בשקט־בשקט הוא התגנב לבית המלון בדמשק, ומצא את הנקודה הטובה ביותר להתמקם בה. מכאן הוא יכול היה להאזין לנעשה בחדר הסמוך. בליל המילים בערבית, השמות והמקומות התחברו לרסיסי המידע שקיבל עוד קודם לכן מאנשיו בשטח: כאן בבית המלון נועדים נציגי השלטון הסורי עם ראשי ההנהגה הערבית־פלסטינית, כדי לשרטט את תוכנית הפעולה לקראת התקוממות בארץ ישראל. המאזין השקט העלה על הכתב בצורה מסודרת את הפרטים ששמע, וגיבש אותם לתמונה מודיעינית מדויקת. עוד לפני תום הפגישה חמק מהמקום, נושא בידיו את הרישומים. זמן קצר אחר כך כבר הועבר החומר לידי הגורמים המתאימים ביישוב העברי. האסטרטגיה הפלסטינית נחשפה.
המרגל שחדר למלון היה אליהו ששון, יהודי יליד דמשק שבנה במו ידיו את התשתית המודיעינית ששימשה בהמשך את מדינת ישראל. פעילותו החשאית בשנות השלושים והארבעים, כאיש "המחלקה הערבית" של הסוכנות היהודית, הייתה נכס אסטרטגי עבור היישוב העברי. יחד עם קבוצה קטנה של אנשים שפעלו ללא לאות, הצליח ששון לחדור לחוגים הסגורים ביותר של קבלת ההחלטות בעולם הערבי, ולהביא משם מידע בעל חשיבות עליונה. מהזרעים שהוא טמן צמח "המוסד", שנחשב היום למיתוס בעולם הביון, והתפתחה גם יחידת ההאזנות 8200, שעושה שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר.
כשהוא פושט ולובש דמויות ומאמץ לעצמו בכל פעם סיפור כיסוי אחר, ששון לא הותיר אחריו עקבות, למעט במקום אחד – מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית. טופסי קבלות ודרישות תשלום שתויקו שם, הם שאפשרו לד"ר ירון רן להתחקות אחר חלוץ הביון, ולפרוש את עלילותיו בספרו החדש "הערביסט" (הוצאת אפי מלצר). "במחלקת הכספים תועדה כל הפעילות, כשבמקרים רבים חשבונית ההוצאה תויקה בתיק המפעיל של הסוכן", מסביר ד"ר רן, מומחה להיסטוריה של יהדות דמשק. "כך לדוגמה אפשר למצוא בתיקים תיעוד של העברת כספים לראש מפלגת השלטון הסורית בדמשק נסיב אל־בכרי, או לראש ממשלת לבנון ח'יר א־דין אל־אחדב. מופיע שם גם תשלום לפקידים יהודים בבתי מלון בלבנון, שצותתו לראשי התנועה הערבית הפלסטינית כשאלה שהו במלונות שלהם.
"ששון עצמו קידם את המעקב אחרי העיתונות הערבית הגלויה, מה שהפך בהמשך ליחידת 'חצב' בחיל המודיעין הישראלי. הוא ואנשיו ניצלו את הקשיים התקציביים של העיתונות בלבנון ובסוריה כדי לקנות את העיתונים והעיתונאים בכסף. באופן זה, בשנים הקשות של המרד הערבי, כלי תקשורת בעולם הערבי היו מגויסים לטובת התנועה הציונית".
געגועים לתקציב מלכותי
אליאס־אליהו ששון נולד בשנת 1900 בחארת אל־יהוד, שכונת היהודים בדמשק. הוא היה השלישי מארבעת בניה של משפחה שהשתייכה למעמד הגבוה בקהילה. אביו, סוחר בדים ממולח ובעל כישרון מולד ליצירת קשרים, שימש באופן רשמי כחבר ועד הקהילה, ובאופן לא רשמי כבורר ומפשר בין יהודים למוסלמים במחלוקות שונות. הבן אליהו, שסייע לו מפעם לפעם בניהול עסקיו, למד ממנו את אומנות הקסם האישי, שעוד תסייע לו רבות בשליחות הלאומית שייטול על עצמו.
אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר של רשת אליאנס בדמשק, שנחשב לאחד ממוסדות החינוך הטובים בסוריה, המשיך אליהו ששון לתיכון אלעזריה ואז למכללת סן־ג'וזף בבירות. לאורך השנים הוא רכש ידידים מוסלמים ונוצרים מסוריה, מלבנון ומעיראק. כמה מהם עתידים לתפוס תפקידי הנהגה ועמדות כוח בארצותיהם. באותן שנים עמד המזרח התיכון בפני שינויים דרמטיים, על רקע גסיסתו של השלטון העות'מאני. בעוד האימפריה עורכת רפורמות בניסיון להתאים עצמה לדרישות המערב, הלאומיות הערבית בארצות הכפופות לה הלכה וגאתה. ששון, אף ששמר באדיקות על המסורת היהודית של בית הוריו, הזדהה עם הארגונים הלאומיים שקמו בסוריה, ותמך בפן־ערביות.
את הלאומיות היהודית גילה ששון כאשר שליחים ציונים הגיעו לדמשק עיר הולדתו. "אחמד ג'מאל פאשה, בכיר השלטון העות'מאני שהיה ממונה על ארץ ישראל, חשד באנשי היישוב היהודי כי הם עושים יד אחת עם הבריטים. הוא גירש מירושלים מאות יהודים, ובהם הסופר יהודה בורלא ויואל יוסף ריבלין, אביו של הנשיא ראובן ריבלין", מספר ד"ר רן. "השניים, שעסקו בחינוך בירושלים, נשלחו בהמשך לדמשק ייסדו שם מערכת חינוך. הם החדירו לתלמידים ערכי לאומיות, והניחו את הבסיס לתנועות הציוניות בסוריה. שם נולד בעצם המערך המודיעיני הישראלי – בחיבור בין האליטה החינוכית מירושלים לבין בני נוער יהודים שגדלו בסוריה".
האירועים ההיסטוריים של אותן שנים סיפקו כר נוח לתנועה הציונית העולה. המלך פייסל הראשון, שראה עצמו שליט "סוריה הגדולה" – הגדרה גיאוגרפית המקיפה גם את לבנון וארץ ישראל – ניסה לסכל את הסכמי סייקס־פיקו, וביקש לגייס לשם כך גם את תמיכתם של חוגים יהודיים. ב־1919 הוא חתם על הסכם עם ד"ר חיים ויצמן שלפיו תינתן לתנועה הציונית אוטונומיה בארץ ישראל, תוך שיתוף פעולה עם ממשל ערבי מרכזי. "הכלי העיקרי שלו להשפעה על המהלכים המדיניים באזור היה העיתונות", אומר רן. "בהיעדר מכשירי טלוויזיה ורדיו, המילה הכתובה הייתה אז השופר העיקרי להעברת מסרים בעולם הערבי ובעולם בכלל. פייסל הקים מערכות עיתונים ורכש עיתונים קיימים כדי להפיץ מסרים שתכליתם אחת – שמירה על סוריה מאוחדת. בין השאר הוא גייס את אליהו ששון, שיקים עבורו עיתון".
המלך פייסל רתם לשירותו גם את ראשי התנועות הלאומיות הפלסטיניות, אבל אלה הבינו עד מהרה שהחלומות על סוריה הגדולה עתידים להתנפץ. פייסל אכן הובס על ידי הצרפתים, הוגלה לארץ ישראל ולבסוף קיבל לידיו את השלטון בעיראק. מקורביו התפזרו ברחבי המזרח התיכון, אך ששון, שהכיר רבים מהם והיה מודע לקשרים שלהם, דאג לשמור איתם על יחסים טובים גם מרחוק. הוא עצמו עלה לארץ ישראל עם רעייתו ג'וליה, עבד כפועל, ובמקביל נשא הרצאות בענייני המזרח התיכון. שמו הגיע אל בכירי הסוכנות היהודית, ובשנת 1933 הוא מונה לראש "המחלקה הערבית" של הסוכנות, שקיימה קשרים עם מנהיגים ערבים מקומיים.
בין פליטי ממלכת פייסל היו עיתונאים רבים, שהתקשו למצוא פרנסה בגלויותיהם השונות, ויכלו רק להתגעגע לרמת החיים שבה הורגלו. "מדובר היה באנשים תלושים שחיפשו את עצמם, ובעיקר חיפשו מזומנים. שכרם כעיתונאים היה דל והסתכם בחמש לירות לחודש. כאן נכנס לתמונה ששון, שהציע להכפיל את הכנסותיהם בתמורה לסיוע. בשל קרבתם לוועד הפועל הערבי (הגוף שייצג את ערביי ארץ ישראל מול השלטונות הבריטיים – א"ג) ולבכירים נוספים בצמרת הערבית והפלסטינית, היו העיתונאים חשופים למידע רב על הפעילות המתוכננת נגד היישוב היהודי. הם ספסרו באינפורמציה הזו והעבירו אותה לגורמים בתנועה הציונית. כך פעולות ומהלכים שונים התגלו עוד לפני שהוצאו לפועל, וניתן היה לסכלם".
