לבוש במעיל עור שחור, יושב על שפת מדרכה או שמא בטונדה נמוכה, פניו מביעים חוסר סבלנות בולט בואכה זעם כבוש. כך נראה אסמאעיל הנייה בתמונה שצולמה לפני 14 שנה, בדצמבר 2006, במעבר רפיח. ראש הלשכה המדינית של חמאס, שהיה אז גם ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, שב מסיבוב ברחבי המזרח התיכון. בישראל עקבו בקפידה אחר המסע, שבמהלכו עמד בין השאר על הבימה באוניברסיטת טהרן, ונשבע בנאום מתלהם שלא ינטוש את דרך הג'יהאד. כשחזר לעזה הביא עמו הנייה 25 מזוודות ובהן 40 מיליון דולר במזומן, תרומה מאיראן. מדינת ישראל, ששנה לפני כן עקרה את תושבי גוש קטיף מבתיהם, החליטה שמצבור השטרות העצום הזה לא יגיע לידי חמאס. מעבר רפיח נסגר בפני הנייה, והבכיר הפלסטיני, שלא היה מוכן לבוא בשערי עזה ללא מזוודות הדולרים, נותר כעוס על המדרכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
נורמליזציה: הפולנים בהתנגשות חזיתית עם מרוקו
הרב נריה לימד תורה עם סנדלים
המבצע להגנת החריימה: האם צריך להפסיק לדוג את הלוקוס?
ככל שהזמן נקף האווירה התלהטה. מחבלי חמאס שהגיעו מכיוון עזה פתחו באש לעבר כוחות הביטחון המצריים, והאירוע הלך והסתבך. לאחר עוד כמה שעות המתנה בשולי הכביש, הושג סיכום: לשכותיהם של ראש הממשלה אהוד אולמרט ונשיא מצרים חוסני מובארכ הסכימו שהנייה ייכנס לעזה ללא הכסף, שיופקד בינתיים למשמרת בבנק מצרי. 5 מיליוני דולרים דחסו הנייה ומלוויו לכיסיהם, ו־35 מיליון הופקדו בחשבון הליגה הערבית בבנק קהיר־עמאן. אבל מבחינת מדינת ישראל לא תם הסיפור. בדיוק בשביל מקרים כאלה הקים ראש המוסד מאיר דגן את יחידת "צִלצל" (הרפּוּן), שפעלה לחיסול התשתיות הפיננסיות של ארגוני הטרור.
אנשי צלצל החליטו לפנות לניצנה דרשן־לייטנר, העומדת בראש ארגון "שורת הדין", ולשאול אם יש לה הצעה לדרך פעולה משפטית שתמנע מהכסף להגיע לידי מחבלי חמאס. והייתה לה. "לבנק במצרים לא הייתה לנו גישה", היא מסבירה, "אבל ראינו שלליגה הערבית יש סניף בוושינגטון. ושם כבר היה בידינו פסק דין נגד חמאס".
זמן לא רב לפני כן הכריע בית משפט אמריקני בתביעה שהגישו דרשן־לייטנר ועורכי דין נוספים בשם משפחותיהם של אפי וירון אונגר ז"ל, בני זוג שנרצחו בשנת 1996 בידי מחבלי חמאס. לזכות התובעים נפסקו פיצויים בסך 116 מיליון דולר, אך למשפחת אונגר לא הייתה דרך לממש את פסק הדין. כעת, בעקבות פרשת מזוודות הדולרים, פנתה דרשן־לייטנר לבית המשפט בוושינגטון ודרשה כי הליגה הערבית תעביר למשפחת אונגר 35 מיליון דולר מכספי ארגון הטרור הנחים להם בחשבון בקהיר.
"להפתעתנו, הליגה הערבית לא התעלמה", מספרת דרשן־לייטנר. "עורך דין שייצג אותה טען בפני בית המשפט שהכסף הזה בכלל לא של חמאס: הוא עדיין שייך לאיראנים שתרמו אותו. היינו צריכים להוכיח שהם משקרים, וביקשנו מאנשי הרפון: תשלחו עד מטעמכם שיעיד בבית משפט שהכסף ניתן לחמאס. הייתה דילמה גדולה, אם כדאי לחשוף כך איש מוסד, אבל רצינו לעצור את המימון. בסוף הגענו עם בית המשפט למעין פשרה שלפיה העד יגיש תצהיר, וזה יספיק כדי לעבור את השלב הראשוני ולמנוע דחייה על הסף. אמרנו שכשיגיע שלב הראיות, כבר נסתדר. לבית המשפט הוגש תצהיר חתום בידי מאיר דגן. את ההשפעה ראינו אחר כך, במכתב שבו ראש הליגה הערבית מסביר להנייה כי לא יוכלו להעביר לו את הכסף בקרוב".
