כשנפוצה הבשורה על הימלטות השאה, היה ח"כ לשעבר מרדכי בן־פורת במכונית שנסעה ברחובות טהרן. בירת איראן כבר ידעה הפגנות אינספור בחודשים שלפני כן, אך באותם רגעים, ב־16 בינואר 1979, נדמה היה שהעיר עומדת להתפוצץ. מיליוני מפגינים משולהבים יצאו לרחובות, מנופפים בתמונותיו של אייתוללה רוחאללה מוסאוי ח'ומייני, המחייך את חיוכו הידוע ומניף את ידו הימנית. כל הכבישים היו פקוקים, וצפירות נשמעו מכל עבר. בן־פורת וחבר ישראלי נוסף שהיה איתו במכונית הקטנה נקלעו לרגע השיא של המהפכה האסלאמית, שחרתה על דגלה מלחמת חורמה בשטן הגדול, ארצות הברית, ובשטן הקטן, ישראל.
"הצגנו תמונה של ח'ומייני כמו ההמונים, פתחנו את החלונות וניסינו לשדר נינוחות", מספר בן־פורת, ארבעים שנה אחרי היום הדרמטי ההוא. "צעקתי סיסמאות למען המהפכה, בלי להבין מילה. התפללתי שאיש לא יפנה אליי ויחשוף את העובדה שאני לא דובר פרסית, או יגלה שאני ישראלי. כשהגענו למבנה השגרירות ראינו שהוא כבר מוקף המוני שיעים, שביקשו לסיים את הקשרים עם ישראל בשפיכת דמם של נציגי המדינה".
מדרגות מעוקלות מובילות היום מהרחוב אל ביתו הצנוע בגבעתיים. את הדלת פתחה לי אישה רזה וחייכנית, ששערה המלבין לא פוגם ביופייה. "מרדכי, העיתונאי הגיע", היא הכריזה. זו נחמה, אשתו השנייה. בן־פורת קרא לי לסלון בקול צרוד וסמכותי, בעל מבטא עיראקי כבד. שתי כוסות תה עיראקי רותח ועוגיות מתוקות סודרו על השולחן במרכז החדר, לצד אלבומים מימי ראשית המדינה. בעל הבית – היום כפוף, מסתייע בהליכון – נראה בהם יחד עם דוד בן־גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר, וגם בצילומים המתעדים אותו במשימותיו המיוחדות בעיראק, באיראן ובלבנון.
הוא נולד ב־1923 בבגדד, ועלה לארץ בגיל צעיר. לאחר מלחמת העצמאות חזר לעיראק, לסייע בחילוץ כ־100 אלף יהודי המדינה והעלאתם לישראל. שנים רבות אחר כך, במהלך הפוגה קלה בקריירה פוליטית ארוכה, הוא חזר לדרום אסיה – הפעם לא לעיראק אלא לאיראן, כדי לסייע למשלחת הישראלית שם להתמודד עם הימים הקשים של המהפכה האסלאמית, שהפכה את המדינה מידידה מזרח־תיכונית נדירה של ישראל לאויבתה הגדולה ביותר.
"הקהילה היהודית באיראן מנתה אז כ־40 אלף איש", הוא מספר. "כמה אלפים מתוכם ביקשו לעלות לישראל. אני זוכר ששוחחתי עם יהודי בעל ממון, ששאל אותי איך הוא יכול לנטוש את העסקים שלו ואת הביטחון הכלכלי תמורת חיים ללא אפשרויות בישראל. היה להם קשה לעזוב את המוכר והטוב, וישראל הייתה חידה גדולה מבחינתם". בן־פורת, שבעצמו היה צריך להתגבר על ספקות כדי לעלות לארץ, הבין היטב את הקהילה באיראן. "כשאנחנו גורשנו מעיראק או כשאחינו גורשו ממצרים, מלוב, מסוריה ומלבנון, נקראנו 'עולים' ו'ציונים'. ההגדרה הזאת הייתה טובה לאגו ולכבוד האישי, אבל האמת היא שהיינו צריכים להרים את הראש ולומר: אנחנו פליטים. גורשנו ונרדפנו בידי ערבים פורעים. חיינו היו בסכנה, עזבנו את הרכוש שלנו וברחנו למדינת היהודים".