לראיין את האויב
בעזרת סוכניו וגם בפעולות עצמאיות משלו, השיג ששון עבור הסוכנות מידע מודיעיני רב־ערך שנאסף בלבנון, בסוריה ובעיראק. כמו כן סיפק חוות דעת על המועצה המחוקקת הפלסטינית, שהייתה בראשית דרכה. גם הקשרים החברתיים והתרבותיים שרקם עם אינטלקטואלים ערבים התגלו כמועילים. שניים מהמודיעים הבכירים שהפעיל היו עבד אל־קאדר רשיד, שכתב בעיתון "אלג'אמעה אלערביה", וזכה לכינוי החשאי "עובד"; ותיסיר דואג'י, עיתונאי מדמשק שכונה "גד". שניהם נכחו בישיבות של הוועד הפועל הערבי והמועצה המוסלמית העליונה, שמעו את חילופי הדברים שם והעבירו את תוכנם ישירות לששון.
אחד האויבים הגדולים של היישוב היהודי בארץ ישראל באותם ימים היה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני. "כבר בשנת 1920 התריע יואל יוסף ריבלין מפני פעילותו של חוסייני", מספר ד"ר רן. "באותה שנה, בעקבות מאורעות תר"פ, הבריטים ניסו לעצור את ראשי ההנהגה הערבית בארץ ישראל, אך חוסייני ברח לדמשק והתקבל בזרועות פתוחות על ידי חברי פרלמנט סורים ממוצא פלסטיני. הוא שהה בדמשק ארבעה חודשים בלבד, אבל בזמן הזה הצליח להתסיס את הערבים נגד היהודים ולטמון את הזרעים לתנועה הפלסטינית. ריבלין העביר אזהרות על אודותיו למנחם אוסישקין, ששימש אז כיו"ר 'ועד הצירים לארץ ישראל', וכן למחלקה הערבית בוועד הצירים, אך לא זכה להתייחסות מיוחדת".
הצבת מחיצה בין גברים לנשים ברחבת הכותל המערבי ביום כיפור תרפ"ט (ספטמבר 1928) שימשה עבור המופתי עילה למסע תעמולה נגד היהודים. המופתי הקים ועדה מיוחדת להגנת המקומות הקדושים לאסלאם, והעיתון שלו, "אלג'אמעה אלערביה", פרסם כרוזים והודעות בנושא. גם העיתון "פלסטין", שביקש לסמן עצמו כקיצוני וערכי, קרא לציבור הערבי "לממש את עצמאותו", כלומר לפגוע בשכנים היהודים.
אליהו ששון, במאמרים שפרסם בעיתונים הערביים ובעיתונות היהודית בערבית בלבנון ובמצרים, תקף את המופתי ואת טענותיו השקריות. הוא עצמו תמך ברעיון של מועצה מחוקקת משותפת ליהודים וערבים כפתרון ראוי לבעיית ארץ ישראל. בשל ההתעניינות הבינלאומית שעורר הנושא, התבקש ששון על ידי כלי התקשורת לראיין את המופתי, יריבו האידיאולוגי. וכך, בנובמבר 1928 התקיים במשרדי המועצה המוסלמית העליונה מפגש בין שני האישים הרחוקים כל כך זה מזה.
כשעה וחצי ישבו השניים ושוחחו. בעוד ששון טען כי ליהודים יש זכויות היסטוריות בארץ ישראל, וכי הקוראן עצמו מכיר בכך, המופתי התעקש שלא ינוח ולא ישקוט עד שימנע לחלוטין את תפילת היהודים ליד הכותל. הוא קבע כי אין מקום לשיח בין שתי האוכלוסיות, ורק החרב תכריע. "בסופה של השיחה הבין ששון היטב כי אם המופתי יהיה הכוח הדומיננטי במחנה הפלסטיני, לא יהיה כל סיכוי להידברות או הסדר", כותב ד"ר רן בספרו.
