"ספק אם מנהיגי הציבור הדתי היו מגנים היום את חתונת השנאה"

רועי שרון לא הצליח לזהות את הצעיר עטור הראסטות והפירסינג שניגש אליו ושאל אם הוא זוכר אותו. "אני אעזור לך", אמר הבחור. הוא ביצע תנועת פנטומימה: ביד אחת חיקה החזקה של אקדח, ובשנייה הגיש סיגריה דמיונית אל פיו. כששרון המשיך לגרד בפדחתו במבוכה, בן שיחו פתר עבורו את החידה: "אני אחד הרוקדים בחתונת השנאה".

המפגש הזה, שאירע לפני שלוש שנים, זרק את שרון באחת לרגע כאוב במיוחד שחווה במהלך הקריירה שלו ככתב. "אחרי ההצתה בכפר דומא, כשהתברר שנרצחו שם שלושה בני אדם, אמרתי לעצמי: אני הרי מכיר טוב את נוער הגבעות, הם בטח אומרים עכשיו 'הצלחנו יותר מדי'. כי מי רוצה לשרוף תינוק בן שנה וחצי? אבל אז הגיעה החתונה הזאת, ונתנה לי סטירה מצלצלת". בסרטון החתונה, שהתגלגל לידיו של שרון, נראים החוגגים מנופפים בסכינים ודוקרים את תמונתו של התינוק עלי דוואבשה. "הרגשתי בחילה חזקה, פיזית. עלו לי דמעות", מתאר שרון את תחושותיו כשצפה לראשונה בתיעוד. "אתה אומר לעצמך: לא יכול להיות! מה זה? אתם שמחים שהתינוק הזה מת? מה אתם, דאעש?"

שרון פרסם את הקלטת בחדשות 10, ובעקבות זאת הוגשו 13 כתבי אישום. אגב, כמה מגזרי הדין ניתנו רק בשבוע שעבר, שבע שנים אחרי האירוע. מכיוון שכבר הספיק לספוג איומים מפעילי ימין ואף הותקף בעת פינוי בית כנסת בגבעת־זאב, שאל שרון את נער הראסטות אם הוא צריך לחשוש ממנו. "התשובה שלו הייתה: 'לא, מה פתאום! שמע אחי, כל הכבוד לך על הפרסום הזה. נתת לי כאפה, איפסת אותי. לא ידעתי למה נכנסתי, עכשיו אני במקום אחר, מבין שצריך לאהוב בני אדם'. ככה הוא אמר לי, כולו בווייב של מסיבות טבע. נו, את יודעת, מתברר שזה היה סיפור קלאסי: הוא רב עם ההורים, זרקו אותו מהישיבה התיכונית, התגלגל מפה לשם, ובסוף זה נגמר בחתונת השנאה".

אז התחלנו מרוע צרוף, והגענו להסבר פסיכולוגי־חינוכי. אולי אתה עושה להם הנחות?

"אני בכיף עושה הנחות. נכון, יש מי שפועלים מתוך רוע מזוקק. על עמירם בן־אוליאל (שהורשע ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה – ב"ק) אמר לי אחד מרכזי המחלקה היהודית בשב"כ שהוא טיפוס אכזרי, זאב בודד, ושאין לו סנטימנטים לאף אחד. ככה בן־אוליאל היה מתויג אצלם בתיק עוד לפני דומא. על יהודים אחרים אני לא יודע להגיד אם יש להם לב רע". הוא חושב לרגע ומכריע: "לב רע בטוח, עם שנאה שהיא לא אנושית. אבל לשמחתי הם מייצגים מיעוט קטן בתוך הגבעות. נוער הגבעות הם לא כאלה. גם אם יש שם שנאת ערבים, זה לא מגיע בדרך כלל לרמות הרוע האלה. גם בחתונת השנאה, שהייתה ללא ספק נקודת שפל, אפשר לראות שאלה בני נוער שפשוט נגררים. הם שיכורים, וזאת חתונה, וההוא הביא את התמונה, ויש לחץ חברתי, ובסופו של דבר הם בני 15. חמש שנים אחר כך, רובם היו במקום אחר לגמרי".

"היה ברור שהגבעונים מתארגנים למשהו. בארבע לפנות בוקר הם העמיסו צמיגים על ג'יפ ויצאו בשיירה. נסעתי אחריהם. באחד הצמתים הם הורידו את הצמיגים, ושלושים נערים רעולי פנים הבעירו אותם. כשהגיע כלי רכב פלסטיני כולם צעקו 'זה ערבי! זה ערבי!' וזרקו עליו אבנים מטווח אפס. הייתי מבוהל, מכיוון שהייתי עלול למצוא את עצמי עד לפגיעה בחיי אדם"

על הציר הזה, בין מבט ישיר בפניו המכוערות של הטרור היהודי ובין איתור "נסיבות מקלות" לפרזנטורים של שנאה ואלימות תוצרת בית, נעה השיחה עם שרון. אנחנו נפגשים לרגל צאת ספרו "וְאִנָקְמָה – סיפורו של הטרור היהודי" (כנרת־זמורה). המילה "ואנקמה", אגב, מופיעה בשיר שליווה את ריקוד הסכינים בחתונת השנאה – "ואנקמה נקם אחת משתי עיניי". ברמה האישית, שרון רואה בספר הזה הישג שלא דמיין שיצליח להגיע אליו, ותודה לריטלין. ברמה הכללית זהו תיעוד חשוב של תקופה בתולדות הטרור היהודי.

