"חבר יקר מכול. איני יכולה אחרת, איני יכולה להיות שקולה ועצורה. חייבת אני אחת ולתמיד לשפוך את ליבי בפניך, לפני שאתכחש לכך. (…) בחודשים הקשים האלה נאבקתי בעצמי (…) לתרגל שליטה עצמית. ודאי הבחנת בכך שהייתי רגועה ושלווה רק כשהייתי בקרבתך. (…) מדוע אם כן אמנע מלומר לך את המילים המפורשות – שכל אושרי תלוי בך, שאתה הראשון שהעלה מתוכי את המהות הנשית, נשמה שאתה עוררת בי, בחודשים המאושרים שעברנו".
את המכתב הזה כתבה הנרייטה סאלד לידידה הקרוב לואיס לוי גינצברג ביולי 1907, אך מעולם לא שלחה אותו. אילו היה המכתב מגיע ליעדו, קשה לנחש מה היו ההשלכות על קורות חייה – ואף על קורותיו של העם היהודי.
גינצברג הנמען היה רב ופרופסור, חוקר תלמוד נודע, מחברה של סדרת ספרים בשם "אגדות היהודים". במסגרת עבודתה בהוצאת הספרים Jewish Publication Society, סאלד תרגמה, ערכה והכינה לדפוס את ספריו במשך תקופה ארוכה. הפרופסור היה צעיר ממנה ב־13 שנה – הוא בתחילת שנות השלושים לחייו, היא כבר באמצע שנות הארבעים – אך העבודה האינטנסיבית זו במחיצת זה יצרה ביניהם קרבה. הם נודעו בקהילה היהודית הניו־יורקית כשניים שמגיעים יחדיו לכל האירועים, ונוהגים לצאת לטיולים ממושכים בפארק. גינצברג היה סועד בביתה של סאלד כמעט מדי ערב, ולא חסך ממנה מתנות: פעם הביא קסת דיו, פעם סיכה יפה. אף שהיה עוקצני לעיתים כלפי אמירותיה, או ציני כלפי אהדתה לציונות, סאלד לא נכנסה למאבקים מילוליים עמו בניסיון להוכיח את צדקתה. גם כשהפרופסור יצא מארה"ב לגיחות לאירופה, נשמר הקשר ביניהם באמצעות חליפת מכתבים שהפכה אישית יותר ויותר. סאלד חשה מחוזרת, והאמינה כי זה רק עניין של זמן עד שחברה הטוב יציע לה נישואין.
ב־1908 שב גינצברג מאמסטרדם, שם סעד את אביו הגוסס עד שזה נפטר. מיד בהגיעו לניו־יורק הוא נפגש עם סאלד, שחיכתה לו בהתרגשות רבה, ואמר כי ברצונו לדבר עמה בפרטיות. "היא הוליכה אותו לחדר השני", מתארת פרופ' דבורה הכהן בספרה "מנהיגה ללא גבולות", הפורש את סיפור חייה של מייסדת "עליית הנוער" וארגון "הדסה". "ללא שהיות אמר לה גינצברג: 'אני מבקש את איחולייך, התארסתי'. (…) הנרייטה אימצה את כל כוחותיה שלא להתמוטט בנוכחותו. לפני שהלך אמר לה: 'התואילי לכתוב מכתב לארוסתי ולשגר לה את איחולייך?'. הנרייטה נראתה כהלומת רעם. הוא הבחין בכך ואמר לה כלאחר יד 'את תתגברי על זה', ויצא לדרכו".
סאלד לא התגברה, אלא שקעה בדיכאון עמוק. זמן מה חלף לפני שהצליחה להעלות את מחשבותיה ורגשותיה העזים על הכתב. "כיום מלאו ארבעה שבועות מאז חרב אושרי האמיתי בחיים", כתבה ביומנה האישי לקראת סוף שנת 1908. "היום לראשונה אני קצת רגועה, לפחות כלפי חוץ. לראשונה אני מודעת למה שאני עושה ברגע נתון, לראשונה ישנתי כמעט כל הלילה. (…) אולי זה יסייע בידי להתרגל לחיי החדשים, הקרים ונטולי האהבה, שנכונו לי מעתה.
"האם הוא מבין מהו לב שבור?", הוסיפה סאלד וכתבה. "במשך ארבע שנים של היכרותי עם גינצברג אמרתי לעצמי מדי יום, לא פעם אלא אלף פעמים, שאני עשויה לשמוע שהוא התארס עם אישה אחרת. היי מוכנה, היי חזקה! והמכה הזו ניחתה, גם היא בלי משים, ולא הייתי מוכנה ולא חזקה!"
