כשמרקו פיינגולד נולד, העות'מאנים עוד שלטו בארץ ישראל. בין בני מחזורו, ילידי 1913, ניתן למנות אנשים שכבר מזמן אינם איתנו, ודמויותיהם מונצחות בשמות רחובות ומלוות שיעורי היסטוריה ואזרחות. כמו למשל ראש הממשלה מנחם בגין, "אבי הכיפות הסרוגות" הרב משה צבי נריה, או נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון. אבל מרקו פיינגולד הוא לא היסטוריה, אלא הווה ממשי. לפני כשבועיים התיישבתי מולו בבית מלון תל־אביבי, ובמשך כמה דקות שכחתי את כל נימוסיי ופשוט בהיתי בו. היה לי תירוץ טוב: לא בכל יום אתה נפגש עם אדם בן 104. הוא חייך בהבנה ואמר בגרמנית – "יש לנו עוד יום ארוך, שנתחיל?"
סיפורו של פיינגולד יכול למלא בקלות אנציקלופדיה בת כמה כרכים. מדובר ביהודי שנולד, חי ומתגורר עד היום באירופה – יבשת שבמאה השנים האחרונות, איך לומר, ניהלה יחסים מורכבים למדי עם יהודיה. על פרקים מסוימים בחייו אפשר לכתוב ספרי מתח שעלילתם תיפסל עקב חוסר אמינות קיצוני; מה הסיכוי, למשל, שאדם שעבר בארבעה מחנות ריכוז בשש שנים, יישאר בחיים? מה סיכוייו להפוך כמעט בן לילה מאוד מוצל מאש למנהיג מקומי שסוחר עם גנרלים אמריקנים? או – למעשה הסיפור שלשמו התכנסנו כאן – להיות מי שבמו ידיו אחראי לעלייתם של יותר מ־100 אלף יהודים לארץ ישראל? לפרקים האלה עוד נגיע בשיחה איתו – שמתנהלת מצידו בגרמנית, ומתורגמת סימולטנית לאנגלית על ידי חנה רעייתו – אבל בואו נתחיל בהתחלה.
קו 30 הקילוגרם
מרקו פיינגולד הגיח לאוויר העולם כנתין נאמן של האימפריה האוסטרו־הונגרית. משפחתו התגוררה באותם ימים בכפר קטן שנמצא כיום בגבולות סלובקיה. האב עבד בחברת רכבות והאם ניהלה את משק הבית. בשלב מסוים עברה המשפחה לרובע היהודי בווינה, שם גרו בכיף מרקו, אחותו הקטנה רוזה ושני אחיו הגדולים פריץ וארנסט.
בשנת 1936 נפטרה אם המשפחה, וקשיי הפרנסה הובילו את מרקו ואחיו ארנסט לעבודה באיטליה. כעבור שנתיים, עת ביקרו בווינה על מנת לחדש את ויזת העבודה, הם נעצרו בידי הגסטפו וגורשו עם כל משפחתם לצ'כוסלובקיה. משם נזרקו כמו כדורי פינג־פונג אנושיים לפולין וחוזר חלילה – עד שהופרדו לבלי שוב. האב נהרג בהפצצות הגרמניות בוורשה. גורלם של פריץ ורוזה לא נודע עד היום. מרקו וארנסט נכלאו במחנה שבאותם ימים היה בשלבי בנייה, ושמו אושוויץ. מרקו לא ידע אז שבכך קיבל את התואר המפוקפק "האוסטרי הראשון שנשלח לאושוויץ".
מהר מאוד הידרדר מצבו הבריאותי, ומשקלו ירד אל מתחת ל־30 קילוגרם. "ידעתי שבמשקל כזה אין לי שום סיכוי לעבוד, ולכן גם שום סיכוי להמשיך ולחיות. יום אחד, כשעבדנו בבניית המחנה, פשוט קרסתי מתשישות. הבנתי שאני עומד למות היום, כאן, באמצע העבודה, וכבר השלמתי עם זה". רגע לפני שנשכב על הארץ בידיעה שלא יפקח עוד את עיניו, ניגש אליו בהתרגשות אחד מחבריו. "הוא אמר לי שראה את שמו של אחי ברשימת המיועדים למעבר למחנה אחר. באותו רגע קיבלתי כוחות מחודשים והחלטתי שאני מצטרף לאחי".
