שומרת הסף: יו"ר הרשות השנייה מדברת

טלי מורנו הייתה הסנונית הראשונה. "לכל המתעניינים: פוטרתי הערב מחדשות 13", כתבה בחשבון הטוויטר שלה. "מי שמחפש עיתונאית יד שנייה עם ותק של שני עשורים במקצוע והתמחות בהגשה, מוזמן לפנות אליי". מעסיקיה לשעבר ניסו לטעון שמורנו העדיפה להתפטר מאשר לקבל משבצות שידור לא נחשקות במיוחד, אך בתוך ימים אחדים זומנו לשימוע עוד כמה מעיתונאי חדשות 13 הבכירים והוותיקים, ובהם הכתב הפרלמנטרי עקיבא נוביק, הכתב המדיני ברק רביד, החזאי הוותיק דני רופ ואחרים. כמה מהם מיהרו לפרסם וריאציות משלהם על ציוץ הפיטורין של מורנו, כדי לבשר לעולם על פרדתם מהערוץ.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פגיעה לבבית וירידה בשמיעה: הסיבוכים של מחלימי קורונה
– "מטעה את הצרכנים": בקשה לתביעה ייצוגית נגד בר המים "נעם 1"
– עלייה במספר החולים קשה: שינוי הקריטריונים אינו הגורם

את יוליה שמאלוב־ברקוביץ', היו"ר של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, זה בהחלט לא הפתיע. לדבריה היא צפתה כבר לפני שנתיים את גל הפיטורין, וכשניסתה לנתב את הערוצים המסחריים לכיוון אחר, בטוח ויציב יותר, שילמה על כך בכיסאה. "עכשיו שוק התקשורת נמצא בקריסה", היא קובעת. "אם לא יטופלו הדברים האלה, לא יהיה כאן בכלל שוק תקשורת. נחזור לשנות התשעים, כשהיה ערוץ מסחרי אחד ובזה נגמר הסיפור. התנגדתי למיזוג רשת וערוץ 10, כי רציתי להציל את שניהם. ובכל זאת, ציירו אותי כמי שרוצה לפגוע בהם, אמרו שביבי הורה לי לסגור את ערוץ 10. למה? מאיפה זה הגיע?"

נושא מיזוג הערוצים עלה על הפרק בקיץ 2018. ערוץ 10 נקלע אז לקשיים, וחבל ההצלה שהוצע היה מיזוג עם רשת 13. בשל התנגדותה הנחרצת למהלך ספגה שמאלוב־ברקוביץ' האשמות בדבר מניעים נסתרים, ואפילו איומים. "הגעתי הביתה יום אחד וראיתי מעל הראש שלי רחפן שמתקרב אליי לרכב ומצלם. אנשים אמרו לי 'יפרקו אותך'. היה עיתונאי בכיר שכתב 'אל תאמינו ליוליה שמאלוב־ברקוביץ', היא שקרנית, אני מכיר אותה שנים'. הוא דיבר איתי פעם אחת בחיים שלי. אין אח ורע למה שקרה לי. פשוט עשו בי לינץ', גידפו אותי, המציאו עליי דברים. שכנעו את המנכ"ל היוצא של משרד התקשורת לכתוב עליי דו"ח פיקטיבי, רק כדי להוציא אותי מהמשחק. לא היה דבר כזה, שמזיזים רגולטור כי עמדתו לא מתאימה למישהו. באתי אז לממונה על ההגבלים העסקיים ואמרתי לה שאם כשלי השוק לא יטופלו, לא יהיה מי להציל, עם מיזוג או בלי".

לשמאלוב־ברקוביץ' הייתה הצעה משלה למנוע את הקריסה: להפוך את ערוץ 10 לערוץ חדשות בלבד. "הצגנו להם תוכנית כלכלית ואמרנו: תראו, בהשקעה של סכום איקס אתם יכולים להפעיל ערוץ חדשות. נראה איך אנחנו מוותרים לכם במסגרת החוק על הכול חוץ מחדשות. אם צריך חקיקה – נשנה חקיקה. אל תעשו לי תוכניות כמו הישרדות, אלא רק חדשות. תהיו פוקס או סי־אן־אן ישראלי. אני מציעה לכם מכרה של זהב. אנשים יֵדעו שאתם ערוץ חדשות וירוצו אליכם".

ערוץ 20 משדר כמעט רק אקטואליה, ולא ממש מושך אליו צופים.
"את רואה את החדשות של ערוץ 20? ערוץ שלא יבין שהוא חייב להיות מאוזן ולהציג מגוון דעות לא יוכל להרוויח. איזון זה גם מודל כלכלי. עשינו סקר לפני כשנתיים, וראינו שאמון הציבור בתקשורת נמוך מהאמון בחברי הכנסת. איך מחזירים את אמון הציבור? כשמראים לו שהתקשורת הוגנת, מאוזנת ומגוונת. באחד הכנסים שהשתתפתי בהם רציתי לדבר בנפרד על כתבים ועל פרשנים, ולא מצאתי כתבים; כולם פרשנים, כל אחד יש לו מה להגיד. אבל הציבור רוצה דיווח. דווח לי את האמת ואני אחליט מה אני עושה עם זה".

