"בימין חושבים שהם יצורי-על, אותם לא מבלבלים עם עובדות"

כשפרופ' ארנון סופר היה בן 75, חבריו במכללה לביטחון לאומי ערכו לו מסיבת הוקרה, בהשתתפות רבים מאלופי צה"ל לדורותיהם ואישים מהצמרת המדינית־ביטחונית האזרחית של ישראל. סוף־סוף, כולם היו בניו: תלמידיו במוסדות להכשרת קצינים בכירים, או פוליטיקאים שביקשו את עצותיו כמומחה. כשהרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי העניק לו את תעודת ההוקרה המתבקשת, הוא חיבק אותו ולחש לו: "עכשיו תסתכל אחורה". סופר הפנה את מבטו. "כל הקהל הענק קם לכבודי. זה היה רגע מרגש מאוד", הוא מספר, וההתרגשות ניכרת בקולו למרות השנים שחלפו מאז.

היום סופר כבר בן 83. רק בשנה שעברה הוא פרש מכל תפקידיו באקדמיה ובצבא; אמנם כבר בגיל 68 פרש מהוראה שוטפת באוניברסיטת חיפה, אבל המשיך מאז להרצות בפני אנשי מערכת הביטחון הלומדים באוניברסיטה. לאחרונה סיכם את סיפור חייו, האישי והמקצועי, בספרון קטן שהוציא במסגרת קתדרת ראובן חייקין לגיאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה. הקתדרה, שהייתה ביתו האקדמי מאז 2004, קרויה על שם רואה חשבון בכיר שהיה בעצמו תלמיד של סופר, ובצוואתו העניק לו סכום נאה כדי שיפתח מסגרת מיוחדת למחקר המשלב גיאוגרפיה ואסטרטגיה מדינית וביטחונית.

שמו של הספרון אנכרוניסטי־משהו – "הזכות והניסיון להשפיע בתקופה סוערת" – אבל בין דפיו מסתתר סיפור מרתק של אחד האקדמאים המשפיעים ביותר על המדיניות הישראלית. סופר זכה למעמד הזה אף שהתמחותו היא גיאוגרפיה, תחום לא מסעיר במיוחד מבחינה מדינית־ביטחונית. הסיבה להשפעה שרכש: הוא כיוון את עצמו להתמחויות רלוונטיות ביותר – דמוגרפיה, סביבה ומשק המים בישראל ובמזרח התיכון. נוסף על כך, הוא לא התחבא מעולם במגדל השן האקדמי. אדרבה, מראשית דרכו שם הוא שאף מאוד להשפיע על החיים הממשיים. וכך, כשקיבל את ההצעות ללמד בפו"ם (המכללה לפיקוד ומטה), המיועדת להרחבת השכלתם של קציני צה"ל, ובמכללה לביטחון לאומי, המיועדת לבכירי מערכות הביטחון בכלל, הוא לא היסס. בפו"ם לימד במשך 48 שנים, ובמב"ל במשך 39 שנים. בעשור האחרון לעבודתו שם הוא עמד גם בראש המרכז למחקר של המכללה.

"בכל תולדות צה"ל כיהנו בסך הכול 210 אלופים. אני זכיתי ללמד 80 מהם", מתגאה סופר. עם רבים מהקצינים הוא המשיך לשמור על קשר אישי גם אחרי שסיימו את תקופת הלימודים במכללות. "המעורבות שלי בצה"ל הפכה להיות אינסופית. זה לא שאתה מלמד קורס והולך הביתה. במב"ל אתה נמצא עם התלמידים בסיור בחו"ל שבועיים בכל שנה, ואני הנהגתי עוד עשרה ימי סיור בישראל, ללימוד סוגיות שונות. אתה שותף לכל מה שהם עוברים באותה שנת לימודים. התוצאה היא שרבים מאנשי המטכ"ל עולים אליי לא פעם לחיפה כדי לקטר על מה שלא מוצא חן בעיניהם, ולחשוב יחד מה לעשות. מבחינתם, אני עדיין נחשב מורה".

