ראש מנהל החמ"ד הפורש נלחם במסננים ובמקטלגים

שעת בוקר בלשכתו של אברהם ליפשיץ בירושלים. על קו הטלפון אחד מראשי הישיבות התיכוניות ומפקחת, בשיחת ועידה. הם מתייעצים לגבי תלמיד שעזב את הישיבה וחפץ לשוב אליה. הרב מתלבט האם הנער לא עלול להשפיע לרעה על תלמידים אחרים. ליפשיץ מגייס את ניסיונו בשדה החינוך: "28 שנים ניהלתי את האולפנית בטבריה", הוא אומר, "ואני לא זוכר שהעפתי משם תלמידה. אולי הייתה אחת, באמת שאני לא זוכר. פעם אחת התלבטתי לגבי תלמידה, והלכתי לדבר עם הרב של טבריה. הוא אמר לי 'אברהם, אני מבין שיש לך בעיה עם התלמידה הזו. אז תתמודד ותשאיר אותה'. כך שגם את האחת שכבר חשבתי לשלוח הביתה – לא שלחתי. יש תשובה של הרב משה פיינשטיין, שנשאל מתי אפשר לשלוח תלמיד. הוא אומר: כן, יכול להיות שתמצא טיעונים, אבל לא משחררים תלמיד. למה? כי אנחנו עובדים בשביל התלמידים, והתלמיד עומד מול עיניי. התלמיד יעשה את המהפכה".

מה התחושות שלך כשמוסד חינוכי מעיף תלמיד?
"זה כואב לי מאוד, וצריך להשתדל שזה לא יקרה. השבוע פגשתי את מנהלי רשת צביה בכנס שהנושא שלו היה 'לכל אדם יִשְנֶה'. בית שמאי אומרים שלא צריך ללמד כל אחד, 'אל ישנה אלא למי שהוא חכם', ובית הלל אמרו 'לכל אדם ישנה'. הרבה תלמידים היו להלל הזקן – פושעים, צדיקים – וכולם יצאו בסוף בסדר גמור. אם המפקחת יודעת עכשיו לדרוש מראש הישיבה את מה שאני רוצה, זה אומר שהמסר מחלחל. התלמיד לא צריך להתאים לי, הוא צריך להתאים לעצמו, ואנחנו צריכים לראות איך לעזור לו. גם אם רגע אחד הוא לא נמצא במקום הנכון, אנחנו נמשה אותו מהמים. וגם אז אני איתו, הוא לא נגדי, הוא לא מישהו חיצוני לי. לכך אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על החמ"ד במושג משפחה".

זוהי רק טעימה אקראית מהסוגיות שמגיעות לפתחו של ליפשיץ זה תשע שנים, מתוקף תפקידו כראש מנהל החינוך הממלכתי־דתי. אם תרצו, הוא הנתניהו של החמ"ד. דמות שהפכה לכל כך מזוהה עם הממסד הזה, עד כי קשה להאמין שלא תמיד הייתה שם. תחת אחריותו נמצאים 300 אלף תלמידים, ואלה מביאים איתם לא מעט אתגרים, חלקם ייחודיים לזרם החינוך המשלב את החול והקודש. הריאיון מתקיים לרגל ההודעה על פרישתו של ליפשיץ מהתפקיד – אירוע שככל הנראה יידחה בכמה חודשים, בשל הבחירות.

כשאני שואלת על הישגי כהונתו, הוא מעדיף להצטנע, לדבר בלשון רבים ולשבח את הצוות וגם את קודמו בתפקיד, הרב שמעון אדלר ז"ל. "הוא היה איש  חינוך ענק שאני הרגשתי קטן לנוכח אישיותו המדהימה. בכל מקרה, אני לא הנושא פה ואני לא אדם פרטי. יש אור גדול בחמ"ד, ואני מקסימום מחזיר אור. בשנים האחרונות התרחשו כאן כמה מהלכים משמעותיים. מבחינה לימודית – בחינות המיצ"ב במתמטיקה, בשפה ובמדעים מראות שאנחנו נמצאים במקום טוב מאוד, יותר מאשר בעבר. גם במיצ"ב שבודק 'אקלים וסביבה פדגוגית', במרבית הפרמטרים נרשמת אצלנו התקדמות משמעותית".

כלומר, בבתי הספר של החמ"ד יש פחות אלימות מבעבר?
"כן. המיצ"ב הזה בודק כמה עשרות 'היגדים', ורבים מתוכם מצביעים היום על פחות אלימות לעומת מה שהיה בעבר, וגם לעומת החינוך הממלכתי. שיעור המצטיינים בחמ"ד גבוה באופן משמעותי מזה שבמערכת החינוך הכללית. גם במדד התקצוב הדיפרנציאלי – שניתן לבתי ספר שעשו קפיצה משמעותית בפרמטרים של אי־נשירה, עולם ערכי, התגייסות לצה"ל ומחויבות חברתית – החמ"ד מקבל בשנים האחרונות כמעט פי שניים מהשיעור שלו באוכלוסייה. במדד היציאה ליחידות קרביות, מתוך עשרת בתי הספר המובילים – שמונה הם של החמ"ד, שנה אחרי שנה".

לצד ההצלחות הלא מבוטלות, יש גם ביקורת על התנהלות החמ"ד. מדי שנה, קצת אחרי פסח, צצים ברשתות החברתיות סיפוריהם של תלמידים שלא התקבלו לישיבות תיכוניות ולאולפנות. הסיסמה שלכם, "בית חינוך כמשפחה", לא עולה בקנה אחד עם הסינון במוסדות.

"תראי, באולפנית בטבריה, כל מי שרצתה ללמוד – למדה. לא היה סינון. גם כשערכנו מבחנים למועמדות, זה היה כדי ליצור כיתות הטרוגניות. זו התפיסה שלי. אני יכול לספר לך סיפורים מכאן ועד עולם איזה תהליך חיובי החמ"ד עבר בעניין הזה".

איזה?
"עד לפני תשע שנים, כל מוסד חינוכי ערך בחינות מתי שהוא רוצה, קיבל את מי שהוא רוצה ונתן תשובה מתי שהוא רוצה. תלמידים נאלצו לשלם בכל מקום מאות שקלים כדמי הרשמה. היה כאוס מוחלט. עשינו מהלך, כינסנו את ראשי הישיבות הפנימייתיות והודענו: 'בשנה הבאה כל התלמידים עושים מבחן אחיד בתאריך אחד'. מנהלים אמרו לנו 'אתם תקבעו בשבילנו איזה מבחן נערוך?', אבל זה מה שקרה. מאז כל התשובות של הבחינות מגיעות למרכזים, ומשם התוצאות חוזרות למוסדות החינוך, כמו מבחני פילת של קבלה לעבודה. הודענו אז – בתוך שלוש שנים לא יהיו מבחני קבלה במתמטיקה ובאנגלית, וכולם יקבלו תשובה באותו תאריך. וכך נעשה. היום יש מבחנים רק במקצועות היהדות. לחמ"ד יש אתר רישום, והילד מציין שלושה מוסדות מועדפים, אחד מהם באזור מגוריו. באופן הזה, גם אם התלמיד לא יתקבל למוסד שרצה, הוא בכל מקרה יקבל תשובה חיובית מהמוסד שבאזור שלו".

ובכל זאת לפני כשנתיים התפרסם פוסט ויראלי של אדווה ביטון, שסיפרה כיצד בתה לא התקבלה לאולפנה שבה חפצה, וזאת לאחר שנאלצה לעבור "מבחני סלקציה", כלשונה.
"באזור השומרון יש שיטת שולחנות עגולים", מסביר ליפשיץ. "יושבים מנהלי בתי הספר היסודיים עם מנהלי העל־יסודי ונציגי הרשות המקומית, ועוברים על בקשות התלמידים. כל תלמידה יכולה להתקבל בלי מבחנים לאולפנה מהאזור שאליו היא משויכת, ואם מישהי רוצה בכל זאת ללמוד באזור אחר, היא יכולה לבקש את זה. השאיפה היא ששמונים אחוז מהבקשות ייענו. תמיד יש כמה תלמידים שהמוסדות לא רוצים לקבל, אבל כולם בסוף מתקבלים למקום כלשהו. במקרה שעליו דיברת – הילדה לא התקבלה לאולפנת רבבה, וכן התקבלה לאולפנת קדומים. ככה זה, לא כולם יכולים ללמוד בכל מקום, אבל תמיד התשובה בסוף תהיה: הבת שלך התקבלה למוסד של החמ"ד".