יציאת עיראק
ב־1942, כשהיה בן 19, הצטרף בן־פורת ל"החלוץ", הזרוע החינוכית של המחתרת הציונית בעיראק. הקהילה היהודית שם עוד ליקקה את פצעי הפרהוד – הפרעות שאירעו בתחילת יוני 1941, וגבו את חייהם של לפחות 179 מבני הקהילה. היו בין היהודים מי שהפכו לציונים בעקבות המאורעות הרצחניים – אבל היו גם מי שחיפשו כיוונים אחרים. "אחרי הפרהוד אמא ואבא רצו לעזוב את עיראק", מספר בן־פורת. "באותן שנים הייתה משפחה עיראקית מפורסמת, משפחת ששון, שעברה להודו והצליחה שם בעסקים. אבא רצה להצטרף אליהם, אבל אמא הטילה וטו: היא התעקשה שנגיע לפלסטינה.
"כדי להשיג אישור עלייה מהמנדט הבריטי, אמא הגיעה לכאן בשנת 1943 עם נהג משאית יהודי שנסע מעיראק לארץ. בדרך־לא־דרך היא השיגה סרטיפיקט, ולאחר מכן חזרה לעיראק. המחתרת שם החליפה את התמונה של אמא בתמונת המשפחה כולה".
משפחתו עלתה לארץ לפניו, בעוד הוא נשאר בעיראק ללימודים. "הם נסעו לאגם חבאנייה ליד בגדד, על גדת הפרת. היה שם בסיס של חיל האוויר הבריטי. בעזרת האישור המזויף הם טסו לארץ במטוס שנחת בים המלח". אחרי שנתיים, ב־1945, הגיע בעצמו ארצה – אבל בדרך מסובכת יותר. "הצטרפתי לקבוצה שיצאה עם מבריחים עיראקים שחצו את המדבר לסוריה. היינו שישה צעירים יהודים, אבל התחזינו לערבים. התהלכנו בבגדים של בדווים ואכלנו את האוכל שלהם – במיה עם בשר. בוקר, צהריים וערב, במשך שבועיים, אכלנו את התבשיל הזה. עד היום אני לא יכול לאכול במיה בגלל התקופה ההיא", הוא אומר. צחוקו מתערבב בשיעול, והוא מקרב את כוס התה לפיו, לוגם קצרות ומתאושש.
"את סוריה חצינו ממזרח למערב. היינו צריכים להתנהל בזהירות, כי המשטר שם רדף את היהודים, הקשה על חייהם, ונלחם בכל הכוח בזרם היהודים הבאים מעיראק. בשעות היום ישנו בבתי קברות, ובלילות היינו בתנועה. כשהגענו לחלב שבצפון סוריה, הקהילה היהודית נתנה לנו מחסה. הלינו אותנו בקומה השנייה של אחד מבתי הכנסת וקישרו אותנו עם זאב חוסני, מפעילי המחתרת שם, שריכז עליית יהודים לישראל. הוא נתן לנו אוכל ועזר לנו עד שהתגבשה קבוצת עולים. חצינו את הגבול ללבנון, הגענו לביירות, ומשם יצאנו לישראל".
הוא נסע לתל־אביב בלי לדעת בכלל איך להתחיל לחפש את המשפחה שלו – ולפתע נתקל באחותו. היא חיבקה אותו ולקחה אותו הביתה, לפגוש את הוריו. "התברר לי שעדכנו אותם מראש על היציאה שלי לארץ, במסע שנמשך חודש ימים".
בן־פורת גויס להגנה, ועם הקמת המדינה עבר את קורס הקצינים הראשון של צה"ל. בשנת 1949, לאחר המלחמה, נקרא למשימה מיוחדת: ליטול חלק ב"מבצע עזרא ונחמיה" להעלאת יהודי עיראק. "המצב שם באותה תקופה היה נורא", הוא אומר. "היהודים סבלו מרדיפות קשות, מדיכוי וממאסרים. בתי משפט האשימו אותם בתמיכה בציונות, ותלו אותם ברחובות. טסתי במטוס אל־על מתל־אביב לאיראן, חציתי את הגבול לעיראק בעזרת מבריחים, והתחברתי לנציגים של הקהילה היהודית בבגדד".