"חלמתי על הספר הזה יותר מעשור, ואני גאה בכל מילה שכתובה בו", אומר שרון. "אני ישן טוב מאוד בלילה. לעומת זאת אני שומע הרבה אנשים שטוענים שזו תופעה שולית, ולכן קשה להם לראות שאורזים כך את הסיפור ומכוונים אליו זרקור".

ומה אתה אומר להם?

"הספריות מלאות ספרים שנכתבו על תופעות מצומצמות. היקף התופעה לא אומר שלא צריך להעמיק בה ולהתעניין בה ולכתוב עליה. אני חושב שהחשש מלדבר על הנושא הזה נגוע ברגשי נחיתות. מי שאומר שאין טרור יהודי מנסה להרחיק מעצמו את התופעה, מחשש שאם יודה בקיומה, הוא עלול אולי להרגיש חלק מזה. הוא חושב שמנסים לכרוך אותו עם המושג הזה ולהפיל אחריות על הכתפיים שלו. אבל כשאני מסקר טרור יהודי, אני לא בא עם רגשי נחיתות. אני לא מרגיש שזה קשור אליי או לסביבה שלי. זה כמו שכתב פלילים לא מתבלבל כשהוא מדבר על יהודים שאנסו או רצחו. מי שצריך להתבייש הוא לא מי שמספר את הסיפור, אלא מי שיוצר את המציאות הזו – אלה שהלכו להרוג פלסטינים חפים מפשע. אגב, אנשי הגבעות באטרף על הספר. בקבוצות שלהם מחפשים אותו, אבל להשאלה ולא למכירה, 'כי אני לא הולך לשלם שקל אחד לזבל הזה'".

לפספס עשר כותרות

שרון מתגורר בירושלים, אב לשלוש בנות ונשוי למעין, כוריאוגרפית ויוצרת. בשש השנים האחרונות הוא כתב ופרשן לענייני צבא וביטחון בתאגיד כאן. אני נפגשת איתו בביתו בסיומו של עוד סבב לחימה בעזה: את הימים האחרונים העביר שרון בנסיעות בין העוטף לאולפן השידורים, בחזרה לדרום ושוב לירושלים, כשבין לבין הוא מצליח לחטוף בקושי כמה שעות שינה. "שידורי לחימה, מה שמכונה גל פתוח, זו עבודה מסביב לשעון", הוא אומר. "אנחנו יודעים מראש שהסבבים יהיו קצרים מ־51 הימים של צוק איתן, וזאת הנחת עבודה שמאפשרת לשחוק את עצמך עוד קצת".

מה האתגר הגדול של כתב צבאי בימים כאלה?

"בתחרות בין כלי התקשורת, האתגר הוא לא מה לשדר, אלא מה לא לשדר. אני מעדיף לפספס עשר כותרות שהייתי יכול להיות הראשון שמביא אותן, ולא לפרסם פעם אחת כותרת שתתברר אחרי שעתיים כלא נכונה – ויש אלף דוגמאות כאלה. בזמן גל פתוח יש פיתוי גדול לדווח את המידע החדש שמגיע אליך, ולהצליב את הפרטים לוקח זמן, והעורך באוזנייה שואל, ואין לי אימות, והשידור נמשך ויש לחץ. ובכל זאת יש לנו אחריות לפרסם רק מה שבדקנו כמיטב יכולתנו, ולא לבלבל את הציבור עם פלופים ופייקים שמשתוללים ברשת. אנחנו ערוץ רציני, ולא עוד קבוצה בוואטסאפ. אני חושב שהציבור יודע להעריך כשמתייחסים אליו ברצינות ולא מזלזלים בו.

. "אני לא מרגיש שזה קשור אליי או לסביבה שלי. מי שצריך להתבייש הוא מי שיוצר את המציאות הזו, ולא מי שמספר את הסיפור"

"בניגוד לכתב שטחים, כתב צבאי עובד כל השנה. אין במדינה שלנו תקופות בלי אירועים ביטחוניים. גם בשיא הקורונה קורים דברים, וגם כשיש בחירות. תחום ההתיישבות, שסיקרתי בערוץ 10, יכול לנמנם תקופות ארוכות גם אם בסוף הוא תמיד יתעורר. הבדל נוסף שצריך להודות בו – סיקור הצבא והביטחון הוא מסובך, ולעיתים הוא פחות 'עיתונאי'. אם יש אירוע בשומרון, בדרך כלל אפשר להרכיב את התמונה ממגוון מקורות: פעיל שמאל, פעיל ימין, פלסטיני, משטרה, צה"ל, שב"כ. אם גורם אחד לא משתף פעולה, עדיין יכולה להיות לך תמונה מלאה. לעומת זאת, באירועים ביטחוניים רבים אני נאלץ להסתפק במה שצה"ל החליט להוציא החוצה. אין לי דרך לדעת מה באמת נאמר סביב שולחן הדיונים, איך התקבלה ההחלטה לחסל את המח"ט של הג'יהאד, מדוע בחרו להפעיל כיפת ברזל או קלע דוד וכן הלאה. האתגר הגדול הוא לספר סיפור מדויק, וזה דורש מידת זהירות, הטלת ספק והסתייגויות. אז כשיש מבצע אני משדר מהעוטף ומשתדל לשמוע עוד גורמים שהם לא דובר צה"ל, אבל בסוף מי שמנהל את הלחימה הוא צה"ל, והמידע נמצא בעיקר אצלו".

מתי יהיה הסבב הבא?