המורה, יורים עליי

השפעתו הרבה של סופר נובעת גם מכך שהוא משווק את הצעותיו בשפה ברורה וחדה, שונה מהשפה העמומה והבלתי־מחייבת שרווחת אצל אנשי אקדמיה אחרים. הסגנון שלו גורם לרבים לראות בהמלצותיו אמת מוחלטת. פעם אמר על עצמו: "איום־על קיומי יכול להיאמר בנימוס, תוך עטיפת האיום במילים מכובדות כמו דמוקרטיה, שוויון זכויות, כבוד האדם, צדק חלוקתי, מלחמה בגזענות. אבל אני למדתי להשיל מילים ממציאות".

בספר האוטוביוגרפי הוא מפרט אינספור דוגמאות להשפעתו על צה"ל ומעצבי המדיניות בממשלה. "ב־1970 השתתפתי בסיור לימודי במזרח אפריקה", כותב סופר. "בין השאר קניתי הרבה מפות של ערים באזור. זו גם הייתה השנה הראשונה שלי כמורה בפו"ם, ובכיתה הטלתי על התלמידים לנתח את המפות שקניתי. איתרע המזל והתלמיד דן שומרון קיבל את המשימה לנתח את מפת העיר אנטבה. שש שנים אחר כך היה שומרון מפקד 'מבצע אנטבה', והמפה שהכיר הייתה לו לעזר רב".

גם את האוסף הנדיר של מפות המזרח התיכון שליקט בשקדנות במשך עשרות שנים, הוא העמיד לרשות הצבא בעת הצורך. למשל, "לפני מלחמת המפרץ פנו אליי מחיל האוויר כדי שאייעץ להם אילו מקומות כדאי לתקוף בעיראק, במקרה שתהיה הסתבכות במלחמה". כאחד ממפתחי התפיסה של לוחמה בשטח בנוי, הוא קיבל בימי האינתיפאדה השנייה טלפון בהול מתלמיד, שהיה בעיצומה של פעילות מבצעית. "הוא מספר לי שהוא במחנה הפליטים בלאטה, תוקפים אותם, והוא מזהה צליפות לעבר הסמטה שרצה לצאת ממנה. שאל מה לעשות. ספונטנית אמרתי לו מיד: שבור קירות ותתקדם מכיוון אחר לסמטה אחרת, שבה לא מחכים לכם".

אבל בבת עינו האמיתית של סופר היא הדמוגרפיה – מאזן האוכלוסין הכללי בין יהודים וערבים בכל רחבי ארץ ישראל, וגם באזורים ספציפיים כמו הנגב והגליל. לשיטתו, הדמוגרפיה צריכה לקבוע את גבולות המדינה אפילו יותר מאשר שיקולים ביטחוניים. וכדי שזה יקרה, סופר מוכן לאמץ עמדות ימין מובהק או תוכניות שמאל, ובלבד שישרתו את הבטחת הרוב היהודי. ברוח זו, הוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית ונסיגה מרוב שטחי יו"ש, בדיוק כמו שהוא דורש השקעת מאמץ עילאי בייהוד הגליל והנגב.

תחזיותיו הדמוגרפיות לא תמיד היו מדויקות, בלשון המעטה. המפורסמת ביותר היא תחזיתו מ־1987 שלפיה עד שנת 2000 היהודים לא יהיו עוד רוב בין הים לירדן. התפוררות ברית המועצות והעלייה הגדולה משם הפכו את הקביעה הזו לבלתי רלוונטית. ולמרות זאת, גם היום הוא מוכן להתבסס על הדמוגרפיה המשוערת כדי לדחוף למהלכים מדיניים בלתי הפיכים. "אני מבין שחלוקת הארץ לא תיתכן כרגע, כי אני לא רוצה שחמאס ישתלט. אז אם חייבים, נמשיך להחזיק את כל השטח גם במאה השנים הבאות. אבל אני רוצה להשאיר את אופציית החלוקה פתוחה, ולכן צריך לא להתיישב באזורים שמעבר לגושי ההתיישבות. צריך גם לספח את הגושים, אבל בשום אופן לא את כל שטחי סי, כי אז רצף טריטוריאלי פלסטיני יהיה בלתי אפשרי, ובכך יטרפדו סופית את חלוקת הארץ. גם את ירושלים צריך לחלק. אין לנו שום עניין לשבת בצור־באהר".

