בליל חורף קר וגשום במיוחד בשנת 1951, נחתו הוריו של יוסי אלפי מעיראק והובלו למעברה בפרדס־חנה. אלפי הצעיר, שהגיע לשם שנתיים קודם לכן עם סבתו, זוכר היטב את ההלם בפניהם. הוא היה אז רק בן חמש וחצי, ועדיין חרות בזיכרונו מראה אמו בשמלת קטיפה יפה ובמעיל כבד, אחותו הקטנה בשמלה מהודרת ובמעיל קשמיר, ואביו בבגדים המהודרים מלונדון ובמגבעת הלבד החגיגית. הוא זוכר גם את המזוודות הכבדות עם הלחצנים המוזהבים. איפה הבית שלנו, תהה אז מנחם, אבי המשפחה. הסבתא נאלצה להרגיעו ולומר לו שהאוהל הוא רק פתרון ביניים. "אני זוכר את הבכי של אבא, ואיך חשבתי לעצמי – מה, גם מבוגרים בוכים?", מספר אלפי, כמעט שבעים שנה אחרי.
אלפי (73) הוא משורר, סופר ואיש תיאטרון, אבל לפני הכול מספר סיפורים, שיזם פסטיבל שלם המוקדש לז'אנר. בשנים האחרונות חשוב לו במיוחד לגולל את סיפורו הפרטי, שהוא גם סיפורם של מאות אלפי עולים ששוכנו בשנות המדינה הראשונות במעברות, מחנות אוהלים שהוקמו בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לתת מענה לגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברה הייתה למעשה המפגש הראשון שלהם עם הישראליות: בה עוצבה זהותם החדשה, וממנה הם יצאו להמשך חייהם. את הסיפור הזה כינס אלפי בספרו החדש "מעברה".
בשנים האחרונות הוא מעביר הדרכות בתחום התיאטרון לבני נוער רבים, וכך גילה שחלק גדול מהם לא מכיר בכלל את המושג. "הם שואלים אותי אם זה משהו בחלל, או מספרים לי ששטו במעברה בין האיים ביוון, כשהם מתכוונים למעבורת", הוא אומר. "בגיל הנעורים אמרתי לעצמי שכשאהיה מבוגר כולם ידעו על המעברות. אני מבוגר, ועדיין לא שומעים על זה. אז החלטתי לכתוב על זה ספר, ועדיין אנשים לא שמעו על כך. השירים שלי על המעברה נקראו מעל בימת הכנסת, אבל גם זה לא הגיע לאוזניים רבות".
לדברי אלפי, גם המבוגרים שיודעים מן הסתם מהן המעברות מעדיפים לא לדבר על התקופה הזאת בהיסטוריה של מדינת ישראל. "מי שהיה שם התבייש בכך שהיה שם, ומי שלא היה לא רוצה לשמוע על זה. למה? זה הרי סיפור ענק, פנטסטי, נס של ממש. אנשים שבאים ממחנות פליטים, ממלחמות, ומייצרים מדינה", אלפי כואב את חוסר הכבוד שניתן ליושבי המעברות, אל מול סיפורי התיישבות אחרים מראשית המדינה. "אבא שלי לא קיבל את הכבוד שקיבלו אנשי חומה ומגדל, או האנשים שהקימו את 11 הנקודות בנגב. למה חומה ומגדל הוא סיפור הירואי והמעברות לא? מדובר באנשים שהקימו כאן מדינה אף על פי כן ולמרות הכול. צריך להעביר את הסיפור שלהם הלאה".

סליק בתוך הבית
אלפי הוא השביעי מבין עשרה אחים. בשנת 1949 התארגנה משפחת אלפי מהעיר בצרה לעלייה בעקבות תבוסת עיראק במלחמת העצמאות הישראלית. "הצבא הובס בקרב בתל־מונד, והחיילים חזרו לעיראק כשהם כועסים על היהודים. אז התחילו הצרות. המחתרת הציונית הייתה ערוכה לרגע הזה מאז הפרהוד ביוני 1941 בעיראק". אחיו הבוגרים של אלפי עלו לפני המשפחה, בסיוע המחתרת, והתיישבו בקיבוצים.