"ברמה הלאומית, חבל מאוד שהתרגלנו לעוד סבב ועוד עימות, ומבחינתנו זו כבר גזירת גורל. אבל מי שטוען שיש לו פתרון לבעיית עזה מבלבל את המוח או חי בסרט. ממשלות יכולות רק להרחיב את פרקי הזמן בין העימותים. עדיף גם להשמיע כמה שפחות הצהרות על שינוי משוואה, ופירקנו להם את הצורה, ועכשיו ההרתעה חזרה. אלה הצהרות חלולות ששמענו מאולמרט, מלפיד ומביבי אחרי שלל סבבים. מחרטטים את תושבי הדרום ואת כולנו. הסבב הזה היה מוצלח, זה נכון, אבל חבל להתעסק בפנטזיות מנותקות. הסבב המוצלח הקודם היה לפני תשעה חודשים בסך הכול, והעימות הבא כנראה כבר מעבר לפינה.

"דווקא מאנשי הצבא שמעתי יותר זהירות בסיכום המבצע, וזו בשורה טובה. הם למדו לקח וכעת הם נזהרים לא להתחייב לתקופות שקט ולא לצאת בהכרזות חסרות כיסוי. המבצע השיג את מטרותיו הצבאיות, אבל זה ניצחון טקטי, ניצחון על תנאי. חמאס נותר בחוץ, וגם זה הישג יפה, אבל סנוואר לא הלך לשום מקום. חמאס בונה בינתיים יכולות צבאיות, שמתישהו יפגשו את העורף הישראלי ואת צה"ל. זה המזרח התיכון, אז כדאי להנמיך ציפיות. ואם לחבר את זה לספר – גם אין טעם לנסות לזרז תהליכים באמצעים מלאכותיים".

הוא גדל בקרני־שומרון, ואת דרכו כעיתונאי החל בתחנה התל־אביבית "רדיו ללא הפסקה". בשנת 2004 הקים את ערוץ היהדות באתר nrg, וכעבור שנתיים מונה לכתב לענייני מתנחלים במעריב. בימים ההם המושג "תג מחיר" עוד לא נולד. היה נוער גבעות והיו מאחזים קטנטנים. טרסה וטרקטור, סוס וגנרטור. "בסצנה של הגבעות היה משהו רומנטי", אומר שרון, ומודה כי נשבה בקסמי דמותו של המתנחל החדש. בדומה לחלוץ של ראשית המאה הקודמת, אותו יהודי חדש שמפתח קשר לאדמת הארץ, הנה קם דור צעיר של מתנחלים ש"נוסעים בטרקטור, שותלים עצים, רוכבים על סוסים כדי לשמור. הצבא מפנה אותם, אבל הם נלחמים על ארץ ישראל. הנרטיב הזה חסר לנו אחרי ההתנתקות. הייתי אומנם בצד של מועצת יש"ע, ובכל זאת נוער הגבעות הביא בעיניי איזה קסם חדש לאוויר. אז עוד לא דמיינו שהתופעה הזאת תגיע לאלימות קשה. אף אחד לא העלה על דעתו שנערי גבעות יפרצו לחטמ"ר אפרים, וסגן מפקד החטיבה ייפגע בראשו מאבנים שיזרקו עליו".

"המינוח טרור יהודי עושה לנו כאבי בטן, קשה לנו ליישב את שתי המילים האלו. אם אדם ששומע על אירוע כזה רוצה להאמין שהרקע פלילי, או שלא יהודי עשה את זה, בעיניי זה אינסטינקט חיובי. אהבתי את גל השמועות על סכסוכים פנימיים בכפר דומא. זה מעיד על רגש יהודי בריא, שאומר 'אני לא מאמין שיהודי ילך לשרוף משפחה'"

הוא זוכר היטב את האירוע שגרם לקסם להתחיל להתפוגג. ב־1 ביוני 2009, לקראת שעות הערב, התמלאו הטרמפיאדות של כביש 60 ב"גבעונים". חמ"ל המאחזים – שהופעל בידי חמישה מורחקים מיו"ש, בדירה ששכרו בקריית־משה בירושלים – קיבל מידע על תזוזה של כוחות צה"ל. מהחמ"ל יצאה הודעה לצבא הגבעות: עלו לגבעה איקס כדי למנוע את פינויה. רועי שרון עשה גם הוא את דרכו לשם, וכשהגיע למקום מצא מכולה, קרוואן ושלושים־ארבעים צעירים. אחד ממנהיגי הציבור האזוריים ישב שם עם עוזרו, ועל קו הטלפון שלהם עלו בזה אחר זה שר הביטחון, מזכ"ל תנועת אמנה וכל מי שהיה יכול למנוע את הפינוי.

"היה ברור שהגבעונים מתארגנים לקראת משהו", משחזר שרון. "בארבע לפנות בוקר איש הציבור והעוזר שלו נכנסו לרכב שלהם ונסעו לכיוון מסוים. הגבעונים בינתיים העמיסו צמיגים על ג'יפ, ויצאו בשיירה לכיוון השני. נסעתי אחריהם. באחד הצמתים הם עצרו, הצמיגים הורדו אחר כבוד, ושלושים נערים רעולי פנים הבעירו אותם וחסמו את הכביש. כשהגיע כלי רכב פלסטיני כולם צעקו 'זה ערבי! זה ערבי!', והתחילו לזרוק עליו אבנים מטווח אפס. מהר מאוד הגיעו כוחות צבא והתחילו עימותים בין נערי הגבעות לחיילים. דחיפות, צעקות, קללות, וברקע כל רכב פלסטיני שעובר סופג ממטרי אבנים. באורח נס אף אחד לא נפצע.

