"ציפי חוטובלי השמיעה דבר תורה, אנשים היו בהלם", כך קידם 'הארץ' את פניה של סגנית שר החוץ עם כניסתה לתפקיד. נערת הפוסטר של הציונות הדתית, כפי שכינתה אותה בעבר הסופרת שהרה בלאו, ציטטה באוזניהם של בכירי משרד החוץ את פירושו של רש"י לפסוק הראשון בתורה, וביקשה מהם לא לדבר רק על שלום, אלא גם על צדק. "יש לנו זכות על ארץ ישראל כולה", קבעה סגנית השר הטרייה. במשרד האשכנזי, החילוני, השמאלני, הגברי, המבוגר והפוליטיקלי־קורקט, אם לחטוא בהכללה, לא ידעו איך לבלוע את ההפך המוחלט שניצב מולם: אישה צעירה, בוגרת אולפנה, דתית, ימנית, יוצאת תפוצת גיאורגיה ובעלת דעות נחרצות שהיא אינה מנסה לעמעם.
שלוש שנים מאוחר יותר, המציאות המדינית נעה לכיוונה של חוטובלי הרבה יותר מכפי שאנשי משרד החוץ היו יכולים לדמיין, ולא רק הם. את חטאיי אני מזכיר כיום: לפני כשנה הזמינה אותי סגנית השר לתדרוך במשרדה, והציגה את המהלך הגדול הבא שלה: "אני רוצה להניע גל של העברת שגרירויות לירושלים, פתחתי בעבודת מטה". דונלד טראמפ עוד לא נשא אז את הצהרתו ההיסטורית, ובממשלו קידמו באותם ימים במרץ את "הדיל האולטימטיבי" עם הפלסטינים. התוכנית של חוטובלי נראתה לי כמשאלת לב תלושה, ואמרתי לה זאת. אלא שהנאיביות האמונית שלה התגלתה עד מהרה כדבר הכי ריאלי בסביבה: טראמפ פרץ את החומה, הכיר בירושלים וגרר מדינות נוספות בעקבותיו. חלומה של סגנית שר החוץ קרם עור וגידים, ותוכנית המטה שיזמה בטרם עת, הפכה לכלי שימושי עבורה ועבור המשרד שבו היא מכהנת.
"בהתחלה זה לא היה קל", אומר פקיד בכיר במשרד החוץ בהתייחסו לעבודה המשותפת עם סגנית השר. "כולם חששו שהיא תשליט את סדר היום שלה, שלא ערב לחיכם. היא מצידה הייתה תלויה במנכ"לים – קודם דורי גולד ועכשיו יובל רותם – וברצונם הטוב ליישר איתה קו. אבל במרוצת הזמן, הצדדים למדו לכבד זה את זה ולעבוד ביחד. היא למדה לעשות את העבודה ולהעלות בפגישות המדיניות את ראשי הפרקים שהדרג המקצועי הכין לה, ויחד עם זה גם להניח על השולחן את התפיסות המדיניות שלה. זה בסדר גמור, לשם כך היא נבחרה. היא גם זוכה להערכה על הנכונות שלה, במצבה, להגיע לכל מדינה בעולם ולו הנידחת ביותר, אם יש סיכוי שאותה מדינה תסכים להעלות את השגרירות לירושלים".
"מצבה" של חוטובלי, שעליו מדבר אותו בכיר, הוא הריון שלישי בשלבים מתקדמים. בקיץ הקרוב היא עתידה ללדת שוב, בשעה טובה, ולקבוע רף נשי חדש בעמדה שבה היא מחזיקה. אחרי גולדה מאיר וציפי לבני, חוטובלי היא בסך הכול האישה השלישית שהעפילה לעמדת הדיפלומט הבכיר ביותר של ישראל. בשונה משתי אלה, שכיהנו כשרות חוץ בעלות סמכויות מלאות, חוטובלי כסגנית שר נמצאת במצב מורכב יותר. אמנם שר החוץ בנימין נתניהו לא יושב לה על הראש וממעט לבקר במשרד, אבל העבודה מולו לא תמיד קלה. את הסמכויות הניהוליות הוא לא העביר לידיה, מה שמגביל את יכולתה להוביל תהליכים, ויוצר תלות תמידית בשיתוף פעולה מצידו או מצד בכירי משרד החוץ. יתרה מכך, כמתנגדת חריפה להקמת מדינה פלסטינית וכתומכת בולטת של החלת הריבונות הישראלית ביו"ש, עמדותיה של חוטובלי לא תמיד תאמו את אלה של ראש הממשלה ואנשיו. היו פעמים שנדרשה לא להתראיין כלל, או לכל הפחות לתאם מסרים עם נתניהו. ראש הממשלה אפילו נזף בה לאחר שאמרה כי חלומה הגדול הוא "להניף דגל ישראל בהר הבית". אף על פי כן, כשאני מבקש מחוטובלי לתאר את העבודה עם נתניהו, היא שופעת מחמאות. "לראות אותו בפגישות, זה שיעור בדיפלומטיה. ככה עושים את זה. בתקופה הראשונה הוא דרש תיאום גבוה, וחלק מהראיונות נעשו רק אחרי תדרוכים כדי שהמסר יצא מדויק. זה לגיטימי בעיניי".