בית ספר אחד בשנה

השפם הקיבוצניקי המעטר את פניו של הרב ד"ר אברהם ליפשיץ (66) לא מרמז על היותו יוצא בני־ברק. הוא היה ממקימי סניף בני עקיבא בפרדס־כץ ושימש שם כקומונר. אחרי לימודים בישיבת ההסדר הר עציון ובמכון לב עבר לגולן, והקים את המדרשה בחספין. 28 שנים עמד בראש אולפנית טבריה, שנחשבה לסיפור הצלחה אזורי, ובמשך שלוש שנים שימש כמזכ"ל בני עקיבא. כיום הוא בן 66, אב ל"בלי עין הרע". פעמיים־שלוש בשבוע הוא אינו חוזר הביתה לגולן אלא נשאר ללון אצל קרובי משפחה בבנימין, כדי להגיע בקלות למשרדו הירושלמי.

1,200 נערות למדו באולפנית טבריה, אך במקומות אחרים המצב מעט שונה. בגוש עציון, למשל, נפתחו שלוש אולפנות, שחולקות ביניהן את התלמידות מהאזור. אחת מתוצאות הלוואי המיידיות של פתיחת מוסד חדש היא מיתוג ישיבה או אולפנה מסוימת כאקסקלוסיבית יותר מהאחרות. גם התקציב של כל מוסד פוחת, וההורים נאלצים לשלם סכומים גבוהים יותר. המגזר הדתי מעדיף מוסדות קטנים ולא המוניים, אני אומרת לליפשיץ, אבל האם לא צריך לשאוף לחזור למודל של מוסדות גדולים? "אני לא חולק על כך", הוא משיב. "יש אנשים שרואים חשיבות בנישה דתית מסוימת, ורוצים שהילד ילמד דווקא כאן ולא שם. השאלה היא – בתוך המערך הזה, מה אנחנו עושים? אנחנו דואגים שכולם יתקבלו לפחות לאחד המוסדות, כולל תלמידים חלשים, מורכבים. כל אולפנה, גם מהאליטיסטיות, מקבלת היום תלמידות שנהגה לדחות בעבר".

"עד לפני תשע שנים, כל מוסד חינוכי ערך בחינות מתי שהוא רוצה, קיבל את מי שהוא רוצה ונתן תשובה מתי שהוא רוצה. כינסנו את ראשי הישיבות הפנימייתיות והודענו: 'בשנה הבאה כל התלמידים עושים מבחן אחיד בתאריך אחד'. מנהלים אמרו לנו 'אתם תקבעו בשבילנו איזה מבחן נערוך?', אבל זה מה שקרה"

בקיבוץ לביא, למשל, נעשה ניסיון לפתוח בית ספר תורני. ואנחנו יודעים מה קורה בהמשך – המשפחות ה"חזקות" שולחות את ילדיהן לבית הספר החדש, ויש פגיעה באינטגרציה.
"בשנים האחרונות כמעט לא פתחנו מוסדות קטנים, אלא רק כמענה לצורך שהתעורר. השנה היה רק מקרה אחד כזה".

וגם במרכז שפירא לפני כשנה וחצי, על אף שיש בית ספר תורני לא רחוק משם, בקריית־מלאכי.
"אבל השנה לא היה עוד מקרה. וכל סיפור כזה – אני מלווה אותו. אנחנו שליחי ההורים, ויחד עם זאת אנחנו מחויבים לפעול גם לצורכי הציבור. בקריית־מלאכי הייתה מלחמת עולם נגד הקמת בית הספר החדש, אל תחשבי שזה היה מהר ופשוט. בדקנו שזה לא פוגע בבית הספר הוותיק. הרעיון הוא למצוא מערכת איזונים מול הרצון של הורים, ולתת להם מענה, אבל הממלכה נשארת. אני לא אומר להורים איפה לחנך את הילד שלהם. אני לא אכריח לשלוח אותו לבית ספר מעורב של בנים ובנות. זו לא רוסיה פה. אנחנו צריכים להוביל מערכת הטרוגנית.