"צריך להבין שעל הפרק היו גם אפשרויות צבאיות", מגלה עוזי שעיה, בכיר לשעבר בצלצל. "ידענו שהנייה עומד להביא איתו את הכספים, והשאלה הייתה מה עושים כדי למנוע מהם להיכנס לעזה. עלה רעיון לעצור את שיירת כלי הרכב עוד לפני שתגיע לרצועה, או לגרום לתקלה במכונית שנשאה את המזוודות. כל דבר כזה מצריך שליחת אנשים מיומנים, שעלולים גם להיחשף. אבל לפעמים יש דרך אחרת, פשוטה יותר".
מגבלות הכוח של מדינה
ניצנה דרשן־לייטנר החלה את מלחמתה בטרור עוד כשהייתה סטודנטית למשפטים באוניברסיטת בר־אילן. עוזי שעיה פעיל בשירותי הביטחון מאז 1984. תחילה התגייס לשב"כ, ואחרי כעשרים שנות שירות מבצעי הגיע למוסד. הריאיון עם השניים מתקיים במשרדי "שורת הדין", שצופים על רמת־גן ובני־ברק מהקומה ה־13 של מגדלי בסר.
שמו של מאיר דגן ז"ל, שעמד בראש המוסד במשך תשע שנים, שב ועולה בשיחה – וכך גם בספרה של דרשן־לייטנר, "הרפון – המלחמה החשאית בכספי הטרור". הספר פורסם באנגלית לפני כשלוש שנים, וכעת הוא רואה אור גם בעברית, בהוצאת ידיעות ספרים. "זה לא ספר לזכרו של דגן, אבל אין ספק שהוא דמות רבת חשיבות בסיפור, והוא גם התראיין לספר", אומרת המחברת. "בתפקידו כראש המטה ללוחמה בטרור, ואחר כך כראש המוסד, הוא החליט ללכת בכל הכוח על מלחמה כלכלית בטרור".
אחד המבצעים הראשונים של צלצל, לפחות על פי הספר, נשמע כמו תסריט עטור ברק הוליוודי. איש עסקים פלסטיני שגר באמריקה הלטינית פנה למוחמד רשיד – איש הכספים האישי של ערפאת – והציע לו השקעה עתירת רווחים. רשיד הוזמן לדרום אמריקה, ביקר במשרדים המפוארים של חברת ההשקעות, ושוכנע שמדובר בעסקה משתלמת. הוא בתורו שכנע את ערפאת, ובמשך תקופה השקיע רב־המרצחים במיזם סכומים שהלכו ותפחו. מפעם לפעם קיבל דו"ח המפרט את הרווחים הנאים הצומחים בחשבונו. ואז, יום אחד, הכול נעלם: המשרדים נסגרו, העובדים כמו התאדו, וכל הכספים שהושקעו ירדו לטמיון. "הדעה הרווחת היא שערפאת הפסיד יותר ממאה מיליון דולר", נכתב בספר.
דגן הוא שיזם פנייה אל דרשן־לייטנר בקיץ 2004, כשנתיים לפני סיפור המזוודות של הנייה, כדי להסתייע בה כמעין זרוע משפטית למבצעים של צלצל. "את הפעילות שלי בתחום תביעות הטרור התחלתי בשנת 2000, עם תביעה מטעם משפחות נרצחי הלינץ' ברמאללה ופיגועים נוספים", היא מספרת. "טענּו בפני בתי המשפט בישראל שהרשות הפלסטינית נושאת באחריות למעשי הטרור. במקביל הוגשו בארה"ב תביעות נגד איראן וסוריה בגין תמיכה בטרור. קיבלתי פסקי דין מקדמיים והחלטות לטובת התובעים על עיקולים במאות מיליוני דולרים, והדברים התפרסמו. כך כנראה שמעו עלינו במוסד ויצרו איתנו קשר".
היא מדגישה שמעולם לא קיבלה משכורת מהמוסד ולא עבדה בו. מה הייתה הגדרת הקשר ביניהם? שעיה משיב: "במוסד יש לזה הגדרה ברורה – קש"מ. קשר מיוחד. יש לוחמים, יש סוכנים, יש סייענים, ויש אנשים שהארגון נמצא איתם בקשר מיוחד".
כמה קש"מים יש למוסד?
