לפרופ' רות הלפרין־קדרי יש טלפון סלולרי עם כיסוי ורוד. לא היינו מתעכבים על הפרט הזה לולא היא הייתה מחוקרות המגדר החשובות בישראל, ואושייה פמיניסטית בינלאומית. היא סגנית יו"ר ועדת האו"ם למניעת אפליה נגד נשים, והשנה נבחרה לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם בתחום השוויון המגדרי, ברשימה שערך ארגון "אפוליטקל" (Apolotical), רשת גלובלית למקבלי החלטות שמרכזה בלונדון. הלפרין־קדרי היא הישראלית היחידה לצד ראש ממשלת קנדה ג׳סטין טרודו, ואמינה מוחמד, סגנית מזכ״ל האו״ם.
כשאני תוהה בפניה על ההסללה העצמית בבחירת גוון הפלסטיק שמגן על המכשיר, היא צוחקת מיד: "האמת הרבה יותר פרוזאית. הכיסוי שלי נקרע, אז נכנסתי לחנות ובחרתי את הכיסוי הכי זול שהיה. הצבע מקרי לחלוטין. אבל אתה כן יכול לציין שאני אוהבת לבשל יותר ויותר בשנים האחרונות".
איך מצליחים להיכנס לרשימת מאה המשפיעים בתחום שלך?
"המייל שבישר לי על כך אכן מאוד הפתיע אותי, כמעט מחקתי אותו בהתחלה, ואז הבנתי שזה רציני. זו הפעם הראשונה ש'אפוליטקל' עורך את הדירוג. הם החלו לפעול לפני כחמש שנים, כפלטפורמה בינלאומית ליצירת קשרי גומלין בין משרתי ציבור לממשלות. הגוף מקיים קשרי עבודה עם הגופים החשובים ביותר בעולם: האו"ם, קרן המטבע ועוד. שוויון מגדרי הוא אחד הנושאים המרכזיים באג'נדה שלהם. הרשימה מחולקת לתחומים, ואני נכנסתי בתחום האקדמיה. זה בהחלט מאוד מחמיא. הגוף הזה מאוד מוערך, וברגע שקיבלתי את ההכרה הזו אני כבר רואה שהדבר מביא לפניות, להזמנות להרצאות. זה מזין את עצמו".
כשהיא לא מבלה במוסדות האו"ם, הלפרין־קדרי מובילה את מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, שייסדה באוניברסיטת בר־אילן. "אנחנו מתמקדים בדיני משפחה ומעניקים תמיכה וייעוץ למאות נשים בשנה", היא מספרת. במשך כמה שנים גם עמדה בראש הוועדה המייעצת לרשות לקידום מעמד האישה, ופרסמה מחקרים רבים בתחום. "לעת עתה אני הנציגה הישראלית הבכירה כלפי חו"ל, אבל עיקר הזמן שלי דווקא מופנה פנימה, לישראל".
חרדת זכויות היתר
בפתח שנת 2019, מצב הנשים בישראל טוב או גרוע מבעבר?
"תלוי מהי נקודת ההשוואה שלך. בשלושים השנים האחרונות חל שיפור, בטח ברמה הפורמלית־משפטית. שם מעמדנו הרבה יותר טוב. אך כאשר אנו מפנות את המבט למעשה ולא להלכה, לפני מאה שנה כתבו ש'אין צדק לנשים בבית הדין הרבני ושאוזני הדיינים אינה כרויה', ועדיין אין דיינות. אז אנחנו עוד לא שם. נכון שיש כיום דיינים שאוזנם כרויה ויש טוענות רבניות, אבל עדין אין נשים בעלות סמכות לשבת על כס המשפט, וההתפתחות בתחום הזה יחסית מינורית. אני מקווה שאנחנו מתקרבות לשינוי.
"בנושא האלימות נגד נשים, אכן יש יותר מודעות, וחקיקה מרחיקת לכת מגינה על זכויותיהן. המצב ודאי טוב לאין ערוך מאשר בעבר, ומצבה של ישראל טוב מבמדינות רבות בעולם. אבל בפועל אני לא בטוחה שיש כיום פחות אלימות: 50 אחוזים מהפונות לקו הסיוע של מרכז רקמן מדווחות על אלימות בזוגיות, כ־500 פונות בשנה. ערכנו סקר בקרב נשים שעברו הליכי גירושים: יותר משליש מהן דיווחו על אלימות, ויותר מ־70 אחוז מהמדווחות העידו על אלימות פיזית".
