אפריל 1803. ארצות הברית, בת 27 שנים בלבד, מכפילה את שטחה בן לילה. המדינה הקטנה יחסית, שאוכלוסייתה מונה 5.8 מיליוני תושבים, רוכשת מצרפת במהלך לא צפוי את טריטוריית לואיזיאנה העצומה במרכז יבשת צפון אמריקה. שטחה של הטריטוריה הזו היה אז גדול בהרבה משטח מדינת לואיזיאנה של היום: היא השתרעה ממפרץ מקסיקו בדרום ועד אלברטה וססקצ'ואן – כיום חלק משטח קנדה – בצפון. תמורת 15 מיליון דולר בלבד, הנשיא תומאס ג'פרסון קיבל מקיסר צרפת נפוליאון דריסת רגל ממערב לנהר המיסיסיפי.
ג'פרסון, פילוסוף מדיני אבל גם חוואי מנוסה, הבין שמי שישלוט בשטח הוא מי שיכבוש אותו ברגליו, ומיהר לשגר משלחת צבאית ומחקרית שתגלה מה בעצם רכש מהצרפתים. עד אז, למתנחלים האירופים באמריקה היה מושג קלוש ביותר על היבשת המשתרעת ממערב למושבות ניו־אינגלנד. כל שידעו הוא שיש שם שבטי אינדיאנים רבים, ושהרחק בקצה היבשת רובץ אוקיינוס גדול ושקט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–מסע באיים הקריביים בעקבות קולומבוס היהודי
–צעד קטן למזרח, צעד גדול למגלה הארצות
–מגלה את אמריקה
חיבוריהם של מגלי ארצות מעטים נתנו רמזים מטרימים: הם סיפרו על נהרות שוצפים, חיות גדולות ומוזרות והרים נישאים ומושלגים. אבל ג'פרסון לא נרתע. הוא היה נחוש לגלות את מכמני המערב, למפות את דרכיו ובעיקר למצוא את נתיב השיט היעיל ביותר במעמקי היבשת, כזה שיאפשר הובלת סחורה מאזור המיסיסיפי בואכה האוקיינוס השקט, ומשם לשוקי המזרח הרחוק. בשנים ההן התבסס המסחר על אוניות ונתיבי מים, ונשיא ארה"ב האמין בכל ליבו שהמחקר יעניק למדינתו הצעירה יתרון כלכלי מוחץ על יריבותיה.
את המשימה הטיל ג'פרסון על מזכירו האישי וידידו הטוב מריוות'ר לואיס, קצין צבא לשעבר בעל מזג נוח וכישורי כתיבה וחקר מעולים. מכיוון שהתעניין בגיאוגרפיה, בבוטניקה ובזואולוגיה, קיבל לואיס על עצמו את המשימה היומרנית. בחודש מאי 1803 החל בהכנות: הוא עבר קורסים מהירים בנושאים רלוונטיים למסע, וזימן את מפקדו לשעבר, ויליאם קלארק, להצטרף אליו בפיקוד על המשלחת. קלארק היה כמעט תמונת ראי של לואיס: איש צבא קשוח, שהתעניין יותר בהשלמת המשימה ופחות בגילויים ובמפגשים שבדרך. הידידות בין השניים, ויכולתם להשלים זה את חסרונותיו של זה, היו מהמפתחות המרכזיים להצלחתם. בכל היומנים ששרדו מאז אין ולו עדות אחת למריבה או מחלוקת ביניהם – דבר שכלל אינו מובן מאליו בהתחשב באתגרים, בסכנות ובקושי העצום שחוו השניים במסע שנמשך כמעט שנתיים וחצי. בסופו, לואיס, קלארק והמשלחת למערב נכנסו לפנתיאון האמריקני והעולמי.