באחד מהלילות בשנת 1949, כשאלפי היה בן שלוש, העירה אותו אמו והעלתה אותו יחד עם סבתו על טנדר שיצא בדרך למטוסים שיובילו אותם לישראל. באוטובוס מאחוריהם היו אביו ואמו, שהייתה בהיריון, עם שאר הילדים. אך האוטובוס התהפך בדרך, ואמו נפצעה קשה. "בעצם משכו אותה מתחת לאוטובוס. מאז היא לא עלתה על אוטובוס בחיים". המשפחה נאלצה להישאר בעיראק לצורך ההחלמה ולאחר מכן עד הלידה המיוחלת, אך למעשה לא היה להם לאן לחזור: ביתם כבר נמכר במחיר הפסד למוסלמי חבר המשפחה, והם נאלצו להתגורר במשך שנתיים במחסן הבית.
אלפי גדל על שמועות בדבר המחתרת הציונית בעיראק, שאביו היה חבר חשוב בה, אבל רק לימים שמע יותר על עשייתו מפי אנשים שהיו מעורבים במחתרת. "גיליתי שהמחתרת הציונית הייתה למעשה אצלנו בבית. תמיד חשבתי שאבא שלי שיקר כשאמר לי שהיה לו אקדח והוא היה משביע אנשים אצלנו במרתף עם תנ"ך, דגל ואקדח". לראשונה הוא שמע את הפרטים כשעמד על הבמה, והנחה את טקס "אות העלה" המוענק ללוחמי ישראל בשנים שלפני הקמת המדינה. "אחד ממקבלי האותות נעמד ונאם, ותוך כדי הנאום הוא סיפר שהיה פעיל במחתרת וביקר בבית אלפי. פתאום הוא קלט ואמר, 'רגע, זה אבא שלך, נכון? אבא שלך היה גיבור'. כולם היו בטוחים שידעתי על זה מראש ועבדתי עליהם".
איך לא שמעת על מה שאבא שלך עשה?
"אבא שלי היה כספת, לא סיפר כלום. הוא גם נפטר צעיר. אמא שלי גם לא סיפרה".

פרטים נוספים על פעילותו של אביו הוא ליקט בערב הצדעה לנשות המחתרת היהודית בעיראק. "70 אחוז מהפעילים במחתרת בעיראק היו למעשה נשים צעירות בנות 11־17. חלקן עברו עינויים וישבו בבתי הסוהר". בערב הזה סיפרה אחת מהמשתתפות שבית אלפי היה מוקף משטרה. "אבא שלי שילם למשטרה כדי שישמרו על הבית מפני אויבים, ותוך כדי ניהל שם פעילות מחתרתית. הם קיימו שם מפגשים של התנועה הציונית במסווה של חפלות. כשהמשטרה הייתה שואלת מה הסיבה לחגיגה, היו ממציאים להם שם של חג. האישה ההיא סיפרה על הסליק שהיה בבית, ואיך היא, כנערה בת 14, העבירה נשק אליו וממנו. אני ממש מרגיש פושע שלא ידעתי על כל זה".
כשאמו של אלפי נפטרה הגיע מרדכי בן־פורת, מאנשי המחתרת הציונית בעיראק, לנחם את המשפחה. כשפגש את אחיו של יוסי, שהיה פעיל אף הוא במחתרת, אמר לו בחיוך את הסיסמה שעזרה לחברים במחתרת לזהות אלו את אלו: "וואלק, אני החבר של מיכאל". אבל אחיו השתיק אותו מיד. לא עזרו טענותיו של בן־פורת שהסיסמה כבר לא עובדת ושיהודי עיראק כבר מזמן בארץ. "אחי אמר לו: זה סוד, וסוד צריך לשמור – לא משנה מה".
