כשכולם דיברו על שלום

"בעוד חמש שנים, בעוד עשר שנים, הרי מישהו יקרא את הפרוטוקול של מה שדיברנו ביומיים האלה. אנחנו כבר יודעים שאלה לא דברים שאובדים ברוח; שכיוון שמישהו עומד כאן כמעט בפני כנסת ריקה הוא כאילו לא אמר אותם. הדברים האלה חקוקים. עושים מזה אחר כך עבודות סמינריוניות; מישהו אפילו מפריז ועושה מזה דוקטורט.

"ויסתכלו על כל אחד מאיתנו וישאלו: מה באמת הוא חשב אז? ואיך זה עומד מול מה שקרה אחר כך? והרי איש מאיתנו לא יודע באמת מה יקרה אחר כך. אני יכול לטעות, חבריי יכולים לטעות, מתנגדיי יכולים לטעות, אנחנו בוודאי לא יכולים כולנו לצדוק. אנחנו ניבחן בפני ההיסטוריה, או בפני בורא עולם, או בפני בית דין כזה או אחר, כאנשים נפרדים, לא כנציגי מפלגות".

(סגן שר החוץ יוסי ביילין בדיון בכנסת על הסכם העקרונות עם אש"ף, 22 בספטמבר 1993)

מבוא.

חיזיון אחדות נדיר נצפה בכנסת ישראל באמצע חודש תמוז תשל"ט, 9 ביולי 1979. הימים לא היו ימי מלחמה או משבר לאומי חריף מסוג אחר, שמש קיצית יקדה כתמיד בשמיים, ובכל זאת אופוזיציית השמאל חשה צורך פוליטי ומוסרי לתמוך בממשלת הימין. ראש הממשלה מנחם בגין ויריבו המר שמעון פרס ניסחו במשותף הצעת החלטה לסיכום דיון יוצא דופן במליאה. נשיא המדינה יצחק נבון טרח לכבד את הישיבה בנוכחותו, כדי לבטא בכך את הקונצנזוס הישראלי 79' בסוגיה שעל הפרק: "ביקורו של ראש ארגוני המרצחים באוסטריה".

ראש ארגוני המרצחים היה ראש אש"ף יאסר ערפאת, המנהיג הערבי השנוא ביותר במדינת ישראל דאז. היא ראתה בו את התגלמות התשוקה העכשווית של שונאי ישראל להשמדת מדינת היהודים. עיקר הקצף הישראלי בקיץ 1979 יצא על אירוחו בידי שני ראשי האינטרנציונל הסוציאליסטי – הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי והקנצלר לשעבר של גרמניה וילי ברנדט. עבור ערפאת זה היה אירוח ראשון מסוגו בפורום מדיני מערבי, וישראל הגיבה בזעזוע. קרייסקי, חרף יהדותו, מעולם לא נחשב לאוהד גדול של המפעל הציוני, אבל הפעם הוא הגדיש את הסאה בצרפו את אש"ף למשפחת העמים. שגריר ישראל באוסטריה נקרא להתייעצויות בארץ. "התמיכה המערבית באש"ף אינה השקפת עולם שמאלנית כיום או מדיניות נפט שקולה", התמרמר אפרים קישון בעיתון מעריב, "היא משמשת גם תחליף מודרני לאנטישמיות עתיקת הימים".

"כאשר ערפאת אומר שהוא שואף למדינה חילונית ודמוקרטית", קבע פרס, "אנו יודעים מה הדגם החילוני והדמוקרטי הקרוב ביותר לליבו: זה של חומייני"

בפתח נאומו בכנסת מנה בגין מבחר זוועות טרור שבוצעו במהלך העשור בידי שליחי ערפאת ושותפיו: "ב־1974 הייתה התקפת מרצחים אלה על קריית־שמונה. נרצחו 18 אזרחים, אנשים, נשים וילדים. 15 נפצעו; במאי 1974 נרצחו במעלות 25 אנשים. 65 נפצעו. בין 25 הנרצחים היו 22 ילדים; במאי 1970 הייתה התקפה על אוטובוס ילדים באביבים. המורה נרצחה ועמה תשעה ילדים", וכו' וכו'.

ראש הממשלה ציטט בהרחבה מתוך האמנה הפלסטינית, שכפרה בזכויות היהודים בארץ ולמעשה הטיפה לסילוקם מכאן. "אדוני היושב־ראש", סיכם בגין, "ביום עצוב זה, עצוב לעם היהודי כולו ולכל בני החורין בעלי הרצון הטוב ברחבי תבל, אמסור את ההודעה הפשוטה הבאה, כפי שאני מאמין, על דעת הרוב המכריע של דוברי הבית: אנחנו היהודים, הציונים, בני ארץ ישראל, בוני ארץ ישראל, משוחררים מכל התסביכים, המשיבים עם לארצו ומולדת לעמה־בעליה, נוסיף ללכת בדרכנו ונתגבר גם על הערפאתים הנאציים וגם על משרתיהם, יהיה מוצאם אשר יהיה".

אחרי בגין נאם פרס, ראש המפלגה הגדולה באופוזיציה, שהדגיש כי הוא מדבר גם בשם סיעת רצ של שולמית אלוני, גלגולה הראשוני של תנועת מרצ. "הפגישה בווינה באה לנו כהפתעה", התוודה, "היא גרמה לנו זעזוע וצער. יש בה סכנה של פגיעה בתהליך השלום ועידוד הטרור הבין־לאומי". אחר כך התפלמס עם ההשוואה שערך ערפאת בווינה בין כיבושי מלחמת ששת הימים לכיבושים הנאציים, ויעץ למארחיו של ראש אש"ף שלא להאמין לכנות החזון הרומנטי שטווה באוזניהם: "כאשר ערפאת אומר שהוא שואף למדינה חילונית ודמוקרטית", קבע פרס, "אנו יודעים מה הדגם החילוני והדמוקרטי הקרוב ביותר לליבו: זה של חומייני, חומייני שהקים דמוקרטיה המתחילה ומסתיימת בכיתת  יורים".

יו"ר מפלגת העבודה (אז "המערך") חיווה דעתו שגם אם אש"ף ישנה יום אחד את מצעו הרעיוני, אסור יהיה לשאת ולתת איתו, כי זו תהיה לא יותר מהעמדת פנים מצידו: "נניח לרגע שישראל תשיב בחיוב ותאמר שאם אש"ף ישנה את מדיניותו, אנחנו מוכנים לנהל איתו משא ומתן. אז, כמובן, יאמרו לנו שכדי שאש"ף ישנה את מדיניותו, צריך לנהל איתו משא ומתן כדי להשפיע עליו לשנות את מדיניותו, והתוצאה תהיה: הכרה באש"ף מתוך תירוץ שרוצים לשנות את מדיניותו, ולמעשה תהא הכרה באש"ף שלא שינה כלל את מדיניותו. …הוא יוסיף לירות קטיושות מפני שזו דרכו, ואחרים יגישו לו זרי פרחים מפני שזו האמונה שלהם". פרס סיכם במשל ציורי: "ברור לנו שזאבים אינם משתנים כתוצאה מלטיפות, וליטופם רק מגביר את ביטחונם העצמי ואת שחרם לטרף".

הצעת ההחלטה המשותפת של הליכוד והמערך בגנות האירוח של ערפאת באוסטריה  גרפה 82 קולות. חמישה ח"כים בלבד התנגדו, ובהם אנשי השמאל הקיצוני מאיר וילנר ואורי אבנרי. דבריהם באותו דיון, שעמדו בסימן קריאה לממשלה ללכת בעקבות קרייסקי ולדבר אף היא עם ערפאת, התבררו לימים כמחוברים יותר לקרקע המציאות. כעבור ארבעה־עשר קֵיצים מדינת ישראל אכן התרצתה ללטף את הזאבים. אפילו לרקוד איתם.

פרק א.

לא היו ימים יפים לשמאל הישראלי כמו 23 ביוני 1992, כ"ב בסיוון התשנ"ב. זה היה יום המהפך המתוק שלו, חמש עשרה שנים ארוכות לאחר המהפך ההיסטורי מתוצרת הליכוד. מפלגת השלטון היוצאת ספגה מפלה קשה והוגלתה לאופוזיציה, בעוד מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין זינקה ל־44 מושבים בכנסת. מפלגת הלוויין של העבודה, מרצ, קטפה תריסר מושבים, הישגה הגדול בכל הזמנים. יחד עם שתי המפלגות הערביות (חד"ש ומד"ע) החזיק השמאל בגוש החוסם הנכסף – 61 מנדטים. המדינה הופקדה בידיו. ראש הממשלה שהעביר את מוסרות השלטון לידי מנחם בגין ב־1977, קיבל אותן כעת בחזרה מיורשו של בגין, יצחק שמיר. "אני אנווט, אני אקבע", הצהיר רבין כשממצאי קלפיות האמת התיישרו עם מדגמי הבחירות.

"תוכניות החומש של השליטים הטריים מתרכזות בהשמדת פועלם הציוני של קודמיהם בכיסא. להקפיא, לייבש, לעצור, להפסיק. איטבח אל לוינגר"

אגב, במספרים מוחלטים קיבל גוש הימין 60 אלף קולות יותר מאשר גוש השמאל, אך חלקם התבזבזו מתחת לאחוז החסימה – תוצאה של הסתאבות, פלגנות ויהירות. תנועת התחייה, חוד החנית הימנית בכנסת הקודמת, נמחקה לחלוטין. על חודם של שני מנדטים נבחר השמאל להנהיג את ישראל ולהוליך אותה בדרכו. הוא לא הוטרד מהרוב הדחוק והטכני שבזכותו עלה לשלטון, ודאי לא מהעובדה שנשען על קולות חד"ש ומד"ע האנטי־ציוניות, שאמנם לא צורפו לקואליציה אך תמכו מבחוץ במצעה המדיני. במשך ארבע השנים הבאות התנהל כאילו תפיסת עולמו זכתה בקלפי להסכמה גורפת. גם לא היה בו קורטוב של אבירות מנצחים. כבר במוצאי הבחירות עלב רבין באזרחים שלא הצביעו לו. הוא הכריז שבקואליציה החדשה "אנחנו נרצה לשתף את כל הכוחות החיוביים בעם שמזדהים עם דרכנו: קידום השלום תוך שמירת הביטחון". למעלה ממיליון מצביעי ימין שהזדהו עם הדרך האחרת הסיקו שהוא רואה בהם כוחות שליליים. מדוכדכים ורואי שחורות עלו על יצועם.

סיסמת הבחירות המרכזית של רבין, שינוי סדרי העדיפויות, הוזכרה אף היא בנאום הניצחון. ראש הממשלה הנכנס לא נקב הפעם בשמם המפורש של נפגעי השינוי, אבל היה ברור שהוא מתכוון ל"התנחלויות הפוליטיות" – הביטוי החביב עליו לתיאור היישובים היהודיים בלב יו"ש. אחרי שזאב שיף מ"הארץ" תבע ממנו להבהיר את ההבדל בין התנחלות פוליטית להתנחלות בעלת ערך ביטחוני, הסביר רבין ש"התנחלות פוליטית היא כזאת שסאדאם חוסיין לא יבזבז עליה סקאד".

"בקרוב יהיו בשטחים ערי רפאים", התרוננה כותרת בולטת בידיעות אחרונות, שהסתמכה על "מקור בכיר במשרד השיכון". בכירי מרצ השליטו בזירה הפוליטית והתקשורתית שיח של "ייבוש ההתנחלויות". במרחבי הימין ויש"ע השתררה תחושה שהממשלה החדשה חותרת לשלום עם הפלסטינים ולמלחמה עם המתנחלים. הגורם הממשלתי הכמעט־יחיד שניסה להקטין את הלהבות ולשמור על ערוצי קשר עם מתיישבי יש"ע היה סגן שר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור. ביום ההולדת ה־18 של עפרה, בשנתה הראשונה של ממשלת רבין השנייה, השתתף גור בעצרת ביישוב והביע תקווה שעפרה תישאר על כנה בכל תרחיש עתידי אפשרי. זה היה אירוע נדיר על רקע ההתנכרות השלטונית הבוטה למתנחלים, התנכרות שכאבה להם שבעתיים בשל מאור הפנים הממשלתי לפלסטינים.

"קשה לזכור אופוזיציה מערבית שהסתערה על השלטון בתאוות נקם שפוכה כזו", התלוננתי אז במשבצת הימין הקטנה שהוקצתה לי בעיתון השמאל "חדשות". "תוכניות החומש של השליטים הטריים מתרכזות בהשמדת פועלם הציוני של קודמיהם בכיסא. להקפיא, לייבש, לעצור, להפסיק. איטבח אל לוינגר". בין השאר ציטטתי את בכיר הקואליציה החדשה יוסי שריד, שאיים פומבית כי "אם יהיו גילויי התנגדות אלימים מצד המתנחלים, ניאלץ להפעיל כוח ולדכא אותם בתקיפות". שריד לא נקט מעולם שפה דומה ביחס לאלימות הפלסטינית, והוא גם לא באמת חשש מאלימות מתנחלים. הם מחו בתוקף אך באפס מעשה נגד מדיניות הייבוש שממשלתם נקטה כלפיהם.

התקשורת ברובה הריעה למדיניות הזו. "זה לא ילך במוציניו־פוציניו", שיסה נחום ברנע את רבין במתנחלים. "הם כבר לא בחורים טובים. אף פעם לא היו. רק בחורים יקרים. רבין מבין את זה, השאלה היא איך הוא מתרגם את ההבנה הזו למעשים".

באותם ימים לא החזיק הימין כלי תקשורת משמעותיים משלו. "מקור ראשון" ו"בשבע" טרם באו לעולם. "הצופה" היה עיתון מפלגתי כמעט בלתי נחשב, אם כי מעת לעת הדפיס גילויים נאים של כתבו הביטחוני והמדיני חגי הוברמן. "נקודה", ביטאון המתיישבים המוערך, הופיע בתדירות של ירחון בקושי. השמאל, לעומת זאת, החזיק בסוללת עיתונים: ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ, חדשות, דבר ועל המשמר. כולם תיעבו את מפעל ההתנחלויות ואת מפלגות הימין, אף שאחדים מהם התקשטו בכותב ימני או שניים (אורי אליצור, אורי אורבך, ישראל הראל, אמונה אלון). אני עצמי הייתי הקישוט הימני של חדשות, ובהמשך הקישוט של מעריב, לא יותר מכך. האוויר נשלט על ידי תחנות רדיו וטלוויזיה ממשלתיות, שגם הן הופקעו לטובת עמדות שמאל: קול ישראל, גלי צה"ל והטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1).

שבועות אחדים אחרי כינון ממשלת השמאל החדשה, שודר בתחנה יומן הצהריים הראשון. ערוץ 7 היה הרדיו היחיד ששאל את השאלות שהטרידו את האופוזיציה, שנשא את מחאתה, שלא הלך בתלם ההצדעה התקשורתית למדיניות השלטונית. כיוון שהתמקם בחוף תל־אביב ליד ספינת השידורים הוותיקה של אייבי נתן, חביב השמאל, התעלם ממנו שלטון החוק בשנים ההן.

***

שנתה הראשונה של ממשלת רבין־מרצ הייתה יגעה ואפורה, יום קטנות מתמשך. פריצת הדרך המדינית בוששה לבוא. משלחת ישראל לשיחות וושינגטון עם הפלסטינים והירדנים לא הצליחה לשכנע את בני שיחה לחתום איתה על הסכם האוטונומיה הנכסף. השלום נראה רחוק בדיוק כפי שנראה בתקופת ממשלת שמיר המנוחה.

גם הפיגועים נמשכו. ב־13 בדצמבר 1992 נחטף בלוד איש מג"ב נסים טולדנו על ידי חוליית חמאס. החוטפים דרשו לשחרר תמורתו מהכלא הישראלי את מנהיג הארגון, אחמד יאסין, אך רצחו את טולדנו עוד לפני הבשלת המשא ומתן על העסקה. החטיפה והרצח עוררו זעזוע כבד בארץ. רבין גירש ללבנון 415 פעילים בארגוני טרור, ובהם בכירי חמאס העתידיים מחמוד א־זהאר, עבד אלעזיז א־רנתיסי ואסמאעיל הנייה. ארצות הברית ושופטי בית המשפט העליון פה התערבו למענם, גם השמאל הקיצוני מחה בתקיפות, וכל המגורשים שבו לבתיהם בתוך כשנה.

תסכולו של רבין מהפרשה העגומה הזו התבטא לימים באמירתו שהרשות הפלסטינית תהיה פטורה מכבלי בג"ץ. באותו חורף הסתפקה עדיין ממשלתו בניהול מגעים עם דרג ב' של ההנהגה הפלסטינית. איתמר רבינוביץ ואליקים רובינשטיין נשאו ונתנו בשמה עם פלסטינים בכירים מהשטחים. הם לא ידעו שמאחורי גבם נרקם משא ומתן עם פלסטינים בכירים יותר, מחוץ לשטחים.

כחודש לאחר חטיפת טולדנו בוטל החוק שאסר מפגשים עם אנשי אש"ף – חוק שאגב נחקק בעת ששמעון פרס כיהן כראש ממשלה ברוטציה עם יצחק שמיר. פעילי שמאל שנשפטו ונכלאו בעבר בשל הפרת חוק המפגשים, הוזמנו כאורחי כבוד ליציע הכנסת בהצבעה על ביטולו. שר המשפטים דוד ליבאי העלה אותם על נס. הם היו מופת למשתתפי הפגישות החשאיות עם בכירי אש"ף באותם ימים ממש.

גל פיגועים קשה משני צידי הקו הירוק ליבה לכאורה את הצורך בפגישות הללו. מארס 93' זכה לכינוי "חודש הדמים" אחרי שבסדרת אירועי טרור נרצחו 14 ישראלים, ובהם שני שוטרים שנורו למוות ליד חדרה. בדיון בכנסת האשים רבין את שופטי בג"ץ בקשירת ידי מערכת הביטחון במלחמה בטרור, אך הביע תקווה שעוד ב־1993 "נראה שינוי משמעותי, הן מדיני והן ביטחוני". הוא התכוון בעיקר למשא ומתן עם סוריה על נסיגה מרמת הגולן, שהמיט עליו מסע מחאה מאורגן היטב מטעם מתיישבי האזור. הם הצטיידו בסיסמה של איש העט אורי אורבך, "העם עם הגולן", ובתוך ימים לא רבים אכן גייסו לצידם את רוב העם.

רבין, שערב הבחירות עלה לרמה כדי להבטיח למתיישבים כי יישארו שם גם לעת שלום, כעס עליהם עכשיו מאוד. "מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלור", התלהט בפורום סגור אך דולף. השרה אורה נמיר ביקשה שיחזור בו, אבל ראש הממשלה נשאר בשלו: "לא. מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלור". כעבור שבועות אחדים פלט משפט נורא על מתיישבי יו"ש שהפגינו נגדו תכופות על רקע מצבם הביטחוני המידרדר: "תושבי צפון הארץ, שסבלו מהקטיושות ולא התלוננו, הם הדוגמה לישראלי האמיתי, ולא המתנחלים המתבכיינים מהשטחים". כל התבטאות כזאת גררה תגובת־נגד אופוזיציונית חריפה, וחוזר חלילה.

"שוררת היום בקרבנו מידה של אווירת נכאים", אמר נשיא המדינה חיים הרצוג בנאומו לאומה לרגל יום העצמאות ה־45. כמה ימים אחר כך ירש אותו עזר ויצמן, איש ימין לשעבר שנדד שמאלה במרוצת השנים, ודגל במגעים עם אש"ף. בנאום הפרדה הביע הרצוג תקווה שכמו הסכם השלום עם מצרים, גם הסכם השלום הבא שעליו תחתום ישראל יזכה לתמיכה ציבורית ופוליטית גורפת. כנראה ביקש לרמוז בכך לממשלת רבין־מרצ לא להתפתות להסכמים שיקוממו נגדה חלק גדול מהציבור.

"אני שולל מדינה פלשתינית", הכריז שר החוץ שמעון פרס בדיון מדיני בכנסת. בשנתון המסמכים הרשמיים של משרד החוץ, לא ייאמן, כתוב שב־15 באוגוסט 93' אמר גם מזכיר הממשלה על דעת ראש הממשלה "שאין שינוי בעמדת ממשלת ישראל כלפי אש"ף. קרי, מדברים עם פלשתינאים תושבי השטחים שעמם מתנהל משא ומתן על הסדר ביניים ושאינם מעורבים בטרור". זו הייתה הצהרה כוזבת בעליל: באותם ימים ממש הסתמנה פריצת דרך בשיחות החשאיות שהתקיימו באוסלו בין משלחת ישראלית של אנשי שמעון פרס לבין נציגיו של הטרוריסט הפלסטיני מספר אחת, יאסר ערפאת. בלילה שבין 19 ל־20 באוגוסט, באחת אחר חצות, נחתמו בארמונו של מלך נורבגיה עשרים ושלושה עמודיו של מסמך "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי (פלסטיני)".

רון פונדק, אחד מאמרגני האירוע, כתב כעבור שנים בספרו "ערוץ חשאי" שהמתווכים הנורבגים הביאו עמם שני עטים נובעים מוזהבים מתוצרת מונבלאן, נתונים בקופסאות חדשות. "על הכול הם חשבו, אפילו על העטים", העיר פונדק בספר. כך לפחות נראו פני הדברים באותו לילה היסטורי. מהצד הישראלי חתם על ההסכם מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר, ומהצד הפלסטיני בכיר אש"ף אבו־עלא. שר החוץ שמעון פרס אמנם ביקש מהנוכחים להוריד את מינון השמחה, שכן באותו יום נפלו בלבנון תשעה חיילי צה"ל. "דם ושמפניה לא מתערבבים טוב", אמר פרס. בכל זאת, במקום שררה תחושה של "התרוממות רוח", כעדות פונדק. סביר ואבו־עלא התחבקו. לפרס מלאו באותו יום 70 שנה, ואבו־עלא אמר שזו מתנה נאה ליום ההולדת. גם פרס סבר כך. עיניו נצצו מהתרגשות.

משום מה, אולי בגלל חשש מתגובת הציבור, חלף שבוע עד שבשורת ההסכם חלחלה החוצה. שמעון שיפר מידיעות אחרונות הקדים את כולם. "ישראל ואש"ף חתמו על הסכם בשטוקהולם", בישרה הכותרת המרעישה בעיתון של המדינה דאז. היא הייתה שגויה גיאוגרפית כמובן, אבל גם לו דיווח שיפר שההסכם נחתם במאדים, התדהמה הכללית לא הייתה שונה בהרבה. ישראלים רבים ראו בו הסכם שלא מהעולם הזה, עסקה עם השטן בכבודו ובעצמו. על הנייר התחייב השטן להניח את קלשונו המשונן ולהפוך מעתה לפיה טובה. בתמורה התחייבה ישראל למחול לו למעשה על כל מעללי עברו, לארח אותו בביתה ואף להקצות לו את מיטב החדרים.

כחמישה ספרי זיכרונות בעברית נכתבו על השתלשלות המשא־ומתן שהובילה למעמד הדרמטי ההוא, ומכולם עולה שיצחק ("אני אנווט") רבין נגרר אליו באף. שר החוץ פרס וסגנו יוסי גררו אותו. אילו היו הדברים תלויים רק בו ובמסכת אמונותיו, כנראה לא היה מגיע לאוסלו. במשך ימים רבים עוד קיווה שיוכל להשיג הסדר עם הנהגת ערביי יש"ע, "אש"ף שטחים". הוא סלד ממגעים עם "אש"ף תוניס" – יאסר ערפאת וחבורתו שהתגוררו אז בצפון אפריקה, אחרי שב־1982 סולקו מלבנון על ידי ממשלת בגין־שרון. אמנם גם הנהגת ערביי יש"ע הכפיפה עצמה לערפאת והזדהתה עם מטרות אש"ף, אך בדרך כלל לא הייתה נגועה אישית בטרור. ערפאת, אבו־מאזן ואנשיהם ניצחו בעצמם על שפיכת דמי יהודים במשך עשרות שנים. הם תיעבו את ערוץ השיחות בוושינגטון, ולכן הכשילו אותו. המשלחת הפלסטינית שם מעולם לא קיבלה מהם אור ירוק לסגור עניינים עם הישראלים.

פנייתם הראשונה של שליחי ערפאת לממשלת ישראל בהצעה לכונן מסלול שיחות ישיר, נדחתה על ידי רבין. הם  התחכמו ויצרו מסלול חשאי כזה מול אנשיו של יוסי ביילין – רון פונדק ויאיר הירשפלד. שמעון פרס נתן את ברכת הדרך. "כך הגיעו הפלסטינים אל ממשלת ישראל באפיק שהיה פחות חשדני כלפיהם, פחות זהיר, יותר להוט להסכם כלשהו ויותר נוטה לוויתורים", העיד לימים אפרים סנה, מקורבו של רבין וראש המנהל האזרחי ביו"ש לשעבר. רק אחרי שבועות אחדים, כשהסתמנה פריצת דרך במסלול החשאי, הוכנס רבין לסוד העניינים. כמעט עד הרגע האחרון ניסה לייצר הסכם מרוכך יותר, שאינו כרוך בהכרה מיידית באש"ף, אבל בסוף נכנע. חבר הכנסת בני בגין מהליכוד – המבקר החריף, הבקי והעקבי ביותר של הסכמי אוסלו – משוכנע שרבין נתן אור ירוק לצוות של ביילין רק מפני שהיה שבוי בהבטחתו לכונן אוטונומיה בשטחים בתוך שישה עד תשעה חודשים מיום עלותו לשלטון. כשהזמן חלף, והסכם האוטונומיה עם אש"ף שטחים בושש להיחתם, אישר רבין את ההסכם עם אש"ף טוניס.

"הייתה לו דילמה", טוען בגין אחרי חצי יובל שנים, כפי שטען בלהט גם בזמן אמת. "מצד אחד הוא הבטיח אוטונומיה, מצד שני הוא הבין שיוכל לעשות אוטונומיה רק עם המנוולים. בינתיים השעון תקתק ורבין נאלץ להכריע בהתאם לאופיו – אמינות מעל הכול. זו טרגדיה במובן המחזאי, השייקספירי, אבל ככה אנחנו בנויים. כל אחד והאופי שלו. ברור לי שגם אחר כך הוא לא היה שלם עם ההחלטה".

"היו לי קרקורי בטן", הודה רבין עצמו בשעת מעשה. מעודו לא נמנה עם אנשי האגף הניצי במפלגתו, אך גם לא עם חובבי אש"ף בשמאל. ב־1978 איגף מימין את בגין, כשקבע כי "הקמת שלטון עצמי, מתן אוטונומיה מלאה וביטול הממשל הצבאי הישראלי יוצרים סכנה חמורה ביותר – הקמת מדינה פלסטינית עצמאית". בהזדמנות רחוקה אחרת התחייב בהן צדקו "לא לנהל משא ומתן עם שום גורם פלסטיני". עכשיו הוא חתם חוזה רווי ויתורים ישראליים עם הגורם הפלסטיני מספר אחת.

הימין הישראלי נתקף זעזוע והתעטף עצב. השמאל קרן מאושר. כותרות העיתונים נצבעו כחול חגיגי. ביום החלפתם של מסמכי ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף פרסם פזמונאי הצמרת חיים חפר בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות שיר הודיה בשם כל הנופלים במערכות ישראל: "אל כל בתי הקברות הצבאיים אני קם והולך היום / ובשאגה גדולה ובצעדי מחול, אני מבשר למצבותיי: 'שלום!' / ואני לוחש להם, לרעיי מתש"ח ולבָנַיי מן הקרב האחרון: / הנה ימים באים של סליחה וחסד, הנה תמו האיבה והחרון / …ואני רוצה לומר: 'שהחיינו וקיימנו' – אך אני נושך את שפתיי / 'והגיענו לזמן הזה' אני שומע מכל מתיי".

גם במנהיגת מרצ שולמית אלוני אחזה התרוממות רוח: "אני מרגישה כמו בכ"ט בנובמבר. אז לא ידענו לקראת מה אנו הולכים, אבל ידענו שאנו הולכים לימים גדולים". הסופרת הצעירה דורית רביניאן הסבירה: "השלום מייצג בעיניי – להשיל מעצמי את העול הכבד הזה של הלאומיות. זה משא כבד בעיניי, כל הזמן לזכור שאתה יהודי ושאתה נרדף ושאתה שייך לארץ הזו. פתאום התחלנו להריח את השכחה". יזהר סמילנסקי העריך ב"דבר" ש"אפרוח ההסכם בין ישראל לבין הפלסטינים הוא התחלת ספירה חדשה".

הכרת ממשלת ישראל בארגון לשחרור פלסטין, והכרת הארגון במדינת ישראל, נתפסו בשמאל כהגשמה מלאה של חזונו הישן על השכנת שלום עם המרים שבאויבינו. הוא ראה בערפאת אנואר סאדאת פלסטיני, והתפעם מהאומץ של רבין להניח הצידה את משקעי העבר. אפילו ציניקן גמור כמו ישעיהו ליבוביץ, שחודשים אחדים בלבד קודם לכן ויתר על פרס ישראל בגלל התנגדותו של רבין, בירך עכשיו את ראש הממשלה מקרב לב. "ממשלת רבין־פרס עשתה את הצעד הראשון בדרך ארוכה בכיוון הנכון", החמיא לה הפרופסור הזקן. "הגענו אל הנקודה שבה עלינו ועליהם להתחיל לבנות את הגשר", כתב עמוס עוז במאמר שהשתרע כמעט על כל העמוד השני בידיעות אחרונות. "במבט ציוני, אולי יאמרו בעתיד כי בשנת 1993 תמו מאה שנות בדידותנו בארץ ישראל, הסתיים המבוא לציונות, ועכשיו אפשר סוף סוף לגשת אל גוף הסיפור: לכונן את ישראל כבית מוצק".

כמו דוברי שמאל אחרים, התייחס עוז לאפשרות שדברים ישתבשו בהמשך הדרך. הוא טען שאם הפלסטינים יערימו עלינו, יקבלו מה שניתֵן להם ויתבעו עוד באמצעות המשכת האלימות והטרור – "כי אז תוכל ישראל לסגור על פלשתין ולבטל אותה. במקרה הרע, במקרה שיתברר שהשלום אינו שלום, יותר קל יהיה לשבור, צבאית, את גבה של ישות פלשתינית זעירה ומפורזת – מאשר להמשיך לשבור, בלי קץ ובלי תקווה, את גבם של ילדים בני שמונה הזורקים בנו אבנים".

דברי עוז התיישרו עם אמירה מפורסמת של יוסי שריד שנתיים קודם לכן, בעקבות מלחמת המפרץ: "אם לאחר שתקום המדינה הפלסטינית היא תעז לסכן את ישראל, היא תיכבש על ידינו תוך 24 שעות". היום, לאחר הקמתה למעשה של מיני־מדינה פלסטינית בעזה, ברור שהיו אלו הנחות חסרות שחר. מדינת ישראל עומדת נבוכה מול ההתגרויות של שלטון חמאס שם, ומאפשרת לו לגרור אותה מסבב אלימות לסבב אלימות, ללא יכולת הכרעה. ילדים בני שמונה מפריחים עפיפוני תבערה שמשמידים רבבות דונמים בנגב המערבי. נערים בני 18 מסתערים על גדרותינו, נקצרים בעשרותיהם וממיטים עלינו במותם ביקורת בינלאומית חריפה. איש במערב לא זוכר לנו את חסד ויתורינו הטריטוריאליים לפלסטינים לפני 25 שנים.

אגב, לפי עדות פומבית של פרס עצמו באותם ימים, עמוס עוז היה אחד האישים שהאיצו בו ללכת להרפתקת אוסלו, מחשש שבקרוב תקום לפלסטינים הנהגה קיצונית יותר מאש"ף. "בוקר אחד", סיפר פרס, "אני מקבל טלפון מהסופר עמוס עוז. הוא קם בבוקר מבוהל, הוא גם הבהיל אותי, והוא אומר: 'שמעון, תגיד לי, מה יהיה אם פתאום אש"ף ייעלם?'"

פרק ב'.

העניינים התקדמו במהירות, כמו מצווה נדירה שהתגלגלה לידיים ואין להחמיצה. ביום שישי של אמצע אלול תשנ"ג, סוף אוגוסט 93', נחשפה התוכנית לראשונה בידיעות אחרונות, נופלת כרעם ביום בהיר על הציבור כולו, וביום שני שלאחריו כבר אושרה בממשלה. 16 שרים הצביעו בעדה, שניים נמנעו (אריה דרעי ושמעון שטרית). בד בבד נפתחו הכנות קדחתניות לקראת טקס החתימה על ההסכמים, שנועד להיערך בוושינגטון בשבוע שלאחר מכן.

רבין, שלפי כל הפרסומים וספרי הזיכרונות נגרר כאמור להסכמי אוסלו, התייצב כעת מאחורי המהלך במלוא תוקפו הפוליטי והמוסרי. ראש הממשלה טען, בצדק לא מבוטל, שאת ההכרה הישראלית הראשונה בזכויות הפלסטיניות בארץ ובמעמד אש"ף כמייצג הזכויות הללו, עשו עוד מנחם בגין בוועידת קמפ־דיוויד 1978 ויצחק שמיר בוועידת מדריד 1992. "אנחנו (רק) יצקנו תוכנית של ממש במתכונת שטחנה מים בתקופת הליכוד", אמר בישיבת סיעתו, בתחילת ספטמבר 93'. הוא גם הדגיש שבניגוד להסכם השלום שחתם בגין עם סאדאת, ההסכם הטרי עם הפלסטינים אינו כרוך בעקירת יישובים. זו הייתה אמת חלקית. הסכם העקרונות שנחתם באוסלו אמנם התייחס לאזורים שלא הכילו התנחלויות – ערי רצועת עזה ונפת יריחו – אך היה רק מבוא להסכם קבע עתידי. לפי הצהרת העקרונות, בתוך שנתיים לכל המאוחר היה עתיד להיפתח בין הצדדים משא ומתן על ההסדר הזה, שיושלם בתוך לא יותר מחמש שנים. הפלסטינים לא הסתירו מהרגע הראשון את כוונתם לדרוש לעצמם מדינה במלוא השטחים שישראל תפסה ב־1967, על גלי החורבות של כל ההתנחלויות כולן. דוברי ממשלת ישראל לא הסתירו את נכונותם לעקור בבוא היום לפחות חלק ניכר מההתנחלויות.

"בכל מהלך יש סיכונים", אמר עוד רבין בישיבת הסיעה, אך בריאיון לידיעות אחרונות הצביע על היתרון הגדול של ההסדר בעיניו – חסכון כאבי הראש הכרוכים בעצם הצורך לנהל את חייהם של ערביי יש"ע ולטפל בסכנה הביטחונית הנשקפת מהם: "אני מקווה שיימצא פרטנר אשר יהיה אחראי לבעיות הפנים בעזה. הוא יטפל בהן בלי בג"ץ, בלי בצלם ובלי בעיות של כל מיני יפי נפש, אימהות ואבות למיניהם". בהזדמנויות אחרות העלה על נס את מועקת הריבוי הדמוגרפי של הפלסטינים. הוא לא ראה דרך אחרת לשכך אותה זולת היפרדות, אנחנו כאן והם שם.

"אנחנו נפרק את המחסומים, אנחנו ניכנס ליריחו ונוריד דגלים"

על הנייר התחייב ערפאת לא רק להניח את נשקו שלו, אלא גם לדכא את גילויי האלימות האפשריים של ארגוני הסירוב למיניהם, ובהם חמאס וארגון החזית העממית בראשות אחמד ג'יבריל. במכתב ההיסטורי שבו הכיר ערפאת "בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון", ואשר שיגורו היה תנאי לחתימה על ההסכם, נקבע שאש"ף "מתנער מהשימוש בטרור ובמעשי אלימות אחