הסוף ידוע: ישראל לא תקפה את מתקני הגרעין באיראן, וכל התרחישים לגבי מה שעשוי או עלול לקרות בעקבות תקיפה שכזו – נותרו במגירות המטכ"ל והמוסד. בעתיד הם אולי יוצאו משם שוב, אבל נכון להיום, עשור בדיוק לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו נחשף לתוכנית הגרעין האיראני והפך את המאבק בה למשימת חייו, מטוסי חיל האוויר טרם קיבלו הוראה להתחמש ולהמריא לעבר היעד. המבצע הצבאי שהיה אמור להיות אחד הגדולים, המורכבים ובעלי ההשלכות הדרמטיות ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה, הסתיים בטרם החל.
לא פחות משלוש פעמים בעשור האחרון, תקיפה כזו כמעט יצאה לדרך. בשתיים מהן כבר התקבלה פקודה לדריכת צה"ל לכוננות המלחמה הגבוהה ביותר האפשרית. כל התרחשות כזו הייתה סיפור מתח בפני עצמו, שכלל סוגיות של ביטחון לאומי וגם סכסוכים אישיים בין ראשי מדינות ובין בעלי תפקידים בכירים בישראל. ברקע ריחפה כל העת דעת קהל מודאגת ורוחשת, שבאופן טבעי לא הייתה חשופה לכל הנתונים, חילוקי הדעות וההתלבטויות, אבל הרגישה שמשהו קורה, ושמשהו גדול הרבה יותר עומד לקרות.
אחד האנשים המעטים שיודעים מה אירע בדיונים המסווגים ביותר, מדוע עמדה ישראל להפציץ את הכורים האיראניים ומדוע חזרה בה, הוא אילן כפיר, עיתונאי צבאי לשעבר. בעשרים השנים האחרונות מקדיש כפיר את זמנו לכתיבת ספרים העוסקים בהיסטוריה צבאית וביוגרפיות של אנשי ביטחון. בימים אלה ראה אור ספרו "סופה בדרך לאיראן" (ידיעות ספרים), שלראשונה מציג בפני הקורא הישראלי את קורות ההתמודדות עם איום האטום של הרפובליקה האסלאמית, באופן סדור ולפרטי פרטים.
כשאני שואל אותו מהו הרגע שבו התקיפה הגורלית הייתה קרובה ביותר, כפיר נוקב בתאריך: ספטמבר 2010. "התקיימה אז ישיבה של פורום השרים לענייני ביטחון, שבכלל עסקה בהתעצמות חמאס. אחרי שנים אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי שבלילה הזה היינו קרובים לתקיפה באיראן יותר מאי פעם. נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק קראו לאשכנזי, לראש המוסד מאיר דגן ולראש השב"כ יובל דיסקין, ובנוכחות כולם הורה נתניהו לרמטכ"ל להעביר את הצבא ל'פ+30' – הכוננות הגבוהה ביותר האפשרית. למבצע כבר היה שם שבחר המחשב הצה"לי: 'היכל המלך שלמה'. אם הפקודה של נתניהו וברק הייתה מתקבלת, בטווח של שבוע עד עשרה ימים מאותו רגע חיל האוויר היה תוקף את אתרי הגרעין באיראן".
מה זאת אומרת, "אם הפקודה הייתה מתקבלת"? מה עצר אותה?
"עמדה חד־משמעית ונחרצת של שלושת בכירי הדרג המקצועי. לא רק שהם התנגדו, הם גם הזהירו את נתניהו וברק שזו פקודה בלתי חוקית, מכיוון שלדעתם רק הקבינט מוסמך להכריז על עליית כוננות כזו, ולא פורום שרים מצומצם. ברק, שיחסיו עם אשכנזי כבר היו מעורערים בעקבות התפוצצות פרשת הרפז חודש לפני כן, זעם. ראש הממשלה היה המום מתגובת השלושה. ברק עוד הציע לו מיד לאחר מכן ששניהם ייקחו אחריות על הפעולה למרות ההתנגדות של ראשי זרועות הביטחון, אבל נתניהו סירב. בכך הסתיים הפרק הדרמטי ההוא".