"לא מעט".
והכול מבוסס על רצונם הטוב? על שיתוף פעולה ערכי, במקרה הזה – רצון לבלימת טרור?
"קשר מיוחד נוצר לצורך מטרות מוגדרות, ויש מאחוריו שילוב של אינטרסים אידיאולוגיים או אחרים. במקרה הזה הכול התחיל בתפיסת העולם של דגן, שהבין שהמגרש הכלכלי הוא שדה קרב וצריך להיכנס אליו ולהילחם. הוא גם הבין את מגבלות הכוח המדינתיות: מדינה לא יכולה להתמודד במגרש של ארגונים וגופים אזרחיים. היא צריכה למצוא מישהו אחר שיעשה את זה עבורה".
בשיחת הטלפון הראשונית ההיא נאמר לדרשן־לייטנר כי אנשי המועצה לביטחון לאומי ישמחו לשוחח איתה. "ביקשו ממני לא לרשום את הפגישה ולא לציין את פרטיה בשום מקום. הגעתי לשיחה עם מי שסברתי שהם נציגי המל"ל, והסברתי להם מה אני עושה". היא זוכרת כי חשה פקפוק מקרב בני שיחה. "אמרתי להם שאפשר לתבוע ארגון טרור ולהוציא ממנו כספים. לבית המשפט יש סמכות גם על ארגון כזה, ואם נציגיו לא מתייצבים לדיון – אפשר לקבל פסק דין בהיעדרם, ואז לעקל חשבונות, דירות וכלי רכב. כשסיימתי לדבר הייתה שתיקה. אחד מהיושבים שם אמר לי, קצת בלגלוג: אז מה, תפגעי בדירוג האשראי של חזבאללה?"
אבל הפגישה הראשונה הובילה לפגישה נוספת, ועד מהרה התפתח קשר הדוק בין דרשן־לייטנר לאנשי צלצל. "הם אלה שהציעו שנתבע את הבנקים. עד אז ניהלנו מערכה מול ארגוני טרור ומדינות תומכות טרור; הרעיון של פגיעה בבנק היה חדשני. אבל איך בדיוק אתבע אותו? צריך הוכחות לכך שהוא העביר כסף, ולי כעורכת דין אזרחית לא הייתה גישה למידע כזה. מבצעים של הרפון הם שאפשרו לי לקבל את המידע".
עוזי שעיה: "הגענו לבנקים, הסברנו להם למה משמש הכסף שמועבר דרכם, וניסינו לשכנע אותם שיפסיקו. אבל המוסדות הפיננסיים היו מודעים פחות לסיכון, והחקיקה בדבר הלבנת הון לא הייתה חזקה כמו היום. לכן היינו צריכים איזשהו מקל נגדם, ותביעות משפטיות הן בהחלט מקל"
מהלך התביעות נגד הבנקים, שאותו הוצע לדרשן־לייטנר להוביל, היה נרחב מדי בשביל משפטנית יחידה. לפיכך היא הקימה יחד עם בעלה אביאל ועם עו"ד מרדכי הלר את ארגון "שורת הדין", שכיום מונה כעשרה עורכי דין. "הדוגמה שעמדה מול עינינו הייתה 'המרכז המשפטי לדרום העני', ארגון אמריקני שנוסד בשנות השבעים באלבמה כדי להילחם שם בגזענות. בהתחלה שאלנו את אנשי צלצל אם נקבל מימון, והתשובה הייתה שלילית, כי המדינה לא הייתה יכולה לעמוד רשמית מאחורי זה. לכן הקמנו עמותה וגייסנו כסף בעצמנו".
את שעיה היא פגשה ב־2005, כשהצטרף ליחידה. הוא זוכר שבפגישתם הראשונה גם הוא היה חשדן למדי באשר ליעילות האמצעים המשפטיים. "ידעתי אז איך עושים מבצעים, לא איך מגישים תביעה", מספר שעיה. דרשן־לייטנר צוחקת: "באמת? אז היו לך פני פוקר. במקרה שלך לא הרגשתי שאתה סקפטי".
"המטרה בסוף היא להגיע למצב שאף אחד לא מסכן את חייו, אבל הבנקים מפסיקים להעביר כסף לגורמי טרור", ממשיך שעיה. "בדרך כלל פנינו לאפיק הזה רק אחרי שכבר הגענו לבנקים בדרכים אחרות, הסברנו להם מה המשמעות של פעולותיהם ולמה משמש הכסף שמועבר דרכם, וניסינו לשכנע אותם שיפסיקו. אבל אז, לפני עשור ומעלה, המוסדות הפיננסיים היו מודעים פחות לסיכון שלפתחם. החקיקה בנושא הלבנת הון לא הייתה חזקה כמו היום. לכן היינו צריכים איזשהו מקל נגדם, ותביעות משפטיות הן בהחלט מקל".