לפני 50 שנה לא היו קווי סיוע וסקרים שכאלה. לא ברור שיש היום יותר דיווחים מאשר בעבר?
"אין דרך לדעת אם בעבר הנתונים היו קשים יותר".
אני דווקא רואה בכל מקום כיצד החברה הישראלית צועדת לעמק השווה.
"אני שמחה תמיד לשמוע עדויות אישיות כאלה, ואני אכן מסכימה שיש תזוזה לכיוון הרבה יותר הוגן, שוויוני וצודק. יש קשת התפתחויות חיוביות. אבל, במקביל יש חלקים מאוד גדולים בחברה הישראלית והעולמית שבהם אנחנו חווים נסיגה. חלק ממנה קשור למכת־נגד כלפי הצלחות של הפמיניזם".
כלומר, כלפי תנועת MeToo.
"התנועה הזו לא הייתה יכולה להתקיים אפילו לפני עשר שנים. היא הגיעה כשהקרקע הוכשרה, אבל בוא נראה למה זה מוביל – תנועת הנגד כבר כאן. מי הייתה מעלה על דעתה שבראש האומה החשובה בעולם יעמוד גבר מטריד שמתרברב בהתנהגות השפלה ביותר לנשים ובהחפצתן, ושיש סיכוי טוב שייבחר פעם נוספת?"
לא בזכות, אלא במובנים רבים למרות התכונות הנואלות אלו.
"אני חוששת שבקרב ציבור לא קטן מבוחריו, טראמפ ייבחר גם בזכות זה. מתוך החרדה של אובדן השליטה, העליונות וזכויות היתר, יש רצון לתנועת מטוטלת בכיוון השני. תסתכל על מה שקורה בעולם הערבי, הנסיגה שם מטורפת. תנועת הנגד קיימת שם ברמה שלא היינו מעלים על דעתנו".
מה את חושבת על השביתה שהתקיימה פה, במחאה על אלימות נגד נשים?
"ההתעוררות המרשימה למחאה נגד האלימות, שהגיעה לממדים בלתי נסבלים, היא בהחלט תופעה מעודדת. על רקע האדישות הכוללת, שביטאה השלמה עם המצב, אפשר לראות בה מהלך מבשר שינוי. גם העובדה שהיא צמחה מלמטה, מנשים שהתארגנו באופן ספונטני וסחפו את כל המדינה, היא רבת משמעות. אבל כמו תמיד, השאלה היא לאן זה יוביל. ברגע שעברנו לאווירת בחירות – כל הנושאים האחרים נדחקים הצידה".
הרחובות מופרדים לאט
"איפה שהם רואים כלכלה הרוסה, אני רואה כלכלה פורחת. איפה שהם רואים פקקים – אני רואה מחלפים" – כה אמר ראש ממשלתנו נתניהו על התקשורת, וכך גם הרגשתי בחלק ניכר של השיחה עם פרופ' הלפרין־קדרי. כן, אם גם אתם חשבתם לתומכם שמצב הנשים בעולם ובישראל הולך ומשתפר, היא חושבת בדיוק הפוך: "אנחנו נמצאות כיום בנסיגה, גם בישראל וגם מחוצה לה בעולם בכלל. ב־12 שנים האחרונות קראתי דו"חות ופגשתי משלחות של יותר מ־150 מדינות, אז יש לי מבט־על. ההידרדרות באה לידי ביטוי בכרסום מדאיג בחירויות נשים, כמו למשל זכות ההולדה. חלק גדול נזקף לעליית כוחות דתיים – גם בעולם המוסלמי, אבל גם בארה"ב – כספים מטורפים מוזרמים משם לכנסיות במזרח אירופה, באפריקה ובאמריקה הלטינית".
הגל הדתי מגיע לאחר שמונה שנות דמוקרטיה פרוגרסיבית חילונית מבית היוצר של אובמה.