טענו שהתנגדותך למיזוג נגועה בשיקולים זרים, ושקבעת את עמדתך בלי לבדוק את הדברים לעומק.
"הידע שלי בתקשורת עמוק. אני לא חושבת שיש אנשים שמכירים את התקשורת הישראלית כמו שאני מכירה. התחלתי בתור מזכירה של מנכ"ל עיתון קטן מאוד בירושלים, אחר כך המשכתי כאשת מכירות, כמנהלת מסחרית, כעורכת ראשית וכמנכ"לית. הייתי מחוקקת והפכתי לרגולטורית. הראייה שלי את שוק התקשורת היא לא של אדם שמגיע רק מכיוון אחד. בקדנציה שלי בוועדת הכלכלה הייתי בין האנשים הפעילים ביותר בתחום התקשורת".

"הגעתי הביתה וראיתי מעל הראש שלי רחפן שמתקרב אליי לרכב ומצלם. אנשים אמרו לי 'יפרקו אותך'. פשוט עשו בי לינץ', גידפו אותי, המציאו עליי דברים. שכנעו את המנכ"ל היוצא של משרד התקשורת לכתוב עליי דו"ח פיקטיבי, רק כדי להוציא אותי מהמשחק. לא היה דבר כזה, שמזיזים רגולטור כי עמדתו לא מתאימה למישהו"

בערוץ 10, מכל מקום, סירבו לקבל את ההצעה שלה. הם העדיפו להתמזג עם רשת, וחברת חדשות 10 הפכה למפיקת החדשות של הערוץ המאוחד, תחת המותג "חדשות 13". "על כל מה שהצעתי שמו פלומבה של 'שיקולים זרים'", אומרת שמאלוב־ברקוביץ'. "אמרתי להם: בעוד שנה תבואו אליי ותגידו שאתם בחדלות פירעון. וזה בדיוק מה שקרה. ומה רוצים עכשיו עובדי חדשות 13? להפוך לערוץ חדשות. יו"ר ועד העובדים בא וביקש שנאפשר להם את זה. אמרתי להם שהיום, כשיש שני ערוצים מסחריים, זה כבר לא רלוונטי. מה יישאר לי חוץ מחדשות, רק חצי ערוץ בידור? לא יהיה בידור במדינת ישראל? אמרתי: מצטערת, מאוחר מדי, הרכבת יצאה. ברגע שאמרתי שזה לא אקטואלי, שוב נפתחה מלחמה נגדי".

לעוף על 750 מיליון

כשהיא לא צריכה למזג או להפריד ערוצים, אמונה שמאלוב־ברקוביץ' על הפעילות השוטפת של הטלוויזיה והרדיו המסחריים. מועצת הרשות השנייה בראשותה מתווה קווי פעולה, מפקחת באופן שוטף על השידורים, ממנה נציגים לדירקטוריונים של חברות החדשות ועוד. המועצה משמשת גם כוועדת מכרזים ברדיו, ודנה בבקשות לרישיון לשידורי טלוויזיה.

תפקיד נוסף שלה, שמדי פעם מביא אותה לכותרות, הוא להחליט אם לפסול פרסומות מסוימות. נימוקי הפסילה הם בדרך כלל שימוש במיניות ובאלימות או פגיעה ברגשותיו של ציבור; מהעבר האחר נשמעות טענות על צנזורה מוגזמת ופגיעה בחופש הביטוי. "יש כללים, מה מותר לעשות ומה לא", אומרת שמאלוב־ברקוביץ'. "ההחלטה על שינוי פרסומת או הורדה שלה לא פשוטה. למשל, אם אני מקבלת פרסומת של רשת קסטרו, ויש שם קטע שבו בחורה מכניסה מישהי אחרת לתא מטען (פרסומת כזו נפסלה לשידור לפני כשנתיים, בנימוק שהיא "מציגה אלימות מוגזמת, שעלולה לפגוע ברגשות הציבור ולהשפיע לרעה על בני נוער" – רמ"ב). אנחנו נמצאים בעידן שבו חופש הביטוי וחופש העיסוק הם זכות חוקתית כביכול, זה לא תלוי בגחמה שלי או של מועצת הרשות השנייה, ובכל זאת זה עניין של טעם. מה שנראה לך 'פריצות', ייראה לאדם אחר כלא פרוץ". מכל מקום, היא מודה, הכוח שבידיה הולך ונשחק: "היום אני יכולה להוריד פרסומת מערוץ קשת, ודקה אחרי זה היא עולה באתר שלהם, מאקו".

אם עמותה שמרנית תרצה להעלות פרסומת נגד משפחות להט"ביות, תאשרו אותה לשידור?
"זה לא יעבור".

וזוגיות של שני גברים כן עוברת?
"עלתה פעם שאלה כזו, אחרי שהרשות השנייה הורידה פרסומת של היישוב היהודי בחברון. לפני כן, אגב, הורדנו משהו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, וזה רק מראה שהרשות מסתכלת על הדברים באופן מקצועי ואובייקטיבי, בלי פניות פוליטיות. אני באה מהמחנה הלאומי אבל זה לא אומר שאני מורידה כל מה ששמאל. בכל אופן, שאלו אותי למה את חברון הורדתי, ופרסומת להט"בית לא. והתשובה היא שאחד המבחנים שאנחנו משתמשים בהם הוא הקונצנזוס – אם יש מחלוקת גדולה סביב מה שמופיע בפרסומת, נשתדל לפנות למפרסם ולהגיד לו 'תתקן, תשנה'".

להט"ב זה קונצנזוס בחברה הישראלית?
"אולי נישואי להט"בים הם יותר בעייתיים מהבחינה הזו. מה שלא בקונצנזוס, ויכול לעורר זעם של ציבורים גדולים, אנחנו נשתדל לא לאשר בצורה הזו. בכל מקרה, יש הליך. אנחנו לא 'מורידים' פרסומת אלא מבקשים לתקן. אפשר לערער למנכ"ל הרשות השנייה, אפשר לערער לוועדה של מועצת הרשות, יש כמה ערכאות כדי להחליט אם הפרסומת צריכה לרדת או לא. אבל בסוף יש רשות שאפשר לפנות אליה כדי להתלונן, וזה גוף שבאמת מתייחס לפניות הציבור".

גם התבטאויות מעוררות מחלוקת מצד אנשי תקשורת מובאות לשיפוטה של הרשות השנייה. כך היה למשל כאשר רינה מצליח אמרה ש"בניכוי החרדים ובתי האבות, לא הייתה כמעט קורונה". "קיבלנו על כך 2,500 תלונות, ולא רק מחרדים, גם מחילונים", מספרת שמאלוב־ברקוביץ'. 800 תלונות הגיעו בעקבות משפט מקומם אחר שהשמיעה מצליח – "תומכי נתניהו אומרים 'גם אם הוא יאנוס את הבת שלי, נצביע לו'". בעקבות זאת הוחלט בחברת החדשות להשעות אותה לשבוע. "בשביל מגישה כמוה, זה כרטיס צהוב חמור, צעד חריג מאוד. את לא רואה כמעט השעיות, ולרשות השנייה אין סמכות לדרוש דבר כזה. רבים בציבור לא היו מרוצים מכך שהשעו את מצליח רק לשבוע, אבל היו גם הרבה שכעסו על עצם ההשעיה. אני מרגישה שכל אחד מאיתנו נמצא בתוך הקהילה שלו והעדה שלו והדעה שלו, שאתה פשוט חושב שאין אפשרות אחרת".

את ההקצנה בשיח של אנשי התקשורת היא מייחסת לתופעה רחבה יותר. "אני לא מבינה את ההתגוששויות בין עיתונאים בטוויטר. פעם עיתונאי היה מכבד את עמיתיו, ולא משנה מאיזה מחנה. אולי אני מיושנת, אבל אני רוצה להבין למה עיתונאי שקיבל תווית של טאלנט במערכת שהוא עובד בה יכול לצאת ולהגיד בטוויטר מה שבא לו. היום גם משדרים כתבות על מישהו שכתב משהו בטוויטר. למה? צריך להבדיל בין תקשורת מוסדית למדיה חברתית, ולהחזיר את הכבוד למקצוע העיתונות. החומות האלה נפלו בגלל כל החשיפה הזו של העיתונאים, והקשר הבלתי אמצעי שיש לך איתם דרך הרשתות. אני מסתכלת לעיתים על המסך ורואה שלושה אנשים יושבים ומסמסים. איך עושים דבר כזה באמצע השידור? זה חוסר כבוד כלפי הצופים, וזה בדיוק מה שגורם לזילות המקצוע".

גם על ועדת המדרוג, זו שמפרסמת מדי בוקר את הרייטינג של שידורי אמש בערוצים המסחריים, יש לשמאלוב־ברקוביץ' ביקורת נוקבת. "זה לא מתאים למאה ה־21. לא יכול להיות שהיום, כשיש סמארטפונים והוט ויס ופלטפורמות חכמות שיודעות במה את צופה, צריך עדיין מכשיר 'פיפל מיטר' כדי למדוד רייטינג". השיטה עצמה, היא אומרת, אינה מייצגת את שיעורי הצפייה האמיתיים בתוכניות השונות. "אומרים שיחסית לגודל של מדינת ישראל, 700 משפחות שמחזיקות פיפל מיטר זה הרבה; בארה"ב מודדים באמצעות 5,000 משפחות, כשהאוכלוסייה היא של מאות מיליונים. אבל למה זה לא נכון? כי ישראל היא מדינה הטרוגנית. יש המון מגזרים, ואת לא יכולה למדוד צפייה אצל האוכלוסייה הערבית דרך מאה משפחות ערביות. לצורך סקר פוליטי היית מסתפקת במאה משפחות?

"אנחנו לא סותמים פיות לאף אחד. פעם מישהו שאל אותי 'למה את לא יוצאת להגנתם של עיתונאים שראש הממשלה קרא להחרים?'. עניתי לו: 'האם פעם יצאתי להגנת ראש הממשלה כשאתם אמרתם עליו את מה שאמרתם?'. כרגולטור ציבורי אני לא יכולה להגיד למישהו 'אל תדבר על ראש הממשלה'. אין דבר כזה"

"אי אפשר למדוד פה מדרוג בפחות מ־2,000 איש. אז טוענים שזה עולה המון כסף, ואני אומרת – למה צריך כזאת טכנולוגיה? אם בהוט את צופה עכשיו בערוץ מסוים, הוט לא יודעים את זה? אני לא מקבלת את הטענה של 'כך מודדים בכל העולם'".

