את ההמחשה הטובה ביותר להיעלמות החינוך הטכנולוגי והמקצועי ממערכת החינוך הדתית, סיפק עד לא מכבר בית הספר "תורה ומלאכה" בתל־אביב. לפני 15 שנים עוד למדו בקמפוס הזה כאלף תלמידים, במגוון רחב של מגמות; לפני שנתיים, לעומת זאת, עמדו הכיתות שוממות, במוסד שנאלץ לסגור את שעריו מחוסר ביקוש.
בשנה האחרונה חזרו קולות צעירים להישמע במתחם. כעשרים תלמידי כיתה ט' סיימו שם לפני שבועיים את שנת הלימודים הראשונה בבית ספר חדש וצומח שמפעילה עמותת "דעת" ("דרך ארץ עם תורה"), המבקשת להחזיר עטרה ליושנה. נוכחותם של הנערים עוד רחוקה מלמלא כמו בעבר את הקמפוס, שבו שוכנים גם משרדי העמותה ובית ספר להכשרה מקצועית של מבוגרים, אך הבעיה הגדולה היא לא מילוי החללים הפיזיים. גדיעתם של המסלולים הטכנולוגיים־מקצועיים בכל מערכת החינוך יצרה חללים גדולים בשוק העבודה. המשק הישראלי מדווח על מחסור של אלפיים הנדסאים בכל זמן נתון, וענפי תעשייה כמו בנייה ורכב משוועים לידיים עובדות. השאלה הגדולה באמת היא אם מערכת החינוך הישראלית אמורה לעשות משהו כדי להשלים את החוסר הזה, והאם החייאתם של בתי הספר המקצועיים יכולה להיות גם מהלך חינוכי וערכי.
השאלות הללו מעסיקות בכל יום את דני הירשברג, בעבר מזכ"ל בני עקיבא ובשנתיים האחרונות מנכ"ל דעת. את העמותה, שנקראה בעבר "תורה ומלאכה", הקים לפני כחמישים שנה משה גרדין ז"ל, במטרה להקנות לצעירים הדתיים מקצוע לחיים, לצד לימוד תורני ועיוני. במשך עשרות שנים למדו תורה במוסדותיה אלפי תלמידים, ובמקביל רכשו ידע מקצועי. תורה ומלאכה הפעילה בתי ספר גדולים בפתח־תקווה, בבני־ברק ובתל־אביב. המרכז העולמי של תנועת המזרחי הציג בפרסומיו את בתי הספר הדתיים שלמדו בהם מַסגרוּת מכנית ומסגרות בניין.
"לא התביישו אז ללמוד בישיבה את המקצועות הללו", אומר הירשברג. "אבל קרה משהו לא טוב בשיח של הציבור הדתי־לאומי: ראינו יעד בהשתלבות בתקשורת ובשירות הציבורי, ובינתיים אצל התעשיין סטף ורטהיימר לא צמחו פועלים דתיים. הדימוי שיש לתחומים הללו הוא שלילי, וצריך לשנות אותו. אלו מקומות שאפשר להתפרנס בהם בכבוד. אין שפים דתיים כי אנחנו לא נמצאים שם. אנחנו כמעט לא מכירים היום רתכים או טכנאי מיזוג דתיים. מדברים עכשיו על הכשרת נשים מנופאיות, אבל איפה המנופאי הדתי?"
צבע הצווארון
בשל תהליכי האקדמיזציה שהתרחשו בחברה הישראלית, הלך ודעך מעמדו של החינוך המקצועי. בציבור הדתי הדבר התבטא בהקמתן של הישיבות התיכוניות, שהתמקדו במגמות עיוניות. החינוך הטכנולוגי והמקצועי הפך לברירת המחדל של מי שלא הצליחו להשתלב בישיבות ובאולפנות. במוסדות רבים אף נוצרה הסללה מכוונת של שכבות אוכלוסייה מסוימות, בעיקר מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ללימודי המקצועות הללו.