השניים הועברו למחנה הריכוז נוינגמה הסמוך להמבורג. האסירים שם הועסקו בעיקר בייצור לבנים, וכן בכריית תעלה שבה שונעו הלבנים ממקום הייצור לאריזה ומשלוח. "התנאים היו נוראיים, ומצבי הידרדר שוב עד שלא יכולתי להזיז שריר בגופי. גזר הדין היה ברור מאליו – מוות". אלא שהקרמטוריום בנוינגמה היה רק בשלבי בנייה סופיים, ופיינגולד הצליח לחמוק ממנו ימים לפני הפעלתו הראשונה. הוא נשלח ברכבת למחנה דכאו, בדרום גרמניה. בנקודה זו גם איבד לנצח את אחיו ארנסט, שלאחר מכן יתברר כי הצליח לשרוד עוד כשנתיים עד שנפטר בינואר 1942.
מתוך כמעט 300 בני אדם שהיו עם פיינגולד בנסיעה בת היומיים לדכאו, פחות ממאה הגיעו חיים ליעד. באופן ניסי, מצבו שלו דווקא השתפר במהלך הנסיעה. בדכאו הוא שובץ בתחילה לתפקיד מתורגמן, ואז לעבודות גינון במחנה. "עבדתי ונשארתי בחיים, אבל זה לא היה אמור להימשך יותר מדי".
אחרי זמן־מה של עבודת אדמה בתנאים לא אנושיים, התפתחו ברגליו זיהומים חמורים. "שלחו אותי למרפאת המחנה. איתי בחדר היו 11 חולים נוספים שסבלו מזיהומים קשים במקומות שונים בגוף, ורופא נאצי הגיע כדי לעשות בנו ניסויים. באחד הערבים הודיעו לנו שמחר יתבצע בכולנו ניתוח, אבל בבוקר התברר שהפצע שלי התרפא מעט, והוא קטן מדי בשביל הניסוי. אותי החזירו לעבודה עם פלסטר על הרגל, בעוד כל שאר 11 חבריי למרפאה מתו כמעט מיד אחרי הניתוח". בנקודה זו מפסיק פיינגולד לרגע את דיבורו, מרים את שולי מכנסיו וחושף רגל מצולקת מזיהום בן למעלה משבעים שנים.
זה המקום לספר שלהוציא צעידה מעט איטית והיעזרות במקל הליכה, פיינגולד נראה צעיר בהרבה מ־104 שנותיו. עם גזרה דקה ואלגנטית, שיער המסורק לאחור בקפידה, חיוך בוטח והומור שמצליח לעבור גם בנפתולי התרגום – הוא מזכיר יותר את השכן שיצא לפנסיה לפני שנתיים־שלוש. הזוועות שעבר במהלך חייו רק מוסיפות להתפעלות מהחיוניות של האיש הזה, שכבר חמש שנים לא יכול ליהנות ממשחקי קופסה שאריזתם מייעדת אותם ל"גילאי 9 עד 99".
בספטמבר 1941 הועבר פיינגולד שוב, הפעם לבוכנוולד. במחנה אימים זה הוא הצליח לשרוד עד בוקר 11 באפריל 1945, אז נכנסו לשם הכוחות האמריקניים. המלחמה הסתיימה, אבל תלאותיו של פיינגולד היו רחוקות מסיומן. "מתוך כ־20 אלף אסירים שנשארו בחיים, היינו כמה מאות אוסטרים, יהודים ולא יהודים. בזמן שהמחנה פעל הוחזקנו בנפרד, אבל עם השחרור התקבצנו לפי מדינות מוצא".
בימים שלאחר השחרור הגיעו לבוכנוולד נציגים מכל המדינות כדי להחזיר את האסירים הביתה – חוץ מהאוסטרים. "וינה כבר שוחררה והוקמה בה ממשלה בראשותו של קרל רנר, שהיה גם ראש ממשלת אוסטריה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא היה אנטישמי, ופשוט לא רצה שהיהודים יחזרו לארצו.
גם את שאר אסירי המחנות הוא לא רצה, אבל לגבי היהודים הייתה לו עמדה נוקשה במיוחד. הוא היה מעוניין שאוסטרים שהשתלטו על בתי יהודים במהלך המלחמה יוכלו להמשיך לגור בהם, ואנחנו היינו עלולים להפריע. במשך כחודש ימים נשארנו בתוך מחנה המוות הזה. היינו כביכול משוחררים, אבל לא היה לנו לאן ללכת".
