המסע של דניאל גולדמן אל נבכי החברה החרדית התחיל באחד מלילות דצמבר 2011, כשהוא ועוד כמה סרוגי כיפות נחתו בשכונת מאה־שערים הירושלמית. בפני החבורה הזו עמדה משימה דחופה: להשיג רגיעה בעירם, בית־שמש. לשם כך הם היו צריכים להגיע אל ביתו של לא אחר מהרב שלמה פפנהיים, סגן היו"ר של "העדה החרדית", זרם שאינו נחשב מתון במיוחד.
בשבועות שקדמו לגיחה ההיא הלכה וגברה בבית־שמש המתיחות סביב הקמתו של בית הספר "אורות בנות". תושבי שכונת קריית־חסידים, שלא אהבו לראות את התלמידות העוברות ברחובותיהם, הקימו קול זעקה; מנגד, הציבור הדתי־לאומי התעקש שבית הספר ישכון במבנה שיועד לו, ולא ינדוד למחוזות אחרים. המאבק שהתעורר שם הגיע לכותרות הארציות בעקבות היריקה שספגה נעמה מרגוליס, ילדה בת שמונה, מקיצוני חרדי.
כשבציבור החרדי בירושלים נפוצה קריאה להגיע לבית־שמש להפגנת המונים, הבינו אנשי הקהילה הדתית־לאומית שהלהבות עלולות לצאת משליטה. "אחד השכנים שלי בבית־שמש, מענטש אמיתי בשגרה, כבר הכין בהישג יד את מחבט הבייסבול שלו, בכוונה להדוף מפגינים", מספר גולדמן, היו"ר היוצא של ארגון גשר. "הייתה סכנה של אלימות אמיתית. מאיפה זה מגיע? שאדם שפוי ירצה להרביץ לאחרים? הרגעתי את השכן שלי, אבל באיזשהו מקום הבנתי אותו, הייתה תחושה של פלישה ממש".
גולדמן וחבריו פתחו בגישושים מול ההנהגה החרדית המקומית, שם נאמר להם שאכן, למחרת עלולה לפרוץ בעיר מלחמת עולם, אך ההחלטות כבר אינן מתקבלות בבית־שמש. אם אתם רוצים לנסות ולהשיב את הגלגל לאחור, המליצו החרדים, כדאי שתיפגשו עם הרב פפנהיים. ואיך מגיעים באמצע הלילה אל ביתו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בציבור החרדי? "דברו עם הנכד, שמואל", אמרו להם. "הוא כבר יוביל אתכם לסבא שלו".
פפנהיים הצעיר, חסיד "תולדות אהרן", גדל אמנם במאה־שערים ונחשב לאחד מדוברי העדה החרדית, אך עם הזמן פשט את מדי הזברה המאפיינים את החסידות, ועבר לעסוק בשילוב חרדים במעגל העבודה ובצה"ל. בעזרתו, הפגישה הגורלית יצאה אל הפועל, ובמפגש הבלתי אמצעי גילו שני הצדדים שיש בהחלט על מה לדבר. "בתוך דקות הבנו מול מי אנחנו עומדים", נזכר גולדמן, "ולרב שלמה פפנהיים בחוכמתו זה לקח בדיוק דקה להבין עם מי יש לו עסק". למחרת הגיע פפנהיים הסב לבית־שמש. הוא סייר במקום, שוחח עם תושבים משני הצדדים הניצים, ודאג להרגיע את הרוחות ולמנוע את ההפגנות.