שנה וחודש אחר כך שוב היה נדמה שהגיע רגע האמת. "נתניהו וברק למדו את הלקח מהכישלון הצורב, ותפרו היטב את כל המעטפת שתאשר תקיפה", משחזר כפיר. "שלושת האנשים שסיכלו את הניסיון הקודם כבר לא היו בתפקיד. כעת הרמטכ"ל היה בני גנץ, בראש המוסד עמד תמיר פרדו, וראש השב"כ היה יורם כהן. שלושתם נתפסו בעיני ראש הממשלה ושר הביטחון כמי שילכו איתם כל הדרך לעבר הפעולה הנועזת. נתניהו וברק גם דאגו ליצירת התנאים שיבטיחו את אישור הקבינט הביטחוני. בתחילה היו בו שבעה חברים: שלושה מהם – נתניהו, ברק ואביגדור ליברמן – תמכו בתקיפה באופן ברור; שלושה התנגדו – בני בגין, דן מרידור ואלי ישי, שנשמע לרב עובדיה; השביעי, בוגי יעלון, נחשב למתלבט. כדי לגייס לעצמו רוב, צירף נתניהו את השר יובל שטייניץ לפורום, והשביעייה הפכה לשמינייה. הכול היה מוכן לישיבה המכרעת, שבסופה תוכרז כוננות עליונה לקראת תקיפה באיראן. אלא שאז הטיל גנץ את כל כובד משקלו נגד תקיפה, הצליח לסחוף את השר שטייניץ, והכריע את הכף. וכך, בפעם השנייה בתוך כשנה, רמטכ"ל טרפד החלטה הרת גורל של ראש ממשלה ושר הביטחון".
נימוקיו של גנץ נחשפו בהמשך בתוכנית "עובדה". "הוא לא פקפק ביכולת חיל האוויר לבצע את המשימה, אבל היה מודאג מחוסר התיאום בין נתניהו לברק אובמה. הקשרים ביניהם היו מהגרועים שביחסים בין ראשי ממשלות ישראל לנשיאים אמריקנים, אם לא הגרועים ביותר. והאמת היא שאכן לא היה תיאום, כי היה ויכוח על זמן ההתרעה שיוענק לאמריקנים לפני תקיפה ישראלית. הם דרשו 72 שעות, ברק היה מוכן לתת שעתיים, ונתניהו, בשל חוסר האמון המוחלט שלו באובמה, לא הסכים לתת גם את השעתיים האלה".
הסיבוב השלישי הגיע באוקטובר 2012. אובמה עומד לקראת בחירות, ומקווה לכהונה שנייה; ובישראל אהוד ברק כבר אינו בן בריתו של נתניהו. "המחלוקת נסבה הפעם על פער של חודש. זה הכול. ברק רצה לתקוף כבר בתחילת אוקטובר, בשל תנאי מזג האוויר ומה שהוא כינה 'מרחב החסינות' של מתקן הגרעין בפורדו. מדובר באתר הכי בעייתי מבחינת ישראל: הוא בנוי על צלע הר שמעניק לו הגנה טבעית, ובאותה תקופה האיראנים עסקו באופן אינטנסיבי בקבורת המתקן תחת עשרות מטרים של בטון. לפי פרסומים זרים, בארה"ב כבר נערכו התקפות דמה על אתר זהה לפורדו, ופצצות חודרות־בונקרים הצליחו לחסל אותו – אך לישראל לא היו פצצות כאלה.
"ברק טען שאם נמתין לסוף אוקטובר, כבר לא נוכל להשמיד את המתקן. יתרה מכך, הוא גרס שהתזמון שנתניהו דיבר עליו – תקיפה בסוף אוקטובר, או בימים הראשונים של נובמבר – הוא פוליטי. כלומר, שיש כאן רצון לסבך את נשיא ארה"ב רגע לפני הבחירות: אם אובמה יימנע מלהגן על ישראל, דעת הקהל האמריקנית תגיד שהוא הפקיר את בעלת הברית החשובה ביותר; אם יצטרף לתקיפה, הבסיס הדמוקרטי משמאל יצא נגדו. מבחינת נתניהו, שרצה מאוד בניצחונו של המועמד הרפובליקני מיט רומני, זה מהלך של שח־מט".