במקום ההתאוששות המקווה, קרה לסאלד דבר נורא: היא איבדה את ראייתה, ובמשך חודשים ארוכים לא יכלה לתפקד. "המשבר הגדול הביא אותה למחשבות אובדניות", מספרת הכהן. "הרופאים התקשו למצוא את הסיבה האמיתית לעיוורון, שהיה פסיכוסומטי. מהתקופה הזו של חייה לא ניתן לאתר שום חומר כתוב שלה. רק מאוחר יותר היא כותבת לחברותיה: 'במשך שמונה חודשים הייתי עיוורת, ועכשיו אני מחלימה'. במכתב אחר היא מספרת: 'החלטתי לסגור את הפרק הזה ולהשאירו מאחוריי, ואני פותחת פרק חדש'. סאלד עיבדה את הטראומה שחוותה, ואז, בכוחות מחודשים, היא הלכה והקימה את ארגון הדסה".
"כל סיום הוא גם התחלה חדשה", כתבה סאלד לחברותיה. כיום מופיע משפט מעצים זה על הקיר בכניסה לבית החולים "הדסה" בהר הצופים, אחד המפעלים שהקימה סאלד בעקבות ביקורה הראשון בארץ. היא מעולם לא התחתנה ולא הקימה משפחה, ובכל זאת "יום האם" הישראלי נקבע לזכרה וקיבל את תאריך פטירתה של האישה רבת־הפעלים, ששימשה דמות אם עבור אלפי נערים ונערות. תחת כנפי "עליית הנוער" הצליחה סאלד להביא ארצה בשנים 1933־1948 למעלה מ־30 אלף ילדים ובני נוער שנמלטו מאימת המשטר הנאצי באירופה, וכן ילדים מטורקיה, תימן, עיראק, סוריה ומדינות ערביות נוספות. סאלד דאגה לכל רווחתם, הוסיפה ללוותם גם כשבגרו, וסיפקה אוזן קשבת ומשענת הכרחית לאלה שנפרדו מהוריהם לתמיד.
סאלד גם הייתה זו שהניחה את התשתית להקמת מערכות הבריאות והרווחה בישראל. ביישוב העברי היא נחשבה לאישיות רמת מעלה, המקורבת להנהגה המקומית ולנדבני יהדות ארה"ב גם יחד. דוד בן־גוריון, יהודה לייב מאגנס, ארתור רופין ועוד רבים עמדו עמה בקשר ונעזרו בדמותה הדומיננטית כדי לקדם את האחיזה היהודית בארץ ישראל. "ולמרות כל המפעלים שעליהם ניצחה, היא הייתה אישה מאוד מיוסרת", אומרת הכהן. "דמות חמה ולבבית, אך ללא שמחת חיים. כל שנותיה היו שורה ארוכה של מאבקים".
כתב היד מספר הכול
לסיפורה המורכב של סאלד הגיעה פרופ' הכהן בעקבות כתיבת ספרה הקודם, "ילדי הזמן" (2011), שעסק בילדים שהגיעו ארצה במסגרת עליית הנוער עד 1948. כשנוכחה לדעת כי אין ביוגרפיה מלאה וממוסמכת של סאלד, מי שרוחה שרתה על המיזם הייחודי הזה, החליטה הכהן למלא את החסר. בספרה החדש, שראה אור בהוצאת "עם עובד", היא מגוללת בלשון בהירה ונגישה את קורותיה של אישה שהקדישה את חייה לנתינה חברתית ולתקומת ישראל בארצו. בביוגרפיה הזו רואים אור לראשונה רבים מהגיגי ליבה של סאלד, 74 שנים אחרי מותה.
יומנה האישי של סאלד והמכתבים ששלחה וקיבלה שמורים כיום בארכיונים בארה"ב, בישראל ובאירופה. ביניהם איתרה הכהן גם את המכתב שבפתח הכתבה הזו. "קראתי אינספור דפים בכתב ידה היפה והרהוט", היא אומרת. "המכתב הזה נכתב בהתרגשות עצומה, וכך נראה גם כתב ידה. ניתן להבין מדוע היא לא שלחה אותו לנמען".
בשל פועלה המתמשך של סאלד למען היישוב העברי בארץ, קל להחמיץ את העובדה שהיא עצמה חייתה רוב שנותיה בארה"ב. הוריה, הרב בנימין וסופי סאלד, היגרו לשם מגרמניה ב־1859. האב הוזמן לכהן כרב הקהילה היהודית "אוהב שלום" בעיר בולטימור, אך אהבת השלום לא חיכתה לו שם: מהרגע הראשון הוא מצא עצמו בלב מחלוקות סוערות בין האורתודוכסים לבין הזרם הרפורמי, שהלך והתחזק באזור.