מאז אותו יום, חלק ניכר מעשייתו החברתית של גולדמן מוקדש להנחת מסילות בין הציבור הדתי והחילוני לזה החרדי. בחודש הקרוב הוא יפרוש מתפקידו כיו"ר גשר, אבל ימשיך בבניית הגשרים האלה: הפרויקט שלקח על עצמו הוא סיוע לישיבות חרדיות־תיכוניות קיימות, והקמת חדשות. "ברמה החברתית, החרדים הם בעצם שקופים עבור שאר הישראלים, קצת כמו הציבור הערבי. אנחנו יודעים שהם לא מתגייסים, שהם לא לומדים באקדמיה, לא משתלבים במקומות העבודה. ברוב הזירות שהחברה הישראלית נוכחת בהן, הם לא נמצאים. כך שגם אם אני לא מחליט שהחרדים יהיו שקופים עבורי, המציאות היא שאני לא בא איתם במגע. זה ציבור שלא רואים אותו ביומיום, וגם לא על מסך הטלוויזיה".
ואיך משנים את המצב הזה?
"אני פחות רוצה לעסוק בשאלה איך מביאים את החרדים לתוך ישראל, ויותר לחשוב איך מביאים את ישראל לתוך הציבור החרדי. העתיד של החברה הישראלית טמון במקום הזה, ושם אנחנו חייבים להשקיע".
מורות מהסמינר, תלמידים לא יהודים
על פניו של גולדמן תמיד יש חיוך, ומוחו תמיד עסוק ביוזמה החברתית הבאה. הוא מוכר כפילנתרופ שתורם מהונו ומזמנו לטובת הכלל. בעבר כיהן כיו"ר בני עקיבא העולמית, ומשנת 2000 הוא חבר בוועד המנהל של "גשר". בתשע השנים האחרונות כיהן כאמור כיו"ר התנועה, ועם פרישתו תחליף אותו רב־גונדר בדימוס אורית אדטו, נציבת שירות בתי הסוהר לשעבר.
הוא נולד לפני קרוב לחמישים שנה בניוקאסל שבצפון־מזרח אנגליה ("הקלאסיקה של הפרובינציאליות הבריטית"), עיר שמפורסמת בזכות קבוצת הכדורגל שלה, ופחות בזכות הקהילה היהודית המקומית, שאינה מגיעה אפילו כדי אלף איש. "בבית הכנסת הרב היה בערך דתי וכל השאר מסורתיים. לא היה אפילו מניין של שומרי שבת". גם בבית משפחתו היה מקובל לסעוד את ארוחות השבת כשברקע טלוויזיה דולקת, אך בגיל 7 החליט הילד דניאל לשמור שבת ולחבוש כיפה באופן קבוע. גם אחיו אנדרו התחזק, בעוד ההורים נשארו מסורתיים.
לקהילה לא היו מוסדות חינוך משלה עד שאביו של גולדמן, דיוויד, החליט עם עוד כמה חברים להקים בית ספר יהודי. "לא היו מספיק ילדים יהודים כדי למלא את הכיתות, ולכן מחצית התלמידים היו לא־יהודים". גולדמן למד בבית הספר הזה, שפעל לפי מודל חרדי, "עם מורות שהגיעו מגייטסהד, בני־ברק של אנגליה". בסופי שבוע היה הולך לפעילות בבני עקיבא. "אולי כבר אז היה אפשר לראות רמז לשילוב החרדי־דתי, שמשהו ממנו תמיד ילך איתי", הוא אומר.
אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי היהודי, נשלח גולדמן לתיכון כללי. מתוך 1,200 התלמידים, הוא מספר, רק ארבעה היו יהודים. בגיל 23, אחרי שסיים באנגליה לימודי הנדסה, עלה לארץ. הוא עבר הכשרה בקיבוץ שדה־אליהו, ואז למד במשך שנתיים חינוך מיוחד בסמינר לוינסקי. טרדות הפרנסה לא העיקו עליו במיוחד, וזאת בזכות אביו, שבשנות השמונים ייסד את חברת Sage המייצרת תוכנה להנהלת חשבונות. "אבא שלי לא הבין כלום במחשבים, אבל היה איש שיווק מצוין. Sage פיתחה את התוכנה החשבונאית הראשונה שהייתה בהישג יד של כל חברה עסקית, גם אם היא קטנה. זה לא היה המוצר הכי טוב, אבל הוא היה הכי זול ויעיל". התוכנה זכתה להצלחה אדירה בדמות 3 מיליוני משתמשים, והחברה רכשה חברות דומות באסיה, באירופה ובארצות הברית, והונפקה בבורסה.