עם השנים התפתחה קורלציה לא בריאה ולא מוצדקת בין חינוך מקצועי למוצא עדתי. ממחקר של מרכז טאוב עולה שבקרב מזרחים ילידי 1954, 46 אחוזים למדו בחינוך המקצועי, לעומת 21 אחוזים בחינוך העיוני (השאר למדו במערכות חינוך מסוגים אחרים או נשרו מהלימודים). מהעמודה שממול נשקפת תמונת ראי: 46 אחוזים מהאשכנזים בני אותה שכבת גיל למדו בחינוך עיוני, ורק 23 אחוזים בחינוך המקצועי.
בחלוף השנים התברר כי החינוך המקצועי מקבע לא רק את עתידם התעסוקתי של בוגריו, אלא גם את מעמדם החברתי. בשנת 1980 עוד היה אפשר למצוא פרסום של רשת תורה ומלאכה לבית הספר העירוני התעשייתי "צ'מפיון מוטורס" בבני־ברק, שתלמידיו רכשו מקצועות כמו מכונאות, חשמלאות ופחחות. היום קשה לדמיין פרסום כזה בעלון שבת ממוצע, ולמעשה כבר אז, למרות ההבטחה לפטור משכר לימוד, בית ספר מהסוג הזה לא היה פופולרי.
מגמת ההכחדה של המסלולים המקצועיים במגזר הסרוג הגיעה לשיא לאחר שד"ר מתי דגן מונה לראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך. דגן, שנכנס לתפקיד ב־1989, הוביל התנגדות נחרצות לחינוך הטכנולוגי המקצועי. הוא טען שמדובר ב"פח האשפה" של מערכת החינוך, סגר את הנתיב המקצועי הנמוך בחינוך הממלכתי־דתי, וצמצם מאוד גם את הנתיב הטכנולוגי.
מנוף המקיפים הדתיים נעלמו לא רק הנגרות והפחחות, אלא גם מגמות יוקרתיות יותר כמו אלקטרוניקה, מחשוב ובקרה. מחקרה של ד"ר עליזה בלוך על החינוך המקצועי בישראל העלה שתלמידים בזרם הממ"ד שרצו ללמוד בחינוך הטכנולוגי, נאלצו לפנות לבתי ספר ממלכתיים, לאחר שמגמות האלקטרוניקה והחשמל נסגרו במקיפים הדתיים.
גם מעולם הישיבות והאולפנות נעלמו מגמות מעין אלה. כשהחלו בכל זאת להכיר שם בצורך להציב חלופות עיוניות פחות, לא הזדרזו לחשוב על טכנולוגיה. "הציונות הדתית פיתחה מסלולים חדשים אחרים", אומר הירשברג. "כשהגיעו למסקנה שיש חבר'ה שלא יכולים ללמוד תכנים עיוניים במשך כל כך הרבה שעות, הציעו שהם ילכו לטייל. כך קם החינוך הסביבתי. בהמשך נוצר החינוך לאמנויות על שלל גווניו, שמיועד בעיקר לבנות. בשנים האחרונות מתפתח כיוון חדש: חינוך חקלאי. במקום לשבת בכיתה, מציעים לחבר'ה לעבוד בשדה.
"מה שמשותף לכל התחומים הללו הוא שלא רבים עובדים בהם לאורך שנים. המטרה היא לא להקנות מקצוע לחיים, אלא בעיקר להעביר את התיכון באווירה טובה. המושג 'תורה ועבודה', שאומר חינוך לעמל כפיים, נשאר מוקצה כי הוא מוקצה גם בעולם המבוגרים. בני הציונות הדתית לא הולכים ללמוד מלאכה. הם הולכים לאקדמיה, להיי־טק, לחינוך, למקצועות הצווארון הלבן – ואין לגיטימציה להיות איש עבודה".
כל החברה הישראלית הלכה לאקדמיזציה קיצונית. זו לא רק הציונות הדתית.
"נכון, והמציאות היא שאנשים לא עובדים בתואר שהם למדו, ובמקביל חסרים עובדים בתחומי הבנייה או הקולינריה. אף אחד לא ישלח את הבן שלו ללמוד את התחומים הללו כבר בתיכון, כי מי שילך אליהם אוטומטית יהיה במעמד חברתי מסוים.
"מדינת ישראל שמה לה ליעד שעד שנת 2024, חצי מהתלמידים יהיו בחינוך טכנולוגי־מקצועי. היום יש פחות מ־40 אחוז, למרות שאלה מסלולים שכוללים גם לימודים לבגרות. ובכל זאת, בחינוך הכללי יש כמעט 4,000 תלמידים שלומדים במגמות רכב, ובחינוך הדתי יש מגמה כזו רק במוסד אחד, של רשת אמי"ת".