מלבד ערוצי הטלוויזיה, שמאלוב־ברקוביץ' אחראית במסגרת תפקידה גם על תחנות הרדיו האזוריות. "הרדיו הוא משהו שלא הכרתי, זה היה חדש בשבילי והתאהבתי", היא מודה. "כשהגעתי לתפקיד יו"ר הרשות השנייה, הבנתי שהרדיו האזורי הציל את התקשורת בישראל. הוא הביטוי שהמדינה ייחלה לו שנים. פתאום את מקבלת בכל מקום תחנת רדיו שקרובה לליבם של המאזינים, עם יד על הדופק – לא של העורך או הכתב, אלא של הציבור. בזכות תחנות הרדיו האזוריות יש פלורליזם ואפשרות לדבר לפריפריה. הן ממש מבטאות את התמהיל של החברה הישראלית".

בהקשר הזה היא אומרת כי גופי השידור הציבוריים חוטאים למטרתם. "אני רוצה בתאגיד יותר תוכן, יותר כור היתוך. יש לי דרישה מטלוויזיה מסחרית להיות מאוזנת, אז על אחת כמה וכמה מטלוויזיה ציבורית".

מה חשבת על החלטת התאגיד להוריד את תוכנית הטלוויזיה של קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל, המגישים שנחשבו כסמן הימני?
"באופן כללי אני סבורה שלתאגיד שידור ציבורי יש תפקיד ייחודי כלפי אזרחי המדינה. הוא לא אמור לרדוף אחר הרייטינג, ועליו לרכוש את אמון הציבור יותר מכלי התקשורת המסחריים. לכן התנהלות תאגיד השידור הציבורי צריכה להיות ללא משוא פנים. יחד עם זאת אני לא מעורה בניהול הפנימי, ולכן אינני מכירה את הנסיבות הספציפיות של המקרה, אלא רק דרך הדיווחים בתקשורת. כולי תקווה שאלו לא פיטורים פוליטיים".

להקמת התאגיד במתכונתו הנוכחית היא התנגדה מהרגע הראשון. "אמרתי שזו טעות, להקים גוף כזה בתקציב של 750 מיליון שקל. בישראל את לא צריכה לעשות טלוויזיה בחצי מיליארד שקל, כי אין לך מספר צופים שיצדיק את זה. הייתי מעדיפה שיהיו הרבה ערוצים שיעבדו על מתח רווחים קטן יותר, וייצרו תוכן איכותי.

"אני גם לא מבינה למה מאפשרים לתאגיד למכור פרסום; הרי כל שקל שהולך אליו יורד מהטלוויזיה המסחרית. לא ברור גם למה בגלי צה"ל מוכרים פרסומות. אם אתה ממומן בכספי משרד הביטחון, עזוב בבקשה את הצד המסחרי. רוצים להיות ציבוריים, תהיו ציבוריים".

מה דעתך על בקשת הרמטכ"ל אביב כוכבי משר הביטחון להפריד את גל"צ מהצבא או לסגור אותה?
"אני חושבת שחשוב שתהיה תחנה של צה"ל, ובה צריך להשאיר את אנשי הצבא. אבל כל הקטע המסחרי, ואזרחים עובדי צה"ל – אולי הייתי באמת מפריטה אותו. כך התחנה תוכל לקבל מימון ממשרד הביטחון שיהיה נמוך בהרבה ממה שניתן לה היום, כי לא יהיו שם אזרחים עובדי צה"ל שמקבלים שכר גבוה. כיום זו תחנה יקרה מאוד, שקצת פוגעת במטרתה הראשונית. ברור שיש לי אינטרס להגדיל את הרייטינג של הרדיו האזורי, אבל לא בטוח שהייתי לוקחת את הרדיו מהחיילים. כן הייתי משאירה תחנה ללא פרסום".

הכרישים

היא בת 56, ילידת סמרקנד שבאוזבקיסטן. בגיל 15 עלתה לארץ עם הוריה, רגע לפני סיומו של גל העלייה הראשון מברית המועצות. "גדלתי בבית ציוני מאוד, שהיו מאחלים בו 'לשנה הבאה בירושלים'", היא מספרת. "כשירדנו מהמטוס בישראל, הסתובבתי ולא מצאתי את אבא שלי. נלחצתי, ואז ראיתי אותו מנשק את האדמה".

העלייה ארצה הייתה כרוכה בשבר כלכלי קשה. "בסמרקנד היינו מולטי־מיליונרים. כשהגענו לכאן אבא שלי היה צריך להתחיל הכול מחדש, בגיל 58", היא אומרת ודמעות עולות בעיניה. "שם היה לנו בית של ארבע קומות, ופה אני רואה את האבא הגדול שלי עומד בשוק ומוכר כל מיני פיצ'פקעס מרוסיה. ואני מסתכלת עליו ואומרת: 'אלוהים, תן לי כוח לא לאכזב אותו אף פעם בחיים'. הוא היה אחד האנשים הכי הוגנים שהכרתי, ועם זה אני חיה. בגלל זה שום דבר לא יכול לעצור אותי, אני הולכת ככה ישר ולא מפחדת מכלום".

כיום היא נשואה לחזי, שמאי מקרקעין, ואם לשניים. היא בעלת תואר ראשון במדעי החברה, תואר שני במנהל עסקים ותואר נוסף במשפטים. את דרכה בעולם התקשורת החלה כאמור במקומון ירושלמי והתקדמה מתפקיד לתפקיד, עד שמונתה למנכ"לית העיתון בשפה הרוסית "וסטי". בהמשך הייתה שותפה להקמת ערוץ 9. "עיתון הארץ קרא לי 'האישה עם הדגל', כי היינו הראשונים שהציבו בפינת המסך דגל ישראל במשדרי האקטואליה. רציתי ליצור בידול בין הערוצים ברוסית שכבר היו קיימים אל מול הערוץ הישראלי שאנחנו הקמנו, ולהגיד לצופים 'אתם חיים כאן'".

משם פנתה שמאלוב־ברקוביץ' לקריירה פוליטית, ולקראת בחירות 2009 התמודדה בבחירות המקדימות של מפלגת קדימה. היא זכתה במשבצת המשוריינת לעולה, המקום ה־29 ברשימה לכנסת. המפלגה קיבלה 28 מנדטים, אך כעבור חודשים אחדים, בעקבות התפטרותו של חיים רמון מהכנסת, הפכה שמאלוב־ברקוביץ' לחברת כנסת. פעילותה הפרלמנטרית עסקה לא מעט בסוגיות של תקשורת ורגולציה, ובשנת 2010 התנוסס שמה במקום ה־48 ברשימת האנשים המשפיעים ביותר על התקשורת בישראל, שפרסם מגזין "פירמה".

לקראת בחירות 2013 עזבה שמאלוב־ברקוביץ' את קדימה המתפוררת ועברה לליכוד. "הגעתי לקדימה דרך אריק שרון, וכשנכנסתי לכנסת בעידן של ציפי לבני הרגשתי מרומה", היא מסבירה. "חשבתי שבאתי למפלגת מרכז־ימין, ומצאתי את עצמי בשמאל הקיצוני. לכן הלכתי לליכוד, ועברתי 45 ימים מפרכים של פריימריס".

ההתמודדות הסתיימה באקורדים צורמים. "ההצבעה הייתה ממוחשבת, והמספר שלי ברשימת המועמדים היה 158. בעשר בבוקר מתקשר אליי אחד המצביעים ואומר לי: 'יוליה, את לא במחשב. מגיעים ל־157, ואז זה קופץ ל־159'. צילמתי את המסך, אבל לא ידעתי מה לעשות".

"הרדיו האזורי הציל את התקשורת בישראל. הוא הביטוי שהמדינה ייחלה לו שנים. פתאום יש בכל מקום תחנת רדיו שקרובה ללב המאזינים, עם יד על הדופק – לא של העורך או הכתב, אלא של הציבור. בזכות תחנות הרדיו האזוריות יש פלורליזם ואפשרות לדבר לפריפריה. הן מבטאות את תמהיל החברה הישראלית"

למה לא פוצצת את זה?
"כי לפני כן פוצצתי את קדימה. הייתי בין האנשים שגרמו למפלגה הזו להיעלם, וחששתי שעכשיו לא יאמינו לי – לפני יומיים אמרת שציפי לבני סכנה למדינת ישראל, ועכשיו את באה ואומרת שיש בעיה בליכוד? גם לא רציתי לפגוע בליכוד. פניתי למי שצריך ואמרו לי 'תכף נכניס אותך'. בשתיים בצהריים נפלו המחשבים לכולם, אחר כך הם חזרו, ושוב אני לא נמצאת. בגלל התקלות הוחלט להאריך את הבחירות ביום. רק למחרת, כשהייתי כבר שבר כלי, מנהל האתר בא והראה לי שאני במחשב. לדעתי הוצאתי מהרשימה בכוונה, וגם יש לי חשד מי עשה את זה. אני הרי טיפוס שצריך להרוג אותו עוד כשהוא קטן, וזה כנראה מה שניסו לעשות. כולם שתקו".

ולמה לא יצאת עם הסיפור לתקשורת?
"אמרתי את זה ל־ynet, לוואלה, לעוד אתרים. למחרת גיליתי שבחלק מעמדות ההצבעה הופיע השם שלי, אבל לא במקום הנכון. קיבלתי רק 2,500 קולות, מה שיצר את הרושם שאין לי כוח פוליטי, ושאני לא מביאה אפילו את הקול הרוסי. התקשרתי למישהו מהליכוד, והתחלתי לבכות. אמרתי לו 'חיסלו אותי'".

אחרי הדרמה בליכוד היא ניסתה להגיע לכנסת מכיוון אחר, דרך מפלגת "כלכלה", אך לא הצליחה. היא פנתה ללימודי משפטים במרכז הבינתחומי, והתנתקה מפעילות ציבורית. לקראת סוף השנה השלישית פנה אליה שר התקשורת דאז איוב קרא, והציע לה להתמנות ליו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. שמאלוב־ברקוביץ' השיבה בחיוב, ונכנסה לתפקיד בתקופה סוערת במיוחד בשוק התקשורת הישראלי: תאגיד השידור הציבורי עשה עדיין את צעדיו הראשונים, ובמקביל סיים ערוץ 2 את שידוריו במתכונת הישנה של חלוקה בין שתי זכייניות, והתפצל לשני ערוצים נפרדים – קשת 12 ורשת 13. תקופה קצרה אחר כך כבר היה ברור כי נדרש שינוי דרמטי נוסף בטלוויזיה המסחרית בישראל, שכן ערוץ 10 לא הצליח להיחלץ מקשייו הכספיים, וגם קשת ורשת סבלו מרייטינג נמוך במיוחד.