ההון המשפחתי שנצבר מאפשר היום לגולדמן לעסוק במה שהוא אוהב, ולהקדיש עצמו לעשייה חברתית. לצד זאת הוא שותף בחברה בשםGoldrock , שמעניקה ייעוץ עסקי בתחומים שונים למשפחות שגם הן בעלות הון. "אנחנו מלווים את הלקוחות שלנו בנושאים כמו התנהלות מול רשויות המס, מעבר בין־דורי ועוד. לא פעם אני מוצא את עצמי משתמש ברקע שיש לי מלימודי החינוך המיוחד. למשל, בכל הנושא של להעביר הון לדור הבא, תשעים אחוז זה פסיכולוגיה".
לאחר לימודיו בלוינסקי הוא התגייס לצה"ל, ושירת בשריון יחד עם חיילים בני 18, הצעירים ממנו. מה שניתב את חייו לעיסוק בסוגיות חברתיות היה רצח רבין. "הייתי אז חייל משוחרר וגרתי בדירת רווקים בירושלים. מצאתי את עצמי בוכה יחד עם כל מדינת ישראל ועולה לקבר של ראש הממשלה. הייתי המום מהמעשה הזה, שקרע את החברה הישראלית, והבנתי שהדבר החשוב ביותר הוא לגשר בינינו".
זה מה שהביא אותו להצטרף ל"גשר", ארגון שהוקם על ידי הרב ד"ר דני טרופר וחיים בילט במטרה להפגיש בין בני נוער דתיים וחילונים. עם השנים התרחבה התנועה, והולידה שורה של גופים ומיזמים שעוסקים בחינוך ותרבות – מדרשת עמיעד, קרן גשר לקולנוע רב־תרבותי, פרס ירושלים לאחדות לזכר שלושת הנערים ועוד. פעילויות מרכזית נוספת של התנועה היא העברת סמינרים במסגרת צה"ל. "קצין מוביל לשטח פלוגה מעורבת של דתיים וחילונים", אומר גולדמן, "איך מגשרים ביניהם? מעבר לכך, אנחנו רוצים שהחיילים ילמדו עבור מי הם מסכנים את חייהם".
ב־2010 נכנס גולדמן לתפקיד יו"ר גשר. אחת מההחלטות שקיבל בתפקידו הייתה לשים דגש על פעילות שמטרתה דיאלוג עם הציבור החרדי. ברקע עמד כאמור המשבר בבית־שמש: דווקא כשהתחושות השליליות הגיעו לנקודת שיא, גולדמן הבין שבמקום להתעצבן על המגזר החרדי, כדאי ללמוד אותו ולהכיר את נקודת מבטו. "הגעתי למסקנה שבמאבקים לא נפתור את זה. לא שאין מקום למאבקים, אבל אני רוצה לעבוד במישור אחר".
בזמן כהונתו, יחד עם מנכ"ל גשר אילן גאל־דור והפעילה החברתית שירה שרז־זיק, הקים גולדמן את "מכון גשר למנהיגות", שמכשיר ישראלים מתחומים שונים לעסוק בחיבור, אחדות והידברות בין מגזרים. כבוגרת המכון – גילוי נאות – אני יכולה להעיד שגם אם איש מהמשתתפים לא שינה את מנהגיו, כולם למדו לרכך עמדות, להקשיב לאחר ולנהל ויכוח מתוך כבוד.
קשה למשוך לתוכניות שלכם אנשים חרדים? הם באים מתוך גישה מתגוננת?
