ערב שבת, 17 בספטמבר 1948, י"ג באלול תש"ח. דקות בודדות אחרי השעה חמש מתקרבת שיירת מכוניות מטעם האו"ם ל"דרך קטמון" (היום פיצול הרחובות הירושלמיים הפלמ"ח־הגדוד העברי). לא הרחק משם, בחניון קטן, מסתתר לו ג'יפ בעל חזות צבאית שכבר הספיק למשוך את תשומת ליבם של ילדי הרחוב. ארבעת הבחורים שישבו בו ביקשו לגרש את הסקרנים, אבל אלה לא ויתרו עד שננזפו קשות. בחוסר חשק מופגן הם התרחקו מהאזור, מתעקשים להפנות את ראשם שוב ושוב לעבר הג'יפ.
בשעה 17:10 לערך עוברת השיירה בת שלוש המכוניות ברעש ברחוב. לפתע צץ הג'יפ הצבאי וחוסם את דרכה. שלושה בחורים לבושי חאקי קופצים מתוכו, וכל אחד מהם ניגש למכונית אחרת בשיירה. בתוך שניות נשמע בחלל האוויר צרור יריות. עוד בטרם מבינים הנוכחים את המתרחש, פותחים היורים בריצה, חוברים לנהג שממתין להם בג'יפ, ונעלמים יחד איתו.
שעות ספורות לפני כן, בבוקר אותו יום שישי, המריאו מדמשק הרוזן השוודי פולקה ברנדוט וכמה נציגים נוספים מהאו"ם. הם נחתו בשדה התעופה קלנדיה, ואחרי כמה שעות של שהות בצד הירדני של ירושלים חצו את מעבר מנדלבאום לעבר שטח ישראל. לשיירתם המכובדת הצטרף סרן משה הילמן, קצין הקישור הישראלי לאו"ם. משם נעה השיירה בשלושה רכבים לבניין ימק"א הנודע, ובפתחו עוד הספיק הרוזן לשוחח עם המושל הצבאי של העיר, דב יוסף. במהלך שיחה זו קבעו השניים להיפגש שוב באותו ערב. לאחר מכן הספיקו האורחים לבקר במטה האו"ם שבארמון הנציב ובחווה הלימודית הסמוכה של רחל ינאית בן־צבי, שעה שהמקימה עצמה נעדרה ממנה. או אז פנתה השיירה לעשות דרכה לכיוון שכונת קריית־שמואל, אולי בדרך לפגישה עם יוסף. אלא שהיא לא הגיעה ליעדה: מישהו דאג להדליף לחברי לח"י את מסלול הנסיעה הצפוי של האורח השנוי במחלוקת, ואלה ארבו לו וקידמו את פניו ביריות. שישה כדורים פגעו ברוזן ברנדוט ופצעו אותו אנושות. 18 כדורים פגעו בקולונל הצרפתי אנדרה סארו שישב לצידו, והוא נהרג במקום. כלי הנשק המפגע – תת־מקלע גרמני מסוג "שמייסר" – התפרק בידיו של המתנקש וחציו נותר על הארץ. החצי השני נזרק מאוחר יותר באותו יום לבור מים ברחוב עין־יעקב שבשכונת מאה־שערים. שני החלקים הללו לא התאחדו עוד.
יממה וחצי מאוחר יותר כבר שוחח ראש שירותי הביטחון איסר הראל עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון, ומסר לו את שמותיהם של ארבעה חשודים בהתנקשות: יהושע כהן, אחיו מנחם כהן, נחמה סרולביץ (לימים אשתו של יהושע) ואפרים זטלר, אחיו של יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. הראל לא קלע לשמות המדויקים, למעט אחד – שמו של היורה, שאף נרשם ביומנו של ראש הממשלה: יהושע כהן. ובכל זאת, כעבור שנתיים נסגר התיק המורכב הזה תחת הסעיף "עבריין לא נודע". הנשק שנמצא בזירה הגיע לידי משטרת ירושלים שלושה ימים בלבד אחרי הרצח, ולמרבה הפליאה גם אז לא נלקחו ממנו טביעות אצבעות. שלושה עשורים מאוחר יותר נעלם השמייסר לחלוטין, מה שהוסיף נופך לתיאוריות הקונספירציה שגם כך מילאו את חלל תיק החקירה 148/48. אך לפני שבועות אחדים, בתוך ארגז הובלות מלבני, נמצא כלי הנשק, ובכך נפתרה אחת מחידות תיאוריית הקשר שהתפתחה הודות לשומר ראשו של בן־גוריון, עצה קטנה ומפתיעה של משה דיין ודו"ח תנועה אחד.
"משהו שלכאורה שייך לאבא שלך"
רחוב הפלמ"ח הירושלמי נהנה השבוע ממזג אוויר שנע בין חמים לגשום. שורת החנויות שהחליפה את המכולת של זמיר שוקקת חיים, וקשה לדמיין ברחוב מאותגר החנייה הזה את התרגשות הילדים מרכב ממונע החוצה את מחסום התנועה שהוצב לפני 69 שנים כאן במורד הרחוב. הכלניות היחידות שאפשר לראות בסביבה גדלות בר בצידי הדרך, והתזכורת הקרובה ביותר למנדט הבריטי מצויה כקילומטר מכאן, בשמו של רחוב בלפור המצטופף בפקקים.
את האזור הזה החל לחקור מחדש לפני חמש שנים רב־פקד שלומי שטרית – אז ראש יחידת ההיסטוריה של המשטרה, והיום מנהל בית מורשת משטרת ישראל – בעקבות הזמנה שקיבל מ"העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית" ליום עיון על אודות רצח ברנדוט. שטרית לקח לידיו את תיק החקירה שכותרתו "רצח בכוונת תחילה", והחל ללמוד את החומר. בין הדפים המצהיבים מצא עדויות של ילדים ובוגרים מזירת ההתנקשות, ממצאי חקירה תמוהים וגם דו"ח השוואת תחמושת שאישר כי הנשק שקטל את הרוזן ברנדוט היה שמייסר גרמני שמספרו 2581.
מאז קרא שטרית כל מה שהשיגה ידו בדבר הרצח, הגיע לעדים שלא נחקרו, והקליט את המתנקש האחרון שנותר אז בחיים – אברהם שטיינברג ("הג'ינג'י"), שלפני חודשים ספורים הלך לעולמו. ארבע הספרות שסומנו על הנשק האבוד היו חרוטות במוחו היטב משל היו תאריך הלידה שלו, והוא לא התכוון לוותר על פתרון חידת היעלמותו. "איפה לא חיפשתי אותו", מספר שטרית. "בארכיון המדינה, במחסן הנשק של המשטרה, בדקתי מול שב"כ – וכלום. אין תיעוד ואין קִטלוג בשום מקום. באיזשהו שלב כבר חשבתי שאולי הסיפורים נכונים, ובאמת השמידו אותו".
התפנית הגיעה לפני שבועות אחדים, במהלך סיור של כמה נשים שביקשו ללמוד על אודות בניית בית מורשת המשטרה. בית המורשת, השייך למחלקת החינוך של אגף ההדרכה במשטרה, נדד לפני שנתיים משפרעם שבגליל והוקם מחדש בבית־שמש, במבנה מרשים שמספק תצוגות מזמינות ומרתקות. בתוך כל הארגזים שהובלו ליעד החדש נמצא גם אחד מלבני, עמוס מטעני צינור מאולתרים שנאספו בימי האינתיפאדה הראשונה. כעת הוציא שטרית את הארגז והציג לעיני המבקרות את תכולתו. בין השאר נשלף משם גם שמייסר גרמני. "אתן רואות?", אמר הרפ"ק, "בנשק כזה חיסלו את הרוזן ברנדוט". בעודו מדבר עלה בדעתו להציץ במספר הסידורי של הנשק, והנה ארבע הספרות המבוקשות הופיעו לנגד עיניו. "עזבתי הכול ורצתי למשרד שלי למעלה, רק ליתר ביטחון, ובדקתי אם אני צודק", מספר שטרית. "ובום. 2581. זה השמייסר של יהושע כהן, הנשק שפגע בברנדוט. כמעט חטפתי התקף לב במקום".
הראשון לשמוע על המציאה שהתגלגלה לידיו של מנהל בית מורשת המשטרה – כנראה האדם היחיד שהנשק הזה יכול היה להתגלות על ידו בלי שיפספס את הייחודיות שלו – היה בנו של המתנקש, חמי כהן, תושב עין־הבשור. עוד באותו רגע כתב שטרית לחמי: "יש לי משהו שלכאורה שייך לאבא שלך".
"לכאורה, לכאורה", צוחק חמי השבוע. "אבא שלי מעולם לא הכחיש שהוא המתנקש, אבל גם מעולם לא הודה בכך בפומבי. הסיפור הזה יצא לכותרות אחרי שהוא נפטר, לפני 32 שנה. הוציא אותו מי שהיה הנהג בג'יפ – משולם מקובר ("יואב הארוך"). לאבי הייתה ההזדמנות להודות, והוא החליט שלא. אני חשבתי שמכיוון שבחייו הוא לא סיפר דבר, גם אני לא מנצל את מותו ומתחיל לספר.
"כשקיבלתי את ההודעה משטרית הייתי בחו"ל. כתבתי לו שאני מאוד מתרגש ונדבר כשאחזור, אבל אחרי רבע שעה התקשרתי, לא יכולתי להתאפק".
הקשר בין חמי כהן לשטרית החל כשהראשון איחר להרצאה של האחר, ועוד לפני ששמע את הדברים העיר שיש בהם טעות קשה, שכן הכותרת הייתה "משטרת ישראל חוקרת את רצח ברנדוט". "זה לא היה רצח", אמר בנו של יהושע כהן, "זו הייתה התנקשות". שטרית הציע לחמי להגיע להרצאה הבאה, והבהיר לו בחיוך: "אתה תגלה שלהבדיל מברנדוט, אני לא מהאו"ם". חמי אכן הגיע להרצאה נוספת, ואף גילה מעורבות ועניין במהלכה. כך נקשרה ידידות בין השניים. שטרית, אגב, מנסה מאז להקפיד ולדבר על התנקשות ולא על רצח.
