יוסף בר־יוסף כתב מחדש סיפורים שפרסם לפני שישים שנה, המתרחשים כולם בירושלים החצויה. זוהי ירושלים של צעירים, של בוהמה עליזה; אבל הקלישאה המתחברת לזה בדרך כלל, קלישאת הגעגועים לירושלים הקטנה והחילונית והאוניברסיטאית והתמימה בלי כל הוותיקן שבמזרחה, עם הגבול הנפלא בליבה, הקלישאה הזו מסולקת מיד מהשולחן. הבוהמה של בר־יוסף בהמית וחמדנית, הירושלמים מבוססים בעוני ובתלאות, ורע להיות בעיר שבורה. סיפוריו המעולים של הקובץ הזה לא משאירים שום ציפייה קלישאתית על רגליה.
זה מתחיל כבר בסגנון. פעמיים ושלוש וארבע מופיע בסיפורים הללו מטבע־הלשון הלא נוצץ "וכו' וכו' וכו'". למשל, "הם התחתנו, חתונה שקטה ברבנות, גם קנו דירה וכו' וכו' וכו', ואחר כך, באחת או בשתיים בלילה היה מקיף את ביתו כמה פעמים עד שהיה עולה, רק לפעמים". והלא־נוצץ הזה נוצץ בסיפורים הללו מאוד. הוא מסמלי אמנות הסיפור של בר־יוסף כאן.
וכמוהו עוד ביטויים שמקומם לכאורה לא יכירם בסיפורים כאלה, סיפורים הרוויים בתיאורי אווירה מעודנים ורעננים. למשל, הביטוי "זאת אומרת", כאן: "וגם על האור של פנס הרחוב שנדלק בינתיים ניתך הגשם והוא נהיה גוף חי ממש, הגשם זאת אומרת, ולא סתם מים ניגרים".
ה"וכו' וכו' וכו'" הזה מֵריץ את המיותר שאפשר לנחש לבד. ה"זאת אומרת" הזה מלכלך כביכול את הספרותיות כדי להזכיר לנו שהמספר הוא בסך הכול בן אדם שרוצה שנבין אותו, ושסיפור, גם אמנותי, הוא ביסודו דבר שמספרים. אלה הם סממנים סגנוניים לתופעה עקרונית: ההכלאה שבר־יוסף עושה בין המלוטש לתכליתי. והם גם מאותותיה של להטוטנות הסיפור שלו, הרצה בין הזמנים בלי שנרגיש, קופצת לסופים כדי לחזור ולגלגל את התרקמותם; להטוטנות המוסווית בחפירות חייהן של דמויות פשוטות, ואפילו מרוטות וקשות יום ומוכות גורל בעיר שבורה ומדוכדכת.
קחו לדוגמה את "יוב", סיפור הנושא. יוֹבּ הוא כינוי של יואב, המוצג כחברו של המחבר; אבל הב' הדגושה, ולצידה הבחירה בשם זה לכותרת הספר, אולי רומזת לשם יוסף בּר־יוסף. יוב זה, כמו המחבר, הוא יליד מאה שערים, בן לאב ששנה ופרש ועבר תל־אביבה. במרכז הסיפור הילולה של הבוהמה הירושלמית, מסיבת ליל שבת שבמרכזה זבח מבעית של כבשה. החוויה עושה בו שמות, אבל את השינוי הפנימי מחולל בו כעבור יום ניצול שואה אומלל, המתגנב לבית הכנסת במוצ"ש ומתקין נר נשמה פיראטי מפתילות ושמן גנוב; והקורא הערני יזהה שם את שכפולה של סצנת הדלקת נר השבת של אמו העזובה של יוב הילד, שנזכרה בתחילת הסיפור. בלי לחשוף פרטים נוספים נאמר רק שמשחק עדין זה של בר־יוסף במוטיבים, כאן ובמקומות אחרים, מכפיל את השתמעויותיהן של העלילות.
ירושלים השבורה היא זירה הולמת לאהבות השבורות שבספר הזה. יאה היא לגיבורי הסיפורים, שקרעו עצמם ממשפחתם החרדית או נקרעו ממשפחתם הרצוחה באירופה. יאה לרצונות הלא־מוגשמים, לדמויות התימהוניות בחלקן, הנכמרות, הנכמהות. ירושלים של מטה מצאה בספר הזה את כינורה.
