עורך דין ירושלמי ותיק, שבמשרדו ביקרתי באקראי לפני כמה שנים, מנה באוזניי את כל חסרונותיו של "מרכז כלל". הוא פירט באריכות את כיעורו של הבניין ואת כל כשליו התכנוניים והניהוליים. כששאלתי אותו מדוע, אם כן, בחר לשכן את משרדו דווקא בבניין הזה, השיב: "כי זה המקום היחיד בירושלים שממנו לא רואים את מרכז כלל".
כשחברי קבוצת "מוסללה" עלו בפעם הראשונה לקומה העליונה של מרכז כלל, חיכתה להם קבלת פנים גרועה בהרבה ממראהו החיצוני של הבניין. הדבר הראשון שמצאו בתוך העזובה, הלכלוך והאבק היה ארון. כשפתחו אותו, הם גילו לתדהמתם גוויות חתולים. בעיני קבוצת האמנים הירושלמים, החוויה המפוקפקת הזו סימלה את מצבו העגום של המרכז המסחרי הגדול, שב־1978 נפתח בלב העיר בקול תרועה רמה, אך עם השנים דשדש, דעך והפך למקום שרוב התושבים מדירים את רגליהם ממנו.
הקשר בין האמנים לבין הבניין המקולל נוצר בעקבות תרגיל במסגרת סטודיו לאמנות אורבנית, שבו התבקשו הסטודנטים ליצור שיתוף פעולה. "נתנו להם הגדרה מאוד רחבה", משחזר מתן ישראלי, המנהל האמנותי של קבוצת מוסללה. "רצינו לעודד שיתוף פעולה של התלמידים עם כל גורם שהוא לא הם עצמם – גינה קהילתית, בית עסק. שניים מהסטודנטים בחרו במרכז כלל. הם הסתובבו כאן כמה ימים, התלהבו מהמקום, וכבר הספיקו ליצור קשר עם הנהלת הבניין".
מה חשבתם על הרעיון הזה?
"בהתחלה זה נשמע לנו קצת מופרך – הן בגלל הדימוי הבעייתי של מרכז כלל, שכמו כל ירושלמי גם אנחנו היינו שבויים בו, והן משום שחשבנו שמקום ענק כזה הוא קצת גדול על שני סטודנטים. אבל אז התחיל סמסטר חורף, נעשה קצת קריר וגשום, וראינו שמרכז כלל הוא מקום מצוין לעבוד בו, כמרחב ציבורי שהוא גם מקורה. הבנו שיש המון אפשרויות, יתרונות ואתגרים בעבודה בתוך הבניין, והחלטנו להעביר לכאן את כל הפעילות של מוסללה. המקום הזה הפך לתא השטח שממנו אנחנו פועלים".
התרגיל המסכם של שני הסטודנטים הפך לשני פסיפסים שמככבים היום במרכז כלל. במקביל יצרה הקבוצה קשר עם החברה שמנהלת את הבניין ואחראית לאבטחה ולניקיון. "זה היה תהליך", אומר אורון אליאור, אחד מחברי מוסללה.
"בהתחלה התייחסו אלינו בחשדנות, אחר כך בייאוש, ובסוף בתקווה שמשהו יכול לקרות – הרי כבר שנים מנסים להחיות את הבניין בכל מיני שיטות ולא מצליחים, אז למה לא לנסות עוד משהו? לבסוף הם הסכימו. יצאנו לסיור בבניין וגילינו את הגג הענק במעלה המבנה הספירלי – 300 מ"ר מקורים, ועוד שני דונמים של גג לא מקורה. עד שנות השמונים פעל כאן דיסקוטק, ומאז המקום היה נטוש. חזרנו להנהלה ואמרנו: אנחנו צריכים מקום, אתם צריכים חיים חדשים – תנו לנו את המקום ונייצר חיים חדשים. שני הצדדים מרוויחים".
