'מה יגידו' והיה לי מספיק 'מה יגידו' בחיים, עכשיו זה כבר לא מטריד אותי. להפך, שיגידו. אני מאוד רוצה לשמוע מה יש להם לומר. אהיה מוטרדת אם לא תהיה שיחה ואם לא יבואו וירצו לדבר על זה".
בחייה הבוגרים החליטה ליבנה לעזוב את עולם ההתיישבות וכיום היא גרה בשכונת ארנונה הירושלמית. "רציתי שהילדים שלי ילכו ברחוב וישמעו ערבית, שישבו לידם באוטובוס אנשים שונים מהם. רציתי את החוויה האורבנית. אבל אחרי 7 באוקטובר, גם בירושלים התחלנו לנעול את כל החלונות, את שער הגינה, ואנחנו לא פותחים את הדלת לאף אחד – בדיוק כמו בשנות ה־90 בשומרון. אז אני חושבת שכולנו עברנו לתודעה של פחד על המרחב. זו הטראומה הלאומית עכשיו – כולם מפחדים עכשיו גם על המרחב הכי פרטי שלהם, לא משנה איפה הם גרים. במובן הזה אני דווקא חושבת שהחוויות שהדמויות עוברות בספר הפכו להיות רלוונטיות לכולם אחרי 7 באוקטובר".
ואם היית צריכה לנסח איזו תובנת עומק שאת רוצה שהספר הזה ייצר, מה היא הייתה?
"אני לא חושבת שפרוזה אמורה לתת לנו תשובות, אבל אני כן חושבת שהיא אמורה לגרום לאנשים לחשוב, לבדוק איפה הם נמצאים סביב הדברים האלה. כן, חשוב לתהות איך אנחנו יוצאים ממעגל הנקמה, והאם היא לא מכניסה אותנו ללופ שאין לו סוף – שהם מחזירים לנו, ואנחנו מחזירים להם – איפה זה נגמר בסוף? מי משלם את המחיר? זה כמובן לא אמור להיפתר במחיר של ויתור על החיים שלנו ושלא יהיה לנו ביטחון. וברור שחשוב להגיד בהקשר המדיני הרחב שאנחנו רוצים שתושבי העוטף ואנשי הצפון יוכלו לחזור בבטחה לבתים שלהם. אני לא חושבת שפרוזה אמורה לתת לנו את התשובות, אבל אני כן חושבת שהיא צריכה לגרום לנו לפחות לשאול את השאלות הקשות".