"בהחלט, ואפשר להגיד שיש בזה מן החיוב, כי זה אומר שהגענו להישגים, ומפה חזרנו אחורה. אבל בתפיסה שלי, שמעוגנת בעובדות, הנסיגה תמיד גדולה מההישגים – צעד קדימה ושניים אחורה. זה גם מה שקורה בישראל: מי העלתה על דעתה לפני עשר שנים שהנושא המרכזי בשיח הזכויות יהיה מלחמה בהדרתן מהמרחב הציבורי? העובדה שיש כל כך הרבה שטחים ציבוריים שאם אכנס אליהם עלולים להתקיף אותי מאששת את החשש. מדרכות נפרדות, תורים נפרדים בקופות חולים".
הבעיה טמונה בדת?
"אני אומרת את זה בכאב עמוק, אבל כן. הבעיה היא האופן שבו גברים שעדיין עומדים בהנהגות של הדתות האברהמיות מובילים אותן. הדת יכולה להיות כוח גואל, משחרר, מקדם ומיטיב, אבל כבר ראינו שהמלחמות הכי איומות היו בשמה, ואנחנו עדות עכשיו לשימוש מעוות וקשה בה".
כל גברי הדתות התאחדו וקיבלו החלטה להשפיל נשים? לא יותר הגיוני לומר שזו דרך העולם?
"השאלה הזו נופלת למלכודת, שהיא להצדיק את המציאות רק כי היא קיימת. לפני 150 שנה, בשום מדינה לא הייתה זכות הצבעה לנשים, אז אולי זה מעיד על משהו אמיתי שצריך להמשיך להתקיים? עברנו את השלב הזה, ואנחנו יודעים מה טוב היום. הטיעון הלוגי הסיבובי הזה שגוי מיסודו. כל הדתות נמצאות בשלב שבו הנשלטות והמדוכאות מתקוממות, והתגובה הטבעית לזה היא ביצור הכוח; הצורך להיות עוד יותר דכאניים כלפי הקבוצה שמנסה להתקומם, ולקבל מידה של כוח ושליטה".
הדגמת את ההדרה באמצעות המדרכות הנפרדות. זו הדרה שמתרחשת במקומות שבהם הנשים מעוניינות בכך, או לפחות משתפות פעולה עם המסורת המקובלת.
"התופעה הזו מחלחלת מחוץ לשכונות חרדיות. יש ימים נפרדים בספריות בירושלים, למשל. אני חוששת מהאמירות האלה, כי הן מבטאות השלמה והעלמת העין. אנחנו מספרים לעצמנו שההדרה קיימת רק בשוליים ולא באמת משפיעה, שאצלנו יש התקדמות והגברת שוויון ונוכחות נשית בתפקידי הובלה וקבלת החלטות, אבל זה לא נכון. בבחירות לרשויות המקומיות אומנם הוכפל מספר הנשים, אבל כאשר העלייה היא מ־6 ל־12, מתוך כ־250 רשויות, זה כמעט לעג לרש. וכמו תמיד נשים נדרשות להשקעה גדולה הרבה יותר מגברים כדי להגיע לאותו תפקיד בדיוק".
בכנסת שהתפזרה זה עתה היו כמעט שליש נשים.
"בכנסת המצב אכן טוב יותר, ויש לקוות שהוא יישמר גם בכנסת הבאה. אבל זה מביא אותנו לשאלה הקשה יותר: אנו יודעות היטב שייצוג נשים הוא תנאי הכרחי לקידום חקיקה ומדיניות שתקדם שוויון וצדק מגדרי, אבל זה תנאי לא מספיק. גם גברים יכולים לקדם מדיניות כזו, ומנגד לא כל אישה בהכרח תעשה זאת. יש פה עניין של מודעות ומחויבות, ואת זה אפשר להשיג רק באמצעות עבודת חינוך קשה. ואני מתכוונת לא רק לחינוך הפורמלי, שזה מובן מאליו, אלא לטיפוח הרגישות והמודעות המגדרית בקרב מנהיגות ציבורית, קובעי מדיניות ומקבלי החלטות בממשל ומחוצה לו".
היכן נשים כן מצליחות לעשות מהפכה, לדעתך?
"המקום שבאמת יש בו הישגים לנשים הוא עולם הבנקאות והפיננסים, והכלכלה הישראלית בכלל. יותר ויותר נשים מכהנות שם בתפקידים בכירים, וזה באמת מרשים. אבל חוץ מהמקום הזה, אנחנו לא יכולים לדבר על הישגים מדהימים. ממש לא. יחסית לחמישים שנה אחורה כן, יחסית לעשור לא. יש נסיגה, מדרון חלקלק, אפליה הולכת ומתגברת שפעם היה לנו נוח להתעלם ממנה אך לא עוד".