גמרא, ביולוגיה ופחחות
הירשברג מבקש להחזיר את המקצועות האבודים לתוך החינוך הדתי, אבל לאו דווקא באמצעות הקמת מוסדות חדשים. "השאיפה היא להוביל מהלך שבו לא נצטרך להוציא את הילד מסביבתו הטבעית כדי שילמד בחינוך מקצועי. לא נעביר אותו מבית הספר שלו לבית ספר אחר, אלא נכניס מגמה חדשה לתוך בית הספר הקיים. הייתי שמח למשל אם בישיבה בגבעת־שמואל, לצד לימודי פיזיקה, ביולוגיה וארץ ישראל, תהיה גם מגמת רכב. אני רוצה שבישיבת כפר־הרא"ה, הנער במסלול המקצועי לא ייאלץ לחצות את הכביש למוסד אחר ולהסתפק בטיולים, תפילות וסדרי ערב פחות טובים. אני רוצה שהוא יהיה חלק מישיבת כפר־הרא"ה.
"בשעות אחר הצהריים, בזמן שנער אחד ילמד סייבר או ביולוגיה, נער אחר ילמד מקצוע – אבל כולם יישנו יחד באותה פנימייה, ילמדו יחד בסדר ערב ויטיילו יחד בטיול השנתי. הקמת מוסדות מקצועיים ייעודיים היא לא המטרה, כי אם מוסדות כאלו יישארו בגדר ברירת מחדל של מי שלא יכול ללמוד בעיוני, אף אחד לא ילך לשם. רק לאחר שיהיו מגמות כאלו במוסדות הקיימים, אולי לא תהיה בעיה להקים בית ספר שכולו מקצועי".
בדיון שהממשלה קיימה בעבר על החזרת החינוך המקצועי, השר סילבן שלום אמר לראש הממשלה: "שלח אתה את הבן שלך להיות פחח או רתך". את הילד שלך היית שולח לחינוך מקצועי?
"לא הייתי שולח אותו לבית ספר מקצועי בלבד, אבל כן הייתי שמח שבישיבה שהוא לומד בה תהיה מגמה מקצועית. גם ישיבה של חינוך סביבתי, כמו מצפה־רמון או סוסיא, יכולה לפתוח מגמה אחת לרכישת מקצוע. בגרמניה 60 אחוז מהילדים לומדים בבתי ספר מקצועיים, ואף אחד לא מתבייש בזה. בישראל עוד רבים אם בתי הספר המקצועיים שייכים למשרד החינוך או למשרד הכלכלה. בחינוך שמשלב עבודה, ישראל נמצאת במקום נמוך מאוד לעומת רוב המדינות. רק בתחום הטכנולוגיה אנחנו במקום גבוה".
אחת הטענות של מתנגדי החינוך המקצועי־טכנולוגי אומרת שאת הידע המקצועי שהוא מספק, אפשר לרכוש בקורס של כמה חודשים לאחר השירות הצבאי.
"גם מתמטיקה לא צריכים ללמוד ארבע שנים. כמעט כל מקצוע שנלמד בתיכון אפשר להשלים בכמה חודשים לאחר הצבא. אני לא רואה את בתי הספר כמכשירי פועלים לשוק העבודה או לצבא, אלא כמוסדות שמקנים כלים חינוכיים ולימודיים לרכישת מקצוע. לימוד של תורה ועבודה הוא בעיניי כלי חינוכי שמכשיר אדם, לא עובד, לשוק העבודה. בלימודי קולינריה אפשר ללמוד לא רק בישול, אלא גם הלכות שבת וכשרות. במגמה כזו אפשר ללמוד גם איך בונים עסק של מסעדה, באמצעות מתמטיקה וכלכלה. בצרפת יש בית ספר שבמרכזו מסעדה. למטה יש סדנה מעשית ולמעלה כיתה עיונית. הילדים לומדים מסעדנות על כל שלביה: שיווק, כלכלה ובישול כמובן. במקביל הם מנהלים את המסעדה ומִתנסים".