הסיוע לעלייה היה פעילות מסוכנת ובלתי חוקית, ובן־פורת לרוע מזלו הסתבך עם כוחות הביטחון העיראקיים. "נתפסתי ארבע פעמים. בפעם הראשונה הייתי בדירת מסתור סמוך לגבול איראן, יחד עם מבריחים. כנראה זאת הייתה דירה שהמודיעין העיראקי ידע עליה ושם עליה עין. לא איבדתי עשתונות אלא אמרתי לחוקרים שאני לא קשור למבריחים: רק רציתי למצוא מקום שקט לעשן בהיחבא, כי ברמדאן אסור לעשן בפומבי. הם קנו את זה ושחררו אותי.
"בפעם אחרת נתפסתי לאחר ששיגרתי למפעיליי מכתב שמודיע שאני רוצה לסיים את תפקידי ולחזור ארצה כדי להתחתן עם החברה שלי. קיבלתי מהם תשובה מוזרה: נטיס את החברה שלך לאיראן על חשבון המדינה, אתה תגנוב את הגבול, ותתחתנו בטהרן. היא כבר הייתה בשדה התעופה בן־גוריון עם דרכון ומזוודה וחיכתה שאודיע שאני באיראן, אבל דווקא אז תפסו אותי וחברים נוספים. הייתי במאסר במשך שבועיים, שילמתי קנס כספי, והחתונה נכשלה.
"בפעם השלישית נאסרתי אחרי שדרסתי רוכב אופניים שפרץ לכביש. קיבלתי חודשיים בכלא ורישום פלילי. בפעם הרביעית נתפסתי עם סוכן המוסד יהודה תג'ר, שבהמשך הועמד לדין באשמת מעורבות בפיגועים בבגדד. תג'ר, שהיה המושל הצבאי בעכו, זוהה על ידי פלסטיני מעכו שהיגר לעיראק. אני הייתי איתו, אז עצרו גם אותי. הם ביקשו לדעת כל דבר עליו ועל הפעילות שלנו, ועינו אותי. תלו אותי על הקיר בשלשלאות שלושה לילות, החוקר הכה אותי, אבל לא אמרתי מילה. בבית המשפט סיפרתי שאני יהודי מובטל ושאין לי קשר אל העצור השני. בסופו של דבר שחררו אותי". תג'ר לעומתו נידון למוות, אך עונשו הומר במאסר עולם עם עבודת פרך, וב־1960 הוא שוחרר מהכלא וחזר לישראל.
22 חודשים שהה בן־פורת בעיראק. בתקופת פעילותו שם הוא היה מעורב בחילוצם הבלתי חוקי של 12 אלף מבני הקהילה היהודית, שמנתה אז 137 אלף איש. כשהשלטונות בבגדד ראו שהיהודים חוצים את גבולות המדינה בכוחות עצמם, הם ויתרו על המאבק והתירו להם לצאת – בתנאי שישאירו מאחוריהם את כל רכושם, וזה יולאם ויועבר לידי הממשלה. "הם העריכו שיצאו כמה אלפים; בפועל נרשמו בתוך חודשיים 110 אלף יהודים. טיפלתי בעלייה יחד עם שלמה הלל, חבר כנסת ממפלגת העבודה שהיה גם הוא בן בגדד. בתחילה המטוסים יצאו מעיראק לקפריסין, ומשם לישראל. כשהלחץ גדל, הממשלה העיראקית נתנה לאל־על אישור לטוס מלוד לבגדד ובחזרה. זאת הייתה הפעם היחידה שמגדל פיקוח עיראקי עבד ישירות מול מטוס ישראלי. היום נותרו בבגדד רק חמישה יהודים".