אז בגלל ויכוח על חודש, האפשרות של הפצצה ישראלית באיראן הוסרה מהפרק?
"נתניהו טוען שמשלב מסוים, הוא חשד שברק משתף פעולה עם האמריקנים, ולמעשה מוכר אותו. מה שהדליק אותו היה מפגש בין ברק ובין רם עמנואל, יועצו של אובמה, שנערכה בלי תיאום עם ראש הממשלה. אם יש מישהו שנתניהו שנא בממשל האמריקני, זה עמנואל. 'היהודי הזה הוא אנטישמי ושונא ישראל', כך אמר עליו, וגם ידע להסביר מהיכן הכול מתחיל: מכישלונו ותסכולו של אביו של עמנואל, שלא הצליח להסתדר בארץ וירד לארה"ב. מבחינת נתניהו, הפגישה ההיא נתפסה כסכין בגב. כך שהייתה כאן מחלוקת על עיתוי, אבל בוודאי נכנסו גם אלמנטים אישיים.
"לפי תזה מסוימת, שאי אפשר לפסול אותה, ברגע שברק לא היה שותף מלא לכוונה לתקוף – נתניהו לא באמת תכנן לעשות את זה. הוא בסך הכול שיחק פוקר קשוח מול אובמה, בלי קלפים אמיתיים ביד. ואפשר להבין את זה. אם אתה לא יוצא למבצע כשהרמטכ"ל שלך מתנגד, ודאי שאינך יכול לעשות זאת כששר הביטחון לא לצידך".
נחישות כן, שואה לא
המאבק הישראלי נגד הגרעין האיראני, אומר כפיר, החל עוד ב־2005, כשאריאל שרון כיהן כראש ממשלה. "במערכת הביטחון זיהו אז פעילות לייצור נשק גרעיני באיראן, וזו הייתה הפעם הראשונה שהתייחסו לכך ברצינות. שרון מינה את מאיר דגן כפרויקטור לנושא, ובשנים הללו התחילו חיסולים של מדעני גרעין ברחבי איראן. נתניהו נחשף לכל זה מאוחר יותר, ב־2009, כשנבחר לראש הממשלה. הצבא נתן לו סקירה על הנושא, ופתאום זה הלם בו. הוא הבין שהבעיה הגדולה ביותר של ישראל היא איראן, ומכאן והלאה זה נכנס לו לראש ולא עוזב. הוא הולך לישון עם איראן בלילה וקם איתה בבוקר".
כך זה מוצג תמיד על ידי סביבתו של נתניהו; האם זו אכן תמונת מציאות אמיתית, או שלפחות במידה מסוימת זהו ניסיון להמחיש שראש הממשלה עוסק בדברים החשובים, בעוד יריביו הפוליטיים מבזבזים זמן על שטויות וחמגשיות?
"לנתניהו היו הרבה שעות יפות בעיסוקו בנושא הגרעין האיראני, ללא ספק. ההופעות שלו באו"ם היו מאסטרפיס. אילו התמיד בכך, לא היה כוח בעולם שמסוגל להעמיד בסכנה את הרצף השלטוני שלו, גם היום. אם את הנחישות שהפגין מול אובמה הוא היה מראה גם בנושאים אחרים, כמו המאבק בחמאס למשל, אין לי ספק שמצבו בדעת הקהל היה טוב בהרבה. אין גם ויכוח על כך שנתניהו הוא זה שהעלה את הנושא האיראני לראש סדר היום העולמי. מצד שני, ייתכן שהוא היה צריך להפסיק להשתמש בביטויי שואה בהקשר הזה, כפי שאמר לו אהוד ברק. הדברים אמנם השפיעו, אבל לדעת רבים זו טעות להשוות את מצבה של ישראל היום למצב היהודים באירופה אז. נתניהו באמת ובתמים מאמין במשוואה כזו.