פעילותו הנמרצת של חוסייני נגד היישוב היהודי, האחריות שלו למאורעות תרפ"ט וחבירתו לאדולף היטלר, הפכו אותו ליעד מודיעיני מרכזי של היישוב היהודי. עיתונאי ערבי שהיה מקורב למשפחת חוסייני גויס כסוכן והופעל עד שנות הארבעים כדי להשיג מידע על המופתי. "חברי ועד הקהילה היהודית בדמשק היו גם הם חלק מרשת מודיעין שטווה ששון, כדי לעקוב אחר חוסייני ומקורביו. הם דיווחו על מנגנוני הסיוע מסוריה ולבנון לפלסטינים, בגל השני של המרד בארץ ישראל".
הרצון לעקוב אחרי המופתי האיץ גם את בניית מערך ההאזנות של המודיעין העברי. לשם כך גייס ששון את כאמל ארזי, חברו לספסל הלימודים. בצעירותו היה ארזי אחד הפעילים המרכזיים של אגודת התחייה ואגודת מכבי בדמשק, ושימש מורה להתעמלות בבית הספר העברי בעיר. כעת הוא התבקש להאזין למכשירי הטלפון של בכירי התנועה הפלסטינית, כדי לספק מודיעין משלים לזה שהתקבל מהעיתונאים הפלסטינים. ארזי קיבל על עצמו את המשימה, ויחד עם אהרן חיים כהן, בן העדה הפרסית מירושלים, הניח למעשה את אבן הפינה ליחידה שתיקרא לימים 8200.
"בהחלט ייתכן שהמודיעין שהמאזינים העבירו מסוריה ולבנון לישראל, היה לא פחות איכותי מזה שסיפק כמה עשורים אחר כך המרגל אלי כהן", אומר רן. "מרכז ההאזנות הטלפוני כונה אז 'המחסן' או 'המקור הבטוח'. החשיבות שלו הייתה רבה, מכיוון שבאמצעות הצלבת השיחות עם המידע שמסרו הסוכנים המופעלים, אפשר היה לדעת אם הם אכן מהימנים.
"בהנחייתו של ששון הופעלה גם האזנה למערכות עיתונים, כמו 'אלווא' למשל. עורכי העיתון הזה היו מתקשרים בכל יום למנהיגות הוועד הערבי העליון, ומקבלים עדכונים על מהלכים מדיניים ותדרוכים – מה עליהם לכתוב כדי לקדם בדעת הקהל את עמדתם של המופתי ושל ג'מאל אלחסיני, מזכיר המועצה המוסלמית והוועד הפועל הערבי. במערכת חששו שהממשל הבריטי מאזין לשיחות, ולכן נזהרו בדבריהם. את הפרטים החסרים השלים ששון במפגש אישי עם העיתונאים שעבדו עבורו. כך לדוגמה השיג מידע על העמדה הפלסטינית מול ועדת פיל, שגיבשה תוכנית לחלוקת הארץ".
"בהחלט ייתכן שהמודיעין שהמאזינים העבירו מסוריה ולבנון לישראל, היה לא פחות איכותי מזה שסיפק כמה עשורים אחר כך המרגל אלי כהן. מרכז ההאזנות הטלפוני כונה אז 'המחסן' או 'המקור הבטוח'. באמצעות הצלבת השיחות עם המידע שמסרו הסוכנים המופעלים, אפשר היה לדעת אם הם אכן מהימנים"
טרוריסטים בבית הקפה
בשנים הראשונות לפעילות המודיעינית של הסוכנות היהודית נועד האיסוף לצרכים מדיניים בלבד. חיים ארלוזורוב, שעמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ומשה שרת, ששימש בה כמזכיר, נעזרו במידע הזה בשיחותיהם עם הנציב הבריטי וגורמי ממשל אחרים. כשהמתקפות האלימות מצד כנופיות ערביות הלכו ותכפו, הבינו בסוכנות שיש צורך באיסוף מודיעין ביטחוני. אנשי הלשכה הערבית גייסו מוכתרים וסוכנים ערביים שדיווחו על הפעילות הפלסטינית, על פעולות הסברה של המופתי נגד מכירת קרקעות ליהודים, ועל מאמציו לגבש סביבו את הצעירים והארגונים המיליטנטיים בציבור הפלסטיני שמורדים בהנהגה המסורתית. המידע הועבר אל מטה "ההגנה" בתל־אביב, כדי שאפשר יהיה לאתר חוליות טרור ולסכל את פעילותן.