המידע שהועבר לשורת הדין, מסביר שעיה, סיפק נקודת פתיחה לתביעות. דרשן־לייטנר: "דגן הבין שכדי שזה יצליח, הם יצטרכו לחלוק איתנו מידע. בהתחלה הייתה במוסד רתיעה מהעברת מידע מסווג לגורמים אזרחיים, אבל גם כאן תצוין התעוזה של דגן. צריך מסמכים כדי להוכיח שבנק העביר כסף לגורמי טרור, ובמבצע 'לפיד ירוק' נתפסו הרבה מסמכים שהעידו על תנועות כספיות שכאלו".
מבצע "לפיד ירוק" נערך בפברואר 2004, עוד לפני יצירת הקשר בין המוסד לדרשן־לייטנר. צה"ל פשט על סניפי בנק ברמאללה, ובהם הסניף המרכזי של "הבנק הערבי". הפעולה הזו יצאה לדרך בעקבות חודשים ארוכים של פיגועים מדממים בתחומי ישראל, וניסיונות בלתי מוצלחים להסביר את החשיבות של עצירת העברות הכספים דרך בנקים לגיטימיים אל גורמי טרור. במבצע הוחרמו 40 מיליון שקלים שנועדו לטרור, ונאספו כמויות ענק של מידע בדמות ניירת וקבצים. המידע הזה, אומר שעיה, היה מעין תחמושת שחובה להשתמש בה, אחרת זהו מאמץ מבוזבז.
וכך המסמכים הגיעו ל"שורת הדין"?
דרשן־לייטנר: "אנשי צלצל היו יכולים להראות לנו את החומר, אבל לא יכולנו להשתמש במסמכים עצמם. בתביעה הייתי כותבת שידוע לי שהבנק העביר סכום כזה וכזה לאדם מסוים, וציינתי תאריכים מדויקים, אבל לא צירפתי מסמכים. בהמשך מגיע שלב גילוי המסמכים, ואז אם בית המשפט מורה לבנק להראות את הניירת שלו, הוא חייב לשתף פעולה. לכאורה נראה שגילוי מסמכים הוא שלב מקדמי חסר חשיבות, אבל בנק יכול ליפול בשלב הזה אם הוא לא מציית להוראות בית המשפט. כך היה במקרה של 'הבנק הערבי': הוא אמר שהוא בנק ירדני, ולכן חלים עליו החוקים הירדניים והוא לא יכול לחשוף פרטי לקוחות. אבל בית המשפט יכול בתגובה להטיל מגבלות ולומר לבנק: ללא גילוי מסמכים, אתה מנוע מלטעון שלא העברת כספים לגורמי טרור. הבנק הערבי אכן הפסיד כך במשפט".
לתקוף את הרגל הלגיטימית
דבר דומה קרה בהליך מול בנק קנדה־לבנון, ששימש צינור כספים עבור חזבאללה. התביעה שהגישו נגדו אנשי שורת הדין, התבססה על עדויות של נפגעי מלחמת לבנון השנייה. "גם שם היו מסמכים, אבל לא יכולנו להשתמש בהם בתחילה. אגב, ההליך הזה מתנהל מ־2008, אבל עד כה דנו בטענת הבנק שיש לדחות את התביעה על הסף משום שלבית משפט אמריקני אין סמכות לדון בעניין. רק עכשיו הצלחנו לעבור את השלב הזה. אין ספק שלמערכה כזו אתה לא יכול לגשת בלי איזו טפיחה על השכם וסיוע. עד שהגיע אליי מידע, בכלל לא ידעתי שקיים בנק קנדה־לבנון".
ניצנה דרשן־לייטנר: "במשט לעזה היו אמורים להפליג 15 כלי שיט, ועליהם 1,500 פעילים. הוצאנו מכתבים אל חברות הביטוח ודרשנו שלא יבטחו ספינות שמסייעות לחמאס. הזהרנו אותן שהן עלולות להיתבע בידי קורבנות ארגון הטרור". בעקבות הפנייה הודיעה חברת "לוידס" כי לא תבטח אוניות במשט"
בתקופת השיא של הפעילות המשותפת הייתה דרשן־לייטנר נפגשת עם אנשי צלצל בערך אחת לשבוע. "הדברים היו דינמיים מאוד", מתאר שעיה. "מלבד תביעות, שורת הדין עשו עוד מהלכים יעילים מבחינתנו. למשל, מכתבים שהם יכולים להוציא עוד קודם להליך המשפטי".