"תראה, מדברים הרבה על הצוללות. מראש הערכתי שהפרשה לא תגיע לנתניהו אישית, כי יש לו קודים, והוא לעולם לא יפגע בביטחון ישראל. סיגרים, שמפניה – זה כן, אבל הוא לא יהיה שותף לקומבינות שקשורות לביטחון. הצוללות מבחינתו היו עוד נשק הרתעתי מול איראן. בשם הנושא האיראני, הוא אפילו סיכן את היחסים עם נשיא ארה"ב. מה שנתניהו עשה בנאום בקונגרס ב־2015 היה דבר נורא לכאורה – ראש ממשלה ישראלי חותר נגד נשיא אמריקני על אדמת ארצות הברית. אבל נתניהו גאה בזה. מבחינתו, זה ההישג הכי גדול שלו. ואי אפשר להכחיש שהוא רשם הישגים רבים".
נשק אחר שישראל הצטיידה בו נגד איראן הוא הסייבר. לפי פרסומים, "לוחמת הסייבר מול הגרעין האיראני החלה כבר ב־2007", אומר כפיר. "במשך שנים ממשל בוש אמר לישראלים 'אתם מבלבלים את המוח, אין שום פעילות גרעינית באיראן', ואז פתאום האמריקנים גילו שהאיראנים הונו אותם. בוש החל לקדם שיתוף פעולה מודיעיני ייעודי עם ישראל, ושתי המדינות הובילו יחד את מלחמת הסייבר הראשונה. לפי פרסום בניו־יורק טיימס, ישראל רכשה צנטריפוגות לוביות, דומות לאלה ששימשו את איראן, וערכה בדימונה ניסויים בווירוס התולעת 'סטקסנט'. את הווירוס הזה פיתחו במקביל בארה"ב וביחידה 8200, שבאותה תקופה זינקה מעיסוק בהאזנות לפעילות סייבר התקפית. עד מהרה התגלה שהתולעת הזו יעילה מאוד, והממשל נתן תקציב נוסף לנושא הזה. גם עם כניסתו של אובמה לבית הלבן ב־2009 נמשך הפרויקט המשותף, וביתר שאת.
"ארה"ב וישראל ניצלו בדיקה שערכה חברת 'סימנס' הגרמנית – הספקית הגדולה של מערכות מחשוב לצנטריפוגות – במעבדות של חברה אמריקנית באיידהו. החברה האמריקנית קשורה גם לממשל ולסוכנות הגרעין של ארה"ב. המטרה של סימנס הייתה גילוי נקודות תורפה כדי למנוע התקפה של וירוסים, אבל המידע שנצבר בבדיקות סייע למי שהחליט לתקוף את המערכות הללו".
התולעת "סטקסנט" והדור השני שלה, "פליים", הוכיחו את עצמן ככלי קטלני. "984 צנטריפוגות איראניות הוצאו מכלל פעולה. תוכנית הגרעין שלהם שותקה, בעיקר בתחום העשרת האורניום. רק אחרי שנה וחצי, בסיועם של מדענים מבלארוס ומרוסיה, האיראנים הבינו שהיו יעד להתקפת סייבר ועשו אתחול של כל המערכת".
האם לאחר חשיפת התולעת ניסתה ישראל שוב לתקוף באמצעות כלים כאלה?
"אין ברשותנו מידע לגבי המשך מלחמת הסייבר מאז 2010, אולם ידוע שישראל היא מעצמה בתחום, אולי אפילו המובילה בעולם. נסתפק ברמז של ראש המוסד יוסי כהן, שאמר בכנס הרצליה שהם עושים עבודה גדולה בנושא זה".
הרב אמר: ראינו מה הטכנולוגיה שווה
במקביל למערכה הממוחשבת, גובשו כאמור תוכניות להפצצת אחרי הגרעין האיראניים מהאוויר. מלבד השאלות הנוגעות ליכולת הטכנית להשמיד את המתקנים, עלתה כמובן השאלה כיצד יגיבו האיראנים, ומה המחיר שתשלם ישראל. "לאורך השנים הושמעו הערכות שונות לגבי היקף הפגיעה בעורף הישראלי במקרה כזה", אומר כפיר. "התרחיש האופטימי ביותר היה של אהוד ברק, שדיבר על לא יותר מ־500 הרוגים ישראלים. היו מי שהרחיקו לכת הרבה יותר. אחד התרחישים שורטט במכון המחקר 'המועצה האטלנטית' מוושינגטון, ולפיו התגובה האיראנית הייתה מביאה להשמדת שליש מהכוח האווירי הישראלי, ולאלפי הרוגים בעורף.