מהמגורים במעברה בפרדס־חנה עם סבתו עבר אלפי עם בני משפחתו למעברה בכפר־נחמן, סמוך לרעננה. מהתקופה ההיא נשארו לו זיכרונות של ילד מעברה "קלאסי": אבקת הדי־די־טי שרוססה על הפליטים, הברזנט, הלחם השחור והחלב מקופסה, הצפיפות והדלות.
בדיעבד, אתה חושב שהמדינה הייתה יכולה לפעול אחרת עבור העולים?
"לא. זו הייתה סיטואציה של וין־וין, כולם הרוויחו. אם המדינה לא הייתה מקבלת את המיליון שהגיע בשנותיה הראשונות, היא לא הייתה קיימת. חד־משמעית. היו כאן קרבות קשים. אנשים נהרגו, אלפי אבדות. כמה עוד יכלו להחזיק מעמד? עוד קרב ועוד קרב? אנשים הגיעו לארץ והלכו ישר לצבא – מתימן ועיראק ורומניה. אם הם לא היו מגיעים ומצטרפים למאמץ המלחמתי לא הייתה מדינה, הציונות הייתה מתפרקת. מצד שני גם העולים הרוויחו. מי שהגיעו מעיראק, מלוב וממקומות אחרים ניצלו. במדינות שלהם חיכתה להם סכנת הכחדה ברורה".
לדבריו, למרות הקושי, ימי המעברות נחקקו אצל רבים כתקופה מלאת תקווה ושמחת חיים. "עשינו ערבי מספרי סיפורים של בוגרי המעברות בכל רחבי הארץ, ובכל מקום שהגענו אליו הם באו וסיפרו על החוויות שלהם. בסוף הערב ביקשתי מכל אחד שיגיד בכמה מילים מה היא מעברה מבחינתו, ואנשים ענו 'זו התקופה הכי שמחה בחיי', או 'כיף חיים'. לפעמים ישב שם גם ראש העיר, ואמרתי לו אדוני ראש העיר, קח לאנשים האלו את הבתים שלהם ושים אותם שוב במעברות, תראה איך הם נהנו".
אז מדוע יצא למעברות שם כל כך רע?
"מי שהתייחסו למעברות ברוח קשה וחד־צדדית היו בני הדור השני, שניזונו מהסיפורים, או שהיו אז ילדים קטנים והם זוכרים את ההורים בחדלונם. אני זוכר למשל את אבא שלי שהגיע למעברה עם חליפה אחת, כי היה בלתי אפשרי להביא יותר מדי דברים. בהתחלה החליפה הזו נראתה טוב, והוא היה מגהץ אותה ושומר עליה, אבל זו הייתה חליפה ששימשה אותו בכל יום: באוהל, בבוץ, בשרב, ביום חול ובשבת. כמה זמן היא כבר תחזיק? זה לא נראה טוב. היו ילדים שהתביישו בהורים שלהם. במקום לתת לנו להיות גאים כמו הילדים של אנשי חומה ומגדל, גרמו לנו להתבייש בהם".
היה הבדל בין יושבי המעברה האשכנזים לאלו ממוצא מזרחי?
"ככל שנקף הזמן כל מי שהיה לו קרובי משפחה או מישהו שיכול לעזור – יצא משם. למשל בעזרת פקידים. לגיטימי שכששני אנשים דוברים את אותה שפה, האחד חס על האחר. זו דרכו של עולם. כך יצא שהאשכנזים עזבו את המעברות מוקדם יותר, בהמשך גם העיראקים עזבו, ואז הגיעו המרוקאים והטריפוליטאים. המעברות חוסלו סופית ב־1964".

מסגר שלא תוקע מסמר
אחרי שנתיים במעברה עברה המשפחה לדירת שיכון בכפר־סבא. "זו הייתה דירה בלי חלונות ודלתות, רק גמרו לבנות את השלד. אבל היו קירות ורצפה, זה כבר היה לוקסוס".