בנעלי אישה
אני מודה שקשה לי עם לא מעט מהקביעות שנשמעות מפיה של פרופ' הלפרין־קדרי. אולי כי אני גבר שלא יכול להיכנס לנעלי אישה, אולי כי היא מתמסרת כבר שנים רבות לתחום, ואולי כי באופן אישי אני זה שברוב הפעמים מפזר את הילדים בבוקר ואף אוסף אותם אחר הצהריים. דעותיה נשמעות לי לא פעם רדיקליות, יש שיאמרו אפילו מנותקות מהמציאות.
גבר ממוצע חזק פיזית מאישה ממוצעת. את מסכימה עם הקביעה הזו?
"בהגדרות המקובלות, כן. אם תוסיף לכך עמידות לסבל, המאזן מתחיל להשתנות".
במשך תקופה ארוכה העולם התבסס על כוח פיזי, וזה קיבע את יתרון הגברים בכל תחום. המצב הולך ומשתנה באופן טבעי. למה להאיץ את התהליך ההדרגתי?
"אני מסכימה שההיסטוריה מספרת שאצל בני האדם הקדומים, המרכיב המשמעותי בהישרדות היה כוח פיזי, והוא אפשר לבסס מבנה חברתי שבנוי על שליטה בנשים. אבל גם בעת החדשה, המהפכה התעשייתית חיזקה את המצב. ההפרדה בין הבית לסביבה הציבורית השאירה את הנשים בבית. הגל הראשון של הפמיניזם, וההצלחה שלו בהתאזרחות הנשים, הוא שלב מכונן בזכות לבחור ולהיבחר, להיות בעלות כוח משפטי־חברתי שאינו פיזי. בלעדיו לא היינו איפה שאנחנו היום. לאורך מאה השנים האלה, ובעיקר בעשור האחרון, אנחנו נמצאים בקו פרשת מים. הגברים, המעמד שעדיין שולט, מרגיש שהשלטון ניטל ממנו, ושוב, כמו בכל מהפכה, כשיש קבוצה שניצבת בפני איבוד זכויות היתר שלה, הקרב מתחיל להיות מכוער ואנחנו חווים התנגדות מחודשת".
זה נשמע כמו תיאור של המאבק בין ישראל לפלסטינים. הרי אנחנו חיים לצד נשותינו ובנותינו ומעוניינים בטובתן.
"גם אני לא אוהבת את דרך ההצגה הזו, ותוך כדי דיבור אני חושבת על ילדיי. הייתי מאוד שמחה שלא נצטרך לדבר על הנושאים האלה, ונכון שברמה מסוימת זה פשטני, סכמטי ומעוות. אבל אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו לעצום עיניים ולומר שכבר אין חלוקה בינארית בין נשים וגברים ושאין צורך להשתמש בשפה של כוח ומהפכה. אם ננסה ללכת שולל אחרי דיבורים כאלה, שאולי קל יותר להזדהות איתם כי הם אופטימיים, נשתף פעולה עם הכוח הנגדי".
"ברור לי שיש הבדלים בין גברים לנשים. אני מכירה בקיומם של הבדלים בדרכי חשיבה, באינטואיציות, ביכולות הרגשיות. אני לא אומרת מה מקור ההבדלים – האם הם טבועים בנו או שהם תולדה של התפתחויות חברתיות – אבל הם קיימים. הטיעון שלי הוא שהאנושות תחטא לקדמה אם ההבדלים האלה ימשיכו לשמר יחסי כוח"
ולכן יש אנשים שרואים רדיקליות בפמיניזם שאת מייצגת. אפילו את מודה שהמציאות היום טובה בהרבה מבעבר, אבל את לא מסתפקת בכך ורוצה שינוי מוחלט.
"אני לא מסכימה להגדרה של פמיניזם רדיקלי. היא מנסה לסמן את הפמיניזם הזה כאויב העם ולתת לגיטימציה להתנגד לו. אני חושבת שלא הגענו לשוויון בישראל. גם ברמה הפורמלית, כולל בדיני משפחה. הקשר הגורדי בין דת למדינה גורם לכך. נשים לא יכולות לכהן במשרות הנהגה ציבורית דתית או במשרות שיפוטיות בבתי הדין הרבני, וזה אלמנט בסיסי".