שמאלוב־ברקוביץ', כאמור, התנגדה לפתרון המוצע של מיזוג ערוץ 10 עם רשת 13, וסברה שיש כשלים עמוקים שמוכרחים לטפל בהם, כדי לאפשר לגופים המשדרים להפוך לרווחיים. "הכשל הראשון הוא בנושא של גוגל ופייסבוק, שלא מוסיפות שום תוצרת מקומית למדינת ישראל ולא מחויבות בכלום, אבל בולעות את שוק הפרסום", היא מסבירה. "נכון שבעקיפין יש להן תרומה לעסקים קטנים, אבל השאלה היא אם זה מצדיק פגיעה אנושה בתקשורת הישראלית. שוק התקשורת כאן לא חופשי, הוא תלוי בקבלת רישיון לשדר ובעמידה בתנאי סף של סוגה עילית, של תוכניות מקומיות וחדשות. אז אם אני כמדינה אומרת לערוצים 'אתם חייבים להשקיע כך וכך', אני גם צריכה להגן עליהם. לכן הצעתי להם – בואו נהפוך את המשבר להזדמנות. נקים קרן של 200־300 מיליון שקל ליצירת תכנים מסוגה עילית בערוצים המסחריים. תשב מועצת מומחים ותאמר 'זה דוקומנטרי? אחלה, ניתן לו כסף'".

הכשל השני, היא אומרת, קשור בעמלות שגובים משרדי הפרסום מהגופים המשדרים. "היום את מגיעה ל־28 עד 40 אחוז עמלה. שם קבור הכלב. את רוב ההפסדים של הערוצים את יכולה למצוא בתוך עמלת היתר הזו. הגשתי הצעה לאמץ את החוק הקיים בצרפת, שם מגבילים את העמלה ל־15 אחוז. אם הייתי מצליחה, היינו מצילים את שוק התקשורת".

למה הערוצים מסכימים לעמלות גבוהות כל כך?
"כי חברת פרסום אומרת 'יש לי קמפיין של 100 אלף שקל לאלכוג'ל'. אם תגידי שאת מוכנה לשלם רק 20 אחוז עמלה, היא תגיד לך 'אוקיי – אני אלך לגוגל ופייסבוק'. כלי התקשורת במדינת ישראל הם בני ערובה בידי חברות המדיה, אבל אף אחד מהם לא ירצה להגיד את זה. ידיעות אחרונות, מעריב, תחנות הרדיו, קשת, רשת – כולם מפחדים להגיד שיש שם בעיה. לכן אמרתי: המיזוג ממילא לא יעזור. בעוד שנה תבואו אליי ותגידו שאתם נסגרים. ובכלל, צפיתי שרשת וערוץ 10 לא יוכלו להיות יחד. עכשיו ברשת עושים שביתות והפגנות, ואנשי החדשות מבקשים לפטר דווקא את עובדי רשת, כי לטענתם החדשות חשובות יותר. כשערכתי להם שימוע, ביקשתי ממנכ"ל רשת ומנכ"ל 10 לשבת יחד, והם לא הסכימו. אמרתי – איך אתם רוצים להתמזג? הסברתי לחברי המועצה שאני לא יכולה להגיד 'כן' לערוץ אם אני שואלת מה התוכנית העסקית שלו, ואין לו תוכנית עסקית".

מונית הכסף

במקביל לתקופת המיזוג נבחנה סוגיית הארכת כהונתה של שמאלוב־ברקוביץ', לנוכח דו"ח שהוגדר במשרד התקשורת כ"חמור". "יושבת ראש מועצת הרשות השנייה גיבשה באופן עצמאי את עמדתה על המיזוג עוד טרם קיום הליך סדור הכולל שימוע, וטרם קבלת החומרים מרשת ומערוץ עשר", כך כתב מנכ"ל משרד התקשורת דאז, נתי כהן, לשר התקשורת איוב קרא כפי שדווח בגלובס. לפי הדיווח בדה מרקר, הדו"ח קבע כי שמאלוב־ברקוביץ' עיכבה את תהליך אישור המיזוג למול "מצוקתם של העובדים וחוסר הוודאות של בעלי המניות בערוצים, שהביעו כמה פעמים את חוסר האונים שלהם בהליך המתמשך", וכי "התנהלות זו אינה הולמת בעל תפקיד בכיר בשירות הציבורי שתפקידו לייצג את האינטרס הציבורי הרחב".

בעקבות הדו"ח פורסם כי שמאלוב־ברקוביץ' לא תהיה מועמדת לכהונה נוספת. "זה היה מסמך של עמוד ורבע", היא אומרת לנו. "כבר אמרו שאני הולכת, ושאיוב קרא מביא מישהו במקומי לקבלת החלטה על המיזוג. היום, כשברור לגמרי שכל מה שצפיתי קרם עור וגידים והמיזוג נכשל, מן הראוי שיבוא מי שכתב את הדו"ח ויתנצל".

טענו כלפייך שאת "מתפנקת" ולוקחת מונית כל יום מהרצליה לירושלים, על חשבון הרשות.
"זה המשך של אותו לינץ'. נתחיל מזה שעל פי התקנות, יו"ר הרשות השנייה זה תפקיד של כ־60 שעות בחודש. את יודעת כמה שעות אני עובדת? לפחות משרה מלאה. הרבה מקודמיי בתפקיד העדיפו לעבוד מתל־אביב; אני לעומתם סבורה שמכיוון שזה גוף ממשלתי ציבורי, אני חייבת על פי חוק להיות בירושלים, ולכן 90 אחוז מהפגישות שלי נערכות כאן. זה אומר להגיע מהרצליה כמעט בכל יום, ולעבוד הרבה מעבר להגדרת המשרה שלי. ואז עוד שואלים למה אני נוסעת במוניות? אין לי בכלל רכב משלי. את יודעת כמה פעמים כינסתי ועדות ומועצות מאז שאני כאן? 60 פעמים בשנתיים ושבעה חודשים. לפי חוק אני צריכה לעשות 12 בשנה. זה פינוק?"