מאותם שיקולים דמוגרפיים הוא קובע כי "בטווח הארוך, גם ערביי ישראל הם מוקד של סכנה. בכמה הזדמנויות הם כבר תקפו את הציבור היהודי. אסור לאפשר להם להתפשט גם ברמה אזורית, כי אז אם תבוא התקפה חיצונית, הם עלולים להצטרף לאויב ולדרוש אוטונומיה או אפילו מדינה עצמאית באזור שהם דומיננטיים בו. לכן צריך לדאוג לכמה שיותר אוכלוסייה יהודית בגליל ובנגב, אם כי אני חושש שאת הנגב כבר איבדנו". בעבר אמר סופר שאם ישתכנע סופית שהמאמץ לייהוד הנגב והגליל נכשל, יעדיף לוותר גם על האזורים האלה, כמו על יו"ש, כדי לא לסכן את המאזן הדמוגרפי הכללי.

את חששותיו הוא לא שומר לעצמו, אלא יוזם הצעות מעשיות ומעביר אותן לקובעי המדיניות. למשל, הוא זה שהגה בשנות השבעים את רעיון המצפים בגליל, והציג אותו לרענן וייץ, אז ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. "הראיתי לו את כל גושי היישובים הערביים בגליל המערבי, ואמרתי לו: בסוף זה יהפוך למטרופולין ערבי אחד גדול. יום אחד הם יכריזו על עצמאות, ולא נוכל לתקן את זה. הוא שאל אותי: אז מה אתה מציע? אמרתי: טריזים. לחתוך אותם לחתיכות. וכך נולד רעיון המצפים. אז אמרו לי: אתה מקלקל את הנוף של הגליל. אבל באוקטובר 2000, כשהיו המהומות הגדולות של ערביי ישראל, קיבלתי מכתב מאחד הארכיטקטים של הסוכנות: 'ארנון, בזכותך הגליל שלנו'".

אתה בטח יודע שהכינוי הפופולרי שלך הוא "ארנון סופר ערבים".
"את הכינוי הזה הדביק לי עמיתי מאוניברסיטת חיפה, פרופ' מאג'ד אל־חאג', דווקא מתוך ידידות. אבל אמרתי לו מיד: אתה טועה. אני לא סופר רק ערבים, אלא גם חרדים וחילונים. אני סופר את כולם. לא רק למספר הערבים בארץ ישראל יש משמעות, אלא גם למאזן בין כל הקבוצות באוכלוסייה".

אף שהדמוגרפיה היא מבחינתו קריטריון עליון, סופר מתנגד בתוקף לטרנספר כפוי של אוכלוסייה ערבית. מהסיבה הזו, הוא מספר, השיב בשלילה להצעתו של מנהיג מולדת רחבעם זאבי (גנדי), שהיה מוכן לתת לו את המקום השני ברשימתו. "אני אדם פרקטי. את הטרנספר הגדול שלנו עשינו ב־1948, והעולם סלח לנו על זה, כי היינו שלוש שנים אחרי השואה. בדיעבד התברר שאפילו הטרנספר הזה לא הביא לפתרון מלא של 'הבעיה הפלסטינית'. חוץ מזה, איזו מדינה תהיה מוכנה לקבל את המגורשים האלה? רבין לא הצליח להעביר 400 פעילי חמאס ללבנון, אז איך תעביר מאות אלפי פלסטינים? העולם רק מחכה שנעשה שטות כזו".

שאלת עזה

ראש הממשלה שעליו הצליח להשפיע במידה הרבה ביותר, טוען סופר, היה אריאל שרון (במקום השני הוא מציין את בנימין נתניהו, אבל לא מפרט כיצד השפיע עליו, בנימוק שמדובר בסוגיות עכשוויות). ואכן, שרון האזין היטב לסופר לקראת קבלתן של שתי הכרעות אסטרטגיות: שרטוט תוואי גדר ההפרדה, שלפי סופר עוצב בהתאם לקריטריונים דמוגרפיים, ולאו דווקא ביטחוניים; וגיבוש תוכנית ההתנתקות. "הקשר שלי עם שרון התחיל עוד ב־1988", אומר סופר. "גמרתי הרצאה בפו"ם של המשטרה, הוא דיבר אחריי וביקש שאשאר עד אחרי ההרצאה שלו, כי הוא רוצה שנשוחח. ישבנו בחדר של מפקד המכללה, ושרון ביקש ממני הסברים על הסיפור הדמוגרפי. מאז התחילה סאגה של שיחות איתו, ולפעמים גם עם רפול, על הסכנה הזו.