לאיראן ובחזרה
הניסיון שצבר בן־פורת בעיראק הוביל את הסוכנות היהודית לפנות אליו בראשית 1979, כשהתרבו הסימנים לנפילתו הקרובה של משטר השאה באיראן. "בא אליי ראש הסוכנות דאז, וביקש שאעזור להעלות את היהודים גם משם", הוא אומר, מסדר את הכרית מאחוריו. "צחקתי והבהרתי להם שאני לא דובר את השפה הפרסית. הם התעקשו, ולאחר היסוסים רבים הסכמתי. לא עברתי הכנה לקראת המבצע הזה, קפצתי למים בלי לחשוב הרבה. אני מאמין שהיום המודיעין הישראלי עובד אחרת, בצורה מסודרת יותר".
שוב הוא הגיע לאיראן בטיסת אל־על, בקו שעדיין היה פעיל על בסיס יומי. "כל טיסה הייתה כרוכה בסכנה, כי מגדל הפיקוח שהיה בידי המשטר כבר ננטש. הטייס היה צריך לנחות 'עיוור', ללא הכוונה, בשדה תעופה מוקף הרים גבוהים. כשהגעתי לטהרן התחלתי ליצור קשר עם הישראלים שם, וביקשתי שיאחדו כוחות למען היהודים שרוצים לעלות ארצה. הגורמים הישראליים היו מפוזרים בכל מיני בניינים, והתנועה ברחובות הייתה מסוכנת בגלל תומכי ח'ומייני שהמתינו לשובו. כדי לנסות להקל על היהודים, כינסתי את הישראלים באחד מבתי הכנסת בעיר, כדי שיתנו מענה לשאלות. לפני כן הכנו תוכנית מילוט מבית הכנסת ודרך אחורית, כדי לברוח אם יפרצו למקום איראנים שיבקשו לפגוע בנו וביהודים המקומיים".
בסופו של דבר הסתכם מספר היהודים שהתעניינו בעלייה ב־2,000 בלבד. בן־פורת מאשים בכך בין השאר את היחס מצד רשויות המס בישראל. "עוד לפני שהגעתי לאיראן, העברתי בקשה למשרד האוצר שיפסיקו להתעמר בעולים, וייתנו להם למשל להביא לארץ את השטיחים שלהם ללא מכס. היחס כאן הרתיע כנראה עולים מאיראן, שהבינו שצפויה אצלם מהפכה, אבל באותו שלב לא הרגישו שום שינוי ביחס של האיראנים כלפיהם".
ב־1 בפברואר 1979 נחת ח'ומייני באיראן. הרחובות הוצפו במיליוני אנשים שהניפו כרזות ותמונות של המנהיג הנערץ. "אנחנו הישראלים פחדנו, ובצדק. המונים נכנסו למשרדי הסוכנות היהודית והתחילו לעשות שמות בבניין. הם העיפו מכונות כתיבה מהקומה העליונה וזרעו הרס. היינו צריכים להגיע לבית הכנסת לפגישה נוספת עם הנציגים הישראלים, ושוב נאלצנו להתחזות לתומכי המהפכה כדי לעבור ברחובות. עשרה ימים אחר כך, ב־11 בפברואר, הגיעו ההמונים הזועמים לבית השגריר. הם הקיפו את הבניין וניסו לפרוץ אותו. אנשי הביטחון פינו את כל מי שהיה בפנים. אני תפסתי פינה כדי לכתוב על המצב לראש הממשלה מנחם בגין, עד שקצין הביטחון תפס אותי ביד ודרש ממני לעזוב את המקום לפני שיהרגו אותי. ברחנו כל עוד נפשנו בנו, ואז נכנס לשם יאסר ערפאת והניף בראש הבניין את דגל פלסטין".
34 ישראלים נותרו באותו שלב בטהרן, ובהם השגריר יוסף הרמלין – שכיהן לפני כן כראש השב"כ, וחזר מאוחר יותר לאותו תפקיד – והנספח הצבאי יצחק שגב. "קיבלנו הוראה להתפזר, לשבת במקלטים ולהמתין לפקודות. הקשר היחיד עם ישראל היה באמצעות מכשירי אלחוט. שר החוץ משה דיין ומנכ"ל משרד החוץ יוסף צ'חנובר חשבו בינתיים איך לחלץ אותנו. הועלתה אפשרות לשלוח מסוק מישראל לאיראן, אבל לאחר דיונים רבים ביטלו את הרעיון. ככל שעבר הזמן, חלון ההזדמנויות הלך והצטמצם".