דרשן־לייטנר: "לארגון טרור יש עקב אכילס: רגל אחת שלו טבועה בעולם הפיגועים, אבל רגלו השנייה נטועה בעולם הלגיטימי. הוא לא יכול לשלם לאנשיו בלי בנקים, לא יכול לתקשר עם אנשיו בלי דוא"ל, דואר, טיסות ותחבורה ציבורית, לא יכול לפעול בלי רואי חשבון. כשישראל מפגיזה ומחסלת מאגרי נשק, היא לפעמים מזניחה את אפשרויות הפעולה מול הרגל הלגיטימית, שעשויה להיות יעד נגיש יותר. קל יותר לאתר עורך דין מאשר מצבור נשק. וזו דרך יעילה מאוד, כי כשאתה חונק את הארגון הוא לא יכול להתקיים.
"אנשים לא מבינים כמה כסף מגלגלים ארגוני הטרור. הם מגייסים אנשים, מאמנים אותם, מלמדים אותם, משלמים אחר כך למשפחות שלהם. הם פועלים לקבל את האמון של האוכלוסייה שהם יושבים בקרבה, וזה עולה להם מיליונים".
אחד המקרים שבהם מכתבים לבדם הצליחו לחולל שינוי היה עצירת המשט לעזה ב־2011. שנה קודם לכן התרחשה פרשת המאווי מרמרה: לוחמי שייטת הצליחו להשתלט על האונייה שיצאה מטורקיה ולמנוע את הגעתה לרצועה, אך המבצע הזה גרר גל של גינויים וביקורת בינלאומית קשה כלפי ישראל, בשל מותם של עשרה פעילי ארגונים אסלאמיים. מבחינת הגורמים האנטי־ישראליים שעמדו מאחורי המשט, זה היה סיפור הצלחה שהם ביקשו לשחזר.
דרשן־לייטנר: "במשט המרמרה השתתפו רק שש ספינות; במשט הנוסף לעזה היו אמורים להפליג 15 כלי שיט. 1,500 פעילים, כולל ידוענים וחברי פרלמנטים מאירופה, עמדו לעלות על הספינות. כדי לעצור את המשט הוצאנו מכתבים אל חברות הביטוח ודרשנו שיפעלו כחוק ולא יבטחו ספינות שמסייעות לחמאס, בהיותו ארגון טרור מוכרז. הזהרנו אותן שהן עלולות להיתבע בידי קורבנות של חמאס".
בעקבות הפנייה הודיעה חברת "לוידס" כי לא תבטח אוניות שיצטרפו למשט. "זה הביא לביטול היציאה של חלק מכלי השיט. פנינו לחיל הים ושאלנו איך לעצור את השאר. הם הציעו לפעול נגד חברות שמספקות לספינות שירותי תקשורת לוויינית. הלכנו לבית משפט ועצרנו את השירות של החברות הללו.
"זמן קצר אחר כך אנשי המוסד הודיעו לי שיש דרך למנוע את יציאת הספינות מיוון. הם אמרו שאמתין לדיווח על כך, ושאם הוא לא יגיע – שאהיה מוכנה לבקש צו מניעה מיידי. זה היה יום שישי, וכשאיש הקשר מהרפון אמר לי 'חכי לצלצול', עניתי שלא אוכל לענות לטלפון בשבת. הוא אמר שגם הוא שומר שבת, אבל כאן מדובר בפעילות שמטרתה הישירה היא הצלת חיילי צה"ל ומניעת פגיעה במדינת ישראל. בסוף אכן הגיע המידע, ובעקבותיו ביקשנו מרשויות הנמל ביוון שיבדקו את טופס המסע שכל ספינה ממלאת. היוונים בדקו וראו שבטפסים נכתב שהיעד הוא נמל אלכסנדריה במצרים. זו פעולה של מרמה נגד רשויות הנמל, ולכן אפשר לעצור את הפלגת הספינות. שוב, עניין כל כך טריוויאלי יכול להחליף מבצע מורכב של השייטת, עם חיילים שמשתלשלים בחבלים מתוך מסוקים. הפעולות האלו מנעו את המשט השני. במסיבת העיתונאים שערכו הפעילים הפרו־פלסטינים, הם אמרו ש'ארגון הלוחמה המשפטית שורת הדין' סיכל את המשט".
שעיה: "היו גם תקלות בספינות".
קרה שארגון שורת הדין פנה למוסד וביקש מידע לצורך פעולה משפטית?
דרשן־לייטנר מהססת, ושעיה עונה: "כן, היינו עוזרים. תחת מגבלות מודיעיניות וחוקיות".
היא אמרה פעם "לא" לבקשות שלכם?
"אף פעם. היו ניסיונות שלא יצא מהם כלום, אבל המטרה המשותפת לכולנו הייתה ברורה".
לאזרח יש ציפייה שהמדינה תנהל מערכה פיננסית נגד הטרור. מקריאת הספר עולה שעד הקמת צלצל, זה לא נעשה במסודר. זה מפתיע, אפילו קצת מפחיד.
"זה נעשה, אבל באופן נקודתי וטקטי. כל גוף ביטחוני פעל בחלקה הקטנה שלו. לא התקיים מאמץ מערכתי, ולא הייתה תפיסה אסטרטגית כוללת שמבינה שזה כלי רב עוצמה במלחמה בטרור, וגם נגד איראן".
דרשן־לייטנר: "היום זה חזר לרמה הטקטית. צלצל כבר לא קיימת, ואת שומעת שתופסים כספים באופן נקודתי מאוד. עוצרים אדם עם מזוודות, או מעקלים למשפחה כסף שקיבלה על בן שיושב בכלא. אין תוכנית פעולה כוללת שתעקוב אחרי נתיבי הכסף".
מתיחה טלפונית לחזבאללה
עצירת המשט הייתה המבצע הגדול האחרון שצלצל ושורת הדין שיתפו בו פעולה. לדברי שעיה, אין אשמים ישירים בהתפרקות היחידה. "פרישתו של מאיר דגן הייתה מכה קשה. תמיר פרדו, שכיהן אחריו, עוד המשיך את הפעילות הזו, אבל אחר כך הנושא התפרק וחזר לרמה הארגונית. המוסד מתעסק בכספים של חזבאללה ואיראן, גופים אחרים עוסקים בכספים הפלסטיניים. הנושא עבר למשרד הביטחון בתקופת השר אביגדור ליברמן, ואמנם הוקם שם 'מטה ללוחמה פיננסית' שהוא בעצם התואם של צלצל, אבל הכוח של היחידה נבע מהכוח של מאיר דגן. כי כדי לקבוע מדיניות ולגרום לארגונים מודיעיניים אחרים במדינת ישראל להתכוונן סביבה, אתה צריך יכולת באמת חריגה".
כשאני שואלת את דרשן־לייטנר האם היא חוששת שחילופי השלטון בארה"ב יובילו להיחלשות הסנקציות הכלכליות על ארגוני הטרור, היא לא נשמעת אופטימית: "טראמפ היה ניצי מאוד במלחמה שלו בכספי טרור, כנראה בתקופת ביידן ניסוג אחורה". עם זאת היא מוסיפה בציניות כי דווקא חזרה להסכם הגרעין עם משטר האייתוללות, יכולה לסייע למאבק המשפטי של שורת הדין: אם חלק מהסנקציות יוסרו והאיראנים יחזרו למסחר הבינלאומי, ייפתחו יותר אפשרויות לעקל מהם סכומים שנפסקו לחובתם.
כמי שנאבקת לחסום העברות כספים לחמאס, מה את חושבת על מזוודות הדולרים הקטאריות שמוכנסות לעזה באישורה של ישראל?
"שיד שמאל לא יודעת מה יד ימין עושה. אין שום ספק שחמאס משתלט על חלק מהכספים האלה, ואז פתאום מגלים מנהרה שנחפרה לא מזמן, או מצבורי נשק. זה אבסורד שישראל חושבת שהיא יכולה לקנות שקט ביישובי העוטף בעזרת שלמונים. זה לא רק לאבד את הכבוד, אלא לאבד את השפיות".
שעיה: "כל מי שנלחם בטרור אי פעם, כולל ראש הממשלה, יודע שלא מעבירים כסף לארגון טרור. בכלל, להתייחס לנושא הכסף כמשני וטקטי, זו טעות".
איך משפיעה העובדה שלכל שר משרי הביטחון המתחלפים במהירות יש מדיניות שונה במלחמה הכלכלית?