בבתי הדין ידוע שיש בעיה, אבל כמה הם חשובים בחברה האזרחית הכללית? האם כאישה, פרופסורית מן המניין, את מרוויחה פחות מפרופסור גבר?
"אם הפרופסור והפרופסורית נמצאים בדיוק באותה רמת ותק, ולאף אחד מהם אין שום תפקיד נוסף, הם ירוויחו אותו הדבר, כי זו מערכת מפוקחת ויש בה סולמות מאוד ברורים. ועדיין, דו"ח הממונה על השכר בשירות הציבורי מראה בטבלאות ברורות שיש פערים של יותר מעשרים אחוז לטובת גברים. השאלה ההיפותטית מניחה שאין שום מרכיב נוסף, ותמיד יש. אחריות, שעות נוספות שחלק גדול מהן פיקטיבי, הטבות שניתנות במו"מ ועוד".
ומה גורם לגברים לקבל את ההטבות הללו ולנשים לא?
"יש הזדהות טבעית בין מנהלים גברים לעובדים גברים. יש עדיין דעה קדומה רווחת שהגבר הוא המפרנס העיקרי, ראש המשפחה. הדימויים האלה עדיין טבועים בחלק גדול מאיתנו, אפילו בלי שנהיה מודעים לכך".
בחברה שאני חי בה יש לא מעט נשים שמרוויחות יותר מבעליהן.
"אולי בחברה שאתה חי בה זה לא חריג, אבל תפנה מבט לחברה ישראלית בכלל ולעולם. די שתסתכל בנתונים הסוציולוגיים. החלוקה המגדרית במשפחה כמעט ולא משתנה".
בשבת יזרקו סוכריות
פרופ' הלפרין־קדרי, 52, גרושה ואם לארבעה, היא דתייה־לאומית המתגוררת כיום בשהם, לכן באופן טבעי השיחה הולכת לכיוון הפמיניזם הדתי. אני שואל אותה לגבי ההבדל בין אזור המרכז לירושלים בהיבט הזה, כי לתחושתי בשפלה הפמיניזם לא עולה על בריקדות, אלא מתבטא בנשים קרייריסטיות שלאו דווקא מרגישות צורך לרקוד עם ספר תורה. "איך אתה יודע שזה לא מעניין אותן?", היא שואלת. אחרי שאני מסביר ששמעתי את זה מנשים רבות היא מגיבה: "זה נפלא, מה שאתה מספר, אך רחוק מלהיות משקף. אני לא מקבלת את האבחנה בין נושאות הדגלים למי ש'יודעות מה באמת חשוב', אלה שהחלק של הנוכחות בעשייה הדתית היותר טקסית סמלית לא מעניין אותן. לך יש שני בנים ושתי בנות. מה יהיה בבת המצווה של הבת? לא מעניין אותה לקרוא בתורה?"
זה אפילו לא עולה בדעתה.
"אצל הבן זה יהיה אחר לגמרי. שבת גדולה, עלייה לתורה בנוכחות כל המשפחה. אצל הבת אולי יהיה אירוע מכובד באולם. אתה מבין שבבחירה הזו אתם משדרים משהו ברור, שמסליל אותה, ובכך אתם מכווינים את הדרך שלה להמשך החיים?"
מה לעשות, בהלכה היהודית תפילה במניין מורכבת רק מגברים.
"אני לא מדברת על מניין. בבית הכנסת האורתודקוסי הטיפוסי הנשים שוליות לחלוטין, נמצאות מאחורי מחיצה ולא נוכחות בכלל בעשייה הדתית. אישה יכולה לקרוא בתורה, לעלות לתורה, להוביל את התפילה בכל החלקים, למעט דברים שבקדושה. היא לא נספרת למניין, אבל אין איסור לומר בבית הכנסת שמבחינתנו המניין מורכב מעשרה גברים ועשר נשים, ועד שיגיעו עשר נשים לא נתחיל את התפילה".
"דו"ח הממונה על השכר בשירות הציבורי מראה בטבלאות ברורות שיש פערים של יותר מ-20 אחוז לטובת גברים. יש הזדהות טבעית בין מנהלים גברים לעובדים כי יש עדיין דעה קדומה רווחת שהגבר הוא המפרנס העיקרי, ראש המשפחה. אפילו בלי שנהיה מודעים לכך"
אפשר גם לומר שעד שיגיעו עשרה עובדים זרים לא נתחיל את התפילה. זאת המצאה.
"אפשר לשתף את הנשים בעשייה הדתית הקהילתית. בשהם, בגבעת־שמואל ובמודיעין יש מניינים כאלה. אני חושבת שהשאלה המעניינת היא מה מקור הנטייה שלך להתייחס באהדה ל'פמיניזם השקט', שלא לוקח את האישה לציבוריות הדתית".
אני לא רואה איך מעמדה החברתי של אישה ישתפר אם היא תהיה חזנית.
"אבל אתה מכיר בכך שיש נשים שחשות אחרת, שרוצות להישאר בקהילה האורתודוקסית ושלבנותיהן תינתן ההזדמנות הזו?"
כן, השאלה היא אם את מכירה בכך שיש כאלה שזה לא מעניין אותן.
"בהחלט. ואני לא מנסה להמיר אותן או לשכנע. השאיפה שלי היא שתהיה לנו לגיטימציה ולא נוגדר כרפורמיות, ושהילדים שלנו לא ייתקלו בלגלוג ודחייה על רקע פעילות כזו".
את יכולה להבין את החשש מהכיוון השני? שאישה חזנית יכולה להסיט את תשומת לב הגברים מהתפילה?
"אני חושבת שהחברה צריכה להיות מספיק בוגרת, ולהכיר בכך שאנו חיים בחברה מעורבת ושגברים בקהילות הדתיות־לאומיות באים כל הזמן במגע עם נשים בכל מיני תפקידים. נשים הן חלק מהקהל. עצם השאלה שלך מבטאת את המוטיבציה של ההדרה. להגיד שאישה שעוברת לפני התיבה תעורר מחשבות – זה ממשיג את האישה כאחר, כזר. בדיוק נגד זה אני יוצאת".
זה יפה בתיאוריה. בפועל גברים נמשכים לנשים וההפך, ואולי כדאי להפריד ביניהם לפחות בשעת ההתייחדות עם הבורא.
"אז הגבר צריך לעבוד על עצמו, בדיוק כמו אישה שרואה חזן טוב מראה ועובדת כדי שמחשבותיה לא ינדדו אליו. העבודה העצמית משותפת לגברים ונשים. צריך להכיר בכך שמבחינת הרבה נשים הדת היא חלק מרכזי בזהות. יש להן רצון להיות מעורבות בבית הכנסת, זירה שהיא שיא העשייה הדתית: תפילה בציבור. טיעונים שממשיגים את האישה ומחזירים אותה למקום של מיניות וסכנה, אני מאוד מצרה עליהם. אני חושבת שצריך לשנות את השיח.
"מה שמדאיג אותי הוא שלפעמים גם נשים מהחברה יוצאות נגד המהלכים שאנחנו מאמינות בהן. אפשרו לדור הבא לראות אחרת. תנו למערכת החינוך להתפתח בדרך שתאפשר את כל הספקטרום, שתכבד גם את הקהילות המשתפות. שלא יעשו להן דה־לגיטימציה, כדי שהבחירה תהיה חופשית ומלאה. אני מאוד מאמינה בפמיניזם הדתי וחושבת שיש בו עוצמות גדולות, אולי אפילו יותר מאשר בפמיניזם הכללי. דווקא לכן המעצורים מכיוונים כאלה מטרידים אותי".
מתקרב רגע שבו תרגישי שאינך יכולה עוד להיות חלק מהחברה הדתית־לאומית, מבחינה פמיניסטית ופוליטית?
"כל הזמן יש לבטים. ואני מודה שהם גוברים בשנים האחרונות, במידה רבה גם כחלק מהפוליטיזציה הגוברת של הדת".
את מרגישה שהקול שלך נדחק.
"כן, וזה מה שגורם לכך שאתעקש יותר ויותר על הישארות במגזר. לא מתוך דווקאיות, אלא מתחושת שליחות שבמקום הזה צריך לפעול כדי לתקן. אני מאוד מקווה שלא אעזוב. אני באמת מאמינה בעוצמות הנשים הדתיות. במרכז רקמן אנחנו נכנסות לתהליכים שקשורים גם להדרת נשים, ואני פוגשת יותר ויותר תלמידות חכמות וגדולות בתורה שמעוררות בי הערצה ליכולות ולהתמדה שלהן. לכן אני אומרת לעצמי שאסור לוותר. החברה הזו והעם כולו חייב להיות מסוגל לקבל אותן, לחבק אותן ולהיבנות מהתעצומות והיכולות המופלאות שהן מביאות, ובשביל זה צריך לעבוד מבפנים".