מודיעין איכותי סיפק בתקופה ההיא עבדאללה עבוד, עיתונאי שהיה מקורב ל"גוש הלאומי הסורי" – המפלגה ששלטה בסוריה מ־1936 עד 1939. בשנת 1935 הוא ביקר בארץ ישראל וגויס על ידי ששון. באוגוסט 1936, כמה חודשים אחרי פרוץ המרד הערבי הגדול, דיווח אותו עבוד כי 400 איש המתגוררים בסביבות דמשק התייצבו בבית הדין השרעי בעיר וגירשו את נשותיהם. הגירושין ההמוניים העידו על כוונתם של אותם סורים להצטרף ככוח עזר לפלסטינים המתקוממים בארץ ישראל; הם לא רצו להשאיר את נשותיהם עגונות, אם ייהרגו. ידיעה זו איששה דיווח קודם של עבוד, שלפיו מתארגנות בסוריה שתי כנופיות של 300 איש לקראת יציאה לארץ ישראל.
בספרו מתאר ד"ר רן כיצד בשנת 1938 פגש ששון בבית קפה בעיירה בעלבק שבלבנון את תופיק חלו חידר, ידיד נעורים מדמשק. חידר, שהיה מהמנהיגים הבולטים במרד הסורי נגד הצרפתים ב־1925, הוגלה מסוריה וחזר אליה כעבור 12 שנה. בבית הקפה ישבו סביבו כ־20 טרוריסטים שהגיעו זה עתה מארץ ישראל. ששון סיפר שכעת הוא עובד כעיתונאי, וחידר שוחח איתו בפתיחות על קורותיו. בין השאר הוא סיפר שקיבל מהמופתי הצעה להיות האחראי על ארגון פעולות הטרור בארץ ישראל, ואפילו שיתף את ששון בלבטיו האם לקבל את התפקיד או לא. בן שיחו הסביר לו מדוע עליו לסרב להצעה, ואגב כך שאל האם בכלל אפשר לעבור את הגבול בלי להיתפס על ידי הבריטים. חידר בתשובה סיפר על הנתיבים הסודיים לארץ ישראל, על מסלולי הברחות הנשק, ובין לבין פיזר פרטי מידע רבים על מערך האישים הקרובים למופתי, ועל קשייו של המנהיג הפלסטיני למצוא אנשי צבא רציניים שיעמדו בראש המרד. גם האינפורמציה הזו עשתה את דרכה עד מהרה לידי ה"הגנה".
יכולותיו של ששון באיסוף מודיעין הפכו לשם דבר. עזרא דנין, מראשי שירות הידיעות של "ההגנה" ומי שעבד לצד ששון בעשור שלפני הקמת המדינה, כתב בזיכרונותיו: "אליהו ששון התייצב בפני מלכים ולא הייתה דלת נעולה בפניו. (…) אכן, קשריו עם אישים בעולם הערבי היו לנו מקור חשוב ביותר של מידע מדיני רב־ערך, שהעלה את רמת המודיעין הערבי שלנו ממקומית לכללית ומרכזית.
"…לאחר כיבוש סוריה ולבנון על ידי כוחות בעלות הברית, נלוויתי אל אליהו ששון לביקורים בבירות ודמשק. קשריו היו מעבר לדמיון ממש. הוא תמיד נתקבל בחיבה ובחמימות, והיה בן בית בשתי בירות ערביות אלה. אליהו ששון פעל כמעין מרכז מחקר של איש אחד".
כמה חודשים אחרי פרוץ המרד הערבי הגדול, דיווח אותו עבוד כי 400 איש המתגוררים בסביבות דמשק התייצבו בבית הדין השרעי בעיר וגירשו את נשותיהם. עדות לכוונתם של אותם סורים להצטרף ככוח עזר לפלסטינים המתקוממים בארץ ישראל; הם לא רצו להשאיר את נשותיהם עגונות, אם ייהרגו
ספר תורה במושב האחורי
אחד המנהיגים הערבים שאיתם יצר ששון קשר הדוק היה עבדאללה הראשון, מלך ירדן. היחסים הללו התגלו כמועילים במיוחד לקראת תום מלחמת השחרור. במהלך המלחמה נשבו כ־700 ישראלים בידי הלגיון הירדני, ונלקחו משדות הקרב של כפר־עציון, ירושלים, קיבוץ גזר ולטרון, למחנה השבויים אום אל־ג'מאל. ששון קיבל על עצמו את המשימה להחזירם, ולשם כך פנה אל עבדאללה וביקש להיפגש. המלך הזמין אותו לסעודה, וששון נסע לרבת־עמון יחד עם משה דיין, מפקד חזית ירושלים. לפני צאתו לדרך הוא נפגש עם דוד הורוביץ, שבנו נפל בשבי. הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר ולימים נגיד בנק ישראל, העביר לידיו 5,000 דולר, שישמשו לסידורי הנסיעה, ואולי אפילו כשוחד למלך. הוא סמך בלב שלם על ששון, שאותו הכיר היטב מעבודתם המשותפת בסוכנות.