"אחרי כמה חודשים פגשתי את איש הציבור ההוא ודיברנו על הלילה ההוא. סיפרתי לו שהייתי מבוהל, מכיוון שהייתי עלול למצוא את עצמי עד לפגיעה בחיי אדם. הוא שיתף אותי שבמבט לאחור הוא מבין שהנוכחות שלו בגבעה הייתה בעייתית. 'ניסיתי להפעיל את כל המערכת הפוליטית כדי לעצור את ההרס, כי רציתי לתת חיזוק לפעילים', הוא אמר. 'רק בדיעבד הבנתי שזה יכול היה להיגמר רע מאוד. הייתי צריך לנסות להרגיע אותם, או לא להיות שם בכלל, כדי שלא יחשבו שאני מעניק גיבוי לתג מחיר'".

במבט לאחור, שרון חושב שהאירוע ההוא היה קו פרשת המים בהסתכלות שלו על תופעת נוער הגבעות. "לקח לי כמה שבועות להבין שמה שהצעירים הללו קוראים לו 'למחות איש כמתנת ידו', זה דבר שהולך לצאת משליטה. בשטח תיווצר אנרכיה, וזה אכן נגמר רע".

עוד קודם לכן, דיווחים שהעביר למערכת מעריב על פוטנציאל לאירועים אלימים, התקבלו לעיתים "באמירות של 'נו, בסדר, שמענו עליהם'. גם מהקוראים הגיעו תגובות כאלה. כך היה למשל סביב חוברת שפורסמה במאי 2006, תחת הכותרת 'תוכנית מעשית להצלת המאחזים והגבעות בארץ הקודש'. במסמך הזה מתוארות מדרגות של הסלמת הפעילות, מהנפת שלטים וחסימת צומת ועד 'ללכת לכפר ואיש כמתנת ידו'".

במבט לאחור, החוברת הזאת הניחה את התשתית לפעולות תג מחיר, וניסחה במדויק את מה שהולך לקרות בעשור הקרוב. "יש שלב שאותו צריך לעבור, ממחאה למאבק", כך נאמר שם. "השלב הזה אומר להיפרד מהרדיפה אחרי הלגיטימציה (…) רק כשנהיה מוכנים להסתכן בבידוד, הרוב הגדול של היהודים יבוא אחרינו". השלב השני המתואר בחוברת, מסביר שרון, "כולל צעדות לבסיסי צה"ל ולכפרים פלסטיניים, ומפרט את מספר האנשים הנדרשים לכל פעולה. 'הרעיון המרכזי של תג מחיר הוא העברת העימות מזירה קטנה לאירוע רחב שבו אנחנו קובעים את מיקום, אופי וזמן המאבק', נכתב שם. בסופו של דבר הפעילים שניסחו את המסמך הזה ידעו אולי מה הם מתכננים בטווח הקצר, אבל ספק אם מישהו מהם הבין עד כמה רחוק תגיע תופעת תג מחיר, מה הנזק שתחולל וכמה אנרגיה תגזול מכוחות הביטחון".

הצתה עם קריצה

הטרור היהודי, הוא מספר, ריתק אותו עוד מימיו הראשונים ככתב. "התעסקתי גם בנושאים הרגילים – בנייה בהתנחלויות, מאחזים – אבל די מהר התחלתי להתעניין בתחום הזה. הוא משך אותי, כי זה נושא שמסתתר. גם מחתרת בת־עין, כמה שנים קודם לכן, לא יצאה לי מהראש. מצד שני, לא היה שום חומר קריאה בנושא. חיפשתי באקדמיה, בספרות. ירדתי פיזית לארכיון מעריב והתחלתי לפתוח מגירות. לא היו אז רשתות חברתיות, בקושי גוגל, ויקיפדיה הייתה בחיתוליה.

"התקשרתי לחגי סגל כדי לשאול איפה אני מוצא את ספרו 'אחים יקרים', על המחתרת היהודית של שנות השמונים. נסעתי לעפרה, קניתי ממנו עותק, וקראתי כמה פעמים. זה ספר מופלא שעזר לי מאוד להבין את התופעה של טרור יהודי, והוא ההשראה לספר שלי".

מ־2007 עד 2017 ליקט שרון חומרים "בלי לכתוב אות אחת בספר". הוא מראה לי את הארגזים השמורים בביתו, אוסף פרטי שנבנה באדיקות לאורך שנים: פוסטרים שנתלו בטרמפיאדות, עלונים שהופצו בגבעות, קלסרים של גזרי עיתונים ועוד. "חיפשתי כל מה שקשור לסיפור של טרור יהודי, בעיקר מה שיצא מהמאחזים. אנשים טובים עזרו לי להשיג עלונים פנימיים של ישיבת 'עוד יוסף חי', של יצהר, וגם של גבעה 18, שבות־עמי ועוד כל מיני נקודות שלא קיימות היום. כשהסתובבתי בשטח, הכול היה פתוח, כולם דיברו. עוד לא היה דובר ויחצ"ן לכל מאחז, כמו היום. אני גם הייתי הילד שבא מקרני־שומרון, כלומר נמצא בצד שלהם".

כשהסתובבתי בגבעות בשנים האחרונות היה קשה לשכנע אותם שאני בצד שלהם. לא הייתי ימנית מספיק כדי שידברו איתי.

"היום זה דור שגדל גם ברשתות החברתיות, והן מחנכות אותו לבוז לתקשורת ולתעב אותה. הדור הקודם היה טבעי יותר, והייתי נחמד, ובאמת הייתי בצד שלהם על מלא".

אף שכל הפרשיות המוזכרות בספרו פורסמו וסוקרו בכלי התקשורת, בכל פרק מצליח שרון לספק חידושים. "יש עובדות שהשגתי בהרבה מאמץ. לפעמים הייתי צריך ללכת לבית המשפט ולבקש חומר מהארכיון, ופתאום מערכת המשפט מתנגדת או שהמדינה אומרת שהחומר חסוי מסיבות ביטחוניות. בסוף אישרו לי, וצילמתי אלפי עמודים. אבל הדבר החשוב הוא הפרספקטיבה. כשקוראים את הספר הזה במבט לאחור, פתאום מתגלה סיפור חדש. והייתי בהלם כשהוא התגלה לי מול העיניים".