כשנה לאחר בואם לארה"ב נולדה לבני הזוג סאלד בתם הבכורה, הנרייטה. אחריה נולדו שבע בנות נוספות, אך ארבע מהן מתו ממחלות קשות – שתיים נפטרו כתינוקות, אחת כפעוטה ואחת ממש לפני יום חתונתה. הטרגדיות שפקדו את המשפחה, העוני והקשיים הפוליטיים הבלתי פוסקים סביב הכהונה ברבנות, גרמו לרב סאלד לפתח דיכאון שלא עזב אותו עד יום מותו. אווירת הנכאים ששררה בבית חלחלה גם לנפשה של בתו הנרייטה. "אביה השפיע עליה לטוב ולמוטב", אומרת הכהן. "היא ספגה ממנו ערכים וידע, אך יחד עם זאת הבית היה עגום מאוד. קשה למצוא תמונות שלה מחייכת או קורנת; בכולן היא לובשת ארשת רצינית וחמורה".
כבר מגיל צעיר הפליאה הנרייטה סאלד בכישרונותיה. היא כתבה בעיתונות המקומית ושאפה לרכוש השכלה רחבה, אך בשל היותה אישה לא יכלה להתקבל ללימודים באוניברסיטה. במקום זאת היא נאלצה לעבוד לפרנסת המשפחה במשרת הוראה. "בקהילה היהודית לא היה מקובל שנשים יוצאות לעבוד מחוץ לבית. הם ראו בזה פחיתות כבוד, אך סאלד נאלצה לעשות זאת, כי משכורתו של האב הייתה נמוכה. בשל המצב הכלכלי הקשה היא גם לא יכלה להרשות לעצמה ללמוד בקולג'ים יוקרתיים שכן קיבלו נשים. עם זאת היה חשוב לה שאחיותיה יוכלו ללמוד, והיא עבדה כדי לממן להן את הלימודים".
באותה תקופה הגיעו לארה"ב רבבות מהגרים שברחו מרוסיה בחוסר כול. מכיוון שלא דיברו את שפת המקום, הם התקשו במציאת פרנסה בארצם החדשה. סאלד בת ה־29 החליטה להקים עבורם אולפן ללימוד אנגלית, וגייסה לשם כך כספים מנדבנים. עם הזמן נפתחו לאולפן שלה עוד ועוד סניפים ברחבי ארה"ב, ואלה נתנו מענה לגלי הגירה מארצות שונות.
"כבר בצעירותה היא הרגישה חובה לעזור, לטפל בבעיות מרכזיות ולהלך בגדולות", מתארת הכהן. "פיורלו לה־גוארדיה, ראש העיר המיתולוגי של ניו־יורק ובעצמו בן למהגרים מאיטליה, העניק לה לימים עיטור כבוד של העיר. בטקס החגיגי הוא אמר שאלמלא המוסד שהקימה, 'הייתה צומחת בחברה האמריקנית עבדות חדשה, שהייתה גרועה עשרת מונים מן העבדות הראשונה'".
לואיס לוי גינצברג לא היה מושא אהבתה הראשון של סאלד. עוד כנערה נקשרה נפשה בהארי פרידנוואלד, לימים נשיא הפדרציה הציונית באמריקה. הארי היה בנו הבכור של ד"ר אהרן פרידנוואלד, הרופא שטיפל באחיותיה החולות. סאלד בילתה שעות רבות בחברתו של הנער הצעיר ממנה בשנים אחדות, שכמוה אהב לקרוא ולאסוף בולים. כשהארי החליט לנסוע לברלין כדי ללמוד רפואה, היא המשיכה להתרפק על מכתבים ששיגר לה משם. אלא שאמו של הארי לא ראתה את ההתכתבות האינטימית הזו בעין יפה. במכתב ששלחה לבנה היא הזכירה לו כי הנרייטה מבוגרת ממנו, וביקשה שיפסיק את הקשר עמה.
"משפחתו של הארי כיוונה אותו להתחתן עם בחורה יפה ממשפחה עשירה", מספרת הכהן. "גברים, ובייחוד האמהות שלהם, חששו באותם ימים מפני נשים משכילות שבולטות בכישרונותיהן. הציפייה מבת הזוג הייתה לשמש עקרת בית טובה ואם טובה. אני מאמינה שלהארי היו רגשות כלפי חברתו, ולולא ההתערבות המשפחתית, אהבתם הייתה אולי מתממשת. הוא אפילו כתב לאמו שאם יחזור לארה"ב לחופשה, את הערב הראשון הוא רוצה לבלות עם המשפחה שלו, ואת הערב השני עם משפחת סאלד".
כשהארי נישא לאחרת, לא חשפה סאלד את רגשותיה ואת מפח הנפש שחוותה. "דומה שהיא ביקשה להטביע את צערה בעבודה מאומצת. גישה זו עתידה להישנות במשברים אחרים שבאו עליה", כותבת הכהן. מה שאפשר לסאלד לצאת לדרך חדשה הייתה הצעת עבודה שקיבלה שנה לאחר מכן, ב־1893, מראשי Jewish Publication Society – הוצאה לאור שביקשה להנגיש לדוברי אנגלית את ספרי ההיסטוריה של העם היהודי ואת מדעי היהדות. לצורך התפקיד החדש עזבה סאלד את בולטימור, ועברה להתגורר בפילדלפיה.
