מתוך ארון פשוט, נמוך ולבן, שולף ד"ר גבי (גבריאל) ברקאי שקית שחורה. ממנה, בזהירות, הוא מושך החוצה אריח המורכב מאבנים צבעוניות. כשמעבירים עליהן בהתרגשות את האצבע, לא קשה להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה שטופחות כאן סביב: על האבנים הללו צעדו ככל הנראה הבאים בשעריו של בית המקדש השני. האריח המעוצב בקפידה שמונח כאן ממש, מורכב מאבני ריצוף מקוריות שנמצאו בעפר שהוצא מהר הבית. לאחר שהתגלו, הן שובצו מחדש באותה דוגמה דקדקנית כפי שעיצבו אותן לראשונה האומנים ששכר אי אז המלך הורדוס.
במסגרת חגיגות יום ירושלים שיתקיימו בשבוע הקרוב, יעוטר ד"ר ברקאי בתואר "יקיר ירושלים". "זה מאוד מרגש, ירושלים יקרה לליבי ואני שמח שאני יקר לה", הוא אומר על הכבוד שיוענק לו. את הקשר שלו לבירת ישראל הוא מתאר בפרפרזה על נאומו של ש"י עגנון מטקס קבלת פרס נובל לספרות. "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים", אמר שם עגנון, וברקאי מזדהה לחלוטין. הוא אמנם נולד בגטו בודפשט, אבל רואה עצמו כבן ירושלים. "אני נס מהלך, הנאצים שכחו אותי מאחור. נולדתי ביוני 1944, ובנובמבר של אותה שנה כבר הוציאו אותנו לגירוש, אבל משום מה החזירו לגטו. כנראה בגלל הפצצה או משהו כזה". יחד איתו בעריסה הוחבא וניצל גם ספר תורה שהיה שייך לסבה של אמו. היום נמצא הספר בשימוש בבית כנסת בשכונת תלפיות, שבה מתגורר ברקאי.
לארץ הוא עלה עם הוריו ב־1950. "מאז, מזה 68 שנים, אני חי בעיר הזו ונהנה מכל רגע. התעניינתי בירושלים ובתולדותיה כבר מילדות, ואני עוסק בה לאורך כל חיי המקצועיים – החל מעבודה סמינריונית שכתבתי לתואר ראשון ועד לעבודת הדוקטורט, במסגרת אוניברסיטת תל־אביב". במלחמת ששת הימים הוא נטל חלק בלחימה בירושלים, ומיד לאחריה היה אחד משני אנשים שיצאו לערוך סקר ארכיאולוגי בכפר סילואן, אזור השילוח המקראי. "עשינו סקר שהיום היה בלתי אפשרי לבצע. עברנו מבית לבית, נכנסנו וחיפשנו את מערות הקבורה של אצילי ירושלים מימי בית ראשון. מצאנו שם כחמישים מערות. מדדנו אותן, שרטטנו וצילמנו. חלקן שימשו את תושבי הכפר כמחסנים, חלקן היו לולי תרנגולות, כמה אפילו שימשו למגורים. בשנים שלאחר מכן עשיתי סקר גם בגיא בן הנום. חפרתי בכתף הנום, ליד בית בגין של היום, במשך שבע עונות חפירה".
באתר ההוא חשף ברקאי ב־1979 את הממצא המשמעותי ביותר שלו: שתי לוחיות כסף קטנות מגולגלות ועליהן נוסח ברכת כוהנים, שריד מימי בית ראשון. "זהו כתב היד הקדום ביותר של פסוקי מקרא, מכל אלה הקיימים בעולם", הוא אומר.
הוא גרוש, אב לשניים וסב לשישה. כבר ב־1996 הוענק לו פרס ירושלים לארכיאולוגיה על פועלו, ובשנת 2014 זכה גם בפרס מוסקוביץ' לציונות. עכשיו במעבדתו משיב ברקאי לטלפון באנגלית, ומספק הנחיות לפרופסור אמריקני שנמצא בדרכו לכאן. כשהאורח המיועד מתקשה להעביר את פרטי הרחוב הלאה, לנהג המונית, מתנדב הארכיאולוג הישראלי לתת הסבר טלפוני בערבית שוטפת. מעורב ירושלמי לשוני.
אריחי הרצפה הגיאומטריים שנמצאים כאן במעבדה, והוצגו לראשונה לציבור לפני כשנה וחצי, נמנים עם נקודות השיא של הממצאים שהצליחו ד"ר ברקאי ושותפו יצחק דבירה להציל מתוך שפוכת העפר של הר הבית. ברקאי לא חוסך מילים חריפות מהוונדליזם הארכיאולוגי המתחולל בהר בשנים האחרונות: "זו פעילות ברברית, פרועה ובלתי חוקית של הווקף ושל הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית. הם פגעו בהר הבית בצורה קשה". כזכור, בנובמבר 1999 החל הווקף לחפור בור גדול באזור אורוות שלמה, הפינה הדרומית־מזרחית של הר הבית, לקראת הקמת מסגד חדש. בתוך כיום וחצי יצאו מהמקום למעלה מ־400 משאיות מלאות עפר, ושפכו אותו בסביבה. אוצר היסטורי בלום הושלך כלאחר יד.
בין יתר תפקידיו, ברקאי פעיל בוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית. "לצערי הרב, יש סיבה לקיומו של הוועד. אחד הפשעים הבולטים של הטליבאן באפגניסטן היה פיצוץ פסלי בודהה. האביב הערבי התחיל בפשיטות על המוזיאונים של בגדד, של קהיר ושל תוניס. ראינו את דאעש מחריב את בירות האימפריה האשורית, את נינוה. אנשי דאעש בסוריה לא רק הרסו את תדמור, אלא גם עינו ותלו שם את הארכיאולוג האחראי, אדם בן 80. אלו אתרים שחשובים לאנושות. אנו עדים לתמונה כוללת של אסלאם ברברי שהורס כל דבר שאינו מוסלמי, ובמסגרת הזו יש לראות לדעתי גם את הפעילות בהר הבית. יש קשר אידיאולוגי בין הדברים. דין מוחמד בסיף, והתרבות הזו מרשה לעצמה לא לייחס ערך לחיי אדם, ולא לייחס ערך להיסטוריה. זו אינטרפרטציה אחת של האסלאם, וזו הסביבה שבה אנחנו חיים. שכונה לא טובה במיוחד. ובכל זאת, אני מעדיף אותם בתור אויבים מאשר את הגרמנים".
חמש שנים לאחר החפירה ההרסנית קיבלו ד"ר ברקאי ודבירה – אז סטודנט מודאג לארכיאולוגיה – רישיון לטפל בעפר. הם החלו לאתר אותו ולסננו באופן מוקפד. "עבדנו על זה מ־2004 עד אפריל 2017, לפני כשנה. הגענו לסינון של בערך 70 אחוז מהעפר שהוצא. במשך השנים השתתפו במפעל הזה רבע מיליון איש, מכל שכבות הציבור בישראל. הגיעו דתיים, חרדים, תלמידי בתי ספר, חיילים, סטודנטים, דיירי בתי אבות, קיבוצניקים וגם תיירים מרחבי העולם".
אתה כאיש מקצוע סומך על אזרחים מהשורה שיֵדעו לזהות ממצאים?
"באופן מוחלט. קודם כול, העבודה נעשית תחת פיקוח. יש אנשי צוות שלנו שמשגיחים, ובכל נפה של סינון יש בדרך כלל שלושה אנשים שפוקחים עין זה על זה. בשיטות שפיתחנו, הכוללות 'סינון רטוב' תחת זרם מים, הגענו למצב שבו מאה אחוז מהממצאים מתגלים. אנחנו לא מפספסים דבר. כל חפץ שנבנה בידי אדם, או שימש את האדם, או מעיד על סביבתו של האדם – מגיע לידינו. זורקים רק אבנים טבעיות ועפר שאין לו משמעות. אם כי מתברר שגם בתוך העפר יש משמעות: העפר הטבעי של ירושלים הוא אדמדם בדרך כלל, טרה רוסה. העפר של הר הבית הוא בצבע אפור כהה. זו עדות לשרפה של המקדש, לכמות הגדולה של האפר. בנוסף, אם מניחים את העפר הזה תחת מיקרוסקופ, מגלים כמויות גדולות של זהב וכסף, בשיעורים הרבה יותר גבוהים מאשר בכל מקום אחר בירושלים ומחוצה לה. כך שלעפר עצמו יש משמעות מקצועית, מעבר כמובן למשמעות הסמלית שגלומה בו, כששמים אותו על ראש של חתנים או ביסודות של בית כנסת".
פיסות היסטוריה שנגרסו
מטבע הדברים, פרויקט ארכיאולוגי רגיש שכזה מעורר התנגשויות על בסיס מקצועי ופוליטי. "העבודה נעשתה בשיתוף פעולה בין גוף שאנחנו הקמנו – מפעל סינון העפר – וגורמים נוספים", מספר ברקאי. "קיבלנו את חסותה המדעית של אוניברסיטת בר־אילן, והשתתפו איתנו בסינון גם החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, רשות הגנים הלאומיים שהקצתה לנו את הגן הלאומי בעמק צורים, וגם רשעות העתיקות, שתרמה לנו את הרישיון והרבה צרות".
למה היא זוכה אצלך לכינוי הזה?
"כי היו לנו קשיים איתם. אנחנו לא לרוחם. אנחנו למעשה חושפים את קוצר ידה של רשות העתיקות בהגנה על עתיקות הר הבית. זה התפקיד שלה לפי החוק, והיא לא מילאה אותו. עובדה שיש שם הרס עתיקות. ב־2005, שנה אחרי שהתחלנו, אומצנו על ידי עמותת אלע"ד. הם הפעילו את אתר הסינון, אבל התברר שהעבודה בשטח היא רק חלק קטן מהפרויקט. מצאנו סדר גודל של חצי מיליון ממצאים, והעיקר הוא המחקר".
הממצאים הללו, ברובם המוחלט, הם בעלי ממדים זעירים, כפי שאפשר לצפות מפיסות היסטוריה שנגרסו על כורחן בשיני בולדוזר. "אין לנו בניינים, אין מרצפות שלמות. צריך לעשות עבודת מחקר מאוד מדוקדקת של השוואה לפריטים אחרים מהארץ ומחוצה לה. שברי כלי חרס, למשל, אפשר לתארך, וזה גם נותן לנו סטטיסטיקה על מידת הפעילות בהר הבית בתקופות שונות – מתי היא עלתה, מתי ירדה".
מה הממצא הכי חשוב מהסינון?
"האנשים שנטלו בו חלק".
זו אמירה של איש חינוך, לא של ארכיאולוג.
"כי יש כאן ערך מוסף חינוכי אדיר. אנחנו שמנו מחדש את הר הבית בתודעה של ציבור גדול מאוד. עדיין, הרבה אנשים אומרים לי 'אפשר לתת את ההר לערבים, לנו יש את הכותל'. אבל הכותל מקבל את קדושתו ממה שנמצא מאחוריו, אין לו קדושה בפני עצמו. אפשר לנשק את אבני הכותל, אבל זו דופן חיצונית של הר הבית. אנחנו הסתפקנו בכותל במשך שנים מכיוון שאסרו עלינו להיכנס להר. יש כאן ברית לא קדושה בין רבנים שמפחדים מכל דבר, ובין פעילי שמאל. זה מה שגרם לטעות ההיסטורית הנוראה, כשמשה דיין מסר את הר הבית לווקף. גם היום רוב הרבנים לא מאשרים עלייה להר הבית, אבל הרמב"ם הרי עלה להר, ועל רבי עקיבא קפץ שם שועל אחרי החורבן. חוקי הטהרה היו קיימים גם בזמנם, והם ידעו על מקומו של קודש הקודשים בדיוק כמונו.
"אחרי שרואים מה יש בעפר הזה, אנשים חושבים מחדש על הגישה הקיימת כאן כלפי הר הבית. פתאום מתחילים להבין שזה ליבה של ארץ ישראל. הרי זה המקום שבו החלה לפי המסורת בריאת העולם, זה מקום עקדת יצחק, זה המקום שנרכש על ידי דוד המלך, זה המקום שבו נבנה הבית הראשון על ידי שלמה, זה המקום שאליו מכוונים כל בתי הכנסת בעולם. התחילו לתפוס את זה סוף־סוף. לא כולם, אבל חוגים אחדים. כשילד בן 10 מוצא במהלך הסינון חפץ ואני אומר לו שזה מימי בית ראשון, או שהוא מוצא מטבע ואני אומר לו שזה מימי החשמונאים – אין תחליף להתלהבות שרואים על פניו. או לראות איך איש מבוגר שבא מארה"ב מתרגש כשהוא נוגע בעפר של הר הבית – בשבילי זה בעל משמעות יותר מאשר כל הממצאים".
הוא לא יכול לסבול שאלות ותהיות כמו האם הממצאים שלו מחזקים את הזיקה היהודית להר. "אנחנו לא מנסים להוכיח שום דבר באמצעות ממצאים, וגם לא אנטי־להוכיח. מי ששואל 'מה הצלחת להוכיח', בעיניי יש לו בעיה קשה בכך שהוא בכלל זקוק להוכחות. הזכויות שלי בארץ הזו הן בשבילי דבר מובן מאליו, בדיוק כמו שאני לא זקוק להוכחה שאני קיים. אני קיים כאינדיבידואל, ואני קיים כעם. אני יהודי מאוד, ישראלי מאוד, ואני פה. זהו, אני לא צריך לחזק כלום, אצלי זה חזק.
"אנחנו לא מנסים להוכיח שהיה או לא היה בית מקדש, כל זה לא מעניין אותי. אלה קשקושים של אונסק"ו. ואם יהיו הוכחות חותכות, אז מה? לא יכחישו? אושוויץ עוד עומדת, יש עדויות ויש דוקומנטציה של הנאצים למה שקרה שם, אז מה, לא מכחישים שהייתה שואה? לשונאי ישראל יש רוב במוסדות מסוימים, והם יכולים להחליט מה שהם רוצים. אני מעוניין לראות ממצאים ולהבין מה אני יכול ללמוד מהם. בין הממצאים שלנו יש כמה שהם מהפכניים, משנים את התודעה שלנו ואת הידע ההיסטורי".
כדוגמה לכך הוא חוזר אל אריחי הרצפה הצבעוניים. "חז"ל שנאו את הורדוס שנאה עזה, אבל הם מהללים אותו על הבנייה שלו, על הפאר. אמרו שמי שלא ראה את בניין הורדוס, לא ראה מבנה מפואר מימיו. אבל לא ידענו דבר על איך נראה הפאר הזה. היו לנו רק אמרות חז"ל, שחלקן מהתלמוד, כלומר מאות שנים אחרי שנחרב הבית. אלה זיכרונות עמומים מהעבר הרחוק. לא היה לנו מושג אמיתי איך כל זה התבטא במציאות.
"והנה, הצלחנו לשחזר שבעה פאנלים של מרצפות צבעוניות שהיו שם. אלה אבנים שיובאו מיוון, מאיטליה ומטורקיה של היום, ואבנים מקומיות מאזור ים המלח. ומתברר שכל המרצפות בנויות על מתמטיקה, על צורות גיאומטריות. בצמוד לאבן כהה תמיד תהיה אבן בהירה, וההפך. זו טכניקה שנקראת אופוס סקטילה, מעשה חיתוך. האבנים נחתכו בקפדנות, הותאמו זו לזו ויצרו פאנלים שכולם בנויים לפי התקן של ה'רגל' הרומית – 29.6 ס"מ בדיוק. בתוך ריבוע של רגל על רגל יהיה ריבוע נוסף, של חצי רגל על חצי רגל, ובתוכו ריבוע של רבע על רבע, ובתוכו שמינית על שמינית. הכול מדויק לחלוטין. זה ככל הנראה נעשה על ידי צוות זר ששלח הקיסר אוגוסטוס לפי בקשתו של הורדוס. הדמיון בין המרצפות האלה למרצפות בארמונותיו של הורדוס ביריחו, בהרודיון ובמצדה, מעיד שאותו צוות כנראה עבד גם שם. אבל המפואר ביותר היה הר הבית, שסימל את שיא הפעילות של הורדוס. לנו יש מקצת של מקצת מן הפאר הזה: בערך 150 אריחים, שהם פחות מאחוז אחד מהריצוף. ההרכבה שלהם אצלנו נעשתה על סמך המתמטיקה ועל סמך המקבילות בחו"ל".
גם עבור מאמינים נוצרים, אומר ברקאי, לממצאים הללו נודעת חשיבות רבה. "למעלה מעשרים פעם מוזכר הר הבית בברית החדשה. ישו היה פעיל על ההר החל מנערותו ועד שבוע מותו. אחת המשימות שלו שם הייתה גירוש החלפנים. בהר היו זקוקים לחלפנים, כי קיבלו את מיסי המקדש רק בשקלים צוריים, ומי שבא עם מטבע אחר היה צריך להחליף אותו. לפי המסופר, ישו הפך את השולחנות – והנה, בידינו נמצאות הרצפות שעליהן התגלגלו המטבעות".
חור שחור בלב העיר
החדר המואר שבו אנו יושבים שימש בעבר כלשכתו של טדי קולק ב"קרן לירושלים", שאותה ייסד בעת כהונתו הראשונה כראש העירייה. היום משכירה הקרן את המקום למפעל סינון העפר. אני מעירה כי נדמה שמקומם הטבעי של הממצאים אינו בקופסאות קרטון מאובקות פה, אלא בתצוגה מכובדת ובמסגרת ראויה. "בינתיים זה כאן למחקר, בעתיד הם ימצאו את מקומם במוזיאון", אומר ברקאי. "מגיעות אלינו פניות שונות, אבל לא אנחנו מחליטים. כל עתיקה צריכה להיות ברשות המדינה, זה החוק. אוצר של רשות העתיקות הוא שיחליט לאיזה מוזיאון זה ילך בסופו של דבר.
"ב־2011 פתחנו פה מעבדה. המחקר שלנו לא נסתייע על ידי שום גורם חיצוני, והיינו צריכים לערוך מגביות, לפשוט יד ורגל. אנחנו חיים היום מתרומות פרטיות של יהודים טובים, ופה ושם גם של לא־יהודים. יצרנו גוף בשם 'קרן לקידום הארכיאולוגיה', ודרכו אנחנו מממנים את המעבדה הזו. היום עובדים כאן כעשרים איש, כל אחד ותחום המומחיות שלו. הנה, בשולחן הזה יושבים כל יום ועובדים על חרסים מימי הבית הראשון, בשולחן הזה חוקרים חרסים מהתקופה הרומית המאוחרת, ופה יושבת חוקרת ועובדת על תכשיטים.
"יש לנו כמות גדולה של ראשי חיצים ואבני קלע מכל מיני תקופות. הממצאים מכסים סדר גודל של 15 אלף שנה – מאנשי המערות ועד ימינו כמעט. יש לנו גם עשרות טביעות חותם, בהן אחת שהייתה צמודה כנראה לצרור כסף עטוף בד של אחד הכוהנים. הוא קשר את הצרור שלו בחוט, על החוט הדביק גוש של טין, וטבע בו את חותמו. שמו היה ככל הנראה אצליהו בן אִמר. רואים את האותיות 'ליהו' בכתב עברי עתיק, וכאן 'אמר'. משפחת אמר ידועה לנו מספר דברי הימים כאחת מ־24 משמרות הכהונה בבית המקדש. בירמיהו מסופר על פשחור בן אמר. זה אומר שיש לנו פה דרישת שלום ישירה ממקדש שלמה".
גם תכשיטים רבים נמצאו בעפר מהר הבית. "התארוך שלהם קשה, כי תכשיטים יכולים לעבור בירושה מדור לדור, יש להם חיים ארוכים. יש לנו כאלפיים צמידי זכוכית של ילדות, זה האוסף הגדול בעולם של פריטים כאלה. מספר המטבעות העתיקים שמצאנו הוא כ־6,000. בין השאר יש כאן ארבעה מטבעות מהמאה הרביעית לפני הספירה, שהונפקו על ידי היחידה המנהלית העצמאית־למחצה שהייתה יהודה בימי האימפריה הפרסית. אלו מטבעות קטנטנים ונדירים מאוד, מכסף. כתוב עליהם 'יהד' בכתב עברי קדום – קיצור של 'יהוד מדינתא', השם הרשמי של הפחווה הזו".
התגליות מהתקופות המאוחרות יותר כוללות למשל מספר רב של חותמות שמקורן בשלטונות הטורקיים, "כולל חותמת של אחד מאבותיו של מי שמכהן היום כשייח' של אל־אקצה. קצת מדהים שאנחנו גם תורמים להיסטוריה שלהם. יש לנו אלפי קוביות פסיפס עם שכבה של זהב עליהן, מהקירות החיצוניים של כיפת הסלע", אומר ברקאי. הוא פותח קופסה פשוטה למראה, המכילה המוני אבנים צבעוניות קטנות. "כיפת הסלע נחנכה בשנת 691, ובמאה ה־16 החליפו את ציפוי הקירות באריחים מזוגגים וזרקו את אלה לאשפה. יש גם מסמרים מפרסות הסוסים של הטמפלרים מהמאה ה־12, ראשי חיצים צלבניים, מטבעות צלבניים. טענו שהר הבית לפני הכיבוש המוסלמי היה ריק, מקום של זריקת אשפה; זה קשקוש. יש לנו עדויות לכך שעמדו שם מבנים כנסייתיים, והייתה שם פעילות. יש חלקי מרצפות, כותרות עמודים. אנחנו יכולים היום לצייר תמונה מלאה של תולדות ההתפתחות החומרית בהר הבית".
הפסקת הסינון לפני שנה נבעה מחוסר תקציב, או מהחלטה להתמקד במחקר?
"יש פה מערכת של סיבות. מבחינה מחקרית, יש לנו עבודה לכמה שנים טובות. אנחנו מעוניינים להציג את זה ברזולוציה הגבוהה ביותר, ולהוציא דו"ח סופי של שישה כרכים על הממצאים. הרי מלבד חשיבותו הדתית, הלאומית וההיסטורית, הר הבית הוא אתר ארכיאולוגי חשוב ביותר, ובכל זאת הוא מעולם לא נחפר. מסיבות פוליטיות, כמובן. זה מדהים – בתוך ירושלים, שהיא המקום החפור העולם, יש חור שחור. על המקום המעניין ביותר יש אפס ידיעות. סינון שפוכת העפר הוא האפשרות הכי קרובה שלנו לחפירה בהר.
"לגבי המימון היו לנו כמה אי־הבנות עם עמותת אלע"ד, ולכן הפסקנו את הסינון בשנה שעברה, מתוך תקווה לחדש אותו בקרוב. בשבוע הבא אנחנו עושים פיילוט: במקום להביא את מוחמד אל ההר, מביאים את ההר לאנשים. כבר עשינו ניסיון ראשון כזה ביישוב תקוע – הוצאנו משאית עם עפר מהר הבית, וילדי בית הספר שם עסקו בסינון תחת השגחה שלנו. בפעם הבאה אנחנו נוסעים לפתח־תקווה. זה כמובן מקל, כי זה לא מחייב את ההורים לאשר נסיעה למקום המסוכן ששמו ירושלים", הוא מחייך בציניות.
גם באתרים ביו"ש קיימת הזנחה ארכיאולוגית?
"בהחלט כן. מדינת ישראל לא יודעת לשמור עליהם, והיחס של התושבים הערבים הוא מחפיר. הם מתייחסים לזה כאל משאב טבע שמיועד להכניס להם ממון", אומר ברקאי ומתכוון למעשי שוד עתיקות. מדינת ישראל, לדבריו, לא מתקצבת בצורה מספקת את קציני מטה ארכיאולוגיה – הממונים הרשמיים על תחום העתיקות בשטחי יו"ש. "המצב הוא עגום מאוד. אזור יריחו הולך ונהרס, בנערן יש הרס נוראי. כך הדברים בהרבה מאוד מקומות, בכל מה שרחוק מהעין, ומתברר שגם רחוק מהלב של מדינת ישראל".
הסודות שמתחת למסגד
לפני שנה וחצי זכו ברקאי ודבירה להבטחת סיוע מהדרג הגבוה ביותר. "ישבנו יחד עם מנהל הקרן שלנו, שהוא יהודי־אמריקני, לפגישה של למעלה משעה עם ראש הממשלה. הבאנו איתנו עפר ומבחר מהממצאים. נתניהו שאל שאלות, ירד לפרטים, התעניין מאוד במה שמצאנו. בסוף שאל כמה אנחנו צריכים, ואמר שנראה זאת כסגור. זה היה בדצמבר 2016. אני מאמין שהרצון שלו לסייע היה אמיתי, אבל הנושא הועבר לרשות העתיקות, שמינתה ועדה אקדמית לבדיקת הבקשות שלנו. לקח לוועדה חצי שנה להגיע למסקנה שהבקשות ריאליות, ואחר כך הם היו צריכים לנסח מכתב, וגם זה דרש זמן. בשבוע שעבר יצא המכתב. כמה זמן התהליך עוד יימשך, והאם נתניהו עדיין יהיה בתפקידו כשזה יגיע לביצוע – גֶיי וֶייס, לך תדע".
מה עוד אתה חושב שתמצאו בתוך העפר?
"אני לא יודע. כל דבר הוא בגדר הפתעה, כל פרט פותח חלון להבין תרבות. החלום הוא תמיד למצוא כתובות, כי הן מדברות בצורה ישירה. כל תגלית אחרת צריך לדובב".
הווקף מתעניין בממצאים?
"לא, יש להם ארכיאולוג משלהם שאמור להשגיח על מה שקורה שם. כשעשו את הנבלה הזו ב־1999, הוא נשלח עם המשפחה שלו לחופש בירדן. הם ידעו מה הם עושים. היה ניסיון מתישהו לארגן לו ארוחת ערב משותפת איתנו, אבל הוא חשש לבוא. אני מבין אותו, זו לא חברה חופשית שבה כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה. ראיתי אותו לא מזמן בהר הבית. הוא בא מולי, אמרתי לו שלום והוא המשיך ללכת כאילו לא ראה אותי. לא הסתכל עליי בכלל".
אתה עולה הרבה להר הבית?
"לעיתים".
כחוקר או כעולה רגל?
"כיהודי".
כואב לך מה שאתה רואה שם – ההזנחה, חוסר השימור?
ברקאי מחייך. "כואב לי שהמקדש חרב. אני ארון עם הרבה מגירות. אני אדם דתי, ואני ארכיאולוג. יש לי מגירה דתית, יש לי מגירה מחקרית. אני סוגר אחת, פותח אחרת. החיים של יהודי הם תמיד מורכבים".
בסיוריו בהר הוא זוכה לראות יותר מאשר המבקר הרגיל. הוא מספר כי נכנס למסגדים שם, וגם ירד אל החללים התת־קרקעיים הגדולים שמתחת להם. "יש לי קשרים, ואני נכנס. הייתי שם לאחרונה לפני כחודש. מתחת לכיפת הסלע יש אבנים מגולפות מימי בית שני עם פיסול הרודיאני, ומתחת למסגד אל־אקצה יש מבנה שלם עם כיפות מעוטרות. זו הדוגמה הכי יפה של אמנות יהודית מימי הבית השני".
אתה יכול לצלם שם?
"יש צילומים, הדברים פורסמו. ובכל זאת, להתרשם אישית זה שונה לגמרי מאשר לראות צילום. בכלל, בכל עלייה שלי להר הבית יש תחושת התעלות. זה מפגש בלתי אמצעי עם העבר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