מהו?

"את הסיפור של תג מחיר התחלתי לספר מעמונה – איך התופעה הזו נולדה, מה הם תכננו שיקרה. תיארתי את הכרוניקה יום אחרי יום. הולכים להפגין מול פקח של המנהל האזרחי, ואז הולכים לחסום צומת, ואז מנקבים צמיגים של מג"בניק, ואז כורתים כמה עצים. אפשר לראות איך התופעה מתפתחת ומסלימה, עד כדי הצתת מסגדים והצתת בתים. בשנים 2011 עד 2015 הוצתו בישראל 25 אתרי תפילה של נוצרים ומוסלמים, ותמיד היו ד"שים. גרפיטי שאומר 'ד"ש מאפי', 'ד"ש מאור ציון', 'ד"ש מגבעה 18'. אלה תמיד היו שמות של עצורים יהודים או מאחזים שפונו. ואז מגיעה החוברת 'מלכות הזדון', שמסבירה שאם אתה רוצה להצית בית בלי שהמשפחה תוכל לברוח החוצה, כדאי להשאיר צמיג בוער בפתח הבית".

"אלו שטוענים שיש ניפוח של תופעת תג מחיר מזדהים גם עם קמפיין הדה־לגיטימציה נגד המשטרה והחטיבה היהודית בשב"כ. הם יטענו שהשב"כ חוקר נערים רק כי יש להם פאות וכיפה. ובסוף, המטרה שלהם מתכנסת ל'אל תפריעו לילדים שלנו לעשות תג מחיר'"

החוברת "מלכות הזדון" פורסמה תשע שנים אחרי "תוכנית מעשית להצלת המאחזים והגבעות בארץ הקודש". "כל הטקסטים מנוסחים בקריצה", אומר שרון. "'אם חשקה נפשכם', 'אם מוכנים לעלות שלב', והשב"כ מכונה שם 'עין רואה ואוזן שומעת'. זה כתוב בשפה קריאה ובהומור, ופונה אל המכנה המשותף הנמוך. פרסמתי את הסיפור בערוץ 10, וקריינתי את הטקסט: 'איך תיקחו צמיג', 'איך תזרקו בקת"ב לבית'. זה נשמע כמו ירידה לרזולוציה מוגזמת".

יומיים אחר כך דיווחו הכותרות על משפחה מכפר דומא שנשרפה למוות בשנתה. "ואז התברר שההנחיות האלה הן 'עובר לעשייתן'. מדובר בקובץ שנכתב בכוונת מכוון, כחלק מהפקת לקחים מפיגועי תג מחיר שפחות הצליחו. המטרה הייתה שאחרים יצליחו יותר. כשכתבתי על זה בספר, פתאום אמרתי: וואו, אפשר למתוח קו בין כל הנקודות. הכתובת הייתה מרוחה על הקיר, היה ברור שזה יגיע לשם.

"ועדיין, בסופו של דבר, היחס בין הטרור היהודי לטרור הפלסטיני – זה אפילו לא בטל בשישים, אלא בטל בשישים אלף. כמעט כל הטרור היהודי נכנס ב־250 עמודים".

מצד שני, לנו יש אפשרות אחרת של הפעלת כוח – כי יש לנו צבא ומדינה. לכן המספרים לבדם לא מספרים את כל הסיפור, אולי אפילו מתעתעים.

"ברמת הדיון האקדמי את צודקת. אני חתום על הספר כאזרח ישראלי, זו הפריזמה שלי. אני מודה שכשאני משווה בין הטרור היהודי לפלסטיני, השיפוט שלי הוא לא כאילו אני מהאו"ם".

אפשר גם בלי גוג ומגוג

בספרו הקפיד שרון על קו עריכתי מאופק למדי. הוא פורש בפני הקורא סיפור אחר סיפור, חלקם מעוררי פלצות, אך הנימה נשארת עניינית. מסעו בעקבות הטרור היהודי מתחיל ב־1994. הוא מגולל בין השאר את פרשת האחים קהלני, שפתחו באש לעבר ערבי כדי לרצוח אותו, בלי לדעת שאנשי שב"כ נטרלו בעוד מועד את כלי הנשק שלהם; הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה; וסיפורה של מחתרת בת־עין, שתכננה להניח מטעני חבלה בכניסה לבית ספר לבנות, ורק בזכות ערנות השוטרים נמנע אסון גדול.

"לא רציתי להיכנס לאזורים שנויים במחלוקת, ואין פה הגיגים או מחשבות. אני נותן לך בומים, עובדה אחרי עובדה. לא ניסיתי גם לעשות מניפולציה באמצעות תיאור של האישה שתולה כביסה ומסתכלת על הגרפיטי שציירו לה על הבית, והמואזין שקורא ברקע. זה ספר עיון שמתאר מציאות. יש בו מעט מאוד משפטים שאפשר להתווכח עליהם במישור העובדתי".

גם עם ההגדרה "טרור יהודי", הוא אומר, אי אפשר להתווכח. את הספר הוא פותח בהקדמה שדנה מהו טרור. “מעשה טרור", מקריא לי שרון את ההגדרה בחוק, "הוא מעשה המהווה עבירה או איום בעשיית מעשה, שמתקיימים לגביהם כל אלה: הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי; הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת (…) לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה; הייתה בהם פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו; או פגיעה חמורה בקודשי דת".

"אין כאן מקום לוויכוח", פוסק שרון. "כשבצלאל סמוטריץ' אומר שאין טרור יהודי, וכל המקרים האלה הם בגדר עבריינות, אז אני שואל: מה תגיד על חוליה שרוצחת נער ערבי אקראי, או מניחה עגלת תופת מול בית ספר? אין לזה הגדרה אחרת! את אבו־ח'דיר לא רצחו בגלל איזה עניין אישי, אלא כי הוא ערבי. מחתרת בת־עין רצו להרוג ילדות כי הן ערביות. המעשה שלהם היה יכול להיגמר במאה ילדות מתות. זה טרור לגמרי, לפי כל ההגדרות".

ובכל זאת, "טרור יהודי" הוא צמד מילים שרבים כאן מעדיפים לדחות אותן על הסף.

"אני מבין את זה. המינוח עושה לנו כאבי בטן, קשה לנו ליישב את שתי המילים האלו יחד – זה טרור, אבל יהודי. אם אדם ששומע על אירוע כזה רוצה להאמין שהרקע הוא פלילי, או שלא יהודי עשה את זה, בעיניי זה אינסטינקט חיובי. אהבתי את גל השמועות על סכסוכים פנימיים בכפר דומא. זה מעיד על רגש יהודי בריא, שאומר 'אני לא מאמין שיהודי ילך לשרוף משפחה'".

באשר למניע של טרור יהודי, שרון מספק אותו כבר בשם הספר: נקמה. "הרעיון היה עין תחת עין. אני יודע שהלכנו להרוג חפים מפשע, אבל זה בא בתגובה להרג חפים מפשע", הסביר שלומי דביר ממחתרת בת־עין, בריאיון שערך איתו שרון ב־2007. חבר אחר במחתרת, ירדן מורג, אמר בחקירתו: "כל מה שבא לך זה פעם אחת לתת לערבים את התחושה הזו, לבוא בשקיות לאסוף את הילדים שלהם מהגגות של הבניינים. אז פעם אחת הם יאכלו את זה, וזהו".

"עמירם בן־אוליאל אומר שרצה לנקום על רצח מלאכי רוזנפלד, רוצחי מוחמד אבו־ח'דיר פעלו בתגובה לרציחתם של שלושת הנערים, ומחתרת בת־עין פעלה בשיא האינתיפאדה השנייה", אומר שרון. "'שפעם אחת ערבים יאספו גופות ויבינו מה זה'. זה המניע העיקרי לתופעה של טרור יהודי, הרבה יותר מקירוב הקץ וגוג ומגוג או רצון לסכל תהליך מדיני – למעט מקרים כמו עדן נתן־זאדה ואשר ויגן סביב ההתנתקות, או המחתרת היהודית שרצתה לעצור את הנסיגה מסיני".

"הרבה אנשים מהשומרון אומרים לי 'וואו, איזה כיף, זה ספר ממש עלינו'. ואני אומר שזה לא עלינו. אבל חלק מאיתנו, בפנייה אחת לא נכונה – ריב עם ההורים, הרחקה ממוסד חינוכי – היינו עלולים למצוא את עצמנו בתפקיד גיבורי אחת הפרשיות"

כשמשווים בין הטרור היהודי של שנות השבעים והשמונים ובין זה של שני העשורים האחרונים, אומר שרון, מוצאים הבדלים רבים. "קודם כול, המחתרת היהודית הגיעה מהמיינסטרים של הציונות הדתית, בעוד רוב הדמויות המוזכרות בספר שלי הן משולי החברה. שנית, כמה מאנשי המחתרת ההיא היו אומנם אחראים לפיגוע במכללה האסלאמית, שבו נהרגו שלושה סטודנטים חפים מפשע, אבל הפעילות של המחתרת כוונה נגד ראשי הערים הפלסטיניות, שזוהו כאויבי העם היהודי. יהודה עציון התראיין ל'מקור ראשון' אחרי דומא, ואמר שאילו פגש את אחד המציתים של בית משפחת דוואבשה, הוא היה תופס אותו בידו בכוח ומוסר אותו לרשויות החוק. 'הייתי אומר לו: אתה לא יכול, ואסור לך באיסור תורה, לפעול לבדך ולהרוג את מי שבא לך רק כי הוא ערבי והחלטת שהוא בן מוות. זו לא סמכותך. בעצם המעשה הפכת להיות בן מוות, מגיע לך מאסר עולם'.

"זו אבחנה חשובה מאוד. כמעט בכל הפרשיות שמופיעות בספר, הרגו או ניסו להרוג מישהו רק כי הוא משתייך לאוכלוסייה הפלסטינית. ברוך גולדשטיין רצח מתפללים, ג'ק טייטל לקח נהג מונית ערבי וירה לו בעורף, עדן נתן־זאדה ירה בנוסעי אוטובוס, אשר ויגן ירה בפועלים פלסטינים שסיימו את עמל יומם – באף אחד מהמקרים זה לא היה עניין של חשבון אישי".

המחופפים לא מעניינים

לפי שרון, אין זה מקרה שהפרשיות הקשות הללו מקבלות בשיח המגזרי – וגם בשיחה שלנו – הרבה פחות מקום מאירועי תג מחיר. "אנחנו לא מדברים על ג'ק טייטל כי מבחינתנו הוא אמריקני מחופף שעלה לארץ עם אקדח מפורק בתוך מכשיר וידאו, ולא על עדן נתן־זאדה שהוא בחור מראשון־לציון שהתאהב בכהניסטים, ולא על גור המל שהיה איש אומלל, הומלס שמצא פתרון מגורים בשומרון. אנחנו מדברים על מי שיותר דומה לנו, ואלו הפעילים של תג מחיר. זה אקטואלי יותר, אלו הפרשיות שהסעירו את המגזר הדתי־לאומי, עשו רעש בפוליטיקה המקומית והארצית, וכל רב יישוב וכל ראש ישיבה וכל מחנכת וכל עיתונאי מהמגזר – כולם הביעו עמדה וחתמו על עצומות ופרסמו פוסטים בפייסבוק. בכל בית בציונות הדתית דובר בפרשיות האלה. בחלקן נחקרו בנים של רבני יישובים ושל רבנים אחרים".

מספרם של פעילי תג מחיר, אומר שרון, "מגיע ביום טוב ל־200 איש". אבל שלא נטעה, המציאות של תג מחיר חיה, בועטת ונוקמת. בזמן העבודה על הכתבה מספר לי שכן כיצד נקלע לאירוע אלים בצומת מרכזי באזור בנימין. "היה פקק בנתיב לכיוון ירושלים, מכוניות לא זזו. לפתע הגיעו מכוניות פלסטיניות מהכיוון הנגדי, עצרו ליד פלסטינים שעמדו בנתיב שלנו, וסימנו להם משהו בתנועת ידיים. כל הפלסטינים שהיו בפקק, עשו פרסה במקום. ראיתי אותם בורחים בשעטה, מבועתים.

"כשהתקדמנו קצת, זיהיתי יהודי מנופף אקדח. בהתחלה חשבתי שזה אירוע פח"ע, ואז ראיתי מאחוריו כעשרה גבעונים מחזיקים אבנים, מחפשים מישהו להיכנס בו. שאלתי אחד מהם אם אני יכול לנסוע, והוא אמר: 'כן, בטח. היה פה פינוי, אז אנחנו חוסמים את הכביש לערבים'".

אני נתקלת בהרבה אמירות בסגנון "התקשורת מנפחת", או הקלת ראש בפעולות הללו – "לשרוף מסגד זה לא טרור, אותנו הערבים רוצחים".

"רוב הטוענים שיש ניפוח של התופעה מזדהים גם עם קמפיין הדה־לגיטימציה נגד המשטרה והחטיבה היהודית בשב"כ. הם אלה שיטענו שהשב"כ חוקר נערים רק כי יש להם פאות וכיפה – וזו אגב אמירה של אחד מבכירי ההנהגה הממלכתית ביו"ש. ובסוף, המטרה שלהם מתכנסת ל'אל תפריעו לילדים שלנו לעשות תג מחיר'".

זו אמירה חריפה.

"אני לא אומר את זה על כולם, אבל על רבים. הם מנסים למזער, אומרים: 'יש להם בעיות חברתיות, הם צריכים עו"סית ומרק חם. זה עניין לרשויות הרווחה והחינוך, למה צריך טיפול של השב"כ? נדאג להם לעבודה והכול יהיה בסדר'. וכשהם הולכים להפגין מול הבית של ראש השב"כ עם שלטי 'יהודי לא מענה יהודי', הם בעצם רוצים שהחשודים ישוחררו, גם אם הם רוצחים. למה? כי הם יהודים! אין בעיה מבחינתם לענות מחבל פלסטיני, כי רדיפת צדק היא לא העניין: העצורים האלה הם פשוט משלנו. אז הם התבלבלו קצת, אבל הם לא צריכים לשבת במאסר עולם רק כי איזה ערבי מת. והגישה הזו מעידה על אובדן ערכים בציונות הדתית".

מה לגבי ההנהגה הציבורית במגזר הדתי ובימין?

"נגעת בנקודה כואבת. אין אמירה ערכית מצד ההנהגה, וזה רק בגלל הרשתות החברתיות. אצל נתניהו, המקרה של אלאור אזריה היה קו פרשת מים. בתחילה הוא גיבה את הצבא, אבל כשהבין מה קורה ברשתות, הוא עשה סיבוב של 180 מעלות כדי לא לעצבן את הבייס.

"אקריא לך ציטוט מדהים: 'נערי תג מחיר הם שוחרי אלימות, שונאי אדם, פראים ומסוכנים. הם לא נורמלים, ואלה שתומכים בהם אינם דתיים נורמלים. זה לא גינוי, מה שאתם קוראים פה, זה גט כריתות. אני לא רוצה את האנשים האלה לידנו ובתוכנו. הכהניסטים ותוצריהם הם פגע רע וסכנה גדולה. ארץ ישראל היא רק הכסות לנפשם המסוכסכת. אנחנו עם צה"ל ועם המשטרה ועם המנהל האזרחי ועם השב"כ ואפילו עם המחלקה היהודית, ולא עם הטיפוסים האלה של תג מחיר. זה הולך להיגמר באסון'. את זה אורי אורבך כתב ב־2014, באיגרת למצביעים. זה ציטוט מדהים, כל משפט טיל בין העיניים. אבל אם אורבך היה כותב כך באקלים הנוכחי, מיד היו מצרפים אותו ל'גוש השמאל'. לפני שמונה שנים, סמוטריץ' היה מהראשונים שגינו את חתונת השנאה, וגם נתניהו הגיב בליל פרסום הסרטון; ספק אם הם היו מגנים היום אירוע כזה, ואם כן, הם היו עושים זאת בעדינות. הציבור הדתי הלבין בשנים האחרונות את הכהניסטים, ובמקום שמנהיגי הציבור ינהיגו, הם זורמים ונגררים, העיקר לא לעצבן אף אחד, לא להפסיד שום קול בגוש. כשנעצר חשוד בהריגת עאישה א־ראבי (פלסטינית שנהרגה בגלל יידוי אבנים בשומרון – ב"ק), שרת המשפטים איילת שקד התקשרה להורים והבטיחה שתנסה לעזור. היא עשתה זאת רק בגלל לחץ מהרשתות החברתיות. במדינה מתוקנת דבר כזה לא יכול לקרות".

בספר אתה מציין שהרב אליעזר מלמד מתבטא בחריפות נגד נוער הגבעות, ושהרב יעקב מדן כתב שאנשים עוד ישבו כל החיים בכלא בגלל הספר "תורת המלך". הקולות האלה נחלשים?

"פעם הייתי יכול להגיד שהם מייצגים את הדעה המקובלת בהנהגת הימין הדתי. לצערי זה הולך ונשחק. לא שומעים קולות מתונים של רבנים – כאלה שתומכים בהתיישבות, במאחזים, בחזון ארץ ישראל השלמה, ויחד עם זה משמיעים אמירות ערכיות. היום פוחדים מה יכתבו בפייסבוק ובטוויטר, ומה ישלחו בוואטסאפ בקבוצות של הגבעונים. כשהתקיים קמפיין הדה־לגיטימציה המתוחכם והמקצועי נגד החטיבה היהודית בפרשת דומא, היו קולות שניסו לעצור אותו. אם עכשיו יתרחש חלילה אירוע דומא 2, נראה קמפיין בעצימות גבוהה הרבה יותר".

ויש גם סיכוי גבוה יותר שאירוע כזה יתרחש?

"ההקצנה שאני רואה לא מתבטאת בפעילות טרור, אלא בציפוף שורות עם הכהניזם. אבל ציפוף השורות הזה מעיד על סטייה מהדרך, על בלבול ועל פחד מלקיחת אחריות. וזה מעיד גם על פוסט־ציונות ופוסט־ממלכתיות. יש זרם חרד"לי שמתחזק ונותן לגיטימציה לתפיסות קיצוניות שפעם היו נפסלות, ומצד שני יש ציבור של גבעת־שמואל ורעננה ומודיעין וירושלים, שאין לו שום בעיה עם החטיבה היהודית, והוא סולד מגזענות – אבל הוא מה שנקרא הרוב הדומם. שומעים את מה שיש בעלוני שבת בבתי הכנסת, ואת נבחרי הציבור של מפלגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית.

     ספק אם מנהיגי הציבור הדתי היו מגנים היום את חתונת השנאה. המגזר מלבין את הכהניסטים, ומנהיגיו מפחדים מהרשתות החברתיות

"צריך עדיין להפריד בין שנאת ערבים לפעילות טרור. במספר פעילי הטרור אני לא רואה עלייה לאורך השנים. בתקופה של מחתרת בת־עין היו עשרות יהודים עם דם על הידיים, לפי השב"כ. שמונה פלסטינים נרצחו בפיגועי ירי שלא פוענחו. אבל יש תופעה של פשיעה לאומנית, שהיא רחבה יותר מתופעת הטרור היהודי. לכרות עץ זו פשיעה לאומנית, אבל אירוע שמתחיל כפשיעה לאומנית יכול בהחלט להפוך לטרור. בפוגרום בחווארה פעילים ירדו לכפר רק כדי להפגין ולחסום כביש, אבל משם, בגלל האופי של האנשים, הדרך קצרה להצתות ופגיעה בגוף – וזה טרור".

הוא מצביע על שינוי שהתחולל במהלך השנים באופי הפעולות האלימות: "לפני עשור ראינו יותר פעילות חשאית. שתיים בלילה, שניים־שלושה אנשים נכנסים לכפר, זורקים בקבוק תבערה ונעלמים. היום רואים פחות דברים כאלו, ויותר אירועים שמתחילים בחסימת כבישים וזריקת אבנים – ובקצה זה זולג למעשים חמורים יותר".

המינוי של איתמר בן־גביר לשר לביטחון הפנים, ולייק של שר האוצר לכמיהה "למחוק את חווארה", נותנים רוח גבית לפעולות תג מחיר ובפועל מתסיסים את השטח?

"אני מניח שיש לזה השפעה, אבל מוקדם לדעת כמה ועל אילו מעגלים".

בשורה התחתונה, מה הספר מלמד עלינו?

"בסופו של דבר, אני לא מרגיש שזה ספר עלינו. לא עלינו היהודים, ולא עלינו בוגרי ההתנחלויות או הישיבות התיכוניות. גיבורי הפרשיות הם יהודים, אבל חלקם פסיכופתים, חלקם קנאים, חלקם עבריינים. אני מקבל הרבה תגובות של אנשים מהשומרון, וחלקם אומרים 'וואו, איזה כיף, זה ספר ממש עלינו'. ואני אומר שזה לא. גם אם אנחנו מכירים את השמות והמקומות, זוכרים את הפיגועים ואפילו מרגישים קרובים לחלק מהדמויות – זה לא אומר שהספר הוא 'עלינו'". ובאותה נשימה שרון מוסיף: "חלק מאיתנו, בפנייה אחת לא נכונה – ריב עם ההורים, הרחקה ממוסד חינוכי – היינו עלולים למצוא את עצמנו בתפקיד גיבורי אחת הפרשיות בספר. מצד שני, מדובר על כמה עשרות עד כמה מאות, תלוי איך סופרים, ואנחנו ברובנו המוחלט לא קשורים לגרעין הקשה וגם לא למעגלים הרחבים יותר סביבו".

כלומר, אתה מבדיל בין הערוגה למה שגדל בה.

"אנחנו לא הערוגה הזו, אנחנו אולי ערוגה מהשדה הסמוך".