בתחילה עוד חשבו הישראלים למסד קשר דיפלומטי עם המשטר החדש. "הנספח הצבאי שגב עשה ניסיון להגיש כתב האמנה לח'ומייני. היוזמה המשוגעת הפתיעה את האיראנים, שבכלל לא חשבו שיש בארצם נציגות ישראלית. התשובה הייתה עצבנית וקצרה: הם הורו לנו להסתלק מהמדינה מיד".
הישראלים קיבלו הוראה להתאסף במלון הילטון דאז, מרחק של כעשרים דקות נסיעה ממרכז העיר. "אני ושליח ישראלי ממוצא איראני התאכסנו אצל אחד מיהודי הקהילה במשך שבוע. אחרי שהודינו לו על האירוח, עזבנו את ביתו ועלינו למונית מהרחוב כדי לא לחשוף אותו. באופן כללי היהודים האיראנים שזיהו את התערערות המשטר של השאה נמנעו מקשרים עם ישראל, בתקווה לשמור על יחסים טובים עם המשטר הבא.
"במלון הצטרפנו לזרים רבים שהיו בדרכם החוצה מאיראן. המוסד סיפק לנו דרכונים בריטיים מזויפים, ובעזרתם ניסינו לצאת. המתח היה רב, וההמתנה הלכה והתמשכה. כל זר היה צריך לעבור תחקיר של אנשי המשטר החדש, שחיפשו בעיקר איראנים נאמני השאה שמנסים לברוח. את מי שתפסו, היו מעבירים למשפט מזורז ותולים ברחובות. ישראלי אחד הגיע לתחקיר, וחשדו שהוא אחד הגנרלים של השאה. אחרי שאלות רבות הביאו את המזכירה של הגנרל שתזהה אותו, והיא קבעה שזה לא הוא".
כשהבדיקות במלון הסתיימו, יצאה קבוצת הישראלים באוטובוס לנמל התעופה הבינלאומי של טהרן. "כדי לשמור עלינו שלא נעשה שטויות, עלה לאוטובוס ילד בן 14 עם רובה קלצ'ניקוב שהיה יותר גבוה ממנו. אני זוכר שהסתכלתי על יצחק שגב, תת־אלוף במילואים, ואמרתי לו בצחוק: תראה מי שומר עליך. בשדה התעופה עלינו למטוס של חברת פאן־אם, אבל הקפטן קיבל הוראה שלא לזוז. שוב חשדו שיש בינינו אחד מנאמני השאה שמנסה לברוח. אנשי המהפכה עברו נוסע־נוסע ובדקו, ורק אחרי שעתיים המראנו. כעבור 45 דקות הקפטן הודיע: עברנו כעת את הגבול בין עיראק לטורקיה. הנוסעים, אנגלים וצרפתים ששמעו במשך חודשי המהפכה את קריאות השמחה 'אללהו אכבר', צעקו גם הם את הברכה בערבית, בלי שהבינו מה משמעותה". הטיסה נחתה בפרנקפורט, ומשם הוטסו הישראלים ארצה.
פולה, פוליטיקה ופליטים
בין מבצע העלייה בעיראק לבין המבצע באיראן של סוף תקופת השאה, בן־פורת ניהל כאמור קריירה פוליטית. הוא היה ראש המועצה המקומית אור־יהודה, וכיהן כחבר בארבע כנסות – מ־1965 ועד 1977 ובין 1981 ל־1984, במסגרת המפלגות רפ"י, המערך ו"התנועה להתחדשות ממלכתית" של משה דיין. בממשלות בגין ושמיר הוא אף שימש שר ללא תיק. "הייתה לי הזכות להכיר את המנהיגים הדגולים של מדינת ישראל לדורותיה", אומר בן־פורת. "קשר מיוחד היה לי עם בן־גוריון. הוא התייחס בכבוד ליהודי עיראק וליהדות בבל, שקיימת זה 2,700 שנה, ותמך בי כשהקמתי את 'מרכז מורשת יהודי עיראק' באור־יהודה. היה לנו קשר אישי, הוא ביקר אצלי בבית כמה פעמים ואני ביקרתי אצלו והכרתי גם את אשתו פולה.