כיום, שלוש שנים אחרי אותו ביקור ראשוני, מרכז כלל מראה סימנים ראשונים לשיקום. אמני מוסללה, שהתמקמו בבניין בברכתם של הסוחרים המיואשים, מפיחים בו חיים; בבניין נרשמת יותר ויותר תנועה של צעירים, והצבע חוזר אט־אט ללחייו של הפיל הירושלמי הלבן. חברי הקבוצה מאמינים שזה עוד לא הכול: הם מקווים להפוך את מרכז כלל לאטרקציה של ממש, להשיב לו את ייעודו המקורי, ולהדגים דרכו כיצד מבנים מקוללים בבירה – ובארץ כולה – מסוגלים להמציא את עצמם מחדש.
280 בעלים
סיור במרכז כלל דומה לעיתים למסע בזמן, כביכול אנו עדיין בשנות השבעים של המאה הקודמת. באחת הקומות, למשל, יושב פקיד מאחורי זכוכית, על שולחנו מיקרופון, מעליו הכיתוב "מוקד בקרה" בפונט מיושן, ומאחוריו בליל של כפתורים וחוטים. כיום פועלות בבניין חנות ספרים, חנות כלי מוזיקה, כמה מסעדות קטנות, חנויות אופנה ישנות ומספרה שמשמשת בעיקר מהגרי עבודה. לצידן תמצאו כאן כמה משרדים ממשלתיים ומשרדי עורכי דין. חנויות רבות עומדות ריקות, ושלטי "להשכרה" ניבטים מכל עבר. החלונות בגג הבניין עשויים מ"פוליגל", ולא הוחלפו מאז שנות השמונים.
המבנה ניצב על חורבות בית הספר לבנים של רשת "כל ישראל חברים – אליאנס", בית הספר המקצועי הראשון שנבנה עבור הציבור היהודי בירושלים. במוסד הזה, שהוקם ב־1882, למדו צעירי העיר מלאכות שונות ובהן חציבה, סיתות, נגרות ומכונאות. המבנה ההיסטורי ניצב על דרך יפו, עורק התחבורה המרכזי שלאורכו נבנו השכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה. מעבר לכביש, סמוך למה שהיום הוא חניון שוק מחנה־יהודה, ניצב עדיין על מכונו המבנה התאום – בית ספר אליאנס לבנות, שמשמש כיום את עמותת "רוח חדשה".
במשך כשישים שנה פעל בית הספר לבנים במבנה שברחוב יפו, עד שנדד למשכן אחר. המבנה שהתפנה שימש את בית היתומות וינגרטן, ובהמשך פעלו מתוכו בתי דפוס ובתי מלאכה. בתחילת שנות השבעים רכשה חברת "כלל" את הקרקע, הרסה את המבנה ההיסטורי והקימה עליו את המרכז הנושא את שמה. ברחבת הכניסה נשאר שריד קטן מהעבר – שחזור שער הברזל של בית הספר אליאנס, שמנציח משהו מרוחו של הבניין שנהרס.
הפרויקט השתלב היטב בחזונו של ראש העיר המיתולוגי טדי קולק – להפוך את מרכז העיר, שסבל מהזנחה ממושכת, למוקד מסחרי שוקק וחי. בינואר 1978, בדיוק לפני ארבעים שנה, נחנך בניין כלל, המרכז המסחרי הגדול ביותר בישראל: שלוש קומות מסחר, ארבעה סניפי בנקים, 14 קומות משרדים, בית קולנוע במרתף ו־400 מקומות חנייה. בידיעה שפורסמה אז בעיתון "דבר" דווח כי מתוך 150 חנויות שנבנו במקום, רק 20 נותרו פנויות. "לדעת מקימי המרכז", נכתב ב'דבר', "הוא עתיד להחליף את מרכז העסקים הנוכחי שבמשולש הרחובות יפו־בן־יהודה והמלך ג'ורג'".
"קולק התכוון שכל המרכז ההומה של העיר, עם כל המסחר והכלכלה שבו, ייכנס לתוך בניין", אומר אליאור, שמדריך אותי בסיור במקום. "זה קשור לכל מיני חלומות אדריכליים שהיו אז לגבי 'עיר העתיד'. הפעילו הרבה דמיון יצירתי".