כל העורק יומת
לפני 216 שנים, ב־14 במאי 1804, בשעה ארבע אחר הצהריים, בתום הכנות מרובות ואימונים מפרכים שנמשכו כשנה, יצאו לואיס וקלארק לדרכם בראש משלחת שמנתה ארבעים איש. את המסע הם החלו מסנט־לואיס שבמיזורי. העיר שוכנת מדרום לשפך נהר המיזורי, המתמזג עם המיסיסיפי: משם זורם הנהר המאוחד דרומה, לניו־אורלינס ולמפרץ מקסיקו. מסע במעלה המיסיסיפי יוביל צפונה, לעבר מיניאפוליס ואגמי מינסוטה; נתיב המיזורי, מנגד, מטפס לצפון־מערב, והמשלחת פנתה אליו והחלה לחתור במעלה הנהר. תקוותם של ההרפקתנים הייתה שהמיזורי או אחד מיובליו ייקח אותם הרחק מערבה, ויתגלה כנתיב מים יעיל לכיוון האוקיינוס השקט.
סירת נהרות חזקה באורך עשרים מטרים הובילה את הצי הקטן. מאחוריה שייטו עוד שתי סירות ברזל שהוכנו במיוחד למסע, ונבנו כך שהמלחים יוכלו לפרקן לחלקים ולשאת אותן במסע רגלי. הציוד שלואיס וקלארק לקחו עמם היה רב: כלי נשק חמים וקרים, טון בשר מיובש, 400 ליטר ויסקי, מזון משומר, תרופות הכרחיות ומתנות לשבטים האינדיאנים שיפגשו בדרך.
11 שבועות חלפו בטרם פגשה המשלחת את האינדיאנים הראשונים שלה. בחודש יולי, אחרי שהתקדמו כאלף קילומטרים במעלה הנהר, נכנסו חברי המשלחת לאזור נברסקה של היום. היה זה שטח המחיה של הסו – שם משותף לכמה שבטים שחיו באזורי הערבות של צפון אמריקה. מול אחד מהם, שבט הלקוטה, כמעט התפתח קרב, שכן האינדיאנים לא ראו בעין יפה את הסגת גבולם בידי האנשים הלבנים שהופיעו ממורד הנהר. כאן, לראשונה אך לא בפעם האחרונה, באו לידי ביטוי יתרונות אופיו הנוח של לואיס וכישוריו הדיפלומטיים. הוא נשא ונתן עם ראשי השבט, העניק להם מתנות, וכך במקום להילחם ישבו שני הצדדים ועישנו את מקטרת השלום. ביומנו ציין לואיס כי במקרה של התנגשות אלימה בין הקבוצות, לא היה למשלחת שום סיכוי; ארבעים איש, עזי נפש ומאומנים ככל שיהיו, לא היו יכולים להתמודד מול מאות ואלפי לוחמים מקומיים.
באחת מגיחותיהם לסחר חליפין עם האינדיאנים, הופתעו לואיס וקלארק לפגוש סוחר פרוות צרפתי. הם רכשו אחת מנשותיו, אינדיאנית בת 16 שנחטפה בילדותה מכפר של שבט השושונה. מנהיגי המשלחת האמינו שנוכחותה תסייע להם בהתקדמות מערבה, בעיקר כשיגיעו לאזור הולדתה, וצדקו מעבר למשוער
המשלחת המשיכה לנוע במעלה המיזורי. בין 18 ל־20 באוגוסט נרשמו שני אירועים חריגים, שהפעם לא היו קשורים לעימותים עם כוחות חיצוניים. אחד מחברי המשלחת, מוזס ריד, ניסה לשוב לבדו מזרחה, הביתה. לואיס וקלארק הבינו שאת המרד הקטן שעלול להתפתח יש לגדוע באיבו, והורו לקבוצה מתוך המשלחת לאתר את העריק ולהשיבו, חי או מת. ריד נתפס, ונגזר עליו עונש מלקות: לואיס וקלארק התעקשו שכל אנשיהם יעמדו בשתי שורות וילקו את ריד בזה אחר זה כשהוא רץ הלוך וחזור ביניהם ארבע פעמים. העונש האלים עשה את שלו: איש לא ערק מהמשלחת מאז ועד ששבה לסנט־לואיס.