"בתחילת הדרך הגיעו אלינו חרדים שהם פורצי דרך ממש, כמו למשל מנחם בומבך, שייסד את 'המדרשה החסידית' (ישיבה תיכונית חרדית הפועלת בביתר־עילית – ר"ר) ואת המכינה החרדית באוניברסיטה העברית, או שמואל פפנהיים מהעדה החרדית. בהמשך יכולת לראות אצלנו חרדים שהם יותר מהמיינסטרים, אנשים שמרגישים מחויבים לדרך ולהשקפה החרדית ועדיין רוצים לקיים מפגש כזה. אנחנו בגשר עברנו תהליך, וגם הסיפור החרדי משתנה".
יש תחושה שהפערים בין חרדים לחילונים רק גדלים, ושסוגיות שנויות במחלוקת אינן מתקרבות לפתרון. נושא ההפרדה באקדמיה, למשל.
"לדעתי זה הולך לפתרון, למרות הרצון המשותף של שדולת הנשים ושל הפלג הירושלמי שלא יהיו חרדים באקדמיה. צריך לתת לאוניברסיטאות חופש להחליט איך הן פונות לחרדים, כי יכול להיות שמה שמתאים לאוניברסיטת בן־גוריון שונה ממה שמתאים לבר־אילן. שנית, צריך לשים דברים בפרופורציות. גם אם יהיה פתאום גל של חרדים שייכנסו לאוניברסיטאות, עדיין הם יהיו אחוזים בודדים מכלל הסטודנטים. לכן כשיוצרים איזו התאמה, יש לעשות זאת במינימום הפרדה והפרעה לאקדמיה.
"מציאת הפתרונות מצריכה גם גישה של רצון טוב מהצד החרדי. אם אני דורש ממרצה לשנות למעני את מה שהיה מקובל אצלו עד עכשיו, אני צריך להכיר טובה על מה שקיבלתי. המתח נוצר כשכל אחד חושב שרק השני צריך להשתנות. אם החילונים יעמדו במאה אחוז על הערכים שלהם ולא יתגמשו, וגם החרדים יעשו אותו דבר – ודאי שלא נצליח לעולם לגשר על הפערים. זה נכון לכל תחום, לאו דווקא לאקדמיה".
סגרו אותנו פיזית
בבית־שמש מתגורר גולדמן מאז 2001. הוא ורעייתו דברה־לי החליטו לעבור לעיר בעקבות חברים, וכיום הם מגדלים שם את חמשת ילדיהם, וגם כלב אחד. על התהפוכות הדמוגרפיות שעברה בית־שמש בתקופה הזו מספר גולדמן: "בשלב מסוים גילינו שפשוט סוגרים אותנו פיזית. מצד אחד תוחמת אותנו שכונת 'נחלה ומנוחה', שחלק גדול מתושביה הם מחסידות גור ומהעדה החרדית; בצד השני נמצאת רמת בית־שמש ב', שזכתה לכינוי 'הקסבה'. די מהר הבנו שתוכניות הבנייה בעיר מנותבות לציבור החרדי. אלו דברים שנחתמו בוועדת התכנון והבנייה עוד לפני תקופתו של משה אבוטבול (איש ש"ס שכיהן כראש העיר בשנים 2008־2018 – ר"ר). הציבור הדתי־לאומי ניסה לחסום בנייה של אלפי דירות המיועדות לחרדים, אבל ללא הועיל. הפוליטיקה החרדית הבינה הרבה לפנינו את החשיבות של שטחים והקצאות במישור המוניציפלי".