"אדם אחד שצריך לתת לו בנושא הזה קרדיט הוא הרב עובדיה יוסף. במשך זמן רב ניסו לשכנע אותו לאפשר לשר אלי ישי להצביע בעד תקיפה, אבל הוא נשאר איתן בהתנגדותו. שרים בליכוד אמרו לי שהוא התנהל בגאונות אסטרטגית. לדבריהם, הרב אמר כל הזמן: 'אתם מנסים למכור לי שאיראן תגיב בצורה מינורית. קודם כול, בשבילי גם הרוג אחד זה דבר יקר. שנית, ראיתי אתכם ב־2006, איך עם כל הטכנולוגיה ליירוט טילים, הצפון היה במשך שלושה שבועות תחת אש. ואלה עוד היו רקטות פרימיטיביות, לא מתוחכמות כמו של איראן'".
שלא כמו הכור העיראקי שישראל השמידה בתחילת שנות השמונים, אתרי הגרעין של איראן פזורים ורחוקים מאוד זה מזה. אפשר היה בכלל לפגוע בכולם?
"לפי פרסומים זרים, ב־2012 היה אפשר לפגוע בשלושת היעדים הגדולים והחשובים – נתנז, אראק ופורדו. חיל האוויר תרגל תקיפות על היעדים הללו, כולל אימון מיוחד שהתקיים ברומניה ב־2010, ולפי פרסומים זרים נועד לתרגל חילוץ טייסים שמטוסיהם יופלו באיראן. לפי אותם מקורות, יותר ממאה מטוסים היו אמורים להשתתף בתקיפה – לעומת 16 בלבד שיצאו להפצצת הכור בעיראק ועוד שמונה שחיפו עליהם. היה ברור שסכנת הפגיעה במטוסים הישראליים תהיה הפעם הרבה יותר גבוהה".
בציר הזמן שמ־2005 ועד היום, מתי ריחף מעל ישראל האיום החמור ביותר?
"הסכנה הכי חמורה הייתה בשיא מרוץ הגרעין, עד 2015. ב־2012, כשנתניהו הופיע באו"ם עם ציור הפצצה, זה היה אמיתי לגמרי. נתניהו היה כולו אמונה שלגרעין האיראני יש מטרה אחת, והיא השמדת ישראל. למעשה, אין הוכחות מודיעיניות לכך שאיראן תכננה להטיל עלינו פצצה מיד כשתצליח להרכיב אחת כזו. רוב המומחים דווקא טענו שזהו נשק אסטרטגי שנועד למטרות איום, ולא להפעלה ממש. הרי אין דוגמה לשימוש בנשק גרעיני מאז תום מלחמת העולם השנייה. נתניהו היה די בודד במחשבה הזו".
אם כבר בדידות, איך מרגיש מנהיג ישראלי שרואה שכל העולם רוצה לפתור את הבעיה בדרך של משא ומתן, בעוד הוא סבור שהאופציה היחידה היא תקיפה?
"נתניהו לא רצה להיות בודד, וכל הזמן שאף שהאמריקנים יעשו את זה. ואכן, ב־2010 האופציה הצבאית האמריקנית הייתה לגמרי על השולחן. דן שפירו, שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, אמר לי שכראש דסק המזרח התיכון בבית הלבן, הוא אישית השתתף בדיון שבו אובמה אמר לראשי המטות שלו 'תביאו תוכנית מבצעית לתקיפת הגרעין האיראני'. זה היה קרוב. גם מזכיר ההגנה האמריקני ליאון פאנטה, שניהל שיחות בנושא עם אהוד ברק, לרגע לא שלל את האופציה הצבאית. הגישה של האמריקנים הייתה: 'אתם אל תתקפו, נלך למשא ומתן, ואם איראן תתעקש להמשיך לייצר את הפצצה – אנחנו נפציץ כמו שצריך. אם אתם תתקפו ייגרם להם עיכוב של שלוש שנים, אנחנו לעומת זאת נגמור את הסיפור לתמיד'. ואז הם החליטו ללכת על האופציה המדינית".