הטלטלה השנייה שהתחוללה ביומיים ההם הייתה מותו של אחד מחברי המשלחת, צ'רלס פלויד, כתוצאה מסיבוך של מחלת מעיים. פלויד נקבר על גבעה קטנה באיווה של ימינו, ונרשם כקורבן הראשון של המסע – וגם האחרון. ההישג המרשים הזה, בהתחשב בתנאי המשימה, נזקף גם הוא לזכות הניהול המשותף והחכם של לואיס וקלארק.
בספטמבר 1804 נכנסו חברי המשלחת לאזור דקוטה הדרומית של היום. באוקטובר הם הגיעו לדקוטה הצפונית, שטח המחיה של שבט המאנדן. בתחילת נובמבר, כשהטמפרטורות החלו לצנוח והנהר עמד לקפוא, הם עצרו את המסע והקימו מצודת עץ כדי להתבצר בתוכה בחודשי החורף.
באחת מגיחותיהם אל השלג לצורך סחר חליפין עם האינדיאנים, הופתעו לואיס וקלארק לפגוש באחד הכפרים סוחר פרוות צרפתי, טוסן שרבונו. הם מיהרו לשכור את שירותיו לצורכי תרגום וסיוע במסחר עם המקומיים, וגם רכשו את אחת מנשותיו, אינדיאנית בת 16 בשם סקאג'וויה, שהייתה אז בהיריון מתקדם. בילדותה נחטפה סקאג'וויה מכפר של שבט השושונה, הרחק במערב. לואיס וקלארק האמינו שנוכחותה תסייע להם בהתקדמות מערבה, בעיקר כשיגיעו לאזור שבו נולדה, וצדקו מעבר למשוער.
ב־11 בפברואר 1805, בערבות דקוטה הקפואות בלב החורף, ילדה סקאג'וויה את בנה, ז'אן בטיסט שרבונו. המשלחת המתינה עד שהרך הנולד יגדל קצת ועד שהשלג יימס, ובאפריל החליטו ראשיה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, לעבר האוקיינוס השקט. עשרה מהחברים נשלחו בשלב זה בחזרה מזרחה, כדי להביא לנשיא ג'פרסון עדויות ממסעם עד כה.
והעדויות היו מרהיבות, תיאורים העולים על כל דמיון: למעלה מ־300 מיני חיות וצמחים שהאמריקני הלבן במזרח היבשת מעולם לא ראה, נהרות שוצפים וגועשים, ערבות נרחבות שעדרי באפלו רועים בהן מאופק עד אופק, וגם יצור חדש ומפחיד – דוב גריזלי. המפגש ההיסטורי התרחש בשעה שלואיס סייר סמוך לנהר. לפתע שמע נהמה עמוקה מאחוריו, וכשהפנה את ראשו ראה את החיה המפחידה ביותר שנתקל בה מעודו. מכיוון שלא היה בסמוך עץ שניתן לטפס עליו, רץ לואיס במהירות עד שהגיע לנהר ונכנס אליו. למזלו התברר שהגריזלי – בעל חיים ענקי ש"כף היד" שלו גדולה פי שלושה מזו של אדם – נמנע מלדרוך בתוך המים.
כמו סרט הוליוודי
במהלך מאי ויוני 1805, כשנה לאחר תחילת המסע, נכנסו חברי המשלחת למונטנה וחתרו עוד במעלה הנהר. ב־13 ביוני עמדו נפעמים מול מראה נשגב: המפלים הגדולים של המיזורי. היום תחנה הידרואלקטרית גדולה רותמת את כוחם של המפלים לתועלת האדם ומעיבה על יופיים, אבל אז הם היו נוף בראשית מלא הוד. לואיס וקלארק הבינו: כאן מתפוגג חלומו של הנשיא ג'פרסון למצוא נתיב מים שיוביל לקרבת האוקיינוס השקט. שום סירה או ספינה לא תוכל לדלג מעל המפלים האדירים.