להציל אסירים, לא יהודים
כדרכן של תקריות פוליטיות כבדות משקל, גם ההתנקשות המדוברת הולידה כאמור סיפורי קונספירציה לרוב. בין השאר אף נטען שראש הממשלה הראשון של ישראל ידע מי המתנקשים וביקש להעלים עין, משום שהרצח שירת את האינטרס הישראלי. זאת מכיוון שפעולותיו של ברנדוט במזרח התיכון נתפסו כפרו־ערביות – מה שלא הפריע לערבים לדחות את הצעותיו.
ברנדוט, בן למשפחת המלוכה השוודית, היה שליח האו"ם הראשון לישראל. בעיצומה של מלחמת השחרור הוא הגיע לכאן כדי להביא להסכמות בין היהודים לערבים. למעשה שליחותו הייתה המשימה הבינלאומית המשמעותית הראשונה של האו"ם, גוף שבאותה עת היה בן שלוש שנים בלבד, וכבר אז לא הפגין חיבה יתרה לצד היהודי של הסכסוך. "תוכנית ברנדוט" צמצמה את שטחה של מדינת ישראל הצעירה באופן משמעותי לעומת מה שיועד לה בתוכנית החלוקה, והפכה אותה למעשה ממדינה עצמאית לחברה בקונפדרציה עם ממלכת ירדן. הנגב נלקח ממנה כמעט כולו וניתנו לה שטחים בגליל המערבי בלבד – וזאת כשהמדינה היהודית המצומצמת נדרשת לקלוט 300 אלף פליטים ערבים. הנמל בחיפה כמו גם נמל התעופה בלוד תוכננו להימסר לשלטון בינלאומי, וירושלים – בירת הקונפדרציה – נועדה להיות תחת שליטה ירדנית. התוכנית נדחתה על ידי כל המדינות הערביות למעט ירדן, וגם על ידי המדינה היהודית הטרייה, אולם זו האחרונה הייתה מוכנה לשאת ולתת בעניין מול האו"ם.
ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות הביאה את ברנדוט לוותר על רעיון הקונפדרציה, ולהציע בנאום של ירושלים. אם לא די בתוכנית הזו, שהוגשה לאו"ם יממה לפני ביקורו של השליח בישראל, גם השמועות אודות פעילותו של ברנדוט במהלך מלחמת העולם השנייה לא הוסיפו לו נקודות בצד היהודי. הרוזן, שבתפקידו הקודם שימש כנשיא הצלב האדום השוודי, אמנם היה חתום על הצלתם של 20 אלף אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה, באמצעות משא ומתן שניהל עם היינריך הימלר. חלק מאותם אסירים היו כנראה יהודים, ונטען שברנדוט גם הביא לשחרורם של כ־400 יהודים דנים מגטו טרזיינשטט ואלפי נשים ממחנות הריכוז ראוונסבריק וברגן־בלזן. כל אלה התרחשו שעה שגרמניה הנאצית כבר הייתה לקראת מפלתה הסופית. אלא שבמקביל היו דיווחים על כך שברנדוט התנגד למעשה להצלת יהודים, ואף ניסה לשכנע את הנאצים שלא לכלול אותם בקרב המיועדים לשחרור. במהלך המשא ומתן עם הימלר במארס 1945, כך נטען, כתב לו ברנדוט: "יחסי אל היהודים הוא כשלך".
"ברנדוט נחשב לחסיד אומות העולם, אבל שר הפליטים הדני ד"ר יוהנס הולמס טען שהרוזן דרש שלא להציל יהודים", אומר חמי כהן. "כשההיסטוריון צבי צמרת יצא פעם לדנמרק, אבא ביקש ממנו לשוחח עם הולמס, שאכן אישר את הסיפור הזה. צמרת בא לבית החולים כשאמא שלי הייתה שם על ערש דווי, וסיפר להם על כך. ואמא שלי אמרה: 'אתה רואה? הלחיצה על ההדק הייתה מוצדקת'".
גם אם כל הפרטים הללו לא היו ברורים דיים באותן השנים, ולמעשה שנויים במחלוקת חוקרים גם היום, ברנדוט נתפס כשליחו של השר הבריטי ארנסט בווין, מי שלאחר השואה מנע את העלייה היהודית לארץ ישראל. בנספח לספרו של טודי פלאי "הנני מתתיהו – לוחם לחירות ישראל", כותב העורך יהודה עציון כי ישראל אלדד "שיבח" את בווין על שהיה כמעט סוכן של המחתרת: "בווין היה כל כך ארסי וקיצוני בהתנגדותו ליישוב – במכסת הסרטיפיקטים המעליבה, בהתנגדות לעליית הניצולים ממחנות העקורים באירופה, בירי על ספינות המעפילים ובגירושם למחנות מעצר – עד שניתן לקבוע כי הוא היה אחראי לכך שהיישוב הבין ואהד את מלחמת המחתרת", מצוטט אלדד. וכך ברנדוט, שנחשב לידו הארוכה של בווין במזרח התיכון, הפך בעצמו ליעד לחיסול.