ב־14 ביוני 2015 החל פרק חדש בסאגת הגרעין האיראני, כשבווינה נחתם ההסכם בין טהרן למעצמות המערב. בהסכם שהוביל ברק אובמה התחייבה איראן להפחית את מספר הצנטריפוגות שברשותה למשך 15 שנים לפחות, לצמצם דרמטית את מאגר האורניום המועשר בדרגה נמוכה, ולהעשיר אורניום רק עד לרמה של 3.67 אחוזים. אני שואל את כפיר אם מבחינת ישראל, זה היה רגע השפל בהתמודדות עם האיום. "תלוי בנקודת הראייה", הוא אומר. "במערכת הביטחון היו שאמרו כי ההסכם הזה הוא הרע במיעוטו. נתניהו כמובן לא ראה את זה כך. הוא אמר – במידה רבה של צדק – שהוא מכיר את האיראנים ואת חמנאי, וברור לו שמשטר האייתוללות, שמתאפיין בתרבות שקר, ימצא דרך להמשיך לפתח את הפצצה בחשאי".
איך היית שופט את התנהלותו של אובמה סביב נושא הגרעין?
"הוא לא היה שונא ישראל. נתניהו הציג אותו ככה, כחלק ממאבק חסר פשרות שניהל מולו, אבל היו לאובמה הרבה צדדים חיוביים. הוא היה לארג' בנושאים הקשורים להגנת ישראל, כמו למשל מיליארד דולר שנתן לכיפת ברזל, מה שאִפשר את המשך פיתוח הפרויקט ועמידה בלו"ז. אבל כן, היה לו שיגעון לגבי הקשר בין הגרעין האיראני לנושא הפלסטיני. הוא היה משוכנע שמדיניות ההתיישבות ביו"ש היא אסון, והיא זו שמונעת את העמקת הקשרים של ישראל עם מדינות המפרץ וסעודיה – מה שכמובן מקשה על ההתמודדות מול איראן. על זה נסב הוויכוח בנושא הקפאת ההתיישבות בשנים 2009־2010".
והנה נתניהו נשאר איתן בדעתו, לא המשיך את ההקפאה, והקשרים עם המדינות הערביות מתחממים.
"נכון שיש התקרבות ביחסים הלא־פורמליים, אבל עדיין קשה לראות את סעודיה מכוננת קשרים דיפלומטיים עם ישראל בלי שתהיה התקדמות בנושא הפלסטיני. גם אם העולם הערבי מתייחס פחות לפלסטינים, הכרה בישראל זו חציית רוביקון שהם לא יעשו בשלב הזה".
פצצה במקום לחם
גורל הסכם הגרעין נחרץ עם חילופי הממשל בוושינגטון. במאי 2018 קיים דונלד טראמפ את הבטחתו במערכת הבחירות, והודיע על פרישה אמריקנית חד־צדדית מההסכם. לשאלה מה יהיו ההשלכות של הצעד הזה משיב כפיר: "האיראנים הודיעו לאחרונה שיעשירו אורניום עד חמישה אחוזים. זו הפרה של ההסכם, שכאמור מתיר להם רק 3.67 אחוזים, אבל ההערכה השלטת היא שזו לא שבירת כלים. אם הם יגיעו ל־20 אחוז, הדרך משם ל־90 אחוז קצרה יותר מהדרך שבין 3.67 ל־5 אחוזים. זהו ניסיון מצידם להלך אימים על טראמפ לגבי המשך הסנקציות, שהן החמורות ביותר שהוטלו על איראן מאז ומעולם.