לבסוף הבינו האוסטרים מבוכנוולד שאם הם לא יעזרו לעצמם, איש לא יעזור להם. משלחת מתוכם יצאה לעיר הסמוכה ויימאר, ובכסף שהצליחה לקושש שכרה שלושה אוטובוסים. "128 איש היינו באוטובוסים האלה, מהם כ־30 יהודים – ופשוט התחלנו להתקדם לכיוון וינה. נסענו מבוכנוולד דרך נירנברג ומינכן, וחצינו את הגבול ליד זלצבורג. משם המשכנו לנהר אלץ, שהיווה גבול טבעי בתוך אוסטריה בין האזור הרוסי לאמריקני. הרוסים הודיעו לנו שם חגיגית שהשלטון המקומי בווינה לא מאפשר את הגעתנו לעיר, ושעם כל הכבוד, אנחנו צריכים לעשות אחורה־פנה ולחזור. לאן? לבוכנוולד. התחלנו בנסיעה לכיוון הנגדי, אבל לכולנו היה ברור דבר אחד – לבוכנוולד אנחנו לא חוזרים. עצרנו לאורך הדרך ובכל פעם ירדו כמה אנשים, עד שהגענו לזלצבורג שבגבול אוסטריה־גרמניה. מכיוון שלגרמניה לא הייתה לנו שום כוונה לחזור, פשוט ירדנו מהאוטובוס, אני ועוד חמישה יהודים, והלכנו ברגל לעיר".
עם רדת החשכה הם הגיעו לזלצבורג, שבאותם ימים הייתה נתונה בעוצר לילה. שוטר מקומי עצר אותם ושאל מה הם עושים בחוץ. אחרי שהסבירו לו את מצבם, הפנה אותם השוטר לבית חולים מאולתר שהוקם באולם התעמלות של בית ספר סמוך. למחרת הסדירו השישה את שהייתם בעיר, וקיבלו דירה בת שלושה חדרים, מעל למשרד שאליו הגיעו הפליטים הרבים לקבל מזון. בתוך ימים אחדים כבר הפך פיינגולד למנהל המטבח במקום, ושמו החל ללכת לפניו כמנהיג יהודי שניתן לעשות איתו עסקים. לבקשת השלטון הצבאי האמריקני, הוא החל לדאוג לאספקת מזון גם למחנות הפליטים מסביב לזלצבורג, שבהם שהו יהודים רבים. כך נפגש לראשונה עם אנשי "הבריחה".
רצועה אמריקנית צרה
תנועת הבריחה היא סיפור קלאסי של נפילה בין כיסאות ההיסטוריה. בין שני אירועים דרמטיים ומשמעותיים – השואה והקמת מדינת ישראל – מורשתו הבוהקת של הארגון הזה כמעט ואבדה. התנועה הזו אחראית להבאתם ארצה של כ־300 אלף עולים מאירופה, ויש לה מניות יסוד בהקמתה של מדינת ישראל, ולמרות זאת לא תמצאו כאן רחוב על שמה, אפילו לא סמטה. גם ראשיה, אנשי הבריגדה היהודית אשר בן־נתן ואבא גפן, נשכחו מהתודעה. מרקו פיינגולד, שהיה הזרוע השלישית של "הבריחה", החליט בשנים האחרונות לפעול על מנת שכולנו נדע מה בדיוק אירע שם, בפסגות המושלגות של האלפים, בשנים 1947־1945.
שורשי "הבריחה" בהתארגנות ספונטנית לעזרה הדדית של ניצולי שואה. הם יצאו מהמחנות ומהיערות, ילדים יתומים והורים שכולים, נצר אחרון למשפחותיהם. הראשונים להתארגן היו פרטיזנים יהודים ובוגרי תנועות הנוער הציוניות. לאחר מכן הגיעו חיילי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, שניצלו את מעמדם ואת האמצעים שברשותם לטובת אחיהם הניצולים. בהמשך הפך הארגון לסמי־צבאי, כש"המוסד לעלייה ב'" של ההגנה, שהוקם כדי להעלות יהודים ארצה למרות האיסור שהטילו שלטונות המנדט, לקח על עצמו את ניהול "הבריחה". המטרה הייתה ברורה – לטוות רשת של נתיבי תנועה מתוככי אירופה לעבר נמלי איטליה ודרום צרפת, ולהוביל בהם את מאות אלפי היהודים שהיו מעוניינים לעזוב את היבשת אך נתקלו במכשולים אינספור. לשם כך היו זקוק הארגון לסיוע מצד יהודים מקומיים, כאלה שמכירים את הדרכים, את התרבות, את דרכי השכנוע הרשמיות והפחות רשמיות – וכל זאת, כזכור, חודשים ספורים לאחר תום המלחמה. מרקו פיינגולד היה האיש שלהם בזלצבורג, ולמעשה ניהל את הבריחה ממרכז אירופה דרך האלפים ועד לחופי איטליה.