"גם בלביא לא מחלישים את בית הספר הקיים. רק השבוע הכרזנו עליו כבית ספר מצטיין, והוא קיבל את פרס החינוך הדתי. אבל התפקיד שלנו הוא בין היתר לתת מענה להורים. כששואלים אותי האם בית ספר יהיה מעורב או נפרד, אני אומר – ההורים יגידו מה הם רוצים. אנחנו משרתי ציבור, משרתי קהל. אז יכול להיות פעם בשנה מקרה כזה, אבל השאלה היא מה ברירת המחדל, ובגדול זה לא קיים".

שאלת האינטגרציה עולה גם סביב הגרעינים התורניים, שאמנם מחזקים את מוסדות החמ"ד במקומות רבים, אך ההשתלבות החינוכית שלהם עם האוכלוסייה המקומית היא לפעמים חלקית בלבד.
"הגרעינים התורניים הם ברכה בלתי רגילה. הם עשו מהפך אדיר במדינה, לפחות בחמ"ד, ומגיע להם שאפו אחד גדול. באותה נשימה אני אומר שאם יש מוסד חינוכי שנפתח רק עבור הגרעין התורני, יצא שכרו בהפסדו. עם זה אני מסכים. אבל בסך הכול הם מביאים ברכה גדולה. רבים מהם מעורים בתוך הקהילה – בלוד, בירוחם ובאינסוף מקומות – וקורים שם דברים נפלאים. במקומות שהדבר הזה לא נעשה כפי שצריך, יש לעשות תשובה".

אין צורך בשומרי סף

ליפשיץ משאיר מאחוריו בתום כהונתו כמה מפעלים שהחמ"ד בהחלט יכול להתגאות בהם. כך למשל פרויקט "לב לדעת", שמטרתו לעודד הוראה משמעותית, הפנמה של החומר ודיאלוג בכיתה ("אין לזה אח ורע. הרב שי פירון לקח את הרעיון לכלל המערכת, אבל הוא פרץ מהחמ"ד"); בתי הספר של הקיץ ("שהתחילו בעצם אצלנו"); וכנסי נוער למיניהם, כמו "הקהל למען ציון". "כל הארץ הייתה שם", מספר ליפשיץ על הכנס הזה. "ישבתי עם קבוצה של בנות – אחת מבית ספר תורני בירושלים, אחת מתיכון מעורב־מסורתי בנתניה, אחת מאולפנת אופקים – וכולן ישבו יחד והכול היה בסדר. הנוער מפעיל את עצמו והופך שותף לעולם אידיאליסטי ולקבלת החלטות מעשיות. כתבנו גם חזון לחמ"ד, ובתי הספר לומדים ועוסקים ועובדים לאורו. הקמנו מרכז למנהיגות חינוכית, ששוקד על הכשרת ראשי ישיבות ואולפנות. יש תוכנית ללימוד רמב"ם יומי, שלמעלה מ־20 אלף תלמידים משתתפים בה. הכרזנו על פרויקט 'קוראים למיליון', שמטרתו היא שכל תלמידי החמ"ד בבתי הספר היסודיים יקראו יחד מיליון ספרים. אנחנו מתעסקים לא רק במאבקים".

את המאבקים שעליהם מדבר ליפשיץ מובילים בין השאר "נאמני תורה ועבודה", שמרבים לתקוף את מדיניות הניהול של החמ"ד, ולהעלות למודעות מקרים שנתפסים בעיניהם כהפרדת־יתר, תורניות־יתר ושאר מקרי הקצנה בחינוך הדתי. לאחרונה פרסם הארגון מחקר עצמאי שיזם, ולפיו שיעור תלמידי החמ"ד מכלל ילדי ישראל ירד מ־26.5 אחוז בשנת תש"ל ל־18.3 אחוזים בתשע"ז.