אף ששימשה בפועל כעורכת הראשית של ההוצאה, ואף שהיקף משימותיה היה עצום, הוגדרה סאלד באופן רשמי כ"מזכירה" והרוויחה כאלף דולר לשנה בלבד. בספרים שראו אור בזכות עבודתה המאומצת, לא הופיע כל אזכור של שמה. סאלד חשה מתוסכלת ולא מוערכת, אך לא העזה להתלונן על היחס אליה או לבקש העלאה במשכורת. לרגע קצר של נחת היא זכתה בישיבה חגיגית שנערכה בשנת 1898, כשהעומד בראש ההוצאה, מאיר סולצברגר, השמיע במפתיע דברים בשבחה. "המילה 'מזכירה' היא עיוות חמור בתיאור תפקידה", אמר סולצברגר בנאומו לרגל מלאת עשור להוצאה. "האם קראתם עבודה בניב אנגלי, שבמקור נכתבה בצרפתית או בגרמנית? ובכן, זו 'המזכירה' שתרגמה והפכה את השפה לאנגלית רהוטה… האם מצאתם ביטויים שנשמעים גולמיים וחסרי עידון? זו שוב 'המזכירה' שטרחה להציע את התיקונים בכתב היד, והוטרדה בצער שבדחייה שלהם על ידי המחבר".
למרות הנאום המפרגן, שמה של סאלד לא הוכנס גם לספרים הבאים שערכה. "אילו זכיתי לפגוש אותה, הייתי שואלת מדוע הבליגה ולא התקוממה, מדוע לא דרשה לקבל קרדיט על עבודתה כמו כל הגברים", אומרת הכהן. "היא הרי הייתה פמיניסטית שנלחמה נגד הדרת נשים, ושאפה לשוויון הזדמנויות ושוויון זכויות. אז מדוע קיבלה כך את הדין?"
האם סאלד באמת הייתה פמיניסטית במובן המוכר לנו כיום, או שאולי היא סברה שמעמד האישה צריך להיות מקודם באמצעות זרמי עומק, ללא מחאה אקטיבית?
"סאלד חששה מלהיות פורצת דרך במובן החצוף והמרדני של הביטוי. היא לא רצתה להיות האישה שדורשת ושעומדת על זכויותיה, כי זה לא נאה לבת טובים. מצפים ממנה להיות צנועה וכנועה. אבא שלה כיהן כרב קהילה, והיה לה חשוב מאוד לשמור על כבודו. היא גם לא האמינה שמאבק כזה באמת יעזור לנשים אחרות".
לא בת 16
פעילותה הציבורית של סאלד הופנתה גם לאפיקים ציוניים. היא הקימה את האגודה הציונית הראשונה בבולטימור, ובמאי 1903, בעקבות פרעות קישינב, יזמה עצרת גדולה כדי למחות על האכזריות של השלטונות הרוסיים כלפי היהודים. עם זאת היא התנגדה ל"תוכנית אוגנדה", שהועלתה באותה שנה בקונגרס הציוני השישי ונועדה לספק מקום מקלט ליהודי רוסיה. בעיני סאלד, היוזמה הזו הייתה עלולה לסכן את הרעיון הציוני כולו.
לאחר פטירת אביה, ניסתה סאלד לחדור למעוזים שנחשבו גבריים. בעצתה של אמה היא פנתה לסמינר התאולוגי היהודי (JTS) בניו־יורק, וביקשה להתקבל לשם. נשיא הסמינר, הרב שניאור זלמן שכטר, אישר בהחלטה יוצאת דופן את לימודיה במקום. הכהן: "כשההנהלה של המוסד שמעה על כך, היא לא רצתה להתמרד כנגד שכטר, אך דרשה מהתלמידה החדשה לחתום על התחייבות שלא תהיה 'רבה'. סאלד מצידה אמרה שאין לה רצון לכהן בתפקיד רבני, היא רק רוצה ללמוד".
הרב שכטר ואשתו מתילדה היו דמויות נערצות בעיניה של סאלד. בני הזוג הרבו לארח סטודנטים ואנשי רוח, וביתם היה פתוח ותוסס. בסמינר גם הכירה סאלד את גינצברג, שהיה חבר בצוות ההוראה. עוד קודם לכן ערכה את כתביו והתכתבה איתו, אך רק עכשיו פגשה בו מקרוב. כשהקשר האישי ביניהם הלך והעמיק, היא כבר ראתה בעיני רוחה כיצד הם מקימים יחד בית דומה לזה של השכטרים. ככל הנראה, הפרשי הגיל הם שהכריעו בסופו של דבר את הכף לרעתה. הפרופסור לא רצה לוותר על הקמת משפחה, דבר שלא היה יכול לממש עם סאלד, שגילה כבר התקרב לחמישים.