אבל המסע לא תם. חברי המשלחת התחילו להקיף את המפלים במסלול רגלי, נושאים על כתפיהם את הציוד ובו שתי הסירות המתפרקות. לאחר צעדה איטית ומפרכת של כ־25 קילומטרים, שארכה עשרה ימים, הם הגיעו להמשך המיזורי. החברים הרכיבו את הסירות, אך לאחר שיט קצר הם גילו – כמה עשרות קילומטרים ממערב למקום שבו שוכנת היום העיר הלנה, בירת מונטנה – את ראשיתו של נהר המיזורי. שלושה נחלים, שלימים נקראו ג'פרסון, מדיסון וגליטן, נפגשו בנקודה הזו ויצרו יחד את הנהר. מקורם של הנחלים היה ברור – בעורפם נישאו הרי הרוקי, פסגותיהם לבנות משלג. הנחלים האלה, הבינו לואיס וקלארק, לא יקרבו אותם לאוקיינוס. פרק השיט הגיע לקיצו.
המשלחת המשיכה את דרכה ברגל, במאמץ להגיע לאוקיינוס השקט ולקבע את שליטת ארה"ב באזור הבלתי חקור, ממערב לטריטוריית לואיזיאנה הגדולה. כעת עמד מולה האתגר הקשה של חציית הרי הרוקי – ללא מפות וללא אמצעי חימום נאותים. לואיס וקלארק לא שיערו מראש את גודל המכשול, אך ידעו שהסיכוי היחיד לצלוח את שרשרת ההרים הגבוהה – שכונתה ביומניהם "המפלצת בעלת מאה הראשים" – הוא בעזרת סוסים, אם יצליחו להשיגם.
מזג האוויר הלך ונעשה קודר, זועף ומושלג. השבועיים הבאים היו המסוכנים והקשים ביותר במסע. המדריך האינדיאני טעה בניווט, והחבורה הגיעה לפסגות הרוקי הקפואות בלי לדעת אם וכיצד תצליח לחצות את הרכס האימתני. הם כמעט גוועו ברעב, ניזונו משורשים שאספו ולאחר מכן מבשרם של כמה מהסוסים
סקאג'וויה, הנערה האינדיאנית, נחלצה לעזרתם. היא סיפרה לשני המפקדים שזהו האזור שבו גדלה, מה שאומר שבקרבת מקום שוכנים אנשי שבט השושונה – שהיו ידועים בסוסיהם החזקים. אחרי כעשרה ימי חיפושים מצאה המשלחת את השבט, וגם הפעם המקומיים האינדיאנים לא ממש נלהבו מפלישת הלבנים, והתכוננו לקרב. רגע לפני שיישפך דם, זיהתה סקאג'וויה את מנהיג הלוחמים האינדיאנים: התברר שזהו אחיה, שאותו לא ראתה מאז נחטפה. כמו בסרט הוליוודי השניים התחבקו, וברית שלום נחתמה בין הצדדים. המשלחת החליפה את הסירות המתפרקות בכמה עשרות סוסים איתנים ובריאים, ובעזרת מדריך מבני השושונה התחילה להעפיל במעלה הרי הרוקי.
החודש היה ספטמבר, ומזג האוויר הלך ונעשה קודר, זועף ומושלג. השבועיים הבאים היו המסוכנים והקשים ביותר במסע. המדריך האינדיאני טעה בניווט, והחבורה הגיעה לפסגות הקפואות של הרוקי בלי לדעת אם וכיצד תצליח לחצות את הרכס האימתני. הם כמעט גוועו ברעב, ניזונו משורשים שאספו ולאחר מכן מבשרם של כמה מהסוסים. רק לקראת תחילת אוקטובר הצליחו להגיח משרשרת ההרים, ולרדת בצידה המערבי. שם, כשהם תשושים וחסרי יכולת להתגונן, הם נתקלו בשבט האינדיאני נז פרס. לו רצו היו האינדיאנים מחסלים אותם בקלות, אלא שהם התגלו כמכניסי אורחים, וטיפלו בחברי המשלחת במסירות. לואיס, קלארק ומלוויהם התאוששו ונחו, לפני שיצאו לחלק האחרון של המסע מערבה.
אנשי הנז פרס לימדו את האורחים כיצד לבנות קאנו מתאים לשיט בנהר הקולומביה, שאמור להוביל אותם לאוקיינוס השקט. הם גדעו עצים עבים, ואז גירדו מהגזע את תוכנו עד שנוצר מקום מספיק לשלושה אנשים. ב־7 באוקטובר 1805, לראשונה מאז תחילת מסעם, מצאו עצמם חברי המשלחת חותרים בכיוון הזרם, במורדו של נהר. המלאכה הייתה קלה יותר, אך הנהרות בצד הזה של הרי הרוקי התגלו כמהירים וסוחפים מאוד: בקלות רבה הם היו יכולים להטביע את המנסה לשוט בהם. צמד מנהיגי המשלחת הצליחו בכל זאת לנווט בשלום במים הגועשים, ובתום חודש בדיוק, ב־7 בנובמבר, כתב לואיס ביומנו את המילים שייחל להן מאז שקיבל את המשימה מהנשיא: "האוקיינוס באופק! הו, העונג!"
לאחר שבוע של מנוחה, ערכו לואיס וקלארק הצבעה בקרב החברים לגבי מיקומה המדויק של מצודת העץ שתשמש מחסה לחורף. היה זה מאורע היסטורי: לראשונה בתולדות האומה האמריקנית השתתפו בהצבעה הדמוקרטית אישה ועבד שחור
נהר הקולומביה נשפך אל האוקיינוס השקט מעבר לעיר פורטלנד של היום, בגבול שבין המדינות וושינגטון ואורגון. כשראה את האוקיינוס, עדיין היה לואיס במרחק של כ־35 קילומטרים ממנו, ובגלל סופת חורף קשה המסע שוב התעכב. רק כעבור שבוע, ב־15 בנובמבר, הגיעו אל החוף הנכסף.
כדי להתחיל לשוב הביתה, לסנט־לואיס, הייתה המשלחת צריכה להמתין עד בוא האביב. לאחר שבוע של מנוחה, ציד והתאוששות, ערכו לואיס וקלארק הצבעה בקרב החברים לגבי מיקומה המדויק של מצודת העץ שתשמש מחסה לחורף. תוצאות ההצבעה לא נשאו עמן דרמה מיוחדת – הם הקימו את פורט־קלאטסופ ביער סמוך, ליד יובל הקרוי היום "נהר לואיס וקלארק" – ובכל זאת היה זה מאורע היסטורי. לראשונה בתולדות האומה האמריקנית השתתפו בהצבעה הדמוקרטית אישה ועבד שחור: סקאג'וויה, הנערה האינדיאנית, ויורק, עבדו של קלארק.
ב־23 במארס 1806, אחרי ארבעה חודשים ארוכים וקשים, הראה גנרל חורף סימני היחלשות, והמשלחת יצאה מזרחה. ההרים, שעשויים לדברי הקלישאה להיראות גבוהים יותר בדרך חזרה, היו בעיני לואיס וקלארק מוכרים יותר, נמוכים יותר, מאיימים פחות. המסע לסנט־לואיס נמשך חצי שנה בלבד. על הרי הרוקי התפצלה המשלחת לשתי קבוצות: האחת, בראשות לואיס, נצמדה לנתיב שעשו בהלוך, המשיכה במעלה ההרים ובמורד המיזורי; השנייה, בראשותו של קלארק, פנתה דרומה וגילתה את נהר הילוסטון.