את הבניין תכנן האדריכל דן איתן, שאחראי בין היתר גם ל"מגדל העיר" בירושלים ולמוזיאון תל־אביב לאמנות. את מרכז כלל הוא עיצב בצורת ספירלה שעולה כלפי מעלה, עם חצאי קומות ורצפת גרנוליט. בתוכנית המקורית, לבניין לא הייתה תקרה: הוא נועד להיות שילוב של מבנה ורחוב פתוח. עד מהרה התברר שתקרה במקום כזה היא הכרחית, והוחלט להזמין קבלן שיסגור את חלקו העליון של המבנה. התקרה שנבנתה הייתה זולה, והוכחה כלא־יעילה: בקיץ החום בבניין הוא בלתי נסבל, ובחורף רעש טיפות הגשם הופך את הביקור בו לחוויה צורמת לאוזן.
בחמש השנים הראשונות שלו עוד נהנה מרכז כלל מתנועה ערה של לקוחות, אך אז החלה הדעיכה. לא רק התקרה הבעייתית גרמה לירושלמים להצביע ברגליים נגד הבניין. "בראש ובראשונה יש כאן תכנון לקוי", מסביר אליאור. "לאנשים קשה מאוד להתמצא במקום הזה, וכמעט כל מי שנכנס הולך לאיבוד. משהו בתכנון הספירלי ובחצאי הקומות לא עבד".
בעיה נוספת הייתה ההקצאה של שטחי מרכז הקניות. ברוב הקניונים המוכרים כיום, שישים אחוזים מהמרחב מיועדים למסחר, וארבעים אחוזים משמשים כשטחים ציבוריים – מזרקות, ספסלים, אלמנטים עיצוביים ועוד. במרכז כלל, לעומת זאת, היחס הוא הפוך. "שישים אחוזים כאן הוגדרו כשטח ציבורי, וארבעים אחוזים כשטחי מסחר", אומר מתן ישראלי. "זו בעיה, כי ככל שיש יותר שטח מסחרי, כך יש יותר יכולת לתחזק את השטחים הציבוריים. כשהשטחים המסחריים הם המיעוט, והם גם מדשדשים – אי אפשר להשקיע משאבים כדי שיהיה נעים להיכנס למקום".
על בעיה נוספת מצביע האדריכל דוד קרויאנקר בספרו "רחוב יפו, ירושלים". "מיקום בתי העסק מוטעה", הוא קובע. "שטחי המסחר לאורך חזיתות הכניסה הראשית נמכרו לסניפי בנקים, שאינם מקור משיכה מסחרי משום שפעילותם מסתיימת בשעות אחר הצהריים המוקדמות". עוד כותב קרויאנקר כי בשונה מקניונים מצליחים, במרכז כלל אין "חנויות עוגן" גדולות, שביניהן יכול לפעול רצף של חנויות קטנות יותר. החזון הספירלי של האדריכל היתרגם למסדרונות אפלים ולפינות חשוכות ומפוקפקות. דן איתן עצמו הודה בדיעבד שהבניין הזה רחוק מלהיות פאר היצירה, ואף כלל אותו בתערוכה ששמה "עבודות לא טובות".
אך המקור העיקרי לכישלון, לטענת אנשי מוסללה, היא העובדה שלבניין אין בעלים אחד. מרכז כלל איננו קניון שבעליו משכירים בו חנויות לסוחרים; הוא דומה יותר לרחוב בעיר, כשכל חנות שייכת לאדם אחר. "יש כאן 280 בעלויות", אומר ישראלי. "לכל אחד מהבעלים האלה יש אינטרסים שונים וצרכים שונים – בעלי החנויות רוצים דבר אחד, בעלי המשרדים שבקומות העליונות מעוניינים בדבר אחר, וכולם חלוקים בינם לבין עצמם. זה מוביל לשיתוק, והתקרה כאן היא דוגמה מובהקת לכך. היא נועדה לשמש כפתרון זמני, אך בישראל הזמני הוא הקבוע, וכך כבר עשרות שנים עומד גג שהוא חממה בקיץ ומקור לנזילות בחורף. מכיוון שאין הנהלה מסודרת שיכולה לקחת אחריות, לא מחליפים את התקרה. אין כאן גורם שיכול להוביל מהלכים כאלה, ואי אפשר לאגד את כולם יחד לטובת מטרה אחת".