פיינגולד מציין שני אירועים שהשתלבו זה בזה והתניעו את ההגירה היהודית הגדולה. "ביולי 1946 התרחש 'טבח קיילצה', כשפולנים רצחו 42 יהודים שניסו לחזור ולהתגורר בכפר שבו חיו לפני המלחמה. המקרה הזה היה נקודת שבר שלאחריה רוב יהודי אירופה הבינו שהם לא יכולים להישאר בה יותר. בלי קשר לכך, בשלב מסוים האמריקנים ששלטו בזלצבורג הודיעו שהמחנות מלאים מדי, ושצריך להעביר את היהודים למקום חדש, אחרת תהיה סכנה לחייהם. הבנו שזו ההזדמנות שלנו לפעול".
פיינגולד ידע שהיעד צריך להיות איטליה. המחנה המרכזי שבו שהו יהודי אזור זלצבורג, סאאלפלדן, היה מרוחק כ־130 קילומטר מגבול אוסטריה־איטליה, העובר בלב פסגות האלפים המושלגות. בתוך איטליה יהיה על היהודים לחצות עוד כ־250 קילומטר עד לחוף הים האדריאטי, ומשם יפליגו לארץ ישראל. מסע כזה, שגם היום דורש תכנון רב וציוד מתאים, נראה אז כבלתי אפשרי. הניצולים היו תשושים אחרי שש שנות מלחמה ושואה שבהן איבדו כמעט הכול; הבריטים עשו כל שבידם כדי למנוע את מעבר היהודים לחופי איטליה, ביודעם שהמטרה היא ארץ ישראל; ולכך נוספו בעיות מקומיות ולוגיסטיות שעשויות לסכל את תנועת השיירות הרגליות. ולמרות הכול, פיינגולד וחבריו נכנסו לעבודה במלוא המרץ.
"היינו זקוקים לשש משאיות כדי להצליח ולהעביר בכל לילה כמה מאות אנשים את הגבול. באותם ימים כל המשאיות היו מולאמות לטובת המדינה. פנינו לרשויות וביקשנו לקנות חמש משאיות, מעבר לזו שכבר הייתה ברשותנו ושימשה את המטבח. כשהמדינה הודיעה שהיא לא מוכנה למכור לנו, אני פשוט עניתי – אין שום בעיה, אבל היהודים יישארו במקום. התגובה הגיעה מיד: 'אז כמה משאיות אמרת שאתה צריך?'. עד כדי כך שנאו אותנו, רק רצו שנלך".
היכרותו של פיינגולד עם איטליה עוד משנות השלושים סייעה לו במגעים עם החיילים האיטלקים בגבול. הוא סיפר להם שהצליח לאסוף בגרמניה ובאוסטריה חיילים איטלקים שנשלחו על ידי המשטר הפשיסטי לעזור לנאצים, ועכשיו הוא מחזיר אותם הביתה. בעזרת בקבוק יין פה וסיגריות שם, בירר פיינגולד מתי חבריו החדשים מאיישים את תחנות הגבול. המשאיות העמוסות נשלחו לשם בשעות הנכונות מדי לילה, בלי שיושביהן יעברו בדיקה כלשהי. כך, במשך שנתיים הובילו פיינגולד ואנשי הבריחה עשרות אלפי יהודים מאוסטריה לגבול האיטלקי ומשם לחוף הים. אבל בספטמבר 1947 הכול השתנה.