פרשת האהבה הזו הייתה בגדר טאבו לאורך שנים. בספר שכתב לימים בנו של גינצברג, אלי, התייחס גם הוא לקשר בין אביו לסאלד כידידות בלבד. אלא שלואיס גינצברג עצמו פיזר לא מעט רמזים שיכולים להעיד על רגשותיו: פעם כתב לסאלד שמכתבה המענג סייע לו לעבור את צום ט' באב, פעם אזכר את טיוליהם המשותפים והביע תקווה שבקרוב יוכלו לחדשם, וכן הלאה. לדעת הכהן, הפרופסור הצעיר השלה את סאלד בצורה בלתי הוגנת. "כל ההתנהגות שלו סביבה והמכתבים האינטימיים ששלח לה, הראו שיש לו כוונות רציניות כלפיה. סאלד לא הייתה שוגה בדמיונות שווא. היא לא הייתה נערה בת 16 שניתן להוליכה שולל באמצעות חיוך יפה או חיבוק, אלא אישה נבונה ומנוסה".
בעקבות הודעתו של גינצברג על אירוסיו לאחרת, נטלה סאלד חופשה ארוכה מעבודתה, והפליגה לשלל טיולים ומסעות. היא נסעה לסקוטלנד, לאנגליה, לצרפת ולאוסטריה, אך לא מצאה מזור לנפשה. "הים הרחב הסובב אותנו עדיין לא הביא לי את הרוגע שכולם ניבאו לי", כתבה ביומנה ביולי 1909. "גינצברג נטל ממני לא רק את ליבי. הוא הרס את חיי, את כל התכונות שהיו בי. הוא עשה אותי קנאית כפי שלא הייתי מעודי. עתה אני חשה קנאה גדולה בכל אישה שמודיעה על אירוסיה, בכל אישה המגלה את אושרה בנישואיה, בכל אם המטפלת בתינוקה".
מסעותיה באותם ימים הובילו אותה, לראשונה בחייה, גם לארץ ישראל. כך התוודעה למצב הבריאותי הירוד בארץ מוכת המלריה, ולמחיר הכבד ששולם בחיי אדם, בעיקר תינוקות. היא נדהמה לראות את העוני, התחלואה והמחסור באמצעים רפואיים בקרב אנשי היישוב היהודי. "רבים מידידיי הזהירו אותי שביקור בארץ ישראל יביא קץ לציונות שלי. נבואה זו לא התגשמה, להפך, אני משוכנעת עתה יותר מתמיד שהגאולה שלנו טמונה בדרך הזו. הדבר היחיד שאני מסכימה איתו הוא שעכשיו אני רואה בציונות אידיאל שקשה הרבה יותר להגשימו מאשר הערכתי לפני כן, גם בעטיים של היהודים עצמם וגם בגלל התנאים בעולם האוריינטלי", כתבה במכתב לידידה בדצמבר 1909.
כששבה לניו־יורק, נתקלה לא אחת בגינצברג ובאשתו הטרייה, ראתה את אושרם – וליבה נחמץ. היא פנתה להנהלת ההוצאה לאור וביקשה שלא לעסוק עוד בכתביו של גינצברג. "אני מודה שבהעמדת הרגש האישי שלי מעל חוש האחריות והנאמנות, אני פוגמת באחרונים", כתבה לסולצברגר. "קבל נא זאת כביטוי של המבוכה שבמצבי כעת. משמעות הדבר שהנני יצור אנושי לבד מהיותי מגיהה, ולא אוכל בכל תנאי למלא את חובתי הספרותית כלפי המחבר".
לאחר אפיזודת העיוורון שלה, שבה סאלד בכוחות מחודשים לפעילות ציבורית. בשנת 1912 היא הקימה את "הדסה", שנחשב עד היום לארגון הנשים הגדול ביותר בארה"ב. סאלד הצליחה לרתום את נשות יהדות ארה"ב לארגון שבזרועו האחת יפעל לשיפור מעמדן, ובזרועו השנייה יסייע במיגור התחלואה הקשה בארץ ישראל, בין השאר באמצעות הקמת מרפאות אזוריות. שמו של הארגון ניתן לו מכיוון שהמפגש הראשון נערך סמוך לפורים, המועד שבו נקראת מגילת אסתר, היא הדסה.
"סאלד הקימה ארגון משגשג בשעה שהתנועה הציונית הייתה בדעיכה", אומרת הכהן. "המתנדבות של הדסה העריצו אותה. פתאום ראו שאישה יכולה להיות נשיאה של ארגון גדול ופורח, ולהחזיק גם עוצמה פוליטית".
לנצל את הסרטיפיקטים
כשלב ראשון בפעילות למען היישוב בארץ, נשלחו מארה"ב שתי אחיות מוסמכות, רחל לנדי ורוז קפלן, להקים מרפאות בירושלים. בינואר 1913, לאחר שנדבנים יהודים תרמו את הכספים הדרושים, הגיעו השתיים לארץ ישראל. כעבור חודשיים החלו להפעיל את המרפאה הראשונה, שמוקמה בדירה בשכונת מאה־שערים. היה זה מרכז רפואי שכונתי שהתבסס על דגם דומה שהיה קיים בניו־יורק, כולל תחנה לאם ולילד. לא בנקל שוכנעו נשות היישוב היהודי לבוא ולקבל מהאחיות טיפול רפואי: בתחילה נחשדו לנדי וקפלן במיסיונריות, והמטופלות הפוטנציאליות העדיפו להדיר רגליהן מהמרפאה.