כדי לנסות לשנות את המגמה נכנס גולדמן לעובי הקורה של הבחירות המקומיות ב־2013, ופעל למען אלי כהן, המועמד החילוני־מסורתי שרץ לראשות העיר. "עבדנו יחד במטה – רוסים, אתיופים, דתיים, חילונים ואפילו כמה חרדים אמיצים. הייתה תחושה של עשייה משותפת", הוא מספר. כהן הפסיד לאבוטבול בפער זעום, ובעקבות זיופים שהתגלו בכמה קלפיות, הורה בית המשפט על בחירות חוזרות. אבוטבול ניצח שוב, הפעם בהפרש קטן עוד יותר. "הבחירות האלו הובילו אותי למסקנה שהערך המוסף האישי שלי הוא לא במאבקים פוליטיים, למרות שאני מחויב למקום שאני גר בו", אומר גולדמן. "החלטתי להסתכל על הדברים ברמת המאקרו, להבין את הסיפור לעומק".
בבחירות המוניציפליות האחרונות הגיע המהפך, כשלראשות עיריית בית־שמש נבחרה המועמדת הציונית־דתית עליזה בלוך – גם היא, אגב, בוגרת מכון גשר למנהיגות. דווקא הפעם לא נטל גולדמן חלק משמעותי בקמפיין. "כשניתחתי את דפוסי ההצבעה, הגעתי למסקנה שאין סיכוי שעליזה תזכה. כמובן תמכתי בה בכל דבר, אבל מכיוון שכבר הייתי למוד אכזבות ממערכת הבחירות הקודמת, חשבתי שאין טעם להתאבד שוב על הפעילות". למחרת ניצחונה של בלוך התייצב אצלה גולדמן כשבידיו זר פרחים. "אמרתי לה שתבחר איזה כובע שהיא רוצה, ואני אלך לאכול אותו".
איך אתה מסביר את התוצאה?
"זה מורכב משני דברים. הראשון הוא כוח טבע שנקרא עליזה בלוך. בעצם, כנראה אלה כוחות מעל הטבע. כשכולם צחקו עליה, היא פשוט האמינה שתנצח. דבר שני – לא פחות מהניצחון שלה, זה היה הפסד לחרדים. ראש העיר היוצא נכשל גם מול הציבור שלו. היו מהלכים בתוך הפוליטיקה הפנים־חרדית, אינטרסים מקומיים שגברו על האינטרסים הארציים של מפלגות המגזר. בנוסף לכך צריך לזכור שהבחירות ב־2013 התקיימו על רקע החשש החרדי מיאיר לפיד (חודשים אחדים קודם לכן, בבחירות לכנסת, השיגה "יש עתיד" 19 מנדטים – ר"ר), מה שהוביל להתלכדות של החרדים סביב המועמד שלהם. הפעם זה לא קרה. אני מכיר חרדים הארד־קור שתמכו בבלוך".
יש סיכוי שנראה אותך נכנס בעצמך לפוליטיקה?
"בתקופת המירוץ של אלי כהן לעירייה זה עבר לי בראש, אבל בשלב זה של חיי אני לא חושב שיש לי הכישורים המתאימים. בנוסף, אסור לזלזל בכוח של העשייה האזרחית. אם פועלים נכון, יש לה יתרון על פני הפוליטיקה – היא לא מוגבלת לקדנציה, ואפשר להשפיע לטווח ארוך".
בבחירות האחרונות לכנסת הוא הצביע לכחול לבן. "אני ידוע כמפסידן סדרתי בפוליטיקה. גם כשעליזה ניצחה – אמנם הרווחתי ראש עיר מצוינת, אבל הפסדתי בהימור".
למה כחול לבן?
"אני לא רואה שההנהגה הנוכחית עוסקת בסדר העדיפויות החברתי שמדבר אליי. החזון שלי למדינה יהודית לא הולך עם הליכוד ולא עם שאר מיועדי הקואליציה, וגם מפלגות מגזריות אף פעם לא דיברו אליי. אלו שבצד השני מייצגים אותי יותר. מעבר לכך, אני לא יכול לשים פתק בקלפי עבור אדם שהולך לכיון של כתב אישום פלילי על שוחד".