"באו"ם החלו באותו זמן הדיונים על תוכנית החלוקה", מספר פיינגולד. "הבריטים החריפו את צעדיהם נגד העלייה, וביקשו מהצרפתים, שהגבול באלפים היה נתון בשליטתם, לפקח ביתר שימת לב על העוברים בו. כך נסגר המעבר הזה בפנינו. נקלענו לבעיה – הבריטים שלטו בחלק מהגבול האוסטרי־איטלקי, והצרפתים בני בריתם בחלק אחר. עם האמריקנים היו לנו הבנות, אבל הם שלטו בסך הכול ברצועה של עשרה קילומטרים שכולה פסגות מושלגות, ללא דרך סלולה. היינו חייבים למצוא מסלול חדש, כי לא רצינו וגם לא יכולנו לעצור את שטף היהודים ששאפו להגיע לארץ ישראל".
פיינגולד, אשר בן־נתן ואבא גפן חיפשו נתיב הברחה בין ההרים הגבוהים, ומצאו. "התברר לנו שיש שם דרך מבריחים שקיימת עוד מהתקופה הרומית. המקומיים הכירו אותה, אבל אנחנו נאלצנו לגלות אותה בעצמנו".
המסלול החדש שהותווה חייב ארגון קפדני ומשמעת גבוהה. מדי ערב בשעה עשר, אחרי צאת הרכבת האחרונה מהרציף שליד המחנה בזלצבורג, עלו כמה עשרות יהודים על שש המשאיות האטומות של פיינגולד. בשתיים בלילה הם הגיעו לעיירה קטנה בשם קרימל, שבה נגמר הכביש האוסטרי. משם החל מסע רגלי של כ־15 שעות, שחולק לשני חלקים – במעלה האלפים עד לגבול, ומשם לתוך איטליה. באמצע הדרך נחו הצועדים בבקתה מבודדת, שהייתה שייכת למשפחה אוסטרית בשם גייסלר. בני המשפחה הכינו אוכל לצועדים, וסייעו בכל מה שהיה דרוש.
"קרימל היה כפר קטן מאוד, אולי 150 תושבים. אני זוכר איך הגענו לשם בפעם הראשונה באמצע הלילה, עם המשאיות. השוטרים בתחנה הקטנה היו המומים ולא הבינו מאיפה נפלנו עליהם. הם התקשרו למשטרה בזלצבורג, שם אמרו שאין להם מושג מה צריך לעשות איתנו, והפנו אותם לַמטה בווינה. השיחה התגלגלה לדרגים הגבוהים ביותר בממשל האוסטרי, שלאחר שהבינו את הסיפור הוציאו לשוטרי קרימל הוראה בזו הלשון – 'תסגרו את החלונות ואת הווילונות בתחנה, ותתעלמו'. אתה מבין כמה הם רצו שרק נלך משם?"
האירופים מתחילים להבין
בתוך ארבעה חודשים הבריח פיינגולד כ־5,000 יהודים מלב אוסטריה לחופי הים התיכון בנתיב הצדדי, בתנאים קשים של קור, שלג והליכה רגלית לא פשוטה. עם קבלת תוכנית החלוקה באו"ם והקמת מדינת ישראל נפתחו הגבולות, ותנועת הבריחה סיימה את תפקידה ההיסטורי. פיינגולד ראה את הארץ המובטחת, הוביל אליה את אנשיו, אבל אליה לא בא. אני שואל בזהירות מדוע בחר להמשיך לגור באוסטריה, והוא משיב קצרות: "בגלל האהבה". חנה, אשתו השנייה, מסבירה לי שאשתו הראשונה אלזה (שנפטרה בשנת 1991) רצתה להישאר באירופה, ומרקו בחר ללכת אחריה למרות הכול.
כיצד מצליח אדם לקום מהריסות חייו לאחר שנים נוראיות במחנות, לאסוף את כוחותיו ולהפוך למנהיג שמוביל יהודים לארץ ישראל?
"הסיטואציות הגיעו בזו אחר זו, ולא היה כל כך זמן לחשוב. כמו שכותבים דף אחד, ואז עוד אחד – ופתאום יש ספר. היה מדובר פה בעזרה לאחים שלי, מהעם שלי, ולא ממש הייתה לי ברירה. וחוץ מזה, אני לא יוצא דופן. הרי בחודש מאי ישראל נוסדה, ומיד פרצה מלחמה. רבים מהניצולים נלחמו שם, למרות שלא מזמן עברו את השואה. ככה זה בעם ישראל".