משימה נוספת של האחיות הייתה למפות את הצרכים הדחופים של יושבי הארץ, לצורך גיבוש משלחת רפואית גדולה יותר. כשהגעתה של זו התעכבה בשל מלחמת העולם הראשונה שפרצה בינתיים, נאלצה סאלד לחשוב על דרכים אחרות לסייע ליישוב היהודי, שמצוקתו הלכה וגברה. בספר מתוארים המאמצים שעשה סבא־רבא של הכהן, הרב משה קליערס, כדי להתמודד עם בעיית הרעב של היהודים הרבים שגורשו מיפו ותל־אביב למחוזות אחרים בארץ, ובהם העיר טבריה, שבה שימש כרב. רק לאחר שהבריטים כבשו את ארץ ישראל, יכלה המשלחת הרפואית שארגנה סאלד לצאת לדרכה. הרופאים והאחיות הגיעו לארץ כעשרה שבועות לפני תום המלחמה, כשברקע הצהרת בלפור מפיחה בציונות רוח תקווה מחודשת.
ב־1920 הגיעה סאלד לארץ ישראל, ויצאה מיד לסיור ביחידות הרפואיות ברחבי הארץ. היא הצביעה על אי סדרים בהתנהלותן, אך מכיוון שלא הייתה בעלת רקע רפואי, סירבו בתחילה הצוותים לקבל את מרותה. "הרופאים התייחסו אליה בחשדנות ובבוז, ולא הבינו מה התוכניות שלה", אומרת הכהן. "אבל סאלד עשתה עבודת הכנה יפה מאוד, וכשהיא דיברה, כולם דממו והאזינו לה. מהר מאוד נוכחו לדעת שהאישה הזו מבינה ומתמצאת בצרכים של המערכת הרפואית יותר מהרופאים עצמם".
אפשר לסמן את שנת 1920 כמועד העלייה של סאלד ארצה, אך גם לאחר מכן היא הפליגה תכופות לארה"ב ולאירופה. "אני צריכה לגור באוקיינוס בין ארץ ישראל לאמריקה כדי שאוכל להמשיך בעבודה", אמרה לאחיותיה. באותו שלב היא עוד רצתה לחזור לחיות לצידן בארה"ב לאחר שתניח תשתית איתנה לרפואה בארץ ישראל, אך בעיות השעה השיבו אותה לכאן בכל פעם מחדש.
לבקשתו של חיים ויצמן, הצטרפה סאלד להנהלה הציונית העולמית. היא הייתה אחת משלושת הנציגים של ההנהלה הציונית בארץ, והאישה הראשונה בתפקיד רם שכזה. כמי שאמונה על תיק החינוך והבריאות, סייעה סאלד לשקם את מערכת החינוך בארץ, ודאגה להעלות את משכורות המורים המתעכבות. גם במקרה הזה, היחס החשדני הראשוני מצד עובדי ההוראה התחלף בשבחים על פועלה הבלתי מתפשר למענם.
סאלד הלכה וביססה את מעמדה כמנהיגה בעלת קשרים קריטיים ביהדות ארה"ב. בשנת 1931 הקצה לה בן־גוריון מנדט של מפא"י בוועד הלאומי של הנהגת היישוב היהודי, למורת רוחן של נשים אחרות שהיו חברות בפועל במפא"י. באותם ימים גם בנתה סאלד את הבסיס למערכת עבודה סוציאלית בארץ, כדי לעזור לשכבות החלשות בחברה ולילדים עזובים רבים שהסתובבו ברחובות.
כינויה הידוע ביותר של סאלד הוא "אם עליית הנוער", אך יש הטוענים כי הדבר מסב עוול לאישה אחרת – רֶחָה פְרַיֶאר, מי שהקימה את המיזם בפועל. פריאר, אשת חינוך ורוח שהתגוררה באותם ימים בברלין, הגתה כבר בשנת 1932 את הרעיון להביא ארצה מגרמניה תלמידים יהודים, שסבלו מהתעמרות בבתי הספר וברחובות. הכהן, שחקרה את הנושא בספרה הקודם, סבורה כי פריאר אכן "המציאה" את עליית הנוער, אך לא היו לה האמצעים להגשימה, ודאי לא בצורה נרחבת כפי שעשתה סאלד. "פריאר הקימה אגודה, ביקשה את עזרתם של מדריכים שנשלחו מהקיבוצים לאירופה כדי לעבוד עם בני הנוער, וגם ניסתה לגייס כסף לצורך עלייתם ארצה – אך מכיוון שלא הייתה מוכרת, היא לא השיגה את האמצעים הדרושים להנפקת סרטיפיקטים או למימון שהייתם של הילדים בארץ. לא ניתן היה לעשות זאת ללא מערכת מסודרת ויסודית שתקלוט אותם, וכאן נכנסה לתמונה הנרייטה סאלד".