הקבוצה של לואיס חוותה כמה אירועים ראויים לציון. שני אינדיאנים משבט בלק פיט ניסו לגנוב סוסים ממחנה המשלחת, ונורו למוות בידי השומרים; היה זה העימות האלים היחיד לאורך המשימה כולה. במקרה אחר, אחד החברים ירה בטעות בלואיס, אחרי שחשב אותו לחיה. המפקד נפצע ברגלו, ועד סיום המסע לא הצליח לשוב לכתוב את יומניו המפורטים.
המשלחת התאחדה חודש אחרי שהתפצלה, וכעת אצה לה הדרך הביתה: הסירות הקלות שייטו במהירות במורד הזרם, וב־23 בספטמבר הגיעו לואיס, קלארק ואנשיהם לנמל סנט־לואיס, שם התקבלו בכבוד רב ובטקס ממלכתי מטעם ממשלת ארצות הברית. המסע בן 13 אלף הקילומטרים, שנמשך שנתיים, ארבעה חודשים ועשרה ימים, הגיע לסיומו.
מוות בהחמצה
חברי המשלחת זכו להוקרה ולמענקים מכובדים – כל אחד מהם קיבל מן הממשלה 1,200 דונם של קרקעות. רק יורק, העבד השחור של קלארק, נותר במעמד של עבד, ושוחרר אחרי עשור. לואיס וקלארק קיבלו 6,000 דונם כל אחד. הראשון אף מונה למושל טריטוריית לואיזיאנה, והאחרון – למפקד הצבאי של האזור. ב־1830 הוביל קלארק משלחת מחקר נוספת, ובהמשך מונה למושל מיזורי ולממונה על הקשר בין ארה"ב ובין הילידים. הוא מת בשנת 1838, בגיל 68, כשסביבו משפחה גדולה ומאושרת.
מריוות'ר לואיס, לעומתו, נקלע לאחר המסע לדיכאון עמוק, שההיסטוריונים חלוקים באשר לסיבותיו. יש הסבורים שלואיס ראה במסע כישלון, משום שלא נמצא נתיב השיט המבוקש. אחרים טוענים שתלונות רבות בקשר לתפקודו כמושל לואיזיאנה גרמו לו לתהליך של שקיעה נפשית. ההיסטוריה חלוקה גם לגבי נסיבות מותו, בגיל 35 בלבד. גופתו נמצאה בבקתה נידחת בטנסי, בשעות הבוקר המוקדמות של 11 באוקטובר 1809. על פי הגרסה הרווחת הוא התאבד, אך גרסה עקשנית שמובילים בני משפחתו וצאצאיו עד היום קובעת שהייתה זו התנקשות.
כך או כך, ההיסטוריה של ארה"ב זוכרת את לואיס כאיש יוצא דופן, שיחד עם שותפו חצה לראשונה את יבשת אמריקה עד לקצה המערבי. בזכות מסעם נפתחה למדינה הצעירה הדרך אל האזורים הנידחים של המערב האמריקני הפראי והלא מוכר, והשניים נותרו עד היום סמל לעוז רוח ודמיון, להרפתקנות חסרת פחד, לשותפות וחברות אמיצה וליכולות מנהיגות. בצפון־מערב ארה"ב מוקדשים להם אינספור פסלים ואנדרטאות, מחוזות ומוסדות לימוד. סדרת טלוויזיה משנות התשעים, שתיארה את הרפתקאותיו החדשות של סופרמן – הלוא הוא קלארק קנט, חברה של לויס ליין – נקראה בקריצה על שמם: לויס וקלארק. סופרמנים הם לא היו, אבל גיבורים בשר ודם בהחלט כן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