יתומים פוליטיים
גולדמן הוא אחד התורמים הגדולים לבני עקיבא, התנועה שבה היה פעיל כחניך, כמדריך וכראש מחנה. בשנים 2000־2015 כיהן כיו"ר בני עקיבא העולמית. למרות אהבתו הרבה לתנועה שעיצבה את נעוריו, הוא החליט להחרים את הוועידה האחרונה שלה. את נימוקיו פרסם בפוסט בפייסבוק: "בעשרים השנים האחרונות לא פספסתי אף ועידה. התרגשתי כל פעם מחדש, שבעולם מלא ציניות יש עדיין צעירים מדהימים עם ברק בעיניים. לצערי הפעם אני לא יכול להשתתף. לא אוכל לשבת בשורה אחת עם הרב חיים דרוקמן, מי שתרם כל כך הרבה להצלחתה של בכלל והתנועה העולמית בפרט, ועדיין מהווה מנהיג רוחני (ומסתבר פוליטי) חשוב ומרכזי. לצערי, גם לאחר תקופה של כמה שבועות מאז שפרצה לחיינו שוב פרשת הרב אלון, שכבר לא מותירה מקום לספק (שלטעמי לא היה כל כך בפעם הקודמת), עדיין לא שמענו מילה של התייחסות או חשבון נפש מהרב דרוקמן שחיפה על הרב אלון ועזר לו להשתקם למעמד ציבורי, מה שרק הגביר את הסיכון שהרב אלון יפגע שוב".
לדבריו, הוא פנה אל הרב דרוקמן בנושא אך לא קיבל תגובה. "מקרים של פגיעות מיניות בתוך מערכת החינוך, ניצול סמכות מול התלמידים למטרות כאלה – מדובר בדיני נפשות, לא פחות מכך", אומר לנו גולדמן. "מי שעושה זאת צריך להיות מורחק, נקודה. לא צריך להיות כאן דין לקולא, אלא לחומרא. אבל ראיתי שעבור האנשים הכי נורמטיבים וליברלים במגזר, אם הרב דרוקמן אמר על משהו 'כשר' – זה ממתיק הכול.
"יש מה לעשות בתחום הפגיעות המיניות. זו לא גזירת גורל. פתולוגיה מינית קיימת בכל חברה, השאלה היא מה אנחנו כחברה וכקהילה עושים עם זה. האם אנחנו מחנכים את הילדים וההורים להגן על עצמם? האם אנחנו מוקיעים את הפוגעים? אני שמח לראות שבהרבה מוסדות מאמצים היום מדיניות של מוגנות".
בפרק הבא של חייו מתכנן גולדמן כאמור לקדם יוזמות חינוכיות במגזר החרדי. כדי לסייע לישיבות חרדיות־תיכוניות הוא הקים עמותה בשם "לשם", שבשלב זה מלווה שש ישיבות. "אם מישהו רוצה לתת לימודים מקצועיים לבנים בגיל על־יסודי, אנחנו באים ואומרים – נעזור לך לעשות את זה. כל גוף כזה הוא מבחינתנו סטארט־אפ, ויש לנו כמה קרנות שתומכות במיזם.
העמותה מסייעת בכסף או בשווה־כסף – ייעוץ פדגוגי וחינוכי. "בנוסף אנחנו עושים דברים ברמת המאקרו. בימים אלה אנחנו עובדים עם מט"ח על פיתוח תוכניות שיסייעו לתלמידים חרדים בגיל תיכון. נניח שאתה בכיתה ט', אתה רוצה שתהיה לך בגרות איכותית, אבל כרגע יש לך במקרה הטוב מתמטיקה ואנגלית של כיתה ג' – איך תעשה את זה? בתחילת הדרך חשבנו שכדאי להשקיע בכיתות י"א־י"ב כדי להשלים בגרות, אבל אחר כך הבנו שאם לא נתחיל מכיתה ט', לא תהיה בגרות בכלל.