שני הנציגים הישראלים ישבו עם המלך למפגש שהתארך עד כדי שלוש שעות. במהלך הארוחה הדשנה לא הזכיר ששון ולו במילה אחת את עניין השבויים. דיין בעט ברגלו מתחת לשולחן: "לשם מה באנו למלך?", שאל, אבל ששון סירב להתרגש. בתום הארוחה, כשעמדו להיפרד ממארחם, ניגש המלך אל ששון והעניק לו חיבוק חם וממושך. זה היה הרגע שלו ציפה ששון כדי להעלות את הבקשה לשחרור שבויי המלחמה. תהיה זו מחווה לקראת העתיד היפה הצפוי לשתי המדינות, אמר. המלך השיב בחיוב, והשבויים אכן הוחזרו לארץ. יום לאחר שובם נפתחו באופן רשמי שיחות המשא ומתן עם ירדן על שביתת הנשק.
מקשריו הטובים עם מלך ירדן הפיק ששון תועלת נוספת. כשהגיע בהזדמנות אחרת לארמונו, במסגרת המשא ומתן החשאי שהתקיים בין ממשלת ישראל לממלכה ההאשמית, הציג המלך בפני המשלחת הישראלית מגוון חפצי אמנות שאסף ממקומות שונים. בין הפריטים היה גם ספר תורה, עטוף בבד קטיפה סגול בעל עיטורי כסף רקוע. ההקדשה שהתנוססה עליו סיפרה כי "תיק זה וספר תורה שבו עשתה אותו הזקנה עמאם בת סלאח ששון". הייתה זו סבתו של אליהו ששון, שחיה בבגדד. עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשלח ספר התורה הזה לארץ ישראל, ושכן בארון הקודש של ישיבת "פורת יוסף", בירושלים שבין החומות. כשהרובע נפל ובתי הכנסת שבו הועלו באש, לקחו לגיונרים ירדנים את הספר כמזכרת מהחזית.
ששון, בדרכו הדיפלומטית, אמר למלך שעל פי המסורת היהודית ספר תורה צריך לשוב למקומו הראוי, ואם לא – עלולים לבוא צרה ואסון על הבית שבו הוא נמצא. עבדאללה לא אמר דבר, אבל כאשר ששון עשה את דרכו בחזרה לישראל, הוא גילה את הספר במושב האחורי של הרכב. בסופו של המסע הועבר ספר התורה המשפחתי לבית הכנסת של הרב הראשי האשכנזי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
לאחר המלחמה רתם ששון את כישוריו לשירותה של המדינה בדרכים שונות. הוא שימש כמנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, ציר בטורקיה ושגריר באיטליה ובשווייץ. אחר כך השתלב בפוליטיקה – כחבר הכנסות השישית והשביעית מטעם מפלגת העבודה, כשר הדואר וכשר המשטרה. "אליהו ששון היה גם חלק מסיפור היחסים בין ספרדים ואשכנזים במדינה", אומר רן. "מקרב העולים מארצות המזרח, הוא הראשון שמונה לתפקיד בכיר בהסתדרות הציונית, והראשון שהפך לשר".
מחלה קשה שממנה סבל אילצה אותו לפרוש מהכנסת ומהממשלה, והותירה אותו מרותק למיטתו. באחרית ימיו כתב ספר בשם "בדרך אל השלום", שבו הזהיר כי סיפוח הגדה המערבית יהפוך את ישראל למדינה דו־לאומית. באוקטובר 1978 הלך לעולמו ונטמן בהר המנוחות. הוא הותיר אחריו שלוש בנות ובן, משה, שהיה גם הוא דיפלומט וכיהן בין היתר כשגריר במצרים, באיטליה ובוותיקן.
"אליהו ששון הגיע למה שהגיע בזכות נתונים וכישורים שלא היו לאף אחד אחר בתנועה הציונית", מסכם ד"ר רן. "הוא הכיר את הערבים בצורה אינטימית, וחי את את שפתם ואת תרבותם. הידע שלו על אורחות חייהם היה ייחודי, והייתה לו יכולת לתרגם את כל אלה למישור הבינלאומי. זו הייתה גדולתו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