חשד שווא
אחד הנושאים המעסיקים את הפמיניזם הישראלי באופן תדיר הוא זכויות נשים במקרי גירושים. לאחרונה עלתה הסוגיה שוב לכותרות כאשר בג"ץ אישר פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, שקבע כי אישה שבגדה בבעלה אינה זכאית למחצית משווי בית המשפחה, שלא היה רשום על שמה. פרופ' הלפרין־קדרי יצאה בתוקף נגד ההחלטה: "אני רואה בפסק־הדין הזה דוגמה מובהקת לנסיגה הכללית ולקשר ההדוק בין כוחות דתיים לכוחות שמרניים כללים בחברה. הרי מה היה לנו כאן: בית־הדין הרבני פסק בניגוד לדין האזרחי, שהוא מחויב לו בענייני רכוש, והפעיל אמות מידה דתיות השופטות בחומרה כל סטייה של אישה מקוד ההתנהגות המינית שהיא נדרשת לעמוד בו. בניגוד לקו האחיד של פסיקת בג"ץ ב־25 השנים האחרונות, שניים מהשופטים (דוד מינץ ואלכס שטיין, א"ש) פסקו שאין להתערב בפסיקת בית הדין הרבני, כשהם משתמשים ברטוריקה של 'כיבוד האוטונומיה' שלהם. זו שפה שמרנית המקדשת את הסטטוס־קוו ומקבעת אותו, ובכך מובילה תמיד לשימור הכוח בידי הקבוצה השולטת".
בתקופה האחרונה סיפרו כמה גברים, ובהם העיתונאי ג'קי לוי, על תלאותיהם בקרב הגירושים, על נשים שמנצלות את זכויותיהן המשפטיות כדי לפגוע בגבר.
"ברור שגם גברים סובלים בגירושים. זו טלטלה קשה לכל אדם. אני מודעת לכך שבמצב המשפטי בישראל יש גם גברים שנפגעים, אבל כשמסתכלים במבט כולל על הנתונים, הם היוצאים מהכלל. נשים הן עדיין רוב הנפגעות מבחינת אלימות ומבחינה כלכלית. הכי קשה לי לשמוע שמתארים את הנשים כמגישות תלונות שווא על אלימות במשפחה, ואת הגברים כקורבן פוטנציאלי לאמירות חסרות שחר. אני מכירה בתופעה הזו, אבל היא שולית לחלוטין, ולא גבוהה מתלונות שווא בתחומים אחרים של המשפט הפלילי. יש לכך נזק עצום, כי תלונות כאלו צובעות בחשד את כלל הנשים, שחלק גדול מהן נפגעות באמת. זו תופעה שמתרחשת גם בהרבה מדינות אחרות, והחשדנות הזו גורמת לפגיעה אנושה בנשים וילדים".
מהי בעצם השאיפה מבחינה מגדרית, שוויון מוחלט?
"אפתיע אותך: ברור לי שיש הבדלים בין גברים לנשים. אני מכירה בקיומם של הבדלים בדרכי חשיבה, באינטואיציות, ביכולות הרגשיות, ואני לא אומרת מה מקור ההבדלים – האם הם טבועים בנו או שהם תולדה של התפתחויות חברתיות – אבל הם קיימים. הטיעון שלי הוא שהאנושות תחטא לקדמה אם ההבדלים האלה ימשיכו לשמר יחסי כוח – בהנהגה ובקבלת החלטות דתית, פוליטית וכלכלית. אם זו תפיסה רדיקלית לומר שהאידיאל הוא שנשים וגברים יאחזו באותה מידה של כוח חברתי ציבורי, אז אני רדיקלית. גם בהינתן הבדלים בין נשים לגברים, אני לא רואה שום יתרון במאגר שמיוחס לגברים, וגם לא להפך. הספקטרום הרחב הזה נדרש, גם וגם. האנושות יכולה וצריכה להיבנות מניצול אופטימלי של יכולות שני המינים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