"ב־2003, ביום שבו הוא נבחר לקדנציה שנייה כראש ממשלה, שרון צלצל אליי ואמר לי: ארנון, מחר אתה מביא לי את מפת ההתנתקות שלך מיו"ש. לגבי עזה לא היה צורך במפה, כי היה ברור שקו ההתנתקות הוא קו הגבול. למחרת הגעתי לבית ז'בוטינסקי. זה לא היה לי פשוט מבחינה רגשית. חשבתי על כך שההורים שלי לא היו סולחים לי על שבאתי לשם. היה קשה להגיע לשרון, כי המון אנשים צבאו על חדרו. מצאתי שם את ראש המוסד מאיר דגן, ונתתי לו את המפה. באותו ערב שרון שוב התקשר: ארנון, אני גוחן עכשיו על מפתך. מאז התחיל להתגלגל הרעיון של ההתנתקות.

"באחד המפגשים בינינו אמרתי לו שלדעתי הדגש הראשון צריך להיות דווקא על עזה, כי היא 'יולדת את כל גוש קטיף' מדי שלושה שבועות. אז שרון אמר לי: החלטתי שאנחנו עוזבים את עזה. שאלתי: אז מה אנחנו עושים בקדומים? הוא לא ענה לי, אבל כשחזרתי הביתה פתחתי חדשות ושמעתי ש'ראש הממשלה שוקל אם לפנות גם את קדומים'. בסוף פונו רק ארבעה יישובים קטנים בשומרון. כנראה זמביש בכל זאת הצליח להשפיע עליו בעניין הזה".

לא היה לך מוזר שראש ממשלה שנבחר לפני רגע בקולות הימין, כבר מדבר על נסיגה מעזה ואפילו מיו"ש?
"אתה יודע להגיד לי היום בוודאות מה עמדותיו של נתניהו בנושא יו"ש? לא במקרה כל האנשים האלה תמיד אומרים ש'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'. הפוליטיקה הישראלית מתנהלת ככה כל הזמן".

סופר תמך לא רק בעצם הנסיגה מרצועת עזה, אלא גם בקיום המהלך באופן חד־צדדי, ללא משא ומתן עם הפלסטינים. "מתי בהיסטוריה המשא ומתן איתם הביא לאיזו תוצאה ממשית?", הוא שואל. "זה היה נמשך שנים, ובינתיים מצבנו הדמוגרפי והמדיני היה מתערער עוד יותר".

היום, אחרי כל סבבי הלחימה ועל רקע ירי הרקטות וחפירת המנהרות ההתקפיות, אתה מתחרט על שדחפת את שרון להתנתקות?
"אני מאושר מכך שאנחנו בחוץ. אתה זוכר את הזחילה לחפש חלקי גופות בציר פילדלפי? כשיצאנו מעזה היו שם קצת יותר ממיליון פלסטינים, היום יש כ־2 מיליונים. אתה חושב שהם היו נותנים לך לחיות? אני טוען שהצלתי בנסיגה הזו אלפי ישראלים, בתוך הרצועה ומחוצה לה. מה שכן, הופתעתי מהוויתור של שרון על שלושת היישובים בצפון הרצועה שהיו קרובים מאוד לגבול – ניסנית, דוגית ואלי־סיני. מעולם לא הצעתי לסגת מהם. נראה לי שראש הממשלה חשב שיהיה קל יותר לקבל תמיכה מהעולם לתוכנית אם ניסוג לגבול הבינלאומי, עד המטר האחרון".

גם סוגיית המסתננים מאפריקה, שאינה קשורה כלל לערבים, מדירה שינה מעיניו. "החשש הגדול שלי נעוץ בכך שבעתיד הנראה לעין צפויה בצורת איומה במזרח אפריקה", מסביר סופר. הנילוס יאבד חלק גדול מכמות המים שלו, וזה ייצור צמא אצל מיליוני אנשים. אני בהחלט רואה תסריט שהמיליונים האלה מתחילים לצעוד צפונה, אל המדינה המערבית הכי קרובה והכי עשירה במים שאפשר להגיע אליה ברגל: ישראל".