בגל מכתבי הפיטורים שנשלחים לאנשי חדשות 13 היא רואה גם נקודת אור: "אני כואבת את כאבם של המפוטרים שאיבדו את פרנסתם, זה קורע את הלב, ומצד שני אני מקווה שאולי המתווה הזה יצליח להציל את פרנסתם של מאות עיתונאים, יוצרים ומפיקים, ושתהיה תחרות בשוק התקשורת. הרשות השנייה ניסתה לעזור לרשת בכל דרך".

ברשתות עלו השערות על הקשר בין לן בלווטניק, אחד מבעלי השליטה בערוץ, לראש הממשלה נתניהו. טענו שהייתה לכך השפעה על זהות המפוטרים.
"אני לא חושבת שהייתה כאן הטיה פוליטית, לפחות כך נראה לי מהצד. אנחנו לא נוהגים להתערב בנושאים מערכתיים, אבל על פניו אין רקע כזה לפיטורין".

"צריך להבדיל בין תקשורת מוסדית למדיה חברתית, ולהחזיר את הכבוד למקצוע העיתונות. החומות האלה נפלו בגלל החשיפה של העיתונאים. אני מסתכלת לעיתים על המסך ורואה שלושה אנשים יושבים ומסמסים. איך עושים דבר כזה? זה חוסר כבוד לצופים, וזה בדיוק מה שגורם לזילות המקצוע"

המלחמה בין נתניהו לתקשורת הישראלית שברה עוד שיא במהלך שנת הבחירות, כשראש הממשלה קרא להחרים את ערוץ 12. הנימוק שלו היה שידור הסדרה "הנערים", שעוסקת ברצח מוחמד אבו־חדיר. מה את, בתור יו"ר הרשות השנייה, חושבת על קריאה כזו?

"נתניהו היה הזרז הגדול לגיוון התקשורתי, אז צריך גם לדעת להגיד לו תודה, כי היום יש הרבה יותר עיתונאים, מקומות עבודה וחופש ביטוי. זה לא שהוא בא ואומר 'אני רוצה תקשורת שתדבר רק על ביבי', הוא באמת רוצה גיוון. אני לא חושבת שיש בעיה לראש הממשלה עם זה שמבקרים אותו עניינית, הבעיה שלו היא שהתקשורת תקפה אותו הרבה מעבר לכך, ועברה את גבול הטעם הטוב. נתניהו ראוי להערצה על כך שבאופן שיטתי הוא מגן על המשפחה שלו. כשאדם מותקף כך אפשר להבין גם את ההתנגדות שלו לתקשורת".

למעשה, ההתקפות האלה מגיעות מצד הגופים שאת ממונה עליהם.
"אנחנו לא סותמים פיות. פעם מישהו שאל אותי 'למה את לא יוצאת להגנת עיתונאים שראש הממשלה קרא להחרים אותם?'. עניתי לו: 'האם פעם יצאתי להגנתו של ראש הממשלה כשאתם אמרתם עליו את מה שאמרתם?'. כגוף רגולטורי ציבורי אני לא יכולה לבוא ולהגיד למישהו 'אל תדבר על ראש הממשלה'. אין דבר כזה".

אמא מחליפה

יש משהו מטעה בשמאלוב־ברקוביץ' ההחלטיות לוקחת אותה דווקא לעמדה מרכזית־ממלכתית. "אני קוראת לעצמי מרכז קיצוני", היא אומרת. "אני ימין קיצוני בכל הנושא הביטחוני, ושמאל קיצוני בכל הנושא החברתי. מכיוון שאני משתייכת למחנה הלאומי, קשה לאנשים להבין שאני אדם סופר־חברתי. חושבים שאם את בימין אז זה תמיד שוק חופשי. אבל אני לא מסוגלת, יש לי בעיה עם פגיעה בחלש.

"אני כל הזמן מדברת על איזון, ואיזון זה לא רק ימין־שמאל. זה גם כמה חדשות אתה עושה, כמה תוכניות אוכל וכמה סוגה עילית. איזון זה כמה נשים וכמה גברים. איזון זה כמה טוב וכמה רע".

בעברה הפוליטי מתועדות כמה אמירות בעלות כיוון שמרני מאוד. את אורלי אינס, המתלוננת המרכזית נגד ניצב אורי בר־לב בפרשת ההטרדות המיניות במשטרה, כינתה שמאלוב־ברקוביץ' "אישה בגיל 30 שזרקו אותה על הדשא, וחיכתה מאה שנה עד שהוא (בר־לב) עולה לתפקיד". בכנס של ארגון הפמיליסטים שהתקיים באותה תקופה צוטטה כאומרת "נהיה איזשהו בון־טון להיות חד־הורית". "אני לא פמיניסטית, אני שוויוניסטית", היא מסבירה כעת את ההתבטאויות ההן. "בזכות הפמיניזם אני נמצאת היכן שאני, אבל גם בנושא הזה הכול הלך לקיצוניות. וכשאת יותר מדי קיצונית, את כבר פוגעת באוכלוסיות אחרות.