נגד תאגידי האשראי
עבודת הגמר של מתן ישראלי בבית הספר "בצלאל" עסקה בפעילות אמנותית במרחב הציבורי של ירושלים. לאחר שסיים את לימודיו, הוא ואמנים נוספים גיבשו קבוצה סביב הרעיון של יצירה אמנותית עירונית. כך הוקמה "מוסללה", שפעלה מתוך מקלט בשכונת מוסררה בעיר, עד שב־2014 עברה למרכז כלל.
החברים קיבלו כאמור את הגג, ופתחו מיד בשיפוץ אינטנסיבי – ריצוף בעץ, החלפת חלונות הפוליגל הישנים בחלונות זכוכית בעלי מסגרת צהובה ועוד. עד מהרה הפך המקום ל"המרפסת", מרחב הפעולה של הקבוצה, שמשמש לכמה ייעודים: מרכז לפיסול, בנייה ועיצוב באדמה; מרכז לדבוראות; מרכז תנועה ויוגה; וכן מרכז לחקלאות עירונית. המרפסת גם מציעה לבאי המקום הרצאות, ספרייה, בית קפה קטן ומסיבה מדי יום שישי בצהריים – מין מרכז תרבות אלטרנטיבי בלב העיר.
"אנחנו בהחלט לא מתכוונים להסתגר במרפסת שלנו", אומר ישראלי. "המטרה היא לעבוד על כל הבניין ולשפר אותו. לכן אחד המהלכים הראשונים שעשינו היה להחליף את החלונות, וכך להכניס לכאן אור יום – דבר ששינה משהו בתחושה של הבניין, בצבעוניות שלו.
"אנחנו לא רוצים שייווצר פער בין המרפסת היפה והמשופצת לבין הבניין המוזנח שלמטה. זה יפספס את המטרה. אנחנו עובדים על שיקום הבניין כולו: באחת הקומות התחתונות, מתחת למדרגות נעות, יש שטח ריק שאנחנו מתכננים להקים בו ספרייה. אנחנו גם עובדים על שינוי המספור של הקומות. נכון שעדיין לא מוכרים כאן מזכרות לתיירים, אבל יש השפעה לעצם העובדה שקיימת תנועה של אנשים צעירים בבניין, מה שעד לא מזמן היה נדיר מאוד. את השיפור אפשר לראות גם מבחינה אובייקטיבית: כשנכנסנו לכאן הרבה נכסים עמדו למכירה, ומאז כולם נמכרו. כלומר, גם אנשי נדל"ן ועסקים הבינו שזה הרגע שבו ערך הבניין מתחיל לעלות".
רוב הסוחרים המקומיים רואים בעין יפה את הפעילות של חברי מוסללה, ואחד מהוותיקים שבהם אף צורף לוועד המנהל של הקבוצה. "היחסים שלנו איתם מצוינים", אומר ישראלי. "אנחנו מביאים הרבה אופטימיות שלא הייתה כאן עד היום, ויוצרים אירועים, סיורים ותיירות. הגג עצמו מושך אליו סוחרים שבאים להתיישב להפסקת קפה".