ולא היית מעדיפה למלא תפקיד רגיש פחות, ואולי קרוב יותר לאור הזרקורים?
"אני מאוד שמחה שקיבלתי את המשרד הזה. כאישה צעירה נכנסתי לתפקיד שהוא מושא חלומות של רבים מהפוליטיקאים, והשפעתי. יש דימוי נפוץ, כאילו אנשי הימין טובים בפוליטיקת פנים וחלשים בענייני החוץ. עבורי, ההזדמנות להמיר את היכולות שלי לפעילות בחוץ, הייתה מתנה".
במה לא הצלחת?
"את ההרכב האנושי של קורס הצוערים לא הצלחתי לגוון מספיק. אני רוצה לראות שם יותר מגזרים – יותר דוברי רוסית, ציונות דתית, חרדים, דרוזים. הנושא המגדרי השתפר, אבל צריך עוד מגוון. מדינה כמו שלנו לא יכולה להיות מיוצגת על ידי האליטות הישנות בלבד. אנשי הציונות הדתית עדיין לא רואים במסלול הזה שליחות".
חוטובלי מצידה פונה ישירות לבני המגזר ובנותיו, בקריאה להתגייס למאמץ המדיני של ישראל, ולתפקידים שבעיניה חשובים לא פחות מאשר שירות ביטחוני. "הקריירה שלי התחילה כשהלכתי לתקשורת, בעקבות הקריאה של אורי אורבך ז"ל, 'הטובים לתקשורת'. היום אני אומרת שהמשימה היא 'הטובים לדיפלומטיה'".
את הקריאה הזו היא משמיעה אף ששירות במדינות זרות אינו דבר קל לאדם דתי, על אחת כמה וכמה לאישה דתייה שנמצאת בשלבי בניית המשפחה. חוטובלי עצמה נדרשת לשלם מחירים אישיים ומשפחתיים לא קלים, או אם לתמצת, החיים שלה דחוסים בטרולי מתפקע. "היה רגע מאוד מיוחד כשראש הממשלה הציע לי את התפקיד. באותו זמן כולם חשבו שזה מינוי זמני, כי נתניהו שמר אצלו את תיק החוץ, והדיבור היה שהרצוג ייכנס לממשלה ולמשרד הזה. ראש הממשלה אמר לי אז שאני מקבלת מקל וגזר. הגזר, שאין שר מעליי, לפחות לא במשרה מלאה, מה שייתן לי חופש פעולה. המקל, שאצטרך לנסוע הרבה בעולם. בנקודה הזו הוא שאל אם יש לי עזרה בבית, וזו הייתה שאלה מאוד רלוונטית".
תקדים ביילין
את כהונתה במשרד החוץ מחלקת חוטובלי לשתי תקופות, זו שלפני בחירת טראמפ וזו שאחריה. במחצית הראשונה, היא אומרת, בהחלט היה קשה. "כבר לא זוכרים את זה, אבל באותם ימים היינו במגננה ונאלצנו כל הזמן לתקוף בחזרה. בזה אחר זה ספגנו את הגינויים באו"ם, סימון המוצרים, החלטה 2334 של מועצת הביטחון (הקובעת שההתנחלויות אינן חוקיות – א"כ), מלחמת העולם סביב חוק ההסדרה, האשמת ישראל בכך שאין התקדמות מול הפלסטינים, החשש מתביעות כלפי קצינים. אלה דברים שהוטחו בנו כל הזמן, והיינו צריכים ללכת על ביצים.