"יש כלים אזרחיים או מקצועיים שהם נטולי בעיות השקפתיות, והחברה החרדית יכולה להרוויח מהם ולהתחזק מהם. המחקרים מראים שיש מצד ציבורים מסוימים במגזר החרדי ביקוש ללימודים כלליים, אם זה ביסודי או בעל־יסודי. חלק מהקושי של אותם ציבורים הוא היותם יתומים פוליטיים – הם רחוקים מהפוליטיקה החילונית, ואילו הפוליטיקה החרדית לא מקדמת אותם מסיבותיה שלה".
אין בזה התנשאות, כשמישהו מבחוץ רוצה לנסות "לתקן" את הציבור החרדי?
"בתוך החברה החרדית אין מספיק ידע וניסיון כדי לתת מענה לביקוש שעליו דיברתי. אני רוצה לתרום ערך מוסף, ולעשות זאת בזהירות ובגובה העיניים. מי שמעוניין, יכול לקבל את הידע הזה".
מיזם נוסף שגולדמן עומד להתמסר אליו הוא "נתיבות המשפט", ארגון שמסייע לחרדים למצות את זכויותיהם מול גופים ממסדיים, מונציפליים, חינוכיים ועוד. "בציבור הכללי קיים הרושם שהציבור החרדי הוא קומבינטור שמנצל את המדינה", אומר גולדמן. "בפועל, החרדים הם הכי פסיביים בעולם – אם זה מול ביטוח לאומי, מוסדות לימוד, חברות השכרת רכב וכולי. קחי לדוגמה שירותים מוניציפליים: לתושבי הערים החרדיות אין עם מי לדבר בעירייה, אלא אם אתה חלק מאיזה מיליה. אנחנו רוצים לעזור בתחומים האלו".
150 שנה לעומת 3,000
סוגיה ציבורית נוספת שמעסיקה אותו רבות היא הקשר בין ישראל לתפוצות. במסגרת "מכון גשר למנהיגות" שהקים, יוצאות משלחות של משפיעים מהארץ למפגשים עם קהילות יהודיות שונות בעולם. בין היתר ביקרו משתתפי התוכנית בארה"ב, בדרום־אפריקה ובלונדון. "דני טרופר ואני, כאנשים שהגיעו לכאן מחוץ לארץ, חשים שהמסלול של הכרת החברה הישראלית צריך לעבור גם בתפוצות", מסביר גולדמן. "אנחנו לא עושים זאת מתוך מחשבה על התפוצות, אלא על ישראל. תפיסת הזהות של הישראלי מצומצמת לישראליות שלו. משתתפי הקבוצות שיצאו להיפגש עם קהילות בחו"ל, ולא משנה אילו קהילות, הבינו שהם עצמם לא רק חלק ממשהו גיאוגרפי מצומצם, אלא שייכים לדבר הרבה יותר גדול, גם במישור הפיזי וגם במישור הזמן. ציר הזמן של מדינת ישראל והציונות נע על פני 150 שנה, בעוד ציר הזמן של העם היהודי מתפרש על 3,000 שנה. אם לא נבין שאנחנו חלק מהרצף הזה, הזהות הישראלית שלנו תיפגע. גם אם העיסוק הזה לוקח מהזמן ומהפוקוס שאנחנו יכולים להקדיש לחברה הישראלית, זה אסטרטגי דווקא בשבילה".
מהן לדעתך הטעויות הכי גדולות של ממשלת ישראל ביחס ליהדות התפוצות?