הוא טוען בגאווה לאבהות על הגדר הגבוהה שנבנתה לאורך הגבול עם מצרים, כדי לחסום את המסתננים מאפריקה. "ביוני 2010 הצגתי בפני מליאת הממשלה את סכנת משבר המים, והחשש מצעדה המונית לכיוון מדינת ישראל. אמרתי שחייבים למהר וליצור מחסום שיבלום את זה. ביבי קבע מיד הצבעה בנושא, וכל הממשלה הייתה מאחוריי. לקחתי את בני גנץ שישב שם כסגן רמטכ"ל, את האלוף טל רוסו ואת יורם כהן מהשב"כ, ויחד חשבנו איך לעשות את זה בדהרה. ובאמת, בתוך שנתיים עמדה גדר. כשנתתי את הסקירה בממשלה היו 37 אלף מסתננים, וכשהושלמה הגדר היו כבר 69 אלף, אבל לפחות מאז עצרנו את הגידול במספרם".

ומה לדעתך צריך לעשות עם אלה שכבר נמצאים בארץ?
"עמדתי בראש ועדה שעסקה בנושא, ואמרתי שם שאם מספר המסתננים יהיה בסביבות 50 אלף, נוכל לחיות עם זה. אז אני מעריך שאפשר לחיות גם עם המספר הנוכחי. אבל צריך לדעת שמחכה לנו גל גדול עוד יותר של ניסיונות הסתננות, כי אפריקה במצב נורא, והגדר האכזרית שבנינו תצטרך להיות אכזרית עוד יותר. בפגישה האחרונה שלי עם ראש הממשלה, הוא חיבק אותי ואני אמרתי לו: ביבי, עכשיו צריך גדר גם בגבול עם ירדן. הוא נתן אז הרצאה, וכשסיים אותה ניגש אליי שוב ואמר לי: 'חשבתי על מה שאמרת. אני איתך, ואנחנו הולכים לעשות את זה'".

ומה לגבי הסתננות מן הים? איך תמנע אותה?
"צריך לחזק את הצי שלנו, כמו באירופה. ואם יהיה צורך להטביע סירות של מסתננים, נעשה גם את זה. אסור לוותר, כי אין לנו ארץ אחרת".

המסוקים לא הגיעו לגג

לא רק מנהיגים ישראלים קיבלו החלטות גורליות על פי ניתוחו של סופר; לדבריו, גם גורמים צבאיים בארה"ב ביקשו את עצתו. ב־1979 הוא הרצה בפני סגל המורים של אוניברסיטת יוטה, שאליה הגיע לשנת שבתון. זמן לא רב לפני כן פרצה באיראן המהפכה החומייניסטית, וצעירים איראנים השתלטו על בניין שגרירות ארה"ב בטהרן והחזיקו בו בני ערובה. "אתם הישראלים התנסיתם לפני שלוש שנים בשחרור החטופים באנטבה", שאל את סופר אחד מאנשי האוניברסיטה, "יש לכם מה להציע לנו בטהרן?"

לסופר הייתה תשובה: "הייתי שולח כמה מסוקים כבדים מאחת מנושאות המטוסים האמריקניות במפרץ עומאן. הרעיון הוא להגיע עד מעל בניין השגרירות, ובתוך כמה שניות להעלות למסוקים את כל בני הערובה, ולהסתלק משם. צריך להבטיח רק שני דברים: פרוזדור אווירי נקי למסוקים, כלומר פגיעה בחיל האוויר האיראני לכל אורך ציר הטיסה, ואם יהיה ניסיון של האיראנים לפרוץ לשגרירות – צריך לטפל בהם בהפצצות מכאיבות".

אחרי ההרצאה ניגש אליו אחד השומעים, הציג את עצמו כקצין בדרגה המקבילה לאלוף־משנה בצבא האמריקני, וביקש מסופר לחזור על התוכנית בפני 400 קציני מרינס שיכנס בקמפוס. כעבור יומיים, לאחר שקיבל את אישורו של הנספח הצבאי הישראלי אלוף אמיר דרורי, התייצב סופר מול קציני המרינס ופירט שוב קווי המבצע האפשרי.

משימת חילוץ אמריקנית יצאה לפועל לבסוף באפריל 1980, תחת השם "מבצע טופר העיט". היא התבססה בקווים כלליים על הרעיון של סופר, אולם פרט קריטי אחד היה שונה – במקום להגיע עד גג השגרירות, המסוקים היו אמורים לנחות בלב המדבר; האמריקנים תכננו שמשם הלוחמים יתקדמו לטהרן, ייסעו באוטובוסים אל השגרירות ויחלצו את השבויים. אלא שסופת חול פתאומית שיבשה את הנחיתה, והמבצע כולו קרס. כעבור שלוש שנים שוב ביקר סופר בארה"ב, והתעניין אצל גורמים צבאיים מדוע לא מומשה התוכנית בדיוק כפי שהוא הציע. "ב־1979 לא הייתה לנו יחידה בסגנון היחידות המיוחדות שלכם, שבתוך שניות יכולות לגלוש לגג ולבצע פעולת חילוץ. רק בשלב מאוחר יותר הקמנו יחידות כאלה", ענו לו. יחידת "כוח דלתא", שנשלחה לניסיון השחרור הכושל, עוד הייתה בחיתוליה ולא צברה מיומנות מספקת.

בסוף 1990 ביקר סופר במכללת "וסט פוינט", האקדמיה הצבאית של ארה"ב. באוויר עמדה ציפייה לתגובה אמריקנית כואבת על הפלישה העיראקית לכווית, אך לכולם ברור היה שצבאו של סדאם חוסיין לא יישבר בקלות. צבא ארה"ב, כך נאמר לסופר, הכין כ־20 אלף שקי פלסטיק בשביל גופות ההרוגים הצפויים במלחמה. כשסופר שמע על כך, הוא פרץ בצחוק ואמר לבני שיחו: "מחיר המלחמה בצד שלכם יהיה לא יותר מ־200 הרוגים". האמריקנים הנדהמים שאלו איך הגיע להערכה כל כך נמוכה. תשובתו של סופר הייתה שהוא לא מתרשם מטורי הטנקים העיראקיים, אלא מהחיילים שמצולמים מאחוריהם. אלה הזכירו לו את מראה החיילים המצרים לפני מלחמת ששת הימים – שהסתיימה במספר נמוך של אבדות בצד הישראלי. בסופו של דבר, כותב סופר, נהרגו כ־200 אמריקנים בלבד בלחימה בכווית, ועוד כ־30 נהרגו מפגיעת טיל עיראקי בבסיס אמריקני בסעודיה.

לא בצד של בר כוכבא

סופר נולד ב־1935 במושבה ראשון־לציון, בן רביעי למשפחה ציונית גאה. "אבי היה מנהל חברת החשמל באזור המרכז, וכילד בן שלוש אני זוכר אותו אומר: 'היום הקמנו עוד כמה עמודי חשמל בדרך למכון זיו' (שמו של מכון ויצמן בראשית ימיו – י"ש). זה היה בית שבו סופרים את ההישגים הציוניים מדי יום".

השכול ליווה אותו מילדות, ובמידה רבה עיצב את חייו. "ביום שנולד אחי מנחם, אבא לקח איתו לעבודה את אחותי עליזה. בדרך חזרה היא נדרסה למוות מול עיניו. תאר לעצמך, לבוא הביתה עם הבשורה הזו".

במלחמת העצמאות גויס האב, ומנחם, שהיה בן 16, שהה כפלמ"חניק לבית־הערבה. "אמא ואני נשארנו לבד בבית, וישבתי איתה ברגע שהוכרזה המדינה. מנחם היה מאוד יקר לה, ובכל זאת היא אמרה לי פתאום על בן־גוריון, ביידיש: 'זיי וייס!' – הם יודעים! היא סמכה על המנהיגות שתדע מה לעשות. עברו מאז הרבה שנים, וכל הזמן אני חושב על המנהיגים שאני מכיר, שרבים מהם לא יודעים".

אחיו מנחם נהרג אחרי המלחמה, ב־1950. "הוא ניצל בבית־הערבה, ואחר כך ניצל גם מהתרסקות של מטוס קל בסדום. הוא התגייס לגולני ועבר את כל הפעולות והמבצעים בלי שנפלה שערה מראשו. ואז, כשהשתחרר והתחיל לעבוד בחברת החשמל באזור עזה, הוא עלה על מוקש ונהרג. כמה שנים אחר כך, כשהתגייסתי ושירתי בפעולות התגמול, אבא קרא לי ואמר: 'ארנון, דע לך, אני הודעה שלישית לא מוכן לקבל. אני הולך עם אקדח, ואם אני מקבל הודעה שלישית – אני מתאבד'.

"גידלו אותי בהמון אהבה. במשך שנים גרתי לבד עם הוריי, כי אחותי הגדולה זהבה, שהייתה מבוגרת ממני ב־14 שנה, עזבה את הבית הרבה קודם. היה לי אפילו חדר משלי, כי אחי נהרג. הרבה זמן לא הבנתי למה הייתה לי אומנת בגיל קטן. היום אני יודע שבגלל האסונות אמי לא תפקדה טוב, והייתה עצובה כל חייה. למרות זאת, כשהגעתי הביתה קצת לפני מבצע סיני, אמא אמרה לי: ארנון, לך לשלום. אם תהיה מלחמה, אני מקווה לטוב".

זמן לא רב אחר כך הוא "גורש" מהצבא הלוחם. "שמואל אייל, לימים ראש אכ"א, היה חבר של הוריי בראשון־לציון. יום אחרי מבצע סיני הוא אמר לי: אתה לא הולך יותר למלחמות, ותפסיק לשגע את ההורים שלך. הוא שלח אותי להשלים את השירות בהדרכה בצופי ים.

"במשך השנים הצטבר אצלי העיסוק במוות. בבית הקברות הצבאי בראשון יש 200 קברים, ותאמין לי, אני מכיר את הסיפור של כולם. במשך השנים גם שכלתי עוד 300 אנשים שהיו קרובים לליבי: תלמידים שלי מכל התקופות, תא"ל ארז גרשטיין, חברים מפעולות התגמול, חברים מתל־קציר (הקיבוץ שבו הוצב בשירותו בנח"ל – י"ש). אני אף פעם לא מסוגל לעשות סוויץ' בין יום הזיכרון ליום העצמאות. אצלי יום העצמאות הוא המשך של יום הזיכרון".

מה השכול העצום הזה עשה לתפיסת העולם שלך?
"ישראל מאוד יקרה לי, ואני לא מוכן לאבד אותה על טיפשותם של החברים מגוש אמונים. אין לנו מדינה מיותרת, ואת בר כוכבא אני לא אוהב".

כשהשתחרר, הלך כמו כולם לאוניברסיטה העברית. בניגוד לכולם, הוא החליט דווקא ללמוד גיאוגרפיה. "בהתחלה בחרתי במתמטיקה, אבל ראיתי שזה לא באמת מעניין אותי. לעומת זאת, הייתה לי התמצאות כמעט אבסולוטית בניווט. איפה שאתה שופך אותי, אני יכול להסתדר. אמרו עליי: אנשים קוראים ספרים, וארנון קורא מפות. אז הלכתי ללמוד גיאוגרפיה".

הוא הצטיין בלימודיו כל כך שכבר לקראת סיום התואר השני, עוד לפני שבכלל התחיל את הדוקטורט, הציע לו אחד ממוריו, פרופ' דוד עמירן, להקים את החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה החדשה שעומדת להיפתח בחיפה. סופר, יזם ומוביל בנשמתו, נענה לאתגר. משם התחילו גם שאר ההתמחויות שלקח על עצמו: דמוגרפיה, משק המים, עיור ועוד.

איך הגעת לקשר עמוק כל כך עם הצבא?
"הכרתי את אלוף מוסה פלד, ולאחר הניצחון ב־1967 הוא הזמין אותי להרצות בפו"ם. בדיוק החליטו אז על אקדמיזציה של מב"ל, כך שבהחלט השתלבתי, וכעבור כמה שנים הנוכחות שלי שם כבר הייתה טבעית. היה שלב שבו אסא כשר, עזרא סדן ואני היינו עושים את עיקר עבודתנו, ממש ברמה יומיומית, במב"ל. היו לנו גם חדרים אישיים שם, ממש כמו באוניברסיטה".

ישראל תיחרב

לא רק הדמוגרפיה מטרידה את סופר. בפרק האחרון בספרו הוא מונה כמה בעיות אחרות שעלולות לדעתו למוטט את החברה הישראלית. את התרופפות החוסן הלאומי הוא רואה "בתורים לשגרירויות זרות, ובקרב חברים ועמיתים שלי באקדמיה. יש ציבור 'חזק' שעוזב את הארץ במספרים הולכים וגדלים. ברוך השם, לי יש שמונה נכדים וכולם בארץ, אבל אני צריך לחשוב מה ישאיר אותם ואת ילדיהם פה". גם ההדתה מטרידה אותו, כי לדעתו גם היא עלולה לגרום לציבור חילוני משמעותי לעזוב את ישראל.

בנגב הצפוני, בפזורה הבדווית הבלתי נשלטת, הוא מזהה איום גדול של היעדר משילות. בכלל, הוא סבור שבכל שטח שרובו ערבי אי אפשר להשליט חוק וסדר. "ראית מה קרה באום אל־פאחם לפני כמה חודשים, איך המשטרה נכנעה למתפרעים. אבל הבעיה הגדולה ביותר היא מה שקורה בנגב. בקום המדינה חיו שם 10,000 בדווים, היום חיים שם כרבע מיליון, ובעוד שני עשורים מספרם יוכפל. סדרי הגודל של האוכלוסייה שמיועדת לפינוי גדולים כבר עכשיו, ואני לא מאמין שפינוי כזה בכלל אפשרי. כ־12 אחוזים משטחי ישראל הקטנטנה נתפסים בידי 3־2 אחוזים מאוכלוסיית המדינה".

בצפיפות הוא רואה איום של ממש. לשיטתו, ריכוז של פלח גדול מדי מהאוכלוסייה במרכז הארץ מסכן את החזון הציוני. "לפי הריבוי הטבעי אנחנו מדינת עולם שלישי, אבל לפי רמת החיים אנחנו מדינת עולם ראשון". הפתרונות שהוא מציע הם פיזור האוכלוסייה, הקמת איים מלאכותיים בים, "ולבנות כמה שיותר לגובה, וגם מתחת לפני הקרקע".

עוד ברשימת הדאגות – שינויי האקלים בעולם, ובמיוחד במזרח התיכון. "המדבר יפלוש יותר ויותר לתוך גבולות השטח הירוק. יהיה יותר חם ויבש, נחווה יותר שרפות, אבל אני מעריך שבסך הכול נעמוד בזה. הסכנה הגדולה ביותר טמונה בכך ששכנינו העניים לא יעמדו בבצורות ממושכות, וגלי מהגרים ינסו להגיע אלינו. בהחלט אפשרי גם תסריט של הגירה פנימית, של אלפי בדווים שבורחים מצפון הנגב לאזור תל־אביב. למישהו ממקבלי ההחלטות יש הצעה איך מתמודדים עם כל זה?"

ולבסוף, הוא חושש מאוד מהתפוררות המסגרות המדינתיות במזרח התיכון. "מאז הקמת מדינת ישראל איימו עליה ארבע מדינות – מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. היום היא עומדת מול עשרות קבוצות, כנופיות וארגונים, ששייכים כולם לדת האסלאם. בחוגי האסלאם הנאמנות היא קודם כול למשפחה ולשבט. השבטים המוסלמיים מתגוררים במרחבים ללא גבולות ברורים, והם עלולים להתאחד או לפעול גם נגד המשטרים שעדיין קיימים".

בתום הסקירה המטרידה הזו, ממש לקראת סוף הספר, סופר מכוון את חיצי ביקורתו ישירות למחנה הציונות הדתית. "לאחרונה קורה משהו שמטריד אותי ברמה הלאומית", הוא כותב. "יותר ויותר אני נפגש עם נבחרי העם, בדגש על אנשי ימין, עם אנשי התקשורת שלהם, עם רבנים ועם קציני צבא מדרג רבי־סרן ועד אלופים במילואים, וכן גם עם מנהיגים מקומיים חובשי כיפות. הרושם שלי הוא שהם רואים את עצמם 'יצורי־על' היודעים הכול, מבינים הכול ובעיקר – אותם לא מבלבלים עם עובדות. כשאני אומר שחייבים 'לחשוב בהיגיון', אני מתכוון לכך שלא מקובלת עליי האמירה 'בעזרת השם הכול יסתדר'. עם זה לא בונים חומה ולא בונים מדינה".

עושה רושם שאתה פסימי מאוד ביחס לעתיד המדינה.
"זה נכון. אני בהחלט יותר פסימי מאופטימי. לפני כמה שנים נתתי הרצאה בשב"כ. סגרתי את הדלת ואמרתי: אם נמשיך בתהליכים הנוכחיים, ישראל תיחרב – וזה רק עניין של זמן. הרבה אנשים טובים לא יישארו פה".

דווקא כמי שנולד ב־1935, וראה סביבו כל כך הרבה אירועים טרגיים, אתה אמור לדעת שנחלצנו כבר ממצוקות קשות יותר.
"פעם הייתה פה אמונה גדולה. היום כבר לא".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il