הפתק הורה לשתוק
למרות כל אלה, קשה לומר שדעתו של בן־גוריון הייתה נוחה מהרצח. מדינת ישראל, שהייתה נתונה תחת מתקפת מדינות ערב, מצאה עצמה גם מול תקרית דיפלומטית ראשונה מסוגה. החשש הגדול ביותר היה שבעקבות ההתנקשות תבוצע תוכנית ברנדוט כפי שהיא, בלי שישראל תוכל לשאת ולתת בעניינה. כמו כן חששו כאן שמחליפו של ברנדוט יהיה אנטישמי ממנו. ממשלת ישראל הזדרזה לפיכך לגנות בחריפות את ההתנקשות, ואף קבעה כי "הרצח הזה הוא פגיעה מחרידה בסמכותו של ארגון האומות המאוחדות, התנקשות זדונית בריבונותה של מדינת ישראל, נעיצת סכין בגבו של צבא ההגנה וחילול שמה של ירושלים עיר הקודש". ראש הממשלה עצמו הכריז כי "רצח זה מתועב ומחריד שבעתיים מרצח רגיל", ואף ספד בהתרגשות להרוגים. עוד באותו ליל שבת נדרש מפקד כוחות צה"ל בירושלים, אלוף־משנה משה דיין, "לפעול בכל התקיפות והמרץ" כדי לאסור את כל אנשי לח"י בעיר ולהשתלט על בסיסיהם. פרס של 5,000 לירות הוצע למי שימסור מידע על המתנקשים. זאת שעה שמשכורתו השנתית של מפכ"ל המשטרה עמדה אז על 1,200 לירות בלבד.
ארגון לח"י בירושלים אכן ספג מכה קשה. המתנקשים וחבריהם נעלמו מהשטח במה שמכונה "מחתרת ברנדוט", אולם חברים אחרים בארגון נתפסו בהמוניהם תחת צו מעצר מנהלי, ונשלחו למחנות מעצר ביפו ובקריה. "לפי המסמכים מאז, נראה שחברי לח"י עשו שם מה שבא להם", אומר שטרית בחיוך. "הם התפרעו, סירבו להזדהות וארגנו בריחה הפגנתית. הם גם ארגנו לעצמם ערב עם בני משפחותיהם בים, יצאו מהמעצר וחזרו מרצונם. אף אחד לא התכוון לירות בהם.
"העצורים מלח"י גם ידעו להשתיק את מי שצריך. כך לדוגמה הם פנו לאחד ממפקדי מחנה המעצר, והבהירו לו שהם יודעים מה הוא עשה בתקופת המנדט. המפקד הבין את הרמז והתפטר. העצורים שוחררו בחנינה כעבור חודשיים־שלושה, לא לפני שלח"י הוכרז כארגון טרור, בסיסיו פורקו ומכונות הדפוס שלו הוחרמו. למעשה, הארגון חוסל".
אז איך בכל זאת התפתחו החשדות שבן־גוריון ידע ושתק? אולי בשל החורים הרבים בחקירת ההתנקשות בברנדוט, כפי שעולה ממחקרו של שטרית; ואולי משום שהאיש שלחץ על ההדק הפך לימים לשומר ראשו של בן־גוריון עצמו. אולם לכל אלה יש גם פרשנויות אחרות.
לשם הבנת מהלך האירועים יש לשוב לאותו ערב שבת היסטורי, בספטמבר 1948. בניגוד לחשדות הקשים של הבריטים, את המידע על מסלולו של ברנדוט גילו אנשי לח"י לא דרך דב יוסף, אלא דרך קשבים ששמעו על הביקור ופרטיו. בג'יפ הצבאי שהמתין לשיירת האו"ם ישבו מפקד המבצע יהושע כהן, משולם מקובר שכאמור היה אמון על ההגה, יצחק כהן (שכונה גם יצחק בן־משה, או "בצלאלי") ואברהם שטיינברג ("הג'ינג'י"). יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים ומתכנן ההתנקשות, עמד בתצפית מעל "בתי ביברמן" הסמוכים, מהמבנים היחידים שהיו אז ברחוב.
כאמור, בהתקרב השיירה חסם מקובר את דרכה, ושלושת האחרים יצאו מהג'יפ. סרן משה הילמן, שישב ברכב הראשון, חשב תחילה שמדובר במחסום צבאי שגרתי. הוא פנה בעברית ללובשי המדים ואמר שזה בסדר, שייתנו לשיירה לעבור. מבלי להוציא מילה מפיהם התקרבו השלושה בכלי נשק שלופים – שמייסר אחד ושני תומפסונים, תתי־מקלעים מתוצרת ארה"ב. עשורים מאוחר יותר יספר שטיינברג לשטרית כי הוא פנה לרכב הראשון וסרק אותו, בזמן שבצלאלי פנה לשני ועשה כמוהו. לרכב האחרון ניגש יהושע כהן, שתואר בעדויות באופן חסר ייחוד – "יהודי, כבן 35־30, גובה 1.70 בערך, רזה מאוד, צבע פניו אדמדם ושזוף, צבע עיניו חום כהה, פניו ארוכים, אפו ארוך ודק מאוד, חבש ברט חאקי ולבוש צבאי". כשהבחין במטרה – הרוזן ברנדוט – כיוון את השמייסר דרך חלונו של הנהג וירה. נראה כי הנהג הסיט את ידו של כהן, וכך נפגע גם הקצין הצרפתי סארו. כהן ירה עוד כמה כדורים לעבר קדמת הרכב, שטיינברג ירה לעבר גלגלי הרכב הראשון, ואז עלו שלושת המתנקשים לג'יפ ונעלמו. השיירה הפגועה נמלטה במהירות לבית החולים הדסה, שהיה אז במרכז העיר, ובתוך יממה כל חברי משלחת האו"ם כבר לא היו בארץ.