מ', בעל חברת בנייה: "אנחנו משלמים לרצף או טייח סיני 25 אלף שקלים בחודש, ועדיין יהודים לא עומדים אצלי בתור לעבוד במקצוע או ללמוד אותו. אם ניקח את בוגר מערכת החינוך וניתן לו קריירה מקצועית ואופק, תהיה לו גאווה. בדיוק כמו שבעבר העובדים של "סולל בונה" היו חוזרים גאים הביתה."
כמנכ"ל עמותה שיעדה הוא לחזק את החינוך המקצועי והטכנולוגי בתוך הציבור הדתי, הירשברג פועל כעת בכמה כיוונים. בשנת הלימודים האחרונה הוא פתח כאמור מחדש את "תורה ומלאכה" בתל־אביב, במטרה לקיים בו מהשנה הבאה גם מגמות מקצועיות כמו בניין ואינסטלציה. במקביל הוא ייסד מגמת לימודי רכב בכפר הנוער כפר־חסידים השייך לעמותה. עוד בתוכניות: מסלולים מקצועיים־טכנולוגיים בשני תיכונים של עמותת דעת במועצה האזורית שדות נגב. "המטרה היא להקים שם מסלולים עם מכינות של שנת י"ג ושנת י"ד. בנים שלמדו במסלול כזה יכולים להתגייס לצה"ל עם מקצוע שהצבא צריך, ובנות יכולות ללמוד שנתיים ביוטכנולוגיה וללכת לשירות לאומי במעבדות של בתי חולים".
מכבדת את בעליה
כדי לחולל שינוי משמעותי, מבין הירשברג, הוא לא יכול להסתפק במוסדות שתקים העמותה שלו: עליו להוביל מהלך רוחבי בכל מערכת החינוך הדתית. "'דעת' היא בהחלט פקטור בסיפור הזה, אבל אני לא אימפריאליסט. אני רוצה שגם רשתות כמו אמי"ת וישיבות בני עקיבא יקימו מסלולי חינוך מקצועי. אני בעיקר עוסק בשאלה איך יוצרים לגיטימציה למסלולים כאלה, ואיך גורמים לכך ש'תורה ועבודה' לא תהיה רק סיסמה. אנשים לא מתביישים להגיד שהילד שלהם לומד בחינוך סביבתי או בחינוך לאמנויות, ואני רוצה שגם בחינוך המקצועי זה יקרה".
עמותת דעת פועלת גם לעידוד רכישת מקצוע בקרב מבוגרים. בתוך הקמפוס שלה בתל־אביב שוכן בשנה האחרונה סניף של מלט"ש, המכללה לטכנולוגיה שימושית, המכשירה אנשי שירות וטכנאים במקצועות מבוקשים. מלט"ש פועלת מאז 1994, והשותפות החדשה עם דעת נועדה להביא למכללה את הציבור הדתי. בכיתות שעמדו ריקות במשך שבע שנים, מוכשרים היום טכנאי קירור ומיזוג אוויר, שרברבים, מומחי גבס וקבלני שיפוצים, בקורסים שנמשכים בין חצי שנה לשנה.
"קיימתי כאן לאחרונה כנס משתחררים של ישיבות הסדר ובוגרי מכינות קדם־צבאיות", מספר הירשברג. "המטרה הייתה לומר לבוגרים: תקשיבו, המקצועות הללו הם לא מוקצה. הם לא צריכים להיות בזויים. כדי לקרוא לנו ללכת למשטרה יצרו את מסלול 'מאמינים במשטרה', ועכשיו צריכים לדבר על 'מאמינים בעבודה'. אחרי הטיול במזרח, בוגר ממוצע של החינוך הדתי־לאומי ילך לאקדמיה, יעשה קורס עיוני במשהו ויעבוד תקופה כמאבטח או כמלצר. אני אומר לו: בוא, תרכוש מקצוע בכמה חודשים של עבודת כפיים, ותהיה טכנאי סלולר או איש תחזוקה. אנחנו יודעים שיש היום מוביליות בשוק העבודה ואנשים לא רוכשים מקצוע לארבעים שנה, אבל למה שלא יהיה לך ביד עוד מקצוע? פנינו בכביש ללא מוצא מלבד האקדמיה, וזה בולט בציבור הדתי יותר מאשר בציבור הכללי".