טוענים שיש מעבר של תלמידים מסורתיים מהחמ"ד לחינוך הממלכתי בשל תהליכי ההתחרד"לות.
"זה לא נכון. תבדקי, זאת אמירה מגמתית שאין לה בסיס. החמ"ד הולך וגדל מספרית. בשנת תשע"ח היו לנו בשכבת כיתה א' כ־24 אלף תלמידים, כאשר בשכבת י"ב יש כ־16 אלף תלמידים. ברוך השם, יש הרבה תלמידים מסורתיים בחמ"ד. אתן לך אנקדוטה – לפני זמן מה ביקרתי באחד מבתי הספר בדרום, בית ספר מסורתי פריפריאלי. המנהלת הצביעה על מחנך כיתה ו', ואמרה לי: 'כל הבוגרים שלו ממשיכים ללמוד בחמ"ד', שזה משהו לא טבעי".

אנחנו שומעים על כנסי מנהלים של החמ"ד שנערכים תוך הפרדה בין גברים לנשים, דבר שלא היה בעבר.
"יש בחמ"ד עוד כמה דברים חוץ מלתת תשובות לשמואל שטח (מנכ"ל "נאמני תורה ועבודה" – רמ"ב). סליחה, אבל אני לא עובד אצלו. אחד מנאמני תורה ועבודה אמר לי בסוף כנס: 'כל הכבוד לכם, מספר הנשים דומה למספר הגברים'. אמרתי לו – אני לא עובד אצלך. אתה לא שומר הסף שלנו".

נאמני תורה ועבודה הם קוץ בגרון שלך?
"לי אין שום קוץ בשום גרון. התפקיד שלי הוא להכיל את כל מי שקשור לחמ"ד. אני מחויב להם, אוהב אותם, משקיע בהם, וכולם חשובים באותה מידה. אין טובים ורעים. יש אצלנו דתיים־לייט ואני שמח על כך, ויש תורניים ואני שמח על כך. כל הציונות הדתית לומדת בתוך החמ"ד. יש כמה מפלגות, יש כמה תנועות נוער, אבל זה בית החינוך היחיד שמאחד בתוכו את כלל המערכת הדתית־לאומית. בכנס שלנו בירושלים ישבה המנהלת של 'פלך' עם מנהלת 'דרכי שרה', מוסד חרדי־מודרני, והיה שם לימוד הדדי כי היינו מאותה משפחה. כולם, גם נאמני תורה ועבודה, כמו שאר הזרמים – הם חלק ממשפחת החמ"ד. אני לא מוציא אף אחד מהמשחק. יש קבוצות באוכלוסייה שתמיד מחפשות מה לא נעשה, ואני מציע להן להביא הצעות אופרטיביות מה כן לעשות".

ובכל זאת, כמו שהפיצול במפלגת הבית היהודי מבטא תהליכים פנימיים שהתחוללו במגזר, יש מי שתוהים האם הגיע הזמן לפצל גם את החינוך הציוני־דתי.
"התשובה היא שלא", מדגיש ליפשיץ, "ואני חושב שזה התפקיד הגדול של החינוך הממלכתי־דתי. יש פה אמירה. יש ערך גדול לכך שכולם יחד, ואותי זה מרגש. זו שאלה טובה, אבל על סימן השאלה הזה אני שם סימן קריאה".

טענה נוספת שעלתה היא שהרב שמואל אליהו, המזוהה עם הזרם התורני, מרבה להופיע בכנסים של החמ"ד, ואפילו הפך לרב הבלתי רשמי שלכם. יש בסיס לדברים?
"חלק מהכנסים של מנהיגי החינוך שקיימנו נמצאים ביוטיוב, ואת יכולה להיכנס ולראות מה קורה שם. אני צריך להיות אפולוגטי? הרב שמואל אליהו, כמו רבנים אחרים, הוא חשוב ומשמעותי בחמ"ד, ואני לא מרגיש שאני צריך להתנצל. אנחנו מכבדים ואוהבים ונותנים מקום לכל קבוצות הרבנים".