מהכספים שהבריח מעיראק בחגורת מכנסיו קנה אביו חמור ועגלה, ובהמשך חנות מכולת בפתח־תקווה, כשהמשפחה עברה לעיר במרוצת הזמן. מדי יום, לבוש חליפה, עניבה וחולצה ששרווליה מעוטרים חפתים היה נוסע אביו לחנות על העגלה שבה נהג בנו. כששאלו אותו מדוע הוא לובש חליפה לחנות המכולת, הסביר לשואלים: "אני בא מארץ יותר חמה, וגם שם הלכנו עם חליפה. זה ביזנס".
לפני שעלו ארצה הקדים אביו לשלוח כספים לבנק בלונדון, אך הבנקים העיראקים שמו ידם על הכספים הללו. בסופו של דבר נשארו מהם פרוטות. גם מהאדמות שקנה סב המשפחה ב־1946 לא נותר דבר. "למעשה היינו עניים, אבל היה לנו פאסון. כולם ידעו שמשפחת אלפי עשירים, כי זה הזיכרון שהיה להם מעיראק. ובאמת, זה נס שכיום כל האחים מסודרים. וזה שאני עוסק במשהו שאני אוהב – זה בכלל נס".

אלפי שופע סיפורים. בתור ילד למד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" בפתח־תקווה, וסיים עם "טעון שיפור" בהתנהגות. לתיכון העיוני לא התקבל. "אם היית ממשפחה גדולה מעדות המזרח נשלחת באופן אוטומטי להיות מסגר. לא משנה שאני לא יודע אפילו לתקוע מסמר בקיר". הוא המשיך לתיכון המקצועי עמל, ושם גילה את החוג לתיאטרון. בסוף השנה המחיזו התלמידים את "הקמצן" מאת מולייר, כשאלפי משחק בתפקיד הראשי. בסיום ההצגה החמיא מנהל בית הספר לאביו של אלפי ואמר לו: "הבן שלך כוכב". אבל האב לא היה שבע רצון מהנטיות האמנותיות שגילה בנו. "בדרך הביתה אבי אמר לי 'אתה עושה צחוק מעצמך? משחק קמצן? מה, אנחנו משפחה של קמצנים?'".
אביו כבר לא זכה לראות את המשך הקריירה שלו: עשר שנים אחרי שעלה לארץ הוא נפטר ממחלת הסרטן, בגיל 51. הוא לא זכה לראות את משפחתו גדלה ומשגשגת בארץ ישראל. יוסי היה אז רק בן 16. "ראיתי אותו נמוג בתוך הסרטן והופך מאיש גדול וחזק לעור ועצמות. עד היום אני מפחד ממחלת הסרטן. הוא הספיק לומר לי בתקופה האחרונה לחייו, כשסעדתי אותו, 'תעשה מה שאתה מוצא לנכון, אל תפחד'".
וכך עשה. אלפי עזב את התיכון המקצועי ועבר לבית הספר רננים לאומנויות הבמה. בדרך הסיר גם את הכיפה. כשהיה בכיתה י', הוא מספר, פגש את מנהל בית הספר היסודי שלו, שרגא בן־דוד. אלפי התבייש בראשו הגלוי, ונמנע מלומר לו שלום. כשהמנהל הבחין בו הוא שאל לפשר ההתעלמות. "אמרתי לו שאני מתבייש כי אני בלי כיפה, והוא ענה: 'העיקר שאתה יהודי'. סיפרתי לו שאני לומד תיאטרון, יסודות הדרמה, אימפורביזציה. הייתי כל כך גאה שאני יודע מהי המילה הזאת", הוא נזכר בחיוך. בתגובה לכך שאל אותו המנהל אם הוא פנוי בימי שלישי אחר הצהריים, ומינה אותו בו במקום למורה לדרמה בבית הספר שלו. הייתה לו רק בקשה אחת: "לכיתה תבוא עם כיפה".
אלפי התקבל בשמחה בקרב הצוות, חוץ מהמורה שנתן לו את הציון "טעון שיפור" ולא האמין שהילד הבעייתי הפך למורה. "את רואה", הוא מציג לי בגאווה תמונה ישנה ממוסגרת על הקיר, "זאת תמונה ממסיבת הסיום בבית הספר, לפני כמעט שישים שנה. חבורת הילדים הזו מנהלת היום את המדינה".
את שירותו הצבאי עשה אלפי בלהקת גייסות השריון, ושם הזניק את הקריירה שלו כשחקן. לאחר הצבא למד באקדמיית לונדון למוזיקה ולאמנויות והופיע בהצגות ובסרטי קולנוע. כדרך להגביר את מעורבות הקהילה באמנות ייסד אלפי וניהל, החל משנת 1972, את התנועה לתיאטרון קהילתי בישראל. הוא ייסד תאטראות קהילתיים בשכונת התקווה ובפרדס־כץ. בהמשך החל לפתח את עבודתו ככותב.
היצירה המוכרת ביותר שלו היא סדרת הטלוויזיה "הילדים משכונת חיים", שריתקה אליה את ילדי שנות השבעים. הרעיון לסדרה נולד אחרי שחיים שירן, הבמאי, צפה בהצגה "בצל המלחמה" שכתב אלפי. בתחילה צילם את ההצגה לטלוויזיה, והיא הוקרנה כמה וכמה פעמים. לאחר מכן הציע שירן לאלפי לכתוב סדרה ערכית לילדים, וכך נולדה הסדרה שריתקה אל המסך את ילדי ישראל, שלא פעם "חלו" בכוונה כדי לצפות בה ב־11 בבוקר.
את הסיפורים שנתנו השראה לסדרה שאב אלפי בין השאר מהילדים שפגש בתיאטראות הקהילתיים: את האנקדוטות היומיומיות ששמע הפך לסצנות בסדרה. הפזמון האלמותי "זו לא שכונת פאר, ולא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני" נולד כשיורם טהרלב ביקש מאלפי לספר לו על הסדרה, וזה תיאר לו אותה במילים הללו.

לגדול על הבמה
נפגשנו לריאיון בשעת צהריים במשרדו של אלפי בדרום תל־אביב. על הקיר המרכזי תלוי לוח תכנון שבועי, שכבר מתחיל להשתבץ באירועים של פסטיבל מספרי הסיפורים הבא שאלפי עומד בראשו כבר 26 שנים. אבל ראשיתו של הפסטיבל קודמת לכך: בשנת 1979 הוציא אלפי את הספר "איך עושים עיראקי", ונדד עם הספר וסיפוריו בין אולמות וקהלים עד שהבין את הכוח של סיפור לרתק אליו את הקהל. אז הוא יזם את הפסטיבל, שהפך לפופולרי כצפוי, והשאר היסטוריה.
הנושאים בפסטיבל מגוונים: מסיפורי מחתרות דרך סיפורים באידיש, סיפורי נשים, סיפורים בלדינו, סיפורי מלחמות, סיפורי בלשים ומה לא. "כל סיפור מגיע ממקום אחד – מהקשבה", הוא אומר. "כל אחד שומע סביבו סיפורים כל הזמן, וכל אירוע קטן יכול להפוך לסיפור מעניין אם רק תתבוננו בו לפרטיו".
לדבריו, סיפור הוא מפגש של שלושה: המספר, הקהל והעלילה. "הסיפור שלך הוא למעשה רק זרז לסיפורו של מי שמקשיב לך, ורוצה לארגן לעצמו את הסיפור האישי שלו באמצעותך. לכן הסיפור שלך חייב להוות בבואה לזה המקשיב לך, הקהל שלך. הסיפור שלך חייב להיות הרבה יותר טוב מהסיפור של מי ששומע אותך: הסיפור שלך צריך להסיע אותו, להניע, להביא אותו למחוזות שונים".
הוא מאמין שהיכולת לספר סיפור היא טכניקה שיכולה לסייע לכל אדם, ולא משנה מה הוא עושה –מוכר עגבניות בשוק, עיתונאי או מדריך במוזיאון, כולם יכולים לעשות את מלאכתם טוב יותר אם יכירו את מלאכת הסיפור. המיומנות הזו קשורה לחוש הדרמה של האדם, אבל גם את מלאכת הסיפור אפשר ללמור באמצעות כל מיני כללים. אחד מהם קובע שסיפור טוב יוצר תחנות, שיש להנהיג ביניהן את השומעים. "למשל, כשמחנים את המכונית בלונדון, עיר שלא מכירים, המוח עובד בצורה הבאה: 'החניתי את המכונית ליד הפאב הזה – מצד ימין היה שלט של נסקפה, ומצד שמאל חנות למוצרי חשמל'. אנחנו יוצרים לעצמנו תחנות, וזה מה שסיפור עושה, יוצר נקודות אחיזה. כשאני מספר סיפור אני לוקח את המאזינים ומעביר אותם מהמקום שהם נמצאים בו אל המקום שבו מתרחש הסיפור. אני מעביר אותם דרך כל התחנות, ולאט־לאט מחזיר אותם בחזרה אל המקום שממנו באו".

הוא נשוי לסו, שעלתה מאנגליה בתחילת שנות השבעים, ואב לשלושה. שני הבנים נקראים בן וגור (המוכר יותר בכינוי "גורי"): לבן השלישי תכננו לתת את השם "יון" ובכך ולהשלים את השם "בן גוריון", אבל אז נולדה בתם, שרי. בן הוא איש צבא בפנסיה, ושני אחיו עומדים על הבמה מגיל צעיר.
הגנטיקה ניצחה
"לפני הרבה שנים דיברתי עם גנטיקאי בכיר בארץ, והוא אמר לי שהכול בחיים זה גנטיקה. התווכחתי איתו. אמרתי לו, תראה, אני היחיד במשפחתי שיצא אמן. הוא אמר לי, 'תבדוק שוב, אני חותם לך שבמשפחה שלך היה שחקן אחד, זמר אחד ומשורר אחד'. בדקתי, והתברר שהוא צדק: אחד מאבותיי עסק בחזנות, אחר היה מנהל התיאטרון בעיר, והשלישי, הדוד משיח, היה משורר שעלה לארץ ב־1931, וישב בקפה נחמני עם טשרניחובסקי וביאליק. לילדים שלי לא הייתה ברירה, הם נולדו וגדלו על הבמה. הם ישבו על הבמה בסל־קל. ביד אחת נתתי הוראות לשחקנים, ביד השנייה האכלתי אותם בבקבוק".
בשנה האחרונה עזב בנו גורי את הארץ בתקווה לנסות את מזלו בלוס־אנג'לס, אבל לדברי אביו זה לתקופה מוגבלת. "לגורי יש רצון לעשות דברים גם בחו"ל, והוא יעשה אותם. הוא בנה לעצמו קשרים בשנה הזאת ובקיץ הם יחזרו והוא ימשיך להיות על הקו".
הוא חולם להקים מוזיאון שינציח את מורשת המעברות. "זה יהיה מוזיאון חי. המבקרים יוכלו לעבור בין הצריפונים והאוהלים, ויראו בכל מקום משהו מהווי המעברה – באוהל אחד טיפת חלב, בצריף אחד בית ספר שלומדים בו ילדים מכיתה א' עד ח', אוהל משפחתי ביום כביסה וכן הלאה". אם לא יצליח לקבל מימון ממשלתי ושטח למוזיאון, הוא מתכוון לממן את ההקמה בעזרת תורמים. "כל מנהלי המדינה הם ילדי מעברות. בינו צדיק, שלמה אליהו, יצחק תשובה. מתוך כור ההיתוך הזה יצאו 'ילדים' גדולים ומשפיעים, ולכל אחד מהם חשוב להראות לדורות הבאים מהיכן הוא צמח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il