יוזמה מסקרנת אחרת שמתקיימת במרכז כלל, ומצטרפת למגמה של התחדשות המבנה, היא "קואופרטיב בשותף": חנות מכולת שהוקמה בקומה השנייה של הבניין לפני חמש שנים, בעקבות המחאה החברתית, ופועלת בדרך ייחודית. בבעלות על המכולת מחזיקים במשותף 250 חברים, שכל אחד מהם שילם סכום חד־פעמי של 300 שקלים, ומחויב בכל חודש לשלוש שעות עבודה בחנות. בתמורה הוא נהנה ממחירים זולים משמעותית ביחס למכולות השכונתיות בסביבה. בדרך זו מנסים חברי הקואופרטיב להתגבר על הניכור של הסופרמרקט העירוני, וליצור קהילה של צרכנים שמשתפים פעולה ביניהם.
בשעת בוקר ביום שישי מסתובבים כאן כמה קונים. על המדפים, כמו בכל חנות מכולת, מסודרים תבלינים, חיתולים, כיכרות לחם, חטיפים וכן הלאה. "המטרה שלנו היא ליצור חנות שמקדמת את הערכים הצרכניים שלנו", אומר דודו קרני, אחד מחברי הקואופרטיב, שהגיע לכאן כדי לעשות קניות לשבת. "אנחנו קונים מספקים קטנים, מנסים להיות יותר סביבתיים, לא מכניסים מוצרים שנוסו על בעלי חיים, ומשתדלים למכור מוצרים שעברו כמה שפחות ידיים. כולם שותפים בניהול, ואחת לחודשיים אנחנו מקיימים אספת חברים ומקבלים ביחד את ההחלטות החשובות".
הקואופרטיב מעסיק עובד אחד במשרה חלקית, שאחראי על הניהול השוטף ועל הזמנת אספקה. רק החברים רשאים לקנות בחנות – אך קרני מבהיר כי כל אדם יכול להצטרף לקואופרטיב. "המכולת משמשת רק קבוצה מוגדרת משום שאנחנו רוצים ליצור שותפות, ולהימנע ממערכת יחסים של צרכן ובעלים. בחנויות רגילות הקונה לא מכיר את הקופאים ולא מתעניין בהם, והמוכרים מצידם מפעילים עליו לחצים ומניפולציות. כאן לעומת זאת כולם מכירים את כולם, ומי שהיום קונה – מחר יעמוד כאן כקופאי, ולהפך. אין כאן גם מטרה לעשות רווחים על מישהו. פשוט קונים את מה שצריך, וזהו".
החברים מקווים להרחיב את הקהילה ולפתוח בעתיד סניפים נוספים, ובינתיים הם מתמודדים עם שאלות מוסריות ואידיאולוגיות, שנידונות גם הן באספות החברים. "אחת הדילמות היא האם לאפשר שימוש בכרטיסי אשראי או לא", אומר קרני. "ככלל, אנחנו משתדלים לא לעבוד עם תאגידים גדולים. חברות האשראי הן תאגידים שלוקחים על כל קנייה עמלה שהיא מוגזמת בעינינו. אז אנחנו מתלבטים.
"דילמות אחרות נוגעות למוצרים שנכנסים לכאן. יש מן החברים שהם צמחונים, וכבעלים של חנות הם לא רוצים שיימכר בה בשר. חברים אחרים כן אוכלים בשר, ומעוניינים לקנות אותו כאן. אנחנו מתלבטים גם לגבי חג הפסח – האם לפתוח את המכולת, האם למכור רק מזון כשר לפסח, האם לא לפתוח בכלל. על כל שאלה כזו מצביעים ומתקבלת החלטה. בסופו של דבר, אנחנו ארגון מאוד דמוקרטי. אלה דילמות שלא עולות בסופרמרקט רגיל, שבו המטרה המרכזית היא להרוויח כסף".
איך אנשים מגיבים כשאתה מספר להם על המכולת השיתופית?
"בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל מי שמגיע לכאן מבין טוב יותר ומתלהב. כשכולם בחנות מכירים אחד את השני, זה מרגיש אחרת. נוצרה כאן מעין קהילה, יש סלון בחוץ ואנשים יושבים בימי שישי, אוכלים חומוס ושותים בירה. זה משהו אחר".
חברי הקואופרטיב שומרים על קשר טוב עם קבוצת מוסללה, כמו גם עם החנויות השכנות, אך השפעה על עתידו של מרכז כלל אינה אחת המטרות שלהם. "היינו שמחים כמובן אם הבניין היה משתקם לגמרי, אבל אין לנו משאבים ליצור את התהליך הזה", אומר קרני. "עם זאת אני חושב שעצם הנוכחות שלנו כאן משפרת במשהו את הבניין. יש כאן תנועה של צעירים, ויש מסדרון שלם ששיקמנו והפכנו לידידותי יותר. אם הבניין רקוב, אני רוצה להאמין שבגללנו הוא קצת פחות רקוב".
כלל ואיכר
בחזרה אל הגג, ואל הפעילות הנרחבת שמקיימים בו אנשי מוסללה. מבחינת הקבוצה, מדובר בחלק מרעיון רחב יותר – להכניס את הגגות למודעות של תושבי העיר, ולהציג את הפוטנציאל הטמון באותם מפלסים עיליים. "יש בירושלים לא מעט בתים בעלי גגות אדומים, שזו מורשת אירופית שלא כל כך מתאימה לכאן", אומר אליאור. "לצידם יש הרבה גגות שטוחים – מרחב גדול יחסית, שאינו מנוצל. על הגגות במרכז העיר אפשר היום לראות תפזורת של דודי שמש, אנטנות ומזגנים. אם היו מסדרים את כל אלה בצורה חכמה, היינו מקבלים הרבה מאוד שטח פתוח שאפשר להשתמש בו. מדברים כל הזמן על בעיית צפיפות במרכז העיר, והנה יש כאן שטחים עצומים שאפשר לנצל. הגג שלנו הוא רק דוגמה לשימוש נכון יותר. החלום הוא שעל גג של בניין אחד ייפתח בית קפה, ועל גג אחר יהיה גן ילדים, ועל גג שלישי – מרכז לדבורים".
"אנחנו מנסים ליצור מעבדה שבודקת את האפשרות לחיות בעיר באיכות אחרת", אומר ישראלי. "רוב האנושות שחיה בערים רואה אותן כמקומות סואנים, צפופים ואפלים, שכל מי שיש לו מספיק כסף בורח מהם אל הכפר, לווילה עם דשא וגג אדום. אבל זה מהלך הרסני. צריך לשנות את הדימוי של העיר, ולחשוב עליה כמקום ירוק, יצירתי, מחבר. אנחנו רוצים להראות כיצד העיר והטבע אינם שני דברים שסותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה. אנחנו שמים דגש על חקלאות עירונית שמתקיימת על הגג: יוצרים כאן מערכות אקולוגיות למחזור ואיסוף של מים, מגדלים צמחים ועוסקים בפיסול סביבתי ובפיסול באדמה. כל זה מתוך ראיית הגג כאדמה של העיר. כשאתה מצופף ובונה בניינים אתה מאבד את האדמה, אבל אם תראה את הגג כקרקע של העיר, תתחיל להשתמש בו במגוון דרכים שהטכנולוגיה היום מאפשרת. הגגות הם הפוטנציאל להמצאת העיר מחדש".
ומה לגבי בניין כלל עצמו? אדריכל ירושלמי ידוע אמר לי לאחרונה שאילו היה יכול, הוא היה מוריד את הבניין הזה עם טיל. אולי אתם מנסים לתקן משהו שמוטב היה אילו לא נבנה מלכתחילה?
"בעיניי חבל מאוד אם הוא ייהרס. זו תהיה טעות, קודם כול מבחינה אקולוגית: להרוס מבנה כזה פירושו ליצור כמויות של פסולת בניין, וחבל. מעבר לכך, אני לא מסכים שהתכנון כאן הוא כושל. בניגוד לדעה הרווחת, אני אפילו חושב שמדובר בבניין מיוחד מאוד, ושבעוד עשור הוא יהפוך לאתר תיירות שמכירים באיכויות שלו. זה לא סתם עוד קניון גנרי ומשעמם, אלא מבנה מאוד מעניין. אני לא מכיר הרבה בניינים בצורת ספירלה, או בניינים שהם גם רחוב. נכון, זה לא הצליח, אבל אני מאמין בריפוי נקודתי. אם היד לא עובדת, לא צריך לכרות אותה, אלא לרפא אותה. מה גם שלאט־לאט זה עובד".