גישתם של הבריטים לעלייה הייתה חסרת פשרות. הם אישרו את כניסתם של נערים ונערות בגיל 15 עד 17 בלבד, ובתנאי שיגיעו על חשבון סרטיפיקטים שנועדו לתלמידים הרוצים ללמוד במוסדות בארץ. הארגון עצמו קיבל צעירים יהודים מגרמניה בלבד, ורק כאלה שהיו בעלי בריאות תקינה. מאוחר יותר, כשהשואה השתוללה במלוא עוזה, השתנתה מדיניות עליית הנוער במטרה למלט כמה שיותר ילדים מציפורני הנאצים. חלקם אף שוכנו במדינה שלישית עד שיקבלו אשרת עלייה ארצה, אך לא תמיד המהלך הזה צלח: בכמה מקרים כבשו הגרמנים גם את מדינות המעבר, והילדים נשלחו למחנות ההשמדה. לעומת זאת הצליחה סאלד לסייע בהעלאת "ילדי טרנסניסטריה" מרומניה ו"ילדי טהרן", שנמלטו בעת המלחמה מפולין לרוסיה ומשם לאיראן.
בדיעבד הואשמה סאלד כי בשנים הראשונות נקטה גישה מצמצמת מדי בבחירת ילדי עליית הנוער. הכהן סבורה כי לא הייתה כל ברירה אחרת: "סאלד קיבלה הוראות מהבריטים, שקימצו בסרטיפיקטים. התלמידים שהורשו לבוא לארץ היו צריכים להפקיד סכום כסף לא קטן, ולהתקבל ללימודים כאן. סאלד גם חששה שלא תצליח לגייס את הכספים הדרושים להחזקת כל הילדים, וכמי שהכירה היטב את מגבלותיה של מערכת הבריאות בארץ, היא ידעה שיהיה קשה מאוד לטפל בילדים חולים".
סאלד עוררה גם את כעסם של אנשי זרם החינוך הדתי בארץ, שטענו כי היא אינה מעלה בני נוער מבתים דתיים. "אמרו עליה שהיא רפורמית, ורוצה להביא נערים לא דתיים, שאותם היא מעדיפה על פני נערים אורתודוקסים", כותבת הכהן בספרה. לדבריה, הסיבה האמיתית למיעוט הדתיים בין העולים הייתה הקפדתה של סאלד על תנאי המחיה שיסופקו כאן לבני הנוער. היא נוכחה לדעת שיש קיבוץ דתי אחד בלבד, וכי בישיבות אין תנאים הולמים כדי לשכן את הנערים. "סאלד הייתה אישה דתייה ששמרה שבת וכשרות כל ימי חייה", אומרת הכהן. "אביה נלחם במשך שנים ארוכות ברפורמים, והיה מדוכא עד היסוד כשלא הצליח בכך. היא הזדהתה מאוד עם כאבו, ולכן כשכינו אותה 'רפורמית', הייתה זו הקללה הגדולה ביותר מבחינתה".
בתמונות מאותם ימים ניתן לראות את סאלד מפקחת על תכנון הבתים שיועדו לילדים. סאלד הקפידה שבמבנים הללו, שרובם ככולם הוקמו בקיבוצים, יהיו מים זורמים וחשמל, ושהעולים הצעירים יקבלו אוכל מזין וילמדו במסגרת מסודרת. היא וסגנה הנאמן, הנס בייט, לא ישבו במשרד, אלא נהגו לנסוע בארץ כדי לפגוש את הילדים, לדאוג לרווחתם, לבקר מאושפזים ולתת מענה לבעיות סוציאליות – וכאלה לא חסרו. בספר מוזכר למשל סיפורה של צעירה בת 17 שרצתה להתחתן, וסאלד נסעה אישית כדי לשכנעה לחכות. כשהבחורה סירבה, שוחחה סאלד עם החתן המיועד כדי לתהות על קנקנו, ועירבה גם את הורי הנערה שהיו עדיין בגרמניה. ההורים, אגב, נתנו בסופו של דבר את ברכתם לנישואין.
בשנת 1944, כשפעילות עליית הנוער הייתה בשיאה, בריאותה של סאלד בת ה־83 כבר הייתה רופפת, אך היא לא הפסיקה את סיורי השטח. בסוף אותה שנה היא אושפזה בגלל קשיי נשימה, וזכתה לטיפול מסור במוסדות שהיא עצמה הייתה אחראית להקמתם. את מיטת חולייה פקדו בכירי היישוב, ובהם בן־גוריון, מאגנס, חיים ויצמן ואחרים.