"אני חושב שצריך להוציא טיפה את הדרמה מהדיון הזה", מחייך גולדמן. "המגמות ביהדות ארצות הברית אינן תלויות בצורה בלעדית בממשלת ישראל, ויש תהליכים שמתרחשים ברמות הרבה יותר גבוהות מהחלטה כזאת או אחרת. ועם זאת, חוסר היכולת של ישראל ומנהיגיה להגיד מה משמעותה של מדינת הלאום היהודי עבור מי שלא גר פה – זו הכותרת של הטעויות. אחר כך מגיעים הביטויים של זה – בגיור, בשאלת הרבנות, בשאלת הכותל. יהודי התפוצות, כולל הדתיים שבהם, לא מזדהים עם הרבנות הראשית לישראל ולא רואים אותה כמייצגת אותם, ובכל זאת היא רוצה לשלוט ביהדות מחוץ לגבולות ישראל. זה סוג של 'מציון תצא תורה' שהיא יותר שלילית מאשר חיובית. ועוד לא נכנסנו לדיון שמתקיים גם כאן, על המונופול שיש לרבנות בתחומים שונים".
עד כמה סוגיות כמו מתווה הכותל משפיעות על יחסם של יהודי התפוצות לישראל וליהדות שלהם?
"ברור שזה משפיע, ולא משנה כרגע אם אתה מאלה שאומרים 'בלי זיקה לישראל יהיה קשה לחבר את היהודים מחו"ל ליהדות שלהם' או שאתה לא מאמין בכך. הריחוק הזה לא משחק לטובת מדינת ישראל, וגם לא לטובת התפוצות. אבל לא הייתי מפנטז שאם מחר בבוקר פותרים את בעיית הכותל ומגדילים את רחבת המשפחות, תיפתר גם בעיית הזהות היהודית בארצות הברית. אם הרבנות תכיר מחר בגיורים רפורמיים, זה אולי ישנה את היחס שלהם למדינת ישראל, אבל לא את היחס שלהם ליהדות. כמו שאנחנו הישראלים צריכים לפתור את הבעיות הפנימיות שלנו, כך גם היהודים־האמריקנים צריכים לפתור את שלהם. אנחנו כן ערבים זה לזה במובן של – מה שאני יכול לעזור, אני אעזור. הפתרון לחיזוק הזהות היהודית יבוא רק בהשקעה בחינוך".
הוא מציין בנושא את נפתלי בנט, שבמקביל לתפקידו כשר חינוך שימש בארבע השנים האחרונות גם כשר התפוצות. "בנט לקח את הסיפור הזה ברצינות, לא זרק הוראות אלא גם ליווה את היישום. אפשר היה לראות שהוא מחובר לזה ברמה האישית והרגשית. אצל פוליטיקאים אחרים עצוב לגלות את רמת הבורות, כשהם מדביקים את הכינוי 'רפורמי' לכל דבר שזז בתפוצות. זה משותף לפוליטיקאים חילונים וחרדים גם יחד. גם אלה שהם פחות בורים, מבינים שזה השיח אז זורמים איתו, ומשמיעים אמירות כמו 'מתבוללים', 'הילדים שלהם לא יהיו יהודים'".
לחרדים שנוטלים חלק בתוכנית של "גשר" יש קושי להיפגש עם קונסרבטיבים או רפורמים?
"אנחנו לא מכריחים אף אחד לבוא למפגש בכוח. אבל כשמגיעים לאוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג'לס, ופוגשים שם סטודנט שהוא יהודי רק מצד אבא, ולמרות זאת הוא מוסר את נפשו למען היהדות בקמפוס – אין לי ספק שזה משנה משהו במחשבה של המשתתפים החרדים, גם אם לא בדעות שלהם. אם מדובר למשל בעיתונאי, כשהוא ישדר או יכתוב אחר כך מאמר על יהדות התפוצות, זה כבר לא יהיה אותו דבר".
נושא ההתבוללות מעסיק אותך?
"אותי באופן אישי זה מעסיק, אבל אין לי תשובה לשאלה כיצד למנוע את התהליך. זה מעבר ליכולות האישיות שלי. יחד עם זאת, ברור גם לנו וגם ליהדות התפוצות שבלי חינוך יהודי, אוריינות יהודית וידע בסיסי יהודי, יהיה קשה להחזיק את הסיפור היהודי לאורך זמן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