"הערכתי אותו מאוד וגעגועיי אליו חזקים. לדעתי הוא היה מנהיג שמגיע רק פעם ב־500 שנה. למדינת ישראל היה מזל גדול שזכתה בו. הוא הרגיש נוח לשתף אותי בחששות ובהתלבטויות לפני הכרזת המדינה, כשהיה ברור שמדינות ערב יפתחו במלחמה נגדנו, והמומחים העריכו שהיישוב היהודי יאבד כ־50 אלף איש. מיד אחרי ההכרזה באתי אליו ושאלתי אותו מדוע להקים את המדינה כעת, והוא ענה לי: צריך נשק וצריך עלייה, ואי אפשר לעשות זאת בלי מדינה. בן־גוריון היה מוכן לקחת את הסיכון על כתפיו, ובלבד שתקום מדינה ליהודים. בסופו של דבר איבדנו 6,000 יהודים, מחיר כבד מאוד, אבל אני לא חושב שהוא היה יכול להחליט אחרת".
גם את יריבו הפוליטי השנוא של בן־גוריון, מנחם בגין, בן־פורת מעריך מאוד. "הוא היה איש אמיתי וישר, איש משפט שהפגין ממלכתיות. זה כל כך חסר היום בפוליטיקה הישראלית. תראה מה עשו לציפי לבני במפלגת העבודה, תראה את החשדות נגד ראש הממשלה ואת הלעג שיש בציבור כלפי הפוליטיקאים, תראה את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. זו מנהיגות? זו בושה. לכן אני פחות ופחות מתעניין בפוליטיקה".
אבל מהחיידק הפוליטי כנראה אי אפשר להיפטר. גם בגיל 95 מונח על שולחנו של בן־פורת מחשב נייד המאפשר לו להתעדכן בעת רצון בכל אתרי האקטואליה, והוא מקפיד לשמוע חדשות ולצרוך עיתונות. "אנחנו שומעים כל כך הרבה על מקרי שחיתות. למה צריך כל כך הרבה כסף? אנחנו, בתור שרים וחברי כנסת, לא עשינו את זה בשביל כסף וכוח כמו הפוליטיקאים של היום. אני זוכר שהייתי בביתו של בן־גוריון ושמעתי את פולה מתלוננת על הכסף שבעלה מביא הביתה. היא אמרה לי שאי אפשר להתקיים ממה שהוא נותן לה, ובן־גוריון מיד השתיק אותה. את ביתו הוא תרם למדינה. ביקרתי גם בביתו של מנחם בגין, שהיה צנוע מאוד. היום – רק סיגרים, שמפניה ומכוניות פאר".
ועדיין, בן־פורת מודה שגם אז משלו היצרים בפוליטיקה. "המריבה הגדולה ביותר הייתה בין לוי אשכול לבן־גוריון. זאת הייתה שנאה של ממש. כאשר אשכול נפטר, הגעתי לבן־גוריון יחד עם עוד כמה חברים, וביקשנו ממנו להגיע ולחלוק לו כבוד אחרון. הוא ענה לנו באופן נחרץ: נשבעתי שלא אבוא אל קברו והוא לא יבוא אל קברי".
כשאני שואל בזהירות למי יצביע בבחירות הקרובות, הוא משיב: "אני עדיין לא יודע במי אבחר. אני יודע למי לא אצביע, אבל לא גיבשתי את דעתי". עמדותיו הפוליטיות שמאליות – כחבר כנסת התנגד לתנועת גוש אמונים, והיום הוא תומך בנסיגה מיהודה ושומרון. מצד שני, העמדות הקיצוניות שהוא קורא בעיתון הארץ מעוררות בו סלידה. "זה עיתון מקיף ורציני, אבל יש אנשים שאני לא יכול לקרוא, כמו עמירה הס וגדעון לוי. הם מתבטאים באופן חד־כיווני ותומכים בפלסטינים הרבה יותר מאשר במדינת ישראל. אני חושב שצריך להקים מדינה פלסטינית, אבל אסור לנו לחזור על הטעות של היציאה מרצועת עזה בהתנתקות. היה אסור להשאיר את עזה לארגון הטרור חמאס. זו טעות שאנחנו משלמים עליה עד היום.
"אסור גם לוותר על נוכחות ישראלית בבקעת הירדן, ואסור לסגת מגושי ההתנחלויות. יש לפעול להקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנותרו. יכול להיות שזה לא ממש אפשרי, אבל מדינת ישראל חייבת להציג את תוכנית השלום שלה לעיני העולם, כדי שיהיה ברור לכול שאנחנו רוצים בשלום ומוכנים לוותר בשבילו".
הדורות הבאים של משפחת בן־פורת דווקא נוטים ימינה: משפחתה של בתו התגוררה ביישוב קדומים, והיום היא בשבי־שומרון. "הלכתי לבקר אותם כמה פעמים, עכשיו קצת יותר קשה. הקהילה שם מופלאה, אבל אני חושב שלפלסטינים יש זכות להקים מדינה משלהם. בזמן כהונתו של בגין הזהרתי מפני סוגיית הפליטים הפלסטינים והנזק שהם יעשו לנו בעתיד, והוא הורה לי לבחון את הסוגיה. סיירתי במחנות ליד ירושלים וגם בלבנון, ליד ביירות, שאריק שרון שלט בה אז.
"הצעתי תוכנית שיקום שנועדה לחסל את המחנות והפליטוּת. היא כללה הקמת ערים מסודרות עם מרכזי מגורים, מסחר ומוסדות דת. התוכנית הזו, שעלותה נאמדה בכ־5 מיליארדי דולרים, קיבלה את תמיכת סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם, אונר"א, ואת תמיכת האמריקנים, שאפילו היו מוכנים לממן אותה. מי שהתנגדו לה היו חוסיין מלך ירדן ויאסר ערפאת. בהתנגדותו ערפאת חשף את המטרה שלו – טיפוח הפליטות כדי לנהל מערכת טרור בינלאומי נגד ישראל".
אפשר לעשות שלום עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית?
"אני בספק", הוא משיב בכנות אחרי היסוס רגעי. "אני בספק אם יהיה שלום. דרישותיו של אבו־מאזן כעת הן לשחרר את האסירים, להפסיק את ההתנחלויות ולהקים מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, אבל מהניסיון שלי – גם אם נמלא את כל מבוקשם, לא יצא שום דבר. ובכל זאת, ישראל צריכה לשחק את המשחק. אנחנו יודעים מראש שאין תכלית, אבל צריך להראות לעולם שהתאמצנו וניסינו".
בשנת 2001 זכה בן־פורת בפרס ישראל למפעל חיים, על מעלליו בעיראק ובאיראן. מתוך ניסיונו העשיר בתחום העלייה, הוא מטיח ביקורת על ההשקעה המועטה בנושא הזה כיום. "מדינת ישראל אוהבת עלייה, אבל לא אוהבת מספיק את העולים. אנחנו רואים יהודים שמגיעים לישראל ואחרי כמה שנים חוזרים למדינותיהם. ישראל קוראת ליהודים לעלות, אבל לא משקיעה די בשביל שיוכלו להיקלט היטב. זו טעות. אנחנו צריכים לעשות יותר, כי אנחנו חייבים לגדול".
גם הדור שלו, סבור בן־פורת, לא זוכה ליחס הולם במדינה. "מספרם של הזקנים בישראל רק ילך ויגדל, והמדינה צריכה להיערך לזה בעוד מועד. לא מכבדים כאן את הזקנים – ואני מדבר על כלל המבוגרים המזדקנים, לא רק על אנשים שהיו אחראים להקמת המדינה ולתהליכים שעיצבו אותה בפוליטיקה, במדיניות, בחינוך, בתרבות, בכל התחומים. אסור שהמבוגרים בחברה יגיעו לעוני ולחיים מבישים ומביכים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