הירשברג מאמין ששינוי ביחסם של מבוגרים לעבודות הכפיים, יחלחל גם למערכות החינוך. "אם מישהו יפגוש ביישוב שלו אחר הצהריים טכנאי מיזוג שבא להתפלל מנחה או ללמוד דף יומי, הוא יראה בזה חלק מהשגרה הציבורית שלנו. כתושב טלמון, אני לא פוגש את אנשי המקצועות הללו. גם אין לי מאיפה להביא אינסטלטור או טכנאי מיזוג. יש רק טכנאי מכונות אחד באשכול היישובים שלנו, והוא לא מצליח לעמוד בעומס העבודה. תבדוק גם מי מבשל אצלנו בישיבות התיכוניות, או מי מאייש את תחום התיירות. פגשת פעם במלון פקיד קבלה חובש כיפה סרוגה, אחד שלמד מלונאות? המילה 'מקצועי' פשוט מבהילה אותנו".
בכתבה שפורסמה לפני כשנה בעיתון כלכליסט, נטען כי עמותת "דעת" אינה עוסקת בפעילות שלשמה נוסדה. עוד עלה מדו"חות שהגיעו לידי העיתון כי העמותה התאפיינה בתחלופה מהירה של מנהלים, והוציאה עשרות מיליוני שקלים במטרה להחיות את הפעילות, אך ללא הצלחה. הירשברג מכיר היטב את הליקויים שהשתקפו בדו"חות הללו. לדבריו, כל הטענות בכתבה מתייחסות לתקופה שקדמה לכניסתו לתפקיד המנכ"ל, בספטמבר 2016, והוא עצמו גויס כדי להוביל בעמותה תהליכי הבראה. "אנחנו עובדים כיום על פי הספר, בתיאום מלא עם רשם העמותות ובליווי חשב מטעמו".
הטבח הפך למלך
ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש מנהל החינוך הממלכתי־דתי במשרד החינוך, מכיר היטב את הסוגיות שאיתן מתמודד הירשברג. "התפיסה הכללית שלנו אומרת שחינוך ממלכתי־דתי נובע מתוך עולם של תורה, ומחייב אותנו להיות מצוינים בכול, להיות שייכים לכול, ולנסות בענווה להוביל בכול", הוא אומר. "החמ"ד נמצא בכל מקום שהחינוך הממלכתי הרגיל נמצא בו, וגם בעולם הטכנולוגי אנחנו במקום טוב. יש אצלנו תנועה של פתיחת מגמות סייבר, ואנחנו מובילים גם תנועה משלימה בנושא הזה.
"מצאנו שמתוך 15 אלף תלמידים בשנתון שמסיים עכשיו את לימודיו בחמ"ד, רק מחצית מהבנים הולכים לישיבות ולמכינות קדם־צבאיות, ומחצית מתגייסים מיד. בשבילם פתחנו מסגרות חדשות של מכינות עם כיתות י"ג־י"ד, שמציעות לימודים טכנולוגיים. כבר היום יש בחמ"ד כשש מסגרות כאלו, ובשנה הבאה אנחנו פותחים שש מסגרות נוספות, שבהן ילמדו תורה בבוקר ואלקטרוניקה אחר הצהריים, בהתאם לצורכי הצבא. זו מהפכה גדולה, שיש לה חשיבות חינוכית וערכית. הרעיון הוא להעניק תגבור תורני לחבר'ה שהולכים לצבא, ובמקביל לתת להם מקצוע שגם הצבא צריך. המסגרות הללו משפיעות גם כלפי מטה, ונפתחות מגמות אלקטרוניקה שמובילות לאותן מכינות".