ד"ר פייר פאסל, רופא מארגון הצלב האדום שנהג ברכב הראשון בשיירה, תיאר את אחד המתנקשים כ"בעל גון עור אדמוני ומנומש". שטיינברג, כנראה הג'ינג'י היחיד בשלוחה הירושלמית של לח"י, בכל זאת לא נרשם כחשוד. הילמן עצמו החליף מבטים עם נהג הג'יפ מקובר, ואף זיהה אותו. לאחר ההתנקשות גילה קצין הקישור פתק על דלת ביתו, ובו המילים "הילמן שתוק". לימים סיפר כי הביא את הדבר לידיעת משה דיין, ושאל אותו מה לעשות. דיין ענה לו בפשטות: "נו, כתוב". והילמן אכן שתק.
מחיר הרפורט
הקצין הישראלי אולי פחד לדבר, אבל בניגוד למה שנטען עד כה, אחרים שנכחו בזירה לא חששו לענות לשאלות המשטרה. בתיק החקירה מצא שטרית את עדויותיהם של שכנים ושל ילדים רבים שהסתובבו ברחוב באותן שעות. דרך חברים משותפים הוא הצליח להגיע לילדה שהייתה אז צעירה מכדי להיחקר, על אף שזכרה את האירוע היטב. הייתה זו נורית יובל, הידועה כמאיירת של שלל ספרים, ביניהם "מגדל של קוביות בניתי" ו"הנשיקה שהלכה לאיבוד".
"אני זוכרת שהסתובבנו שם, ברחוב הפלמ"ח ליד 'תנובה' של זמיר", מספרת יובל השבוע. "בתי ביברמן היו אז חדשים לגמרי. הייתה חצר כזו ואנחנו שיחקנו על הכביש, כמו שהיה מקובל אז. הייתי בת שבע בערך. פתאום הגיע ג'יפ וקפצו ממנו כמה חבר'ה. אמרו לנו 'ילדים, תסתלקו מפה'. אבל את יודעת מה קורה במצב כזה. ילדים לא מסתלקים, בטח לא כשאומרים להם, ובטח לא כשמגיע ג'יפ לשכונה.
"הבחורים עברו לשפה תקיפה יותר, והתחלנו להתרחק לכיוון בית כץ, אבל המשכנו להסתכל לאחור. ראינו אוטו של 'אדונים', דבר נדיר בירושלים", היא אומרת בחיוך גדול. "לא ידעתי מה זה אוטו בכלל. תביני, אחד המשחקים שלנו נקרא 'חלון צרפתי' – מחכים ליד החלון שעות לראות אוטו. והנה ביום אחד גם ג'יפ וגם שלוש מכוניות".
היריות שנשמעו כעבור כמה רגעים עניינו את הילדים הרבה פחות. "היינו אחרי המצור, ויריות היו שכיחות מאוד בעיר", מסבירה יובל. "הרי ישבנו הרבה במקלטים. נשק לא עשה רושם על אף אחד, בטח לא בהשוואה לג'יפ שקופצים ממנו לוחמים ממש לידך".
את הרצח עצמו היא וחבריה לא ראו, וגם לא שמעו עליו. "ילד בימים ההם זה לא ילד של היום", מסבירה יובל. "המבוגרים לא שיתפו אותנו. טלוויזיה עוד לא הייתה אפילו באמריקה. העולם היה כל כך שונה לפני המהפכה הטכנולוגית. היום לא מסוגלים להבין את זה. אבל למחרת במכולת של אדון זמיר אמרו שהרגו את הרוזן ברנדוט. המילה 'רוזן' מאוד השפיעה עליי".
בספרה "חיים של נייר", שיצא ב־2010, מתארת יובל את חוויותיה מאז דרך דמות בשם רחל: "רחל לא מבינה בפוליטיקה הגבוהה, מוצא חן בעיניה שמדברים ב'רוזן', והיא מדמיינת לה איש נשוא פנים וחמור סבר, ממש כמו הסבא מן הטירה בספר 'הלורד פונטלרוי הקט'. היא מהרהרת גם בשמו הפרטי של האיש, פולקה, שם שמזכיר כֶּרַע של עוף או ריקוד של מבוגרים על המרפסת של 'קפה לוֹי' במושבה הגרמנית".
לחקירה הרשלנית של ההתנקשות יש לדברי יובל הסבר פשוט: "המדינה הייתה בחיתוליה עם המון דברים על הראש. מה שאפשר היה לדחות לאחר כך, דחו. המדינה עצמה הייתה מעשה גבורה לא נורמלי".
יהושע כהן, כפי שנודע לימים, בחר בתת־מקלע שמייסר משום שנחשב לאמין יותר מהאלטרנטיבות שהיו מצויות אז בארץ, אולם דווקא זה התפרק בידיו בעת הירי. נהג גרר מחיל החימוש שנכח שם לקח את החלק שנותר בזירה, וסירב להעבירו לשוטרים שהגיעו למקום. הוא אף נשמע קורא לסובבים אותו שלא לשתף פעולה עם המשטרה. "מתוך זה התחילו סיפורי קונספירציה נוספים כשנטען שטביעות האצבעות נמחקו מהשמייסר", אומר שטרית, שהתחקה אחר הפרשה גם מהזווית המשטרתית, בניסיון להבין האם הייתה רשלנות מכוונת. "אלא שמתברר שמדובר בסיפור פשוט בהרבה. צריך להבין שלא היה אז אמון במשטרה הישראלית. רוב השוטרים היו יהודים ששירתו לפני כן במשטרה הבריטית, ואחרים גויסו ללא כל הכשרה והוצבו לתפקידים שלא ידעו למלא, גם בעמדות הפיקודיות. אפילו ממשלת בן־גוריון לא ששה לשתף פעולה עם המשטרה בשום עניין, משום שלא בטחה באנשיה. רבים מהם אכן פוטרו עוד באותה שנה – אם מתוך חשש שאינם מהמפלגה הנכונה, ואם בשל נימוקים מוצדקים של חוסר אמינות. בין המודחים היה גם קצין החקירות של מחוז ירושלים, שעל פי החשד נסחט על ידי לח"י".
המחקר של שטרית על ההתנקשות בברנדוט הוא חלק מהפעילות האקדמית הנכללת בשגרת העבודה בבית מורשת המשטרה. פרשת ברנדוט לצד גילוי השמייסר הגרמני צפויים לככב בכנס אקדמי שייערך במקום ב־25 במארס ויוקדש לתולדותיה של משטרת ישראל. ממצאי החקירה של שטרית מעידים על חובבנותה של המשטרה בראשית דרכה, אך ישללו התארגנות להעלמת ראיות או לניקוי חשודים בפרשה. לדבריו, אי האמון שהביע הנהג הצבאי במשטרה נבע מדו"ח תנועה שחטף הנ"ל יומיים קודם לכן. באחת מהרצאותיו סיפר שטרית כי החייל הגיב כמו כל מי שחוטף רפורט – שנא את המשטרה. הקהל צחק, ומישהו צעק: "בצדק".
יום אחרי ההתנקשות, תנועה בשם "חזית המולדת" לקחה על עצמה את האחריות. "ב־17 בספטמבר הוצאנו להורג את הרוזן ברנדוט", נאמר בהודעה שנשלחה לקונסוליות הזרות בירושלים ולמערכות העיתונים. "ברנדוט שימש סוכן גלוי של האויב הבריטי. מתפקידו היה להגשים את התוכניות הבריטיות להסגרת ארצנו לשלטון נוכרי, ולהפקרת היישוב העברי. הוא לא היסס להציע את הסגרת ירושלים לידי עבדאללה. ברנדוט פעל בלי הפסק להכשלת מאמצנו הצבאי, והוא האחראי בעד שפך הדם בארץ". טביעות האצבעות של יהושע כהן אולי לא נמצאו על הנשק, אבל טביעות האצבעות של לח"י נמצאו היטב על גבי הודעה זו.
דרושים גולים שחזרו מאפריקה
תיק 148/48 נפתח על ידי קצין החקירות של מחוז ירושלים, עוזר מפקח מחוזי נפתלי רבינוביץ'. יחד עם שוטר נוסף, סמל אברהם שפיגלשטיין, הגיע רבינוביץ' לזירת האירוע וגם לבניין ימק"א, שם בדק את רכבו של ברנדוט – בדיקה שתתגלה בהמשך כרשלנית למדי. כשלוש שעות לאחר ההתנקשות התקיימה בהוראתו של דב יוסף פגישה בין מזכירו לבין נציגי אצ"ל ולח"י, בנוכחות שני קציני משטרה. אחד מהם תואר כאוהד של לח"י ועל השני נאמר כי "לח"י החזיק במידע מפליל על עברו". רבינוביץ' היה אחד מהשניים.
ביום ראשון אחר הצהריים הגיע לירושלים ראש האגף לחקירת פשעים במטה הארצי, רם לוסטיג (לימים ירחמיאל ירון). עם בואו סיימה משטרת ירושלים את חלקה בחקירת ההתנקשות. לוסטיג, ששירת במשטרת המנדט כבר בשנת 1933 ומונה לקצין בבולשת הבריטית, מתואר על ידי שטרית כאחד החוקרים המקצועיים והמנוסים ביותר שהיו אז במשטרת ישראל. הוא התמחה בריגול נגדי ובמעקב אחר חברי המפלגה הקומוניסטית בארץ, ופעל גם נגד לח"י. למעשה הוא אף השתתף במבצע המשטרתי שהסתיים בהריגת מנהיג הארגון, אברהם שטרן ("יאיר").
בעקבות חקירת התיק שהתגלגל לידיו, המליץ לוסטיג להעמיד לדין משמעתי את רבינוביץ' ואת שוטרי תחנת קטמון – מה שלא הפריע לו עצמו להיות חתום על כשלים רבים בחקירה. מהתיק עולה כי השמייסר הגיע לידי המשטרה רק ב־22 בספטמבר בשעה חמש אחר הצהריים, אולם גם אז לא נלקחו ממנו טביעות אצבעות. "לא בטוח שהן היו מסייעות במקרה הזה, שכן המאגר היה דל", אומר שטרית. תת־מקלע שמייסר דורש אחיזה של יד אחת בידית ובשמורת ההדק, בעוד היד השנייה אוחזת במחסנית עצמה, כך שטביעות אצבעותיו של המתנקש היו אמורות להימצא על שני חלקי הנשק. אולם המתנקשים שנשלחו למשימה נבחרו כנראה, בין השאר, משום שרובם שבו בדיוק מגלות באפריקה, וטביעות אצבעותיהם לא היו במאגר הטביעות של ישראל. המאגר הזה, אגב, היה הדבר היחיד שהמנדט הבריטי השאיר אחריו למשטרת ישראל – "וכשאני אומר 'השאיר אחריו' אני מתכוון שאיש ההגנה עלה לאונייה של הבריטים בשעה שהתארגנו לצאת מהארץ, גנב את ארכיון טביעות האצבעות וחזר מיד", מחייך שטרית.
לאלה שירדו מתחת לפני השטח לא היה משעמם ב"מחתרת ברנדוט". חמי מספר כי דווקא אז, כחודש אחרי ההתנקשות, נישאו הוריו. מי שחיתן אותם היה הרב ידידיה פרנקל – סבו של הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו. לימים סיפר על כך חמי לרב לאו, "והוא התרגש לשמוע ואמר שאכן הסיפור סופר פעמים רבות בביתו. הרב פרנקל נהג לומר שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהלך אחרי מישהו בעיניים עצומות: למרות שסמכו עליו, קשרו את עיניו ולקחו אותו ברכב בלי שידע את מי הוא עומד לחתן".
החתונה התקיימה קרוב מאוד לביתו של הרב פרנקל, אולם הוא נלקח לנסיעה ארוכה בכל רחבי העיר תל־אביב, עד שהגיע למקום האירוע המוצנע. לימים סיפר כי כשפקח את עיניו, חשב לעצמו: "יכולתי להיות מיליונר". עד כדי כך היה גבוה הפרס שהוצע על ראשו של יהושע כהן.
בינתיים בירושלים התברר שברכב האו"ם הפגוע היו קליעים נוספים, שלא נאספו מיד אחרי הרצח. הדבר הוביל לחקירה מחודשת בנמל חיפה, רגע לפני שהמכונית הפליגה חזרה למולדתה. "האמצעים אז היו כל כך דלים, שכדי לסמן לחוקרים את מקום הנקבים שנמצאו במכונית, החוקר בשטח נדרש להשתמש בתמונות של רכב דומה ממגזינים", מספר שטרית ומציג גזרי פרסומת לרכב מעיתוני הימים ההם. "בנוסף, הוא צייר בעפרונו על דף דק את המושב האחורי. שום תמונה של הרכב עצמו לא נמצאה שם".
החצי השני של השמייסר הושלך כאמור עוד באותו לילה לבור מים במאה־שערים. מי שזרקו אותו שם היו שני חברי לח"י – אליעזר ז'ורבין ("פישקה") ושרה מלומד ("אפרת"), אשתו של טודי פלאי. לפני ארבע שנים ביקשה חבורה משפחתית קטנה למצוא את החלק החסר, במה שהפך לסיפור משעשע בפני עצמו. הייתה זו יוזמה של יגאל אמיתי, שלקח את שני אחיו – איציק אמיתי וז'אבו ארליך – יחד עם כמה מילדיהם, ויצא לחפש את השמייסר. "הבנו שאי אפשר לבוא ולחטט בבור מים באמצע שכונה בלי לעורר עניין", מספר יגאל אמיתי. "אז החלטנו שאם אנחנו חוקרים את לח"י, אנחנו צריכים לנקוט שיטות של לח"י. התחפשנו למודדים, השגנו ציוד מקצועי של מודדים, וניגשנו לעבודה".
החבורה הצטיידה במסמך פיקטיבי של תאגיד המים הירושלמי, חברת "הגיחון", שלא ברור אם הייתה כוונה אמיתית להשתמש בו. המכתב המשעשע מלא ברמזים שיעלו חיוך על פניו של כל מי שמצוי בפרשת ברנדוט. "לכבוד מר טודי פלאי, חברת PMLD", נכתב שם – מחווה ללוחם לח"י, וראשי תיבות של "פתי מאמין לכל דבר". תחת כותרת הבקשה למדידות נאמר: "סימוכין: מכתבך מיום 17.9" – תאריך ההתנקשות. את תוצאות הבדיקות מתבקש פלאי להעביר ליהושע זלטר, ועל המכתב חתום לא אחר מאשר יהושע כהן. המספר הסידורי שנבחר למסמך פיקטיבי זה הוא מספר תיק החקירה של הרצח.
ביום גשום, תוך שהם מאמצים לעצמם ארשת פנים משועממת, החלו ה"מודדים" להעלות צינורות ושאר פסולת שנותרה בבור. בדיקת הממצאים העלתה כי לא מדובר בחצי הנשק המבוקש. במהלך העבודה ניגש אליהם גבאי של השטיבל הסמוך וסיפר כי לפני כמה שנים החלו לחלחל מים למקום התפילה, ואז רוקנו את הבור מכל האשפה שהייתה בו. "נראה כי חצי שמייסר נמצא באיזו מזבלה ירושלמית, תחת אשפה שנאגרה מעליו בעשור האחרון", אומר אמיתי.
איזה יהושע, יהושע שלנו?