"בשלב הזה, במבחן ההצהרות יש לטראמפ כיסוי של מאה אחוז: כל דבר שהוא אמר לנתניהו בפגישות ביניהם, הוא חזר עליו גם בפומבי. אבל במבחן המעשי, כשהייתה לו לפני חודש הזדמנות גדולה להכות באיראנים – לא אסטרטגית אלא טקטית – טראמפ לא עשה זאת. אחרי הפלת המל"ט האמריקני המטוסים שלו כבר היו באוויר, וברגע האמת הוא החזיר אותם לבסיס. אני יודע שנתניהו מאוד התאכזב מכך, כי הוא האמין שעכשיו האיראנים יבינו שלא מתעסקים עם טראמפ. לא תשמע ממנו כמובן מילת ביקורת על טראמפ, אבל זה היה מהלך דרמטי שהוליד אצלו אכזבה קשה.
"הנשיא האמריקני אמר שהוא נותן לישראל אור ירוק לתקיפה אם איראן תחדש את המרוץ לפצצה, ושנתניהו לא יהיה לבד, אלא 'אני אהיה איתך'. ה'אני איתך' הזה נמצא עכשיו בסימן שאלה גדול. איראן אחראית לכל התקריות שאנו שומעים עליהן לאחרונה במפרץ הפרסי, הם בודקים את הגבולות של טראמפ, והם כרגע אלה שקובעים את הקצב ומובילים".
הסנקציות לבדן יכולות לגרום לאיראנים לוותר על הפצצה?
"כאן נכנסים לתמונה משחקי הכוחות באיראן. עלי חמנאי נחשב לקיצוני מאוד, ולפי הדעה הרווחת, כל עוד הוא המנהיג העליון – לא יחול שינוי, והמשטר באיראן ימשיך לשאוף לפצצה גם אם לעם לא יהיה מה לאכול. אם חמנאי ילך, זה כבר יכול להיות מפנה דרמטי לכיוון התמתנות. כך או כך, אין ספק שהסנקציות פוגעות מאוד ביכולות של איראן ובכלכלה שלה".
האם סיפור המאבק הישראלי בגרעין האיראני הוא בעצם נגזרת של השאלה מי יושב בבית הלבן ומי בבית ברחוב בלפור?
"כשיצאתי לדרך והתחלתי לעבוד על הספר, הייתי בטוח שהמוקד יהיה היחסים האישיים המעורערים בין נתניהו לאובמה. חשבתי שזה הציר הראשי שיקבע את פיתולי העלילה. אפילו היה לי שם לספר – 'להפיל את הנשיא'. אלא שככל שהעמקתי בחומרים, הבנתי שהשאלות המכריעות היו הרבה יותר מבצעיות ומהותיות מאשר איבה בין שני אנשים. ואז עברתי מההיבט האישי להיבט המבצעי־ביטחוני. הדברים משתלבים כמובן זה בזה, אבל התחוללה אצלי תפנית בזווית הראייה. גם כי החומרים שנחשפתי אליהם היו דרמטיים, וגם עקב שיתוף הפעולה והפתיחות של גיבורי הפרשה לדבר איתי על השתלשלות האירועים. עם ברק ישבתי למעלה ממאה שעות, וגם עם אשכנזי נפגשתי. לגבי גנץ היו לי מספיק חומרים. עם נתניהו אמנם לא ישבתי – יש לו מדיניות ברורה לא לדבר על נושאים ביטחוניים – אבל שוחחתי עם אנשים מרכזיים שהיו קרובים אליו, כמו עוזי ארד".
איך הצלחת לדובב גורמי ביטחון בכירים, ולגרום להם לדבר על אחת הסוגיות החשאיות ביותר?
"זה קרה בזכות הניסיון הרב שלי ככותב בנושאים משיקים, ההסתמכות על פרסומים זרים, והעבודה הצמודה והשקופה מול הצנזורה. הצלחתי לעורר אצל המרואיינים תחושה של שותף סוד אמיתי ודיסקרטי".
הספר שלך מתאר עולם פוליטי לא מעודד במיוחד, שנע במהירות בין החלטות קיומיות ואסטרטגיות, חלקן כמעט נשגבות, לבין סחי של פוליטיקה קטנה ומריבות אגו.
"שיקולים אישיים תמיד היו חלק מהחלטות אסטרטגיות. ביבי הוא פרנואיד טבעי, וזה גם הפרופיל שלו בסי־איי־אי. יש מי שאומרים שזה דווקא יתרונו הגדול – המרכיב של הפחד שיש בו. שים לב שחוץ מצוק איתן, נתניהו לא יצא למבצעים צבאיים. יש לו אופי זהיר מאוד. תשאל, איך זה מסתדר עם רצונו לתקוף באיראן? התשובה היא אהוד ברק. נתניהו לקח את שר הביטחון שלו כמגן אנושי, ונתן לו להוביל את ההכנות למתקפה. ברק הוביל מול הצבא, וגם מול האמריקנים. מכאן מגיעה התזה שהכרתי קודם, שברגע שברק לא היה איתו, נתניהו לא באמת התכוון לתקוף".
פגישה מתחת לסבנה
כפיר (75) מתגורר היום ברמת־השרון, נשוי ואב לשניים. את ברק, שמשמש באופן טבעי כאחד מגיבורי ספרו החדש, הוא מכיר כבר עשרות שנים. "אחד מה'מבצעים' הראשונים שלי כעיתונאי היה בפרשת מטוס סבנה, ב־1972. נתב"ג לא היה מאובטח אז כמו היום, ויחד עם עוד עיתונאי עברתי את הגדרות. ידענו שמטוס חטוף הונחת בשדה ונמצא במרחק של כשלושה קילומטרים מאיתנו. הגענו עד מאתיים מטר מהמטוס, ראינו אותו בבירור, ואז יצא מהחשכה קצין וצעק לנו לעצור. זה היה אהוד ברק. את הלילה ההוא העברתי איתו מתחת למטוס, עד ההשתלטות המפורסמת".
מאז צבר כפיר מאות שעות שיחה עם ברק, וכתב עליו שני ספרים ביוגרפיים – "חייל מספר 1" (יחד עם בן כספית) ו"מלחמות חיי" (עם דני דור). אני מנצל את ההיכרות המעמיקה הזו כדי לשאול אותו על הסערות שהתעוררו סביב ברק בשבועות האחרונים – פרשת המחקר העלום שתמורתו שילמה קרן וקסנר כ־2.3 מיליון דולר, וכמובן ההסתבכות בשותפות עם המיליארדר האמריקני ג'פרי אפשטיין, שנחשף כפדופיל.
"לגבי הכספים מקרן וקסנר – אני מצפה מאדם כמו ברק, שעכשיו רוצה לחזור להיות אישיות ציבורית, שיסביר את המחקר הזה", אומר כפיר. "מה פתאום מישהו מוכן לשלם לך כל כך הרבה? מה, לכסף אין ריח? באשר לפרשת אפשטיין, אין לי ספק שלא היה לברק קשר לצד הפלילי הזה של האיש. עם זאת, ברק טעה בעצם הכניסה לשותפות עם מי שכבר הואשם בפדופיליה, והיה צריך לחתוך מיד את קשריו עמו. במקרה הזה, המרוץ של ברק אחרי המיליונים הכשיל אותו. הפרשה של אפשטיין יכולה לחסל סופית את הקריירה הפוליטית שלו. יש לו הצתה מאוחרת למצבי משבר אישיים, הוא לא קולט בזמן את גודל הקטסטרופה.
"ברק של היום לא מזכיר לי את ברק הקיבוצניק ממשמר־השרון, מפקד הסיירת המיתולוגי. מצד אחד אני מאמין בפטריוטיות שלו, מצד שני הלקויות באישיות שלו פוגעות בו כל כך. היה לו פוטנציאל להיות ראש ממשלה מעולה, ובמו רגליו הוא בעט בדלי החלב. החולשה הבולטת שלו היא בתחום יחסי אנוש. מפקד הסיירת הנערץ לא יודע לסחוף אחריו אנשים. רגיש לעצמו, אפס רגישות לאחרים. עכשיו דירוגו הנמוך בסקרים מתסכל אותו; לא כך הוא ראה את חזרתו למאבק על הנהגת המדינה. אם בנאום השקת הקמפיין שלו הוא נאלץ להזכיר את חמשת הצל"שים שקיבל, סימן שהוא במצוקה רבתי". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