"זה אסון. מגיע נפתלי בנט וקובע כך, ואז בני גנץ קובע אחרת. המלחמה בכספים זו מלחמה זולה יחסית לאמצעי מאבק אחרים, אבל צריך בשבילה מפקד. היום אין מפקדים. חמאס מקבל את עיקר המימון דרך בנק טורקי – והאמריקנים כבר חשפו שהבנק הזה שותף לעקיפת הסנקציות על האיראנים. אפשר לפעול נגד זה. ארגוני טרור לומדים – חוסמים אותם פה והם יודעים להגיב משם, ולכן גם אנחנו צריכים ללמוד ולהתקדם".
עוזי שעיה: "הדבר הכי גדול הוא הסיוע לקורבנות הטרור, האפשרות שניתנת להם להשיב מלחמה. הבנתי את זה רק כשהגעתי לאירוע של 'שורת הדין'. זה לא הכסף – על אף שהוא בהחלט מסייע ליתומים ואלמנות – אלא התחושה שיש להם כוח.
שיש דרך לסגור מעגל ולפגוע בחזרה"
דרשן־לייטנר אינה מתלהבת מהחוק המורה לקזז מכספי המיסים של הרשות הפלסטינית את הסכומים המועברים למחבלים ולבני משפחותיהם. "עובדתית אנחנו רואים שלמרות החקיקה, הכסף עובר. גם מוסרית החוק הזה לא נכון בעיניי, כי הוא מתייחס לכספים ששייכים לפלסטינים. כבר הוכחנו שאפשר לפתור את ההעברות הללו באופן פשוט ויעיל יותר, בלי לגרום לכאוס בין הרשות למדינת ישראל. התשלום למחבלים נעשה בשקלים, וכל תנועה כזו עוברת בבנק ישראלי. אם אתה מורה לבנקים הישראליים לא לעשות זאת – גמרנו, אין דרך להעביר כסף למשפחות המחבלים. אבל בשביל זה אתה צריך מישהו שלא רואה ממטר, שלא נכנע גם מול איומים שהרשות הפלסטינית תתמוטט. היכולת של מאיר דגן הייתה לא לראות ממטר. כשהוא רצה לגנוב מיליון דולר מחזבאללה, הוא עשה את זה בתחכום וזה לא עלה בחייו של איש. במלחמת לבנון השנייה, כשהוא רצה שמטוסי חיל האוויר יפוצצו בנקים לבנוניים, הם פוצצו. תמיד תהיה התנגדות לפעולות כאלו, כי דיפלומטית זה לא נראה טוב, אבל בסוף אתה משיג את בלימת הכסף וחיי אדם ניצלים".
"אגב, גם מול חזבאללה ניצנה עשתה מבצע יפה", אומר שעיה. "היא איתרה חשבונות שלהם, בלי שום מודיעין שלנו".
איך?
דרשן־לייטנר: "מישהו מטעמנו הרים טלפון לחזבאללה ושאל איך אפשר לתרום להם. הוא קיבל רשימה של מספרי חשבונות בבנקים לבנוניים".
שעיה: "אלו בנקים שלא מופיעים ברשימות שחורות, הם ממשיכים לפעול כרגיל, וכך חזבאללה חוגג בזמן שלבנון על סף קריסה".
מה הדבר הכי גדול שעשיתם ביחד?
דרשן־לייטנר: "על זה אי אפשר לספר".
שעיה מעדיף לדבר על ההיבט האנושי: "הדבר הכי גדול, וזו האמת, הוא הסיוע לקורבנות הטרור, האפשרות שניתנת להם להשיב מלחמה. ניצנה נמצאת איתם בקשר כל הזמן ומכירה את הנושא מקרוב, אבל הבנתי את זה רק כשהיא הזמינה אותי לאירוע של שורת הדין. זה לא הכסף – אף שהוא בהחלט מסייע ליתומים ואלמנות – אלא התחושה שיש להם כוח. שיש דרך לסגור מעגל ולפגוע בחזרה. ראיתי כמה זה מעצים אותם".
הלקוחה לא רצתה פשרות
ב־2013 התפרסם שמו של שעיה, כאשר היה אמור להעיד כנגד "בנק אוף צ'יינה" הסיני. זאת לאחר שישראל גילתה כי דרך הבנק הזה מועברים כספים לפעילי טרור בעזה, ושורת הדין הגישה נגדו תביעה בשם נרצחי פיגועים. ברגע האחרון החליטה ממשלת ישראל, משיקולים מדיניים, למנוע מאיש המוסד להעיד.
סיפור ההליך המשפטי, שהסתיים בפשרה, לא נכלל במבצעים הרבים הנסקרים בספר. לדברי שעיה ודרשן־לייטנר, מה שהובא לדפוס משקף לא הרבה יותר ממחצית שיתוף הפעולה ביניהם. סיפורים רבים אחרים נותרו בחוץ, בעיקר בהוראת הצנזורה.
מדוע עורכת דין שאינה אשת מוסד מנועה מלספר על הליכים משפטיים שהובילה נגד ארגוני טרור?
דרשן־לייטנר: "שאלה טובה. יש כל מיני סיבות, למשל הסכמי פשרה שחלים עליהם כללי סודיות. יש גופים שלא מוכנים שייוודע אי פעם שהם היו שותפים לתשלומים או להעברות כסף בגין פיגועים. לכן עצם קיומה של הפשרה חסוי, וכך גם הסכומים".
והמשפחות התובעות מסכימות לכך?
"כן, אם כי זה לא תמיד פשוט. הוגשה למשל הצעת פשרה בתיק מסוים, והלקוחה אמרה שהיא לא מוכנה בשום פנים להתפשר. היא רצתה להילחם עד הסוף. אמרתי לה שזה הכסף של היתומים שהיא אחראית עליהם מאז הפיגוע, ושכעורכת הדין שלה אני מייעצת לה לקחת את הסכום שהוצע. התחייבתי בפניה שאמשיך את המלחמה נגד אותו גוף דרך תביעה אחרת".
שעיה פרש ממערכת הביטחון לפני כעשור, ומאז הספיק לכהן בין השאר כמנכ"ל קבוצת הכדורגל מכבי תל־אביב. דרשן־לייטנר ממשיכה לנהל קרבות משפטיים חובקי עולם. בשנים האחרונות פונים אליה גם נפגעי טרור שאינם ישראלים, כמו פצועים או בני משפחה של אנשים שנהרגו בפיגועי דאעש באיסטנבול ובצרפת, או אפילו בפיגועי "הנמרים הטמילים" בסרי־לנקה.
ניצנה דרשן־לייטנר: "אנחנו מקיימים בקיץ תוכנית התמחות לסטודנטים מרחבי העולם, ולפני כמה שנים הגיעו פתאום המון פניות של סטודנטים ממדינה מסוימת. התלבטנו אם יש כאן משהו מכוון, אבל קיבלנו אותם בכל זאת. אחרי שהם היו אצלנו במשרדים,
מצאנו וירוס תולעת שהושתל באחד המחשבים"
יש מחיר אישי לעיסוק בלחימה בטרור, במאבק מול גופים חזקים כל כך?
"זה אולי נשמע טריוויאלי לתבוע בנק, ואנחנו מספרים לך פה 'תבענו את זה ותבענו את ההוא', אבל בסוף את מגיעה לאולם בית משפט בארצות הברית, ומולך ניצבת סוללת עורכי דין מהמשרדים האמריקניים הגדולים ביותר, ומי את בכלל. אז יש פרפרים בבטן, ומבחינה מקצועית זה סיכון שלא כל עורך דין היה מסכים לקחת. אני באה בשם 'שורת הדין', אבל במובנים רבים גם בשם מדינת ישראל, ומוטלת עליי אחריות כבדה. אנחנו מגייסים את המומחים הטובים ביותר ועושים כל מה שאפשר, אבל בסוף זה מוח משפטי מול מוח משפטי.
"גם במישור האישי יש מחיר. העבודה נמרצת ומטורפת, והמשמעות היא לעזוב את ששת הילדים שלי למשך שבועות כדי לנהל הליכים משפטיים ברחבי העולם. גם כשאני בארץ, אני לא בדיוק בבית. אבל הילדים מבינים מה אמא עושה".
הופנו כלפייך איומים?
"היו ניסיונות להליכים פליליים נגדנו מצד מדינות מסוימות שמרגישות מאוימות ("וכנראה לא יקבלו אותה שם בברכה", מעיר שעיה מהצד). הייתה גם פריצה למחשב שלנו. אנחנו מקיימים בקיץ תוכנית התמחות לסטודנטים מרחבי העולם, ולפני כמה שנים הגיעו פתאום המון פניות של סטודנטים ממדינה מסוימת, בוגרי אוניברסיטאות מצוינות. התלבטנו אם יש כאן משהו מכוון, אבל קיבלנו אותם בכל זאת. אחרי שהם היו אצלנו במשרדים, מצאנו וירוס תולעת שהושתל באחד המחשבים, והיה ברור מה המקור שלו. מתקבלים פה מדי פעם גם מיילים מאיימים בערבית, אבל זה לא מרתיע אותנו. אנחנו ממשיכים במלחמה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