כשהלכה סאלד לעולמה, ב־13 בפברואר 1945, ליוו אותה אלפים בדרכה האחרונה. "כיום, אם אדמו"ר נפטר, הישיבות נסגרות והמונים יוצאים להלוויה – אבל כולם משתייכים לחוג אחד", אומרת הכהן. "בהלוויה של סאלד הילכו זה לצד זה רבנים, שייח'ים, בישופים, כל אנשי הממשל הבריטי בארץ, בכירי היישוב העברי, מורים, סופרים, רופאים, אחיות, פרופסורים והרבה מאוד מילדי עליית הנוער. לא הייתה בארץ מאז הלוויה מגוונת וגדולה שכזו".
סאלד נטמנה בבית הקברות בהר הזיתים, אך לא זכתה לנוח בשלום על משכבה: לאחר נפילתה של העיר העתיקה בידי הירדנים, נסלל כביש בתוך בית העלמין וכל הקברים סביב הושחתו, בהם גם קברה. לאחר מלחמת ששת הימים הושבה מצבתה על כנה, ונשות הדסה ערכו לה אזכרה מחודשת.
"הייתי מוותרת על הכול"
פרופ' דבורה הכהן, היסטוריונית וסוציולוגית, נחשבת בעצמה לאישה פורצת דרך. עבודתה האקדמית זיכתה אותה בפרס יצחק בן־צבי לחקר תולדות ארץ ישראל, בפרס בן־גוריון ובתואר "יקירת ירושלים". היא גם פסלת מוכשרת שלמדה ב"בצלאל", ובסלון ביתה בירושלים ניצבות לא מעט מיצירותיה. היא אם לשלושה, סבתא ל־12 נכדים ולשבעה נינים. בעלה הוא הרב מנחם הכהן, רב תנועת המושבים.
עשרות שנות מחקר הקדישה הכהן לנושא התפתחותה של החברה הישראלית והשפעתן של העליות השונות. בשנת 1975 היא מונתה ליועצת המדעית של הטלוויזיה החינוכית בתחומי ההיסטוריה ולימודי היהדות. הדוקטורט שלה, שהוגש ב־1984 במסגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר־אילן, עסק ביהודים שהגיעו לכאן בחמש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. העבודה הזו הייתה לספר "עולים בסערה", שעד היום נדפס ונלמד באוניברסיטאות. מחקרה חשף לראשונה פרוטוקולים של ישיבות ממשלה, שמהם עולה כי תוכניתו של בן־גוריון להביא לא פחות ממיליון עולים תוך שנה וחצי, לא זכתה לתמיכה גורפת כפי שהוצג בעבר, אלא עוררה מחלוקות חריפות בקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות.
קשר הדוק ורציף נוצר בין הכהן לבין שתי נכדותיה של ברטה סאלד – אחותה של הנרייטה, והיחידה מבנות המשפחה שזכתה להעמיד צאצאים. הנכדות, נשים בשנות השמונים לחייהן, דאגו לה למידע, למסמכים ולסיור בבולטימור בעקבות תחנות חייה של סאלד. לדבריה, הן התרגשו מאוד מפרסום הספר על קרובת משפחתן המפורסמת.
"מנהיגה ללא גבולות", כך קראה כאמור הכהן לספרה, כשהיא מתייחסת למסעותיה של סאלד בין ארץ ישראל, ארה"ב ואירופה, במסגרת פעולותיה למען רווחת העם היהודי. בגרסה האנגלית של הספר, שתצא בסוף השנה, הוא נקרא To Repair a Broken World – שם שמצביע על שאיפתה של סאלד לתיקון עולם, אך מרמז שפעילותה הציבורית הענפה הייתה אולי חלק מניסיונותיה לאחות את עולמה האישי המפורר, ולהשביע במשהו את ליבה הרעב.
עשרים שנה לפני מותה, כשאחותה האהובה רחל נפטרה, ישבה הנרייטה סאלד השבורה וכתבה צוואה שבה הורישה את רכושה לשתי אחיותיה הנותרות. העיזבון שלה כלל שתי כונניות, ספרים וכמה חפצים אישיים. היא כמעט לא צברה נכסים חומריים, ונראה כי הישגים שאינם רוחניים או חברתיים פשוט לא עניינו אותה. "בהתנהלותה האישית, סאלד הייתה שונה ממנהיגים אחרים", אומרת הכהן. "היא חיה בצורה סגפנית, גינוני כבוד ושררה היו זרים לה, והיא לא לקחה מעולם אף פרוטה מהקופה הציבורית. תמיד התגוררה בדירות שכורות שהיו קטנות וצנועות. כל מפעל שהקימה היה יכול בפני עצמו למלא את חייו של אדם. ולמרות זאת, לא היה לה סיפוק מחייה. פעם שמעו אותה אומרת: 'הייתי מוותרת על הכול, אילו רק היה לי ילד אחד משלי'".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