"מאז טראמפ הכול התהפך, והמשימה עכשיו היא להגשים חזון חיובי. בעיניי זו תקופה היסטורית במשרד החוץ, וכך היא תיזכר. אנחנו בתקופת מעבר של זינוק במעמד של ישראל והעלאת שגרירויות לבירה, והרבה קונספציות קורסות. התחלנו עם מה שנראה כחלומות באספמיה, אבל היום יש דגלי מדינות בירושלים. או קח למשל את התמונה הזו של נתניהו וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, עומדים במים בחוף הים של אולגה. הייתי שם, וכשראיתי את זה הבנתי שזו תמונה ששווה מיליארדים. כל העניין הוא למנף הזדמנויות, ואנחנו יודעים לנצל אותן.
"דבר נוסף הוא האלטרנטיבה למדינה פלסטינית. ברגע שהנשיא טראמפ אמר 'מדינה אחת, שתי מדינות' (כשתי אפשרויות שמקובלות עליו – א"כ), והתנה את הקמתה של מדינה פלסטינית ברצון של שני הצדדים, נפתחה הזדמנות לדבר על רעיונות אחרים, ובראשם מה שאני מאמינה בו – החלת ריבונות. שים לב שגם ראש הממשלה חדל להשתמש במונח של שתי מדינות".
המדינה הפלסטינית מתה?
"מתה, חד־משמעית. מעמד הפלסטינים מעולם לא היה בשפל כזה, ועיין ערך הנאום האחרון של אבו־מאזן. אבל השמאל יוכל להחזיר אותה, אם תהיה לו הזדמנות".
את באמת חושבת שהחלת ריבונות ביו"ש הפכה לעניין ריאלי?
"אני חושבת שזה עניין של החלטה. ראש הממשלה מתעדף כידוע את הנושא האיראני, וזה מובן. אני חושבת שהחלת ריבונות צריכה להיות יעד של הימין. אם רוצים בה, ואם עושים זאת בתיאום עם האמריקנים, זה יכול להיות אפשרי. כבר התחלתי לדבר איתם על כך. עד עכשיו כל המאמצים שלהם, ובפרט של השגריר דיוויד פרידמן, היו מכוונים להכרה בירושלים ולמעבר אליה. ריבונות זה מורכב יותר אבל אפשרי, כמובן באופן הדרגתי. טראמפ אמר דברים כל כך נכונים כשהסביר שאין טעם לנסות שוב ושוב הצעות שנכשלו. הוא בהחלט פתח את הדרך לעוד אלטרנטיבות".
"המדינה הפלסטינית מתה, חד־משמעית. מעמד הפלסטינים מעולם לא היה בשפל כזה, ועיין ערך הנאום האחרון של אבו־מאזן. אבל השמאל יוכל להחזיר אותה, אם תהיה לו הזדמנות"
חוטובלי מביאה לסיכום הביניים רשימה לא קצרה של סימוני "בוצע", ובראשם נושא ירושלים. לפי הנחייתה, מיפה משרד החוץ את המדינות שיש סיכוי כי ייעתרו לבקשה הישראלית להעביר את השגרירויות לבירה, ופירט כיצד ניתן לתמרץ אותן לעשות זאת. "זו פעם ראשונה שיש במשרד תוכנית עבודה מסודרת להעלאת שגרירויות לירושלים", היא אומרת. על פי המסמך הזה מתנהל מסע השתדלנות הישראלי, הכולל כאמור נסיעות של חוטובלי עצמה לכמה מהמדינות; כדי לקדם אינטרסים ישראליים בעולם, אין מנוס ממפגשים פנים אל פנים עם מקבלי ההחלטות. צריך לדבר על ליבם כשהם באים לכאן, ולא פחות מכך, צריך לכבד אותם ולטוס לארצותיהם.
בשנים האחרונות היא ביקרה בלא פחות מעשרים מדינות, חלקן מרוחקות מאוד ועניות מאוד. גל הנסיעות האחרון הוקדש לירושלים, והניב תוצאות מיידיות. ברומניה היא פגשה את יו"ר הפרלמנט ואת ראשת הממשלה, ולאחר מכן שניהם הכריזו בפומבי על רצונם בהעברת השגרירות. רק סכסוך פוליטי שלהם עם נשיא רומניה מונע בינתיים את השלמת המהלך. בצ'כיה התקבלה חוטובלי בכבוד מלכים, וניצלה את המעמד כדי לבקש את העלאת השגרירות לירושלים. היה זה צעד משלים לחריש העמוק של השגריר בפראג דניאל מרון, שאינו מרפה מהסוגיה כבר חודשים ארוכים. גם כאן ניתנה תשובה חיובית, אף כי לא מלאה: רוב הנציגויות הצ'כיות יעלו לבירה בקרוב, השגרירות עצמה כנראה רק בהמשך. "אבל שום דבר עוד לא נגמר, אנחנו ממשיכים ללחוץ", אומרת חוטובלי.