בן 26 שנים היה יהושע כהן כשירה ברוזן השוודי. בספרו "נסיך ירושלים" מצטט עופר רגב את כהן כמי שאמר: "רק שלושה אנשים בדורנו הבינו את מהותה של ירושלים: בן־גוריון, יהושע זטלר והרוזן ברנדוט". ורגב הוסיף משלו על כהן: "את הראשון הוא כיבד, את השני הוא אהב ואת השלישי הוא הרג".
בספרים הרבים שנכתבו על אודותיו או שהוא מוזכר בהם, משורטט כהן כדמות מלאת חיים ועיקשת. ב"הארנק של יהושע כהן", ספר מרתק שהוציא לאחרונה יהודה עציון, מסופר על 11 פריטים שנמצאו בארנקו של איש המחתרת לאחר מותו. ארנק זה לא הכיל מטבעות או שטרות, אלא מה שעציון מכנה בחן "ניירות ערך" – ציטוטים שכתב כהן לעצמו. לפעמים זהו קטע משיחה, ולפעמים ידיעה שהתפרסמה בעיתון; שיר של חנה סנש, וציטוטים של יגאל אלון ודוד בן־גוריון. כל אלה הסתתרו בארנק שנשמר אצל בנו חמי במשך שלושים שנה, עד שחשף אותם יחד עם עציון.
דווקא בנוגע לפרשת ברנדוט מתאר עציון בספר את רגישותו של יהושע כהן לפגיעה בחפים מפשע, רגישות שהייתה "חדה וברורה, והתייחסה כמובן לא רק ליהודים… יהושע התייסר כל ימיו על כך שיחד עם הרוזן ברנדוט נהרג בכדוריו גם עוזרו, הקולונל אנדרה סארו, בשל הסטת כלי הנשק – תוך כדי הירי – בידי נהגו של ברנדוט".
כאמור, תיק 148/48 נסגר שנתיים אחרי ההתנקשות, ב־1 באוקטובר 1951, בנימוק של "עבריין לא נודע". יהושע כהן, העבריין הלא נודע הידוע ביותר, בנה את ביתו בשדה־בוקר, באותו נגב שעל פי תוכנית ברנדוט לא הייתה אמורה להיות בו דריסת רגל ליישוב יהודי. התוכנית ההיא ירדה לטמיון עוד באוקטובר 1948, בעקבות תוצאותיו המרשימות של "מבצע יואב" בדרום. כך הפכו לימים כהן ובן־גוריון לשכנים ולידידים. כשזה האחרון סירב לדרישת שירותי הביטחון להצמיד לו מאבטח לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, סוכם עמו כפשרה שידידו יהושע יהיה לו לשומר ראש.
"אבא היה אכן האחראי על הביטחון של בן־גוריון", אומר חמי. "הוא הרי היה קודם לכן מפקד האזור, וחוץ מזה היה מומחה בהתנקשויות, אז חשבו שהוא יכול להבין את הצד השני. שנים קודם לכן כבר היו סיפורים שטענו שבן־גוריון העלים את הנשק שירה בברנדוט משום שלא רצה שיימצאו המתנקשים, אבל לי אין שום אינדיקציה שהזקן ידע מי ירה. ואם השם של אבא היה כתוב לו ביומן יום אחרי ההתנקשות, אז מה? בן־גוריון כתב כל דבר. באמת מישהו חושב שהוא יזכור אחרי עשרים שנה מה איסר אמר לו? אני לא מאמין בקונספירציות, אני מאמין בברדק. והנה הנשק נמצא בברדק של ארכיון המשטרה".
בשנת 1965 ישב מיכאל בר־זוהר מול יומנו של בן־גוריון, שעה שאסף חומרים לטובת כתיבת הביוגרפיה של הזקן. כשנתקל בשמו של יהושע כהן, הציג את הממצא לבן־גוריון. "זה יהושע שלנו?", שאל בר־זוהר, "ידעת על זה?". בן־גוריון ענה לו: "לא. נשאל אותו". כהן זומן לחדרו של ראש הממשלה לשעבר, מי שקרא לחסל את לח"י, והשניים הסתגרו בחדר. "על פי העדויות יהושע יצא משם נסער", אומר שטרית. "אולי זו הצגה בשביל בר־זוהר, אבל אולי הייתה שם מתיחות אמיתית. מי יודע מה קרה בחדר באותם רגעים".
לימים סיפר גם בר־זוהר כי לוחם הלח"י לשעבר יצא כשפניו אדומים ונרגשים. "הוא הודה?", שאל בר־זוהר את הזקן, וזה השיב לו בפנים חתומות: "הודה". בכל זאת, לבקשת כהן, שמו לא נכתב בפירוש בביוגרפיה. בספר "רוח מדבר – סיפורו של יהושע כהן" (1998) מעיד המחבר יאיר שלג כי כהן לא דרש הימנעות מרמזים שיובילו את קוראי הביוגרפיה להבנה שהוא זה שלחץ על ההדק. מיכאל בר־זוהר, בריאיון שערך עמו אמנון לורד למקור ראשון לפני שנה וחצי, סיפר כי כהן אמר לו: "זה נכון, אני הרגתי את ברנדוט. אבל זה לא סוד שלי. זה סוד של המדינה. עשיתי זאת למען מדינת ישראל ובשם מדינת ישראל, כמו שאני ראיתי אותה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