לאחר שסיים את מטלותיו במיזם הבריחה, פתח פיינגולד חנות ביגוד לגברים ונשים בזלצבורג, וניהל אותה במשך שלושים שנה עד פרישתו לגמלאות. מאז הוא מקדיש את חייו להנחלת זיכרון השואה ולקחיה, ולהעמקת הידע על תוכנית הבריחה. לישראל הגיע הפעם כדי להשתתף בחנוכת "שביל הבריחה", יוזמה של עמותת "מורשת הבריחה" וקק"ל. השביל, שאורכו כארבעה קילומטרים, נמצא ביער עופר שבכרמל – לא הרחק ממחנה המעפילים עתלית. הוא מתפצל משביל ישראל ושב ונפגש עמו בנקודה אחרת. לאורך השביל הוקמו חמש תחנות, שכל אחת מהן מוקדשת להיבט אחר של תנועת הבריחה. בכל תחנה מוצב לוח מידע, ולצידו ספסל אבן מוצל.
זוהי למעשה הפעם הראשונה שהתנועה מונצחת בישראל, וניכר בפיינגולד כי הוא מתרגש. בגיל 104, מדינת ישראל מכירה סוף־סוף בפועלו למען שרידי יהדות אירופה. וזו רק ההתחלה: הוא וחבריו יזכו להוקרה במהלך כנס עמותת "דורות ההמשך", שייערך ב־5 בדצמבר במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב. בכנס יוקדש פרק נרחב לדרכי ההצלה של היהודים, המפגש עם הבריגדה והתארגנות שארית הפליטה במחנות העקורים.
שלא כמו במדינת ישראל, באירופה מועלית התנועה על נס מזה כעשור. מאז שנת 2007, בסוף כל חודש יוני, מתקיים באוסטריה אירוע בינלאומי שנתי לכבוד העקורים שנדדו ברחבי היבשת בדרכם לארץ ישראל. אירוע זה מכונה בפי כל "הקרוסינג", קיצור ל־Alpine Peace Crossing. את המסורת הזו יזם ד"ר ארנסט לשנר, אוסטרי שנחשף לסיפור במקרה כשטייל עם משפחתו באלפים ונתקל בכמה תמונות ישנות של היהודים החוצים את ההרים. בקיץ האחרון, במלאת שבעים שנה לאותה בריחה ועשר שנים למפעל ההנצחה האוסטרי, נערך טקס גדול במיוחד בהשתתפות כחמישים אורחים מישראל.
איך קרה שתנועת הבריחה נשכחה מהתודעה הציבורית במשך כל כך הרבה שנים?
פיינגולד: "בעבור חלק גדול מהאנשים האלה, זו הייתה בושה גדולה. הם נאלצו לברוח מהמדינות שבהן גדלו, ממולדת שהפנתה להם עורף אפילו אחרי מה שעברו בשואה. הם לא דיברו על זה, כמו שלא דיברו על הרבה דברים שעברו בזמן מלחמת העולם".
אתה חי באוסטריה כבר מאה שנה. האוסטרים שינו את יחסם ליהודים לאורך התקופה?
"עדיין יש אנטישמים, אבל האנטישמיות הולכת וקטנה. נאמר זאת כך – עשרה אחוזים שם אוהבים אותנו, תשעים אחוז אדישים. אבל בשנים האחרונות הרבה מוסלמים מגיעים לאירופה – בעיקר מאז 2015, אז החלו להגיע פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה – והם מביאים אנטישמיות חדשה. יחד עם זאת, יש כאן שעשוע קטן של שר ההיסטוריה: מדינות אירופה תמיד היו נגד ישראל, למרות שהן לא ידעו באמת מה המדינה הזו חווה. עכשיו, עם הטרור שמכה באירופה, מתחילים שם להבין. עובדה, אנשי ביטחון ישראלים מלמדים את האירופים איך להתמודד עם הטרור הזה".
אתה מאמין באלוהים?
"כן. אמנם אני לא שומר על אורח חיים דתי, אבל בהחלט מאמין. כששואלים אותי איך ניצלתי, אני מסתכל לשמיים ואומר – אין לי מושג".
מה המסר שלך לצעירים?
"תדאגו שזה לעולם לא יקרה יותר, ולעולם אל תשכחו. בתור מי שחי תחת דיקטטורה, מצב שהצעירים של היום לא מכירים בכלל, חשוב לי לומר דבר נוסף – הדמוקרטיה הרעה ביותר עדיפה על הדיקטטורה הטובה ביותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