הקב"ה לא אוהב קטלוגים

נכון לכתיבת שורות אלה, כאמור, לא ברור מתי בדיוק תסתיים כהונתו של ליפשיץ, אך יש כבר רשימה ארוכה של מועמדים אופציונליים להחליפו; רק בזמן שיחתנו התקשרו שניים כאלה. לשאלה מהם האתגרים המרכזיים שאיתם יתמודד יורשו בתפקיד, משיב ליפשיץ: "נקודה אחת היא המשך החיזוק של היחד, של בית חינוך כמשפחה. השנייה היא שצריך להיות קשר נכון בין הפנים והחוץ. אנחנו נוהגים להשתמש במשל המחוגה: ככל שזרוע אחת שלה נטועה חזק יותר בקרקע – כלומר בערכים של תורה, בבירור הדרך ובעיצוב זהות ציונית־דתית – כך אפשר לפתוח יותר את הזרוע השנייה ולבדוק מה מידת ההשפעה ומוטת הקשר בית חינוך הממ"ד לעולם הרחב. יש השפעה של החמ"ד על המציאות בישראל, וצריך לדעת איך מעמיקים פנימה ויוצרים מצב שבו השלם גדול יותר מסכום חלקיו. למשל הדמות השנתית שלנו, הרב משה צבי נריה – דתי־לייט יכול לקחת ממנו את זה שהיה אידיאליסט, ומישהו אחר ייקח את היותו גדול בתורה".

הייתה פעם דמות שנתית שהיא אישה?
"השנה אלו הרב והרבנית נריה. בעבר היו גם הרב והרבנית קאפח".

זו חייבת להיות רבנית שנלווית לרב?
"לא בחרנו עד כה אישה בפני עצמה, אבל זה לא אומר שלא תהיה. אגב, בין המועמדים להחליף אותי יש גם מועמדות".

אתגר נוסף שאיתו מתמודד החמ"ד הוא רמת לימודי האנגלית. הגם שחלה עלייה מורגשת בנתוני המיצ"ב בשנים האחרונות, עדיין קיים בתחום הזה פער מסוים לטובת החינוך הממלכתי. "התחלנו לפצח את כיתה ה', ובהחלט עשינו כמה צעדים קדימה", אומר על כך ליפשיץ. "אנחנו עובדים בקהילות מורים, קיימנו השתלמויות בחנוכה, ואנחנו מנסים למצוא פתרון למחסור במורים לאנגלית".

מה גורם לתלמידים הדתיים להתקשות יותר בלימודי אנגלית?
"קיימתי ישיבות עם ראשי חוגים לאנגלית במכללות, ויש הרבה סברות לגבי השאלה הזו. בסופו של דבר זה לא נעים אבל גם לא דרמטי, הפער הוא של חצי ציון. גם את זה חייבים לפצח, אבל צריך לזכור שהחמ"ד לוקח על עצמו דברים שאף אחד אחר לא לוקח – התלמיד רוצה לעשות חמש יחידות בתנ"ך וגם בגמרא או בתושב"ע, ויחד עם זאת להצטיין בסייבר ובאנגלית ובמתמטיקה. אסור שזה יבוא אחד על חשבון השני, אבל יש פה בהחלט עוד משקל".

גם בנושא החזרה בשאלה, ליפשיץ נשמע אופטימי. אם אורי אורבך אמר פעם שהדתיים מייצרים יותר חילונים מהחילונים עצמם, סקר טרי שנערך לאחרונה בקרב 1,500 בוגרי החמ"ד העלה שנתוני החזרה בשאלה אינם כה דרמטיים: בניגוד להערכה הרווחת, שלפיה 20־25 אחוז מבוגרי החינוך הדתי מורידים את הכיפה, התברר כי רק אחד מתוך שבעה (כ־14 אחוז) נוטש את אורח החיים הדתי. "בעבר טענו גם ששיעור החוזרים בשאלה הוא 50 אחוז", אומר ליפשיץ. "הסקר הזה, שבחן צעירים מרגע סיום התיכון ועד גיל 30, גילה תמונה שונה. ועוד נתון מעניין – חלק מהתלמידים שמגיעים מבתים מסורתיים הופכים להיות דתיים, ויש תלמידים מבתים חילוניים שהופכים למסורתיים או דתיים. כשהצגתי את הנתונים בכנס אמרתי לאנשים – אני חושב שהקב"ה לא אוהב קטלוגים, ואני בעקבותיו לא אוהב קטלוגים. אדם נקרא 'מְהלך'. אדם עולה ויורד, זז ונע. מי שלמד בחמ"ד 12 שנה, גם אם הוא בועט, משהו נשאר בו. לא יודע אם יחזור או לא יחזור, אבל משהו נשאר.