"כל עבודת תיקון יכולה להיראות כמו אצבע קטנה בסכר", מוסיף אליאור, "תלוי איך מסתכלים על זה. שוק מחנה־יהודה נראה היום כפי שהוא נראה בזכות פעולה של אדם אחד, אורי עמדי. הוא לקח את השוק, שסבל מדימוי שלילי, והחליט שהוא רוצה לשקם אותו – והמקום הפך לפנינה שמשפיעה על כל מרכז העיר. בניין כלל יכול להיות דוגמה להתחדשות עירונית בירושלים. אם הוא יפרח גם מבחינה אקולוגית וגם מבחינה כלכלית, יגיעו לכאן קבוצות שירצו לראות איך בניין מוזנח וכושל הפך לאטרקציה – ואם ככה, עשינו משהו. הראינו אילו דברים חדשים אפשר להציע לעיר, ואיך ערים בכלל יכולות להתחדש".
כרגע עובדים חברי מוסללה על הפיכת הגג לפארק ציבורי שימשוך אליו תיירים ותושבים מקומיים. "בכל העולם, אמנות במרחב ציבורי ממלאת תפקיד מרכזי בתהליכים של ג'נטריפיקציה, שינוי האופי של שכונות חלשות", אומר ישראלי. "יש לא מעט דוגמאות של אמנים שנכנסים למקום מוחלש, בונים את הסטודיו שלהם, מושכים קהל ומשנים את פני השכונה. הסוהו בניו־יורק, למשל. ברור שלאמנות יש כוח כזה. השאלה היא האם האמנים פועלים ביחד עם המרחב שבו הם נמצאים, או נגדו. גם במקרה שלנו, השאלה היא לא האם נצליח או לא, אלא האם נעשה את זה באופן שישמור על האיכויות של הבניין, האם נעשה את זה יחד עם הסוחרים, ולא נגדם.
"למרות כל מה שאומרים, יש בבניין הזה קסם: העובדה שיש כאן עסקים קטנים ולא רשתות גדולות או חנויות מותגים, השילוב בין פנים וחוץ, המבוכיות. אנחנו חולמים על היום שבו מרכז כלל יהיה בניין מעורר השראה. שאנשים ילמדו ממנו איך חיים בעיר במאה ה־21 באופן מחובר, באופן נכון, באופן יצירתי. זה היעד שלנו".
לירושלים יש דימוי בעייתי, שרק הולך ומעמיק בעקבות הנתונים על הגירה שלילית ועל השינויים הדמוגרפיים שמתחוללים בה. יהיו שיטענו שקשה ליצור אמנות ולהניע שינויים חברתיים בעיר שעוברת תהליכים כאלה.
"אני לא מוטרד מזה. אני ירושלמי כל חיי, נולדתי כאן, אני יודע שאשאר כאן, ואני חי עם מי שחי כאן. אדרבה, אני חושב שעיר מוצלחת היא לא כזו שבה כולם נראים כמוני, אלא עיר מגוונת. אני גר במוסררה, שנוהגים לקונן עליה שהיא שכונה מתחרדת, אבל לי יש שם חברים חרדים, ואנחנו חיים יחד מצוין. הדרך הנכונה היא לא לפחד מאחרים. להצליח לפעול יחד, ולא זה נגד זה. בכלל, בירושלים נוצר מצב מדהים – אין בה רוב. הערבים לא יהיו כאן רוב, וגם לא החרדים, הדתיים־לאומיים או החילונים. בכל תרחיש אפשרי, כולם תמיד נשארים מיעוט. וכשאתה מיעוט, אתה לומד להסתדר עם כולם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