"בכנס ההוא שוחחתי במשך שעתיים וחצי עם קבוצה של אבות גרושים, שפנו אליי וביקשו שאעזור להם בקשר לזכות לפגוש את ילדיהם. אחרי פגישה ארוכה כל כך, שנאמרו בה מיליון דברים, לקחו את המשפט הזה, וזהו. את באמת מאמינה שזה כל מה שהיה שם? בזמנו ניגשו אליי שרים, ח"כים ואנשי אקדמיה שאמרו לי 'תקשיבי, את פשוט אמיצה. אני מסכים איתך, רק אל תגידי שאמרתי את זה'. אז כן, אני קיצונית לגבי האיזון, כיוונתי לאנשים פנס אל הקיצוניות שלהם, ואני הולכת עם האמת שלי.

"הפמיניזם במאה ה־21 כל הזמן מחליש את האישה, כל הזמן נותן תחושה שצריך להגן עליה. אני באה מתוך עוצמה. אני אומרת לנשים 'אתן לא צריכות שפמיניסטיות יגנו עליכן. אתן צריכות להיות חזקות, לדעת שאתן יכולות לעבוד ולהרוויח. אז הפמיניסטיות יצאו עליי, אילו כתבות פרסמו ומפרסמים עד היום".

יותר מארבעים שנה עברו מאז שעלתה לארץ, אבל הרי"ש שלה עדיין מתגלגלת. כשאני שואלת אותה אם היא מרגישה שהמוצא עדיין משחק תפקיד בחייה, היא מתלבטת. "הייתי מועמדת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור", היא מספרת. "נכנסתי לוועדה, ישבו שם כ־35 איש, ויצאתי משם בידיעה שעשיתי רושם מדהים. הייתי מאושרת וחיכיתי לתשובה חיובית, אבל קיבלתי מכתב שאומר: 'אנו מצטערים, מועמדותך לא התקבלה'. פניתי לבכיר בוועדה, והוא אמר לי 'נראה לך שייתנו למישהי שבאה מרוסיה לנהל תקשורת בישראל?'

"שמתי לב גם שכאשר מזכירים אותי סתם בידיעה, אני שמאלוב־ברקוביץ', וכשרוצים לעקוץ אותי אני רק שמאלוב. בתקופת המיזוג היה הרבה 'שמאלוב'. כך שאני עדיין מרגישה שמתייחסים לזה, אבל לילדים שלי אני תמיד אומרת שזכיתי, כי יש לי שלושה עולמות שונים – ישראל, רוסיה, וגם השורשים הבוכריים שלי".

בינתיים היא ממשיכה לאייש את תפקיד יו"ר הרשות השנייה, כי זהותו של היו"ר הבא לוטה בערפל. קרן אוזן, הייתה אמורה להחליף אותה, אך לאחר שמינויה התעכב במשך שנתיים, הודיעה לשר התקשורת יועז הנדל שהיא מוותרת על המינוי. "אני פה כל עוד יבקשו ממני להיות פה", אומרת שמאלוב־ברקוביץ'. "אני יכולה גם להתמנות מחדש, זה תלוי בהחלטת הממשלה ושר התקשורת".

מה ההתרשמות שלך מהשר הנוכחי?
"שהוא ממש רוצה לעבוד, ויש לו צוות מעולה. אני מקווה מאוד שיחד נוביל את השינוי המיוחל. אני לא מרגישה שסיימתי את תפקידי פה".

שר התקשורת לשעבר איוב קרא מסר בתגובה:
"יוליה שמאלוב־ברקוביץ מונתה ליו"ר מועצת הרשות השנייה כמועמדת מטעמי. ניהלתי מלחמה קשה וחשאית למענה והצלחתי להביא למינויה המפתיע, אחרי שבמשך שנים איש לא שמע עליה. במהלך הקדנציה שלה היא לא תרמה כמעט דבר לקידום מדיניות הממשלה ובעיקר לתחרות ולרפורמה בשוק התקשורת, וכן נוצרו סכסוכים בינה לבין בכירי המשרד. דו"ח בחתימת מאות עיתונאים הלין על התנהלותה, וזאת גם ללא קשר לעניין המיזוג בין רשת לערוץ עשר. מנכ"ל המשרד, שבחן את התלונות בתום לב ובאופן מקצועי, הודיע לי שחייבים לעצור את המינוי שלה לקדנציה נוספת, כי היא ממילא תיפסל. לנוכח זאת החלטתי שלא להאריך את כהונתה.

"ברצוני לציין כי מעולם לא התערבתי למען המיזוג. הדבר היחיד שעמד אז לנגד עיניי הוא להמשיך עם הערוצים הקיימים ולא לפטר עובדים, ואף ציינתי זאת בכל ריאיון. אם היה למישהו כוח למנוע את המיזוג, זו הגברת שמאלוב־ברקוביץ'".

נתי כהן, המנכ"ל היוצא של משרד התקשורת, מסר:
"אין לי כל כוונה להתנגח עם יו"ר הרשות השנייה דרך אמצעי התקשורת. הדו"ח מדבר בעד עצמו, ואני עומד מאחוריו באופן מלא. המשימה החשובה בימים אלו היא תיקון הרגולציה בתחום השידורים, שכן הרגולציה הקיימת כיום אינה רלוונטית כלל ועיקר. כולי תקווה שהשר יועז הנדל יאמץ את עבודת המטה שהונחה לפניו על ידי הדרג המקצועי, ישנה באופן מהותי את הרכב המועצות, ויתאימן להרגלי הצפייה של הציבור בישראל".