"לא הייתי שולח את הבן שלי לבית ספר מקצועי בלבד, אבל כן הייתי שמח שבישיבה שלו תהיה מגמה מקצועית. בגרמניה 60 אחוז מהילדים לומדים בבתי ספר מקצועיים, ואף אחד לא מתבייש בזה. בחינוך שמשלב עבודה, ישראל נמצאת במקום נמוך מאוד לעומת רוב המדינות"
במהלך הריאיון עם הירשברג מגיע למשרד מ', הבעלים של חברת בנייה ותיקה, שמצטרף לשיחה אך מבקש להישאר בעילום שם. הוא מספר על מחסור עצום של מגוון אנשי מקצוע. "חסרים 25 אלף עובדים בענף הבנייה. אין לנו למשל כמאים – חשבי כמויות, שאני זקוק להם בכל תמחור של מכרז. היו בעבר כמאים שהגיעו עם העלייה מברית המועצות, אבל היום אין מספיק. התוצאה היא שאתה משלם סכומי עתק למי שכן נשאר בשוק. כמאי זה מקצוע: צריך לדעת לקרוא תוכניות, יש המון נתונים, יש שיטות שונות, ואתה צריך גם להגן על החישוב שעשית. דרושים לנו גם בעלי מקצוע שמסוגלים להעביר את הידע שלהם לאחרים. בפרויקטים של משרד הביטחון אנחנו צריכים עובדים שיש להם סיווג ביטחוני, והדרישה הזאת מונעת ממני להשתתף בחלק מהמכרזים, כי אין לי אנשים מתאימים. במקרים אחרים, לוחות הזמנים של הבנייה מתארכים בגלל מחסור בעובדים. בהרבה מקצועות אנחנו תלויים היום בידיים זרות. שר החינוך שלנו מכוון להיי־טק, ולא נותן מספיק מקום לצד המקצועי.
"הדבר שהכי קשה לשבור הוא הדימוי. אדם לא רוצה להרגיש סוג ב'. בגרמניה כבר בכיתה ד' מחנכים לתפיסת עולם שאומרת שלא כולם הולכים לאקדמיה, ויש כאלה שפונים לעולם המקצועי. זה חינוך שחייב להתחיל מגיל צעיר, וכדי לשבור את המצב הקיים צריכים מיתוג מחדש".
בעיה נוספת קשורה לאיכות ההכשרה: "באירופה בעלי מקצוע עונדים תג עם השם והתפקיד, ויש להם דרגות בהתאם להכשרה שעברו. אצלנו, חוץ מחשמלאי שחייב להחזיק תעודה, כל השאר לא צריכים אותה. כך מסתובבים בשוק קבלני שיפוצים ללא שום הכשרה רשמית. אני מדבר כל הזמן על הצורך בהכשרה ראויה, אבל זה נופל על אוזניים ערלות. הקרן לעידוד הבנייה מקבלת ממשרד האוצר 40 מיליון שקלים לשנה כדי לקיים הכשרות מקצועיות, אבל הם עושים סדנאות בחניות של בניינים. אומרים לבן־אדם לדפוק בפטיש על מסמר, ואז שולחים אותו אליי שאקבל אותו לעבודה. כמו שמתייחסים להדרכה, כך מתייחסים אחר כך למקצוע".
השכר, אומר מ', הוא לא הבעיה. "אנחנו משלמים היום לרצף או טייח סיני 25 אלף שקלים בחודש, ועדיין יהודים לא עומדים אצלי בתור כדי לעבוד במקצוע או ללמוד אותו. אומרים שאין אופק בעבודה הזאת, אבל אפשר לייצר אופק: לומר לטייח שבתוך פרק זמן מסוים הוא יהיה עוזר מנהל עבודה, ואולי אחר כך קבלן טיח או מנהל עבודה.
"נפגשתי עם מנהיגים של הציבור החרדי, בעיקר מהזרם החסידי, כדי לגייס עובדים. אמרתי להם שמעבר לכך שמדובר בסביבת עבודה ללא נשים, בתוך שלוש שנים העובד יכול להיות מנהל עבודה עם רכב. לא כולם הרי לומדים בישיבה, וכבר היום יש לא מעט חרדים שהולכים לעבוד במשחטות בארבע לפנות בוקר. יש גם כוח למספרים: לאדם בודד קשה לשרוד בעבודה כזו, אבל כשיש קבוצה ויש הסעה משותפת, אחד תומך באחר".
איך תשכנע הורים בציבור הדתי־לאומי לשלוח את ילדיהם למסלולים מקצועיים?