"אנחנו מקפידים על קשר עם בוגרים. בכל חודש אנחנו מוציאים דרך בתי הספר 16 אלף מסרונים לתלמידים שסיימו את לימודיהם בשנתיים האחרונות. הם מקבלים מסר מהמחנכת, שבודקת מה שלומם. אבל אנחנו לא יושבים על הטריבונה ומסתכלים בחוץ אם יש דתל"שים או לא. אמרתי השבוע לתלמידים בכפר־הרא"ה שעד שהרב נריה הקים את דור הכיפות הסרוגות, לפני 60־70 שנה, לא היה דבר כזה. היית או 'אדוק פיסטוק', כמו שאמרו בבני־ברק, או חילוני. היום, ברוך השם, יש ציבור דתי־לאומי גדול, ואנחנו נותנים מקום למרווח ולמגוון".

"התפקיד שלי הוא להכיל את כל מי שקשור לחמ"ד. אני מחויב להם, אוהב אותם, משקיע בהם, וכולם חשובים באותה מידה. כולם, גם נאמני תורה ועבודה, כמו שאר הזרמים – הם חלק ממשפחת החמ"ד. יש קבוצות באוכלוסייה שתמיד מחפשות מה לא נעשה, ואני מציע להן להביא הצעות אופרטיביות מה כן לעשות"

מי שייקלע בקיץ לחופי הכנרת, יגלה שם כמויות אדירות של נוער דתי נושר. מעבר לשיברון הלב של הילד שהועף ממקום הלימודים, אולי צריך גם לשאול מה זה עושה לחבריו שנשארו, איזה שגרירים הם של החינוך הדתי־לאומי.
"לשם אנחנו רוצים לכוון – להגיע ללב התלמיד. כשהתחלנו לדבר על בית חינוך כמשפחה, הייתה התנגדות. אמרו 'למה זה משפחה?'. באחת הסדנאות שהעברנו בתחילת הדרך ביקשנו מכל מפקח או מנהל לספר על רגע אינטימי שהוא זוכר עם אבא שלו או עם הבן שלו. אחר כך ביקשנו שכל אחד יספר על רגע כזה עם תלמיד שלו. כלומר, אנחנו מאוד מנסים לכוון למקום הזה. אנחנו עובדים הרבה על הנושא של לראות כל תלמיד בפני עצמו. יש אצלנו תוכנית שנקראת 'כנפי רוח', שמסייעת לבתי ספר שמתקשים. כמעט לכל מנהל בית ספר יסודי יש גם כיתת תקשורת או חינוך מיוחד. כמעט אין מוסד חינוכי בלי זה, אפילו האקסקלוסיביים ביותר".

אחרי תשע שנות כהונה בתפקיד הזה, יש תחושה של מיצוי?
"יש בי בעיקר תחושה של שליחות גדולה מאוד ואחריות גדולה. וכשאתה נמצא בעמדת הניווט של ספינה גדולה, יש הרבה תפילה שאתה מכוון למקום הנכון".

יש משהו שרצית לעשות ולא הספקת?
"יש הרבה דברים כאלה. הרב אהרן ליכטנשטיין, מורי ורבי, אמר שאדם לא נמדד במה שעשה, אלא במה שלא עשה. לא עליך המלאכה לגמור ויש עוד הרבה לאן לפרוץ. מה שכן, אני אומר תודה להורים, ומזכיר לעצמי כל הזמן שהם אלו שמצליחים לחנך את הילדים שלהם. אנחנו רק עוזרים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il