בנושא הזה היא מספקת גילוי משעשע ומטריד בעת ובעונה אחת: מתברר כי משרד החוץ מעולם לא ניסה לפנות למדינות העולם ולדרוש הכרה בירושלים כבירת ישראל. "הופתעתי לגלות שמאז שנות התשעים לא נעשתה במערכת הישראלית עבודת מטה להכרה כזו. האחרון שעשה זאת היה יוסי ביילין בתקופת אוסלו (כסגנו של שמעון פרס – א"כ), כאשר אצלו נבדק מי תסכים להכיר במערב ירושלים כבירת ישראל, תחת ההנחה שמזרח העיר יהיה של הפלסטינים".
לישראלים ברור מהי בירתם, אך לא מעט מדינות טוענות שמבחינה משפטית הן מוגבלות מלהכיר בה, בשל החלטות או"ם שונות ומשונות. עבודת המטה שהובילה חוטובלי כללה כתיבת מסמך שמסביר כי המשפט הבינלאומי לא שולל הכרה בירושלים. "החלטות 476 ו־478 של מועצת הביטחון מ־1980 מחלקות את ירושלים, אך אלה החלטות בלתי מחייבות על פי פרק 5 של מנדט האו"ם. ההחלטות האלה גם התקבלו לפני ההסכמים בין ישראל לפלסטינים, שבהם הוסכם כי אותם חלקים בהם החזיקה ישראל מאז 1948 בכל מקרה לא נתונים למשא ומתן", נקבע במסמך, הנחשף כאן לראשונה. זה המקור שממנו סגנית שר החוץ והשגרירים הישראלים מצטטים כאשר הם משיבים לטענות בסוגיית ירושלים.
חוטובלי כמובן לא תחתום על המסר המשתמע מהטיעון הנ"ל, כאילו ירושלים המזרחית כן נתונה למשא ומתן. אבל זה בדיוק האתגר הגדול שלה: לקחת את האמונות שעליהן גדלה, ולהפוך אותן למדיניות קונקרטית. ברוח זו, צירפה את הכותל המערבי לפרוטוקול הביקורים הרשמי של האורחים המגיעים ארצה. "אני לא רוצה שיראו רק את יד ושם ואת החורבן, ויסיקו שאנחנו כאן מכוח השואה בלבד. אני רוצה שהם יראו את התקומה ואת הקשר ההיסטורי שלנו לארץ הזו", הסבירה אז.
במקרה אחר, ולא בלי מלחמת התשה מבית, דרשה חוטובלי לגבש נייר משפטי־דיפלומטי שיציג את הנימוקים הישראליים בעד הנוכחות ביהודה ושומרון, ויסביר מדוע מותר ומוצדק לבנות בהתנחלויות. ניסוח המסמך ארך חודשים, וכך גם תרגומו לשפות השונות ופרסומו באתרי האינטרנט של השגרירויות, אבל בסוף זה קרה. "עד אז, אזרח סיני או פיני שחיפש חומר על עמדת ישראל לגבי ההתנחלויות, פשוט לא יכול היה למצוא. לא מתקבל על הדעת שבנושא כל כך מרכזי בשיח על ישראל, לא הצגנו את העמדות שלנו. רק עכשיו יש לנו מסמך משפטי על חוקיות ההתנחלויות. כשאני פוגשת שרי חוץ או אחרים שמתעניינים בסכסוך, זה הנייר שאנחנו מגישים להם. הוצאתי את הכיבוש מהשיח של משרד החוץ, ובמקום זה עברנו להגיד 'זה שלנו'. לא הייתי מוכנה שיגידו 'שטח כבוש' על יהודה ושומרון".
העולם לא נגדנו
שינוי נוסף שרשום על שמה הוא חידוש הביקורים של צוערי משרד החוץ בעומק ההתיישבות ביהודה ושומרון, כהכנה לתפקידיהם השונים. רק בשבוע שעבר סיירו חניכי המחזור הנוכחי של הקורס בהר כביר וביישוב הר־ברכה, ושמעו את ראש מועצת שומרון לשעבר בני קצובר, את ראש המועצה הנוכחי יוסי דגן ואת הרב אליעזר מלמד. "מטרת הסיור לחשוף אתכם לחיים ביהודה ושומרון, ולהקנות לכם כלים וידע על השייכות ההיסטורית לחבלי הארץ האלו", אמרה חוטובלי לדיפלומטים־לעתיד. "אתם יוצאים לייצג את מדינת ישראל בעידן שבו פתרון שתי המדינות כבר לא רלוונטי, וחשוב להבין שהסכסוך אינו על התנחלויות. ההתנחלויות הן תירוץ בלבד, כאשר מהות הסכסוך היא השלילה הפלסטינית של זכות הקיום של מדינת ישראל. מכאן החשיבות של הכרת השורשים שלנו כאומה, שמתחילים כאן, בחבלי הארץ האלו". יוסי דגן, מי שעוסק רבות בהבאת מובילי דעת קהל ליו"ש, אמר במהלך המפגש כי "לא ניתן לצפות משגרירי ישראל בעולם להתמודד עם הסוגיה של ההתיישבות בלי לבקר בשומרון ולראות את המציאות ללא מתווכים. הסיור הזה יאפשר לכם להתייחס לנושא, ולא לעקוף אותו כפי שנעשה עד היום. צריך לבער את הבורות בנוגע לשומרון".
חוטובלי הכניסה לקורס הצוערים גם שיחות מפי הרבנית טובה גנזל והרב אורי שרקי. "התפיסה של הרב שרקי את מקומם ותפקידם של עם ישראל ומדינת ישראל מול אומות העולם, היא משהו שחייבים לפחות להכיר", מסבירה סגנית השר.
ואת מצידך למדת דברים חדשים בשנותייך במשרד החוץ?
"למדתי המון. בראש ובראשונה למדתי שמדינת ישראל היא מעצמה. למדתי ש'משב' (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, סוכנות הסיוע של ישראל – א"כ) עושה דברים נפלאים שאנשים לא יודעים עליהם. למדתי שאנחנו הרבה יותר טובים ממה שאנחנו חושבים. עד שלא ראיתי את כל הדברים האלה מבפנים, לא ידעתי עליהם. צריך להודות שהישראלי הממוצע הוא פרובינציאלי מאוד. התפיסה הרווחת היא שכולם אנטישמים, והעולם נגדנו. אבל העולם ממש לא נגדנו, אלא מעריץ אותנו ונושא אלינו עיניים".
דווקא המתח שבין ישראל ליהדות התפוצות גרם לה לספוג נזיפה שנייה מראש הממשלה. זה קרה לאחר שחוטובלי אמרה בריאיון לערוץ הבינלאומי i24news שרוב יהודי ארה"ב לא מבינים את ישראל משום ש"מעולם לא שלחו את ילדיהם להילחם עבור ארצם", וכי "לרובם יש חיים נוחים למדי. הם לא מרגישים איך זה להיות תחת התקפת טילים". חוטובלי, שומו שמיים, אף אמרה בקול שהמתחם שהוקם ליד הכותל המערבי עבור הזרמים הלא־אורתודוכסיים עומד ריק רוב ימות השנה. לדבריה, "רוב הזמן האנשים האלה בכלל לא מעוניינים לבוא לכותל", והמחלוקת בנושא נוצלה על ידם לצורכיהם הפוליטיים.
על אף הגינוי שספגה מנתניהו, חוטובלי סירבה להתנצל. "הרקורד שלי בנוגע לקשר עם יהדות צפון אמריקה מדבר בעד עצמו", היא מסבירה ממרחק חצי שנה. "אני גאה מאוד בכך שבמסגרת התפקיד הזה יצאתי למסע קמפוסים בארה"ב, ולא רק כדי להסביר את ישראל, אלא גם כדי לבנות שיח עם הדור הצעיר. הביוגרפיה שלי (את שנת השירות הלאומי השנייה שלה היא עשתה בקהילה היהודית באטלנטה – א"כ) מעידה כאלף עדים כמה הנושא הזה חשוב לי. במקרה הזה, בפעם הראשונה אחרי עשר שנים בפוליטיקה, חשתי שדבריי הוצאו מהקשרם. בשיחה ההיא תיארתי את ההבדלים המובנים בין מדינה ענקית כמו ארצות הברית – שהמלחמות שלה מתנהלות הרחק מגבולותיה, שלא נופלים עליה טילים ושרק אחוז אחד מתושביה מתגייס לצבא – לבין ישראל. מודל החיים שם אחר לגמרי, ומכאן גם נובעים לדעתי ההבדלים בנקודת המבט. לא הייתה לי טענה כלפי יהודי ארה"ב. בסך הכול תיארתי את המציאות, ואני תמהה עד היום איך לקחו את זה למקום של פגיעה. מאז כבר קיימתי מפגשים עם משלחות של יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, ובשיחות איתם אני אומרת שישראל היא הבית שלהם. זה לא מהשפה ולחוץ, אלא דבר שאני באמת מאמינה בו".
"לא הייתה לי טענה כלפי יהודי ארה"ב. בסך הכול תיארתי את המציאות, ואני תמהה עד היום איך לקחו את זה למקום של פגיעה. מאז כבר קיימתי מפגשים עם משלחות של יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, ובשיחות איתם אני אומרת שישראל היא הבית שלהם"
תם עידן המגזריות
פעמיים בשבוע היא פוגשת חברי ליכוד בסניפים ברחבי הארץ. זאת כחלק מלקחי הפריימריס האחרונים, אז מצאה עצמה חוטובלי במקום ה־26 ברשימת הליכוד, שנחשב באותם ימים לבלתי ריאלי. רק לאחר מאבק משפטי הוצבה במקום ה־20. היום היא מקפידה על תחזוק החיבור לשטח, גם אם הדבר כרוך בנסיעות רבות. "למדתי לאהוב את זה", היא אומרת. "המפגשים האלה מעניקים לך תחושה אמיתית של שליחות מטעם הציבור, וזה מה שנותן את הכוח".
ובכל זאת, האם מקומך הטבעי אינו מפלגת הבית היהודי?
"זו שאלה שמלווה אותי מתחילת דרכי הפוליטית, והתשובה היא שמקומו של הבית היהודי בליכוד. לפני שלושים שנה היה צורך במפלגה מגזרית שתדאג לכל מיני דברים שהמגזר זקוק להם. כיום, בהסתכלות שלי, הציונות הדתית היא אליטה משרתת. המטרה שלה אינה לדאוג לעצמה, אלא לעצב את דמות המדינה. אין סיבה שלא נעשה בפוליטיקה את מה שעשינו בצבא, בתקשורת ובשאר התחומים. תמיד אני מספרת שכאשר באתי להיפגש עם נתניהו בפעם הראשונה, מי שפתח לי את הדלת היה נפתלי בנט. בעיניי זה סמלי ולא מקרי".
אז את קוראת לבנט להצטרף לליכוד?
"אין לי ספק שאחרי עידן נתניהו, בנט ושקד יחתרו להגיע לליכוד. כיום הם כלואים במפלגה שלא מתאימה להם, ואני בטוחה שהם רוצים להיות בליכוד. עם כל כמה שהעשייה שלהם חשובה, כל סקרי המנדטים מראים שהציבור לא נותן אמון בבית היהודי כמפלגת שלטון, ואפילו לא קרוב לכך. אני מיודדת עם בנט, הוא פוליטיקאי ערכי ויש לו כוונות טובות, אבל הוא לא בפלטפורמה הנכונה כדי להגיע לראשות הממשלה".
אז בעידן שאחרי נתניהו, בנט בעינייך מועמד לרשת את מקומו?
"לא. יש משמעות לזה שאתה נמצא במפלגת לוויין, כשבינתיים הצמרת של מפלגת השלטון צפופה מאוד. בכל מקרה, נתניהו לוקח בקלות את הקדנציה הבאה, ולהערכתי – בוודאי אחרי השבועיים האחרונים – גם תהיה לו מפלגה גדולה יותר. שאלת הירושה תהיה רלוונטית בעוד חמש או שש שנים, ומי יודע מה יהיה אז".
כפוליטיקאית שמניפה דגל של ערכיות, מה דעתך על פרשת המתנות מארנון מילצ'ן? הרי גם אם זה לא פלילי, זה בוודאי לא נראה טוב.
"נתניהו אינו אדם מושחת. אני ראיתי אותו נזהר אפילו בדברים שנמצאים בתחום האפור, כמו מינוי מקורבים. מי שעבדו סביבו מעולם לא העידו על שחיתות מסוג כלשהו. ראש הממשלה מקדיש את ימיו ולילותיו למדינת ישראל, וחי חיים קשים ואינטנסיביים. לו ולמשפחתו נעשה עוול, וההיטפלות לנושא הסיגרים היא קטנונית בעיניי. מופרך להפוך את זה לשוחד. אם כבר, אני מאלה שאומרים שהמדינה הייתה צריכה לממן לו את הסיגרים".
בכנסת הנוכחית מכהנים מטעם הליכוד שרים וח"כים שהסגנון שלהם, איך נגיד, שנוי במחלוקת – ממירי רגב על שלל התבטאויותיה, ועד אורן חזן עם מה שפורסם עליו. איך את חיה עם זה?
"המהפך של 1977 עבר דרך שלשה שסעים: ימין מול שמאל, דתי ומסורתי מול חילוני, והשסע העדתי. במשך שנים רבות תקפו את הליכוד על כך שהצמרת שלו 'אשכנזית' ולא מייצגת את המצביעים. כיום הצמרת משקפת את ציבור הבוחרים של הליכוד, ויש כאן אמירה חברתית. אנחנו מפלגת העם, אנחנו האליטות החדשות שמגיעות מכל חלקי העם, וזה כולל ייצוג גילאי של צעירים וגם ייצוג נשי. פעם הייתה תחרות מי תהיה 'האישה הראשונה של הליכוד'; היום יש שבע או שמונה נשים, והשאלה הזו בכלל לא עולה. האם כל הח"כים מייצגים בכבוד את המפלגה? בשביל זה יש פריימריס".
אבל אני לא שואל מה דעתם של חברי הליכוד, אלא מה דעתך שלך.
"אני לא אוהבת לחלק ציונים לעמיתים שלי. המפלגה שלי היא הכי חיה ותוססת בשוק המפלגות הישראלי. דודי אמסלם שיושב לידי בכנסת הוא אדם חכם, ערכי וימני לא פחות ממני. לתקשורת אולי נוח עם פוליטיקאים מעונבים כמו של פעם, אבל היום הסגנון הוא ישיר ואפשר לקחת את זה עד נשיא ארה"ב".
זוג לא אמין
עם ילדה בת ארבע שנולדה במהלך הקדנציה הקודמת, פעוטה בת שנתיים שנולדה בקדנציה הנוכחית, לידה נוספת שמתקרבת, שלל מפגשים ונסיעות במסגרת התפקיד, וחברות במפלגה שרשימתה מבוססת על פריימריס – חוטובלי מתמודדת עם אתגר אישי שמעטים הם הפוליטיקאים שנדרשים לו. "ימי שני, שבהם יש הצבעות בכנסת עד לפנות בוקר, הם הכי קשים. אפילו יותר מהטיסות. בימים האלה אני נאלצת לישון מחוץ לבית". גם בשאר הערבים היא לא מגיעה הביתה לפני עשר.
לא בדיוק אורח חיים הבנוי על מודל היידישע מאמע.
"כן, אנחנו נדרשים להרבה עזרה. אבא שלי הוא זה שמוציא את מעיין מהגן כל יום. כשהיא נולדה, אמא שלי התפטרה מעבודתה ופתחה מעון בבית כדי לגדל אותה והיום היא מטפלת באלירז. כל יום אני אומרת להם על כך תודה. בעלי אור, שגם לו יש קריירה משל עצמו, הוא זה שמשכיב את הבנות לישון. קרה שיצאתי לנסיעה של שבוע, וכשחזרתי אור אמר שמבחינת הבנות זה היה שבוע רגיל, הן לא הרגישו את ההבדל".
לא קשה לך עם זה?
"בחיים עושים בחירות ומשלמים מחיר. אני לא עקרת בית למופת. בתחילת הנישואין שלנו הקפדתי לבשל לפחות לשבת, אבל בזמן האחרון גם זה נהיה מסובך, ועברנו לאוכל מוכן. אנחנו מנסים לשמר זמן איכות משלנו, ולנצל את זה שהבנות עדיין לא צריכות ליווי צמוד בלימודים ובמבחנים. אין דבר כזה סופר־וומן, וזה בהחלט לא פשוט. החיים הפוליטיים מאתגרים מאוד. אני תמיד מנחמת את אור ואומרת שאם הייתי רופאה, הייתי נעדרת מהבית גם בימי שישי ושבת".
גולדה מאיר מתארת בזיכרונותיה איך הילדות שלה רצו שלא תצא לעבודה, אלא תישאר איתן. גם הבנות שלך מדברות על זה?
"כן, המשפט שאני שומעת הרבה הוא 'אמא, תבואי להוציא אותי מהגן'".
ומשפט כזה לא מעורר נקיפות מצפון?
"אני מנסה לא להכניס את עצמי לשם, לרגשות האשם. זה לא פשוט, אבל זה סוג החיים שבנינו. אני מנסה לסלול נתיב שמאפשר לתת לילדות המון גם כשיש עבודה אינטנסיבית בחוץ, אבל אולי בעתיד נצטרך לשנות. בינתיים זו הבחירה במאה אחוז. אור, שהוא דור שביעי בארץ, אומר שזו תוצאה של היותי בת לעולים. אני תמיד חוזרת למאמר של אורי אליצור ז"ל, 'גאולת רוכבי האופניים': הוא מנהל דו־שיח עם הסבים ועם סבי־הסבים שלו, והם שואלים מדוע מכל הדורות דווקא הוא זכה לחיות בתקופה של גאולת ישראל ושחרור ירושלים. התחושה הזו – שאחרי כל כך הרבה שנים זכינו למדינה משלנו, שישראל היא פלא, ושבחלקי נפלה הזכות לייצג אותה ולהיות שותפה בהנהגה שלה – כל זה עדיין מרגש אותי והופך את המחיר למוצדק".
את מלוא המורכבות של המסלול שבחרה, היא חוותה לאחר לידת בתה הראשונה, מעיין. "זו הייתה תקופה קשה. הייתי אז במירוץ שנועד להוכיח לעצמי שהאמהות לא פוגעת בחיים שבניתי. לקחתי חופשת לידה למשך חודש וחצי בלבד, בין השאר משום שפרץ אז מבצע צוק איתן, והרגשתי צורך עז לקחת חלק בנעשה. אור ואני היינו הולכים עם סל־קל לניחומי אבלים, והבאתי מטפלת לכנסת. אבל זו לא הייתה חוויה חיובית. להפוך לאמא זה דבר מהמם בעוצמתו, אבל הייתי בתחושה שאני עוצרת מלכת והעולם נע קדימה. רק בלידה של אלירז השתחררתי מזה ולקחתי חופשת לידה מלאה של שלושה חודשים. ואל תשאל מה אעשה עכשיו, כי אני עדיין לא יודעת".
כשאני שואל את חוטובלי על סדנאות הזוגיות שהיא ובעלה העבירו לצעירים במגזר הדתי, היא ממהרת לתקן: "אם אנחנו נרצה על זוגיות, עדיף שאנשים לא יבואו. הסדנאות שלנו נועדו לרווקים ולרווקות המבוגרים, ויש רבים כאלה בציונות הדתית. כדי לעבור את התהליך שמאפשר לך לצאת מהרווקות ולהתחתן, אנחנו עצמנו היינו צריכים להיחלץ מהרבה מאוד תבניות ומוסכמות שקיימות במגזר, על מקום הגבר ומקום האישה ודברים נוספים. אני מדגישה שקריירה וחתונה, בניגוד למה שרבים חושבים, אינן סותרות זו את זו. יש מורות רווקות ויש נשות קריירה נשואות, וכמובן גם להפך.
"נהגנו לעשות סדנה פעם בחודש, אבל בזמן האחרון, בעיקר בגללי, הורדנו את הקצב. אנחנו ממשיכים להפעיל דף פייסבוק, ואני מקווה שנחזור לקצב המקורי. את הסדנה, אגב, אור פותח במילים: 'אנחנו לא יועצי זוגיות, לא קואוצ'רים ולא פסיכולוגים. אנחנו רק עורך דין ופוליטיקאית, ואתם יודעים מה רמת האמינות של שני המקצועות האלה'".
אם כבר מדברים על המגזר, את רואה בעצמך מודל לנערה הדתייה?
"יש לי הרבה מאוד מפגשים עם בנות דתיות – מבנות מצווה שמראיינות אותי ועד סטודנטיות – אבל אני נגד נוסחאות ולא מאמינה במודלים. אני לא קוראת לאף אחת לעשות כך או אחרת, ובכלל לא חושבת שיש פס ייצור אחד שמתאים לכולם. כפי שהרב אליעזר מלמד אמר לקורס הצוערים רק לפני שבוע: כל אחד וכל אחת צריכים לרתום את הכישרונות האישיים שלהם ולעשות את המיטב למען העם והארץ ולמען הערך של תיקון עולם. אסור לשים תקרת זכוכית ואסור לחסום, וגם לא צריך להיצמד למקצועות יוקרה. העולם מציע היום אינסוף אפשרויות לנשים וצריך למצות אותן, ובכלל זה בפוליטיקה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