"אני לא מדבר על מישהו שמתלבט בין אקדמיה לטיח, אלא על בחור שלא ילך לאוניברסיטה, ורוצה לעבוד בידיים. לאחרונה הרציתי על ענף הבנייה במכינה קדם־צבאית שיש בה גם אוכלוסייה מהפריפריה. דיברתי שעה ונשארתי אחר כך שעה נוספת, כי היו להם מיליון שאלות. אם ניקח את בוגר מערכת החינוך וניתן לו קריירה מקצועית ואופק, תהיה לו גאווה. בדיוק כמו שבעבר העובדים של 'סולל בונה' היו חוזרים גאים הביתה, והילדים שלהם הלכו בעקבותיהם לתחום".
השאלה היא איך תמתג את המקצועות הללו כך שייחשבו לגיטימיים גם בקרב אוכלוסיות מבוססות.
"אפשר לעשות זאת באמצעות אופק של קידום ושל משכורת, אבל אין ספק שצריכים מעורבות של אסטרטג שיווק, שבא מעולם הפרסום ויודע לשנות תדמית. הטבחים של פעם הפכו לשפים, והיום הם מסתובבים במלונות כמו מלכים. סַפָּר הפך להיות מעצב שיער והוא גאה במקצוע שלו. צריך למתג מחדש גם את פועל הבניין. זה חשוב ברמה הלאומית".
הירשברג מספר שהוא חולם על ישיבה תיכונית עם מסלול למקצועות הבנייה. "הכי קל להקים עוד מגמת סייבר, אבל אני רוצה משהו אחר: מגמת בנייה שתהיה תכליתית ומתואמת עם צה"ל. אני יודע שהצבא מעוניין בכוח אדם כזה, כי הוא מבצע בעצמו משימות של תחזוקה קלה. החלום שלי הוא שפרויקט הגמר בבית הספר למקצועות הבנייה יהיה הקמת כיתה או בית מדרש".
מ' מכוון בינתיים למסגרות הכשרה לבוגרי צבא. בסיור שאנחנו מקיימים בכיתות הלימוד של המלט"ש, הוא בהחלט אוהב את מה שהוא רואה. "זה הכיוון הנכון, וצריכים למנף מקומות כאלה ולחבר אותם לחברות הבנייה הגדולות. היעד הוא שאנשים ירדפו אחרינו, ולא אנחנו אחריהם. צריכים עוד משוגעים לעניין כמו סטף ורטהיימר, וחייבים לעשות את הכול באיכות גבוהה, עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת. אני 27 שנה בענף הבנייה, אבל כשאני מגיע לבתי ספר מקצועיים באנגליה, אני רואה כלים שלא הכרתי. יש המון דברים חדשים. מכללה כזו גם יכולה להיות עסק שמחזיר יפה את ההשקעה בו. לכן באירופה קמים מאות בתי ספר למקצועות הבנייה. אנשים רוצים ללמוד. זה תהליך שייקח זמן, אבל מדינת ישראל תמשיך להיבנות".
דני הירשברג (52) שימש כמזכ"ל בני עקיבא בשנים 1102-6102. לפני כן מילא מגוון תפקידים בתנועה, ובהם גזבר מרכז ישיבות בני עקיבא. כמחנך ומורה הוא לא הכיר מקרוב את החינוך המקצועי והטכנולוגי, אבל כמזכ"ל תנועת הנוער הוא התוודע לפריפריה של החינוך הדתי. "שאלתי את עצמי למה ילדים שלומדים בחינוך הטכנולוגי בנחלים אינם חברים בבני עקיבא, ולמה אלף התלמידים של בית הספר 'תורה ומלאכה' לא באו לתנועה. הפריפריה הזאת הייתה חסרה לי. ניסינו להגיע אליהם, אבל עכשיו צריך לבוא גם מהצד השני, דרך מוסדות הלימוד. אני רוצה לקחת חבר'ה שיש להם חינוך חברתי מצומצם, טיול שנתי לא משהו ומגמות נמוכות, ולהרים בית ספר כזה. בעיניי זו משימה לאומית.
"בציבור הדתי יש לא מעט חלקים שפעם היו בתוך המעגל, והפכו לפריפריה. המוסדות של תורה ומלאכה נתנו להם מענה בעבר, והייתה גם תנועה של הנוער הדתי העובד והלומד. על הסמל שלה היה כתוב 'תורה ועבודה'. המסגרות הללו נעלמו, ולא קמו להן חלופות. התפקיד שלנו עכשיו הוא לייצר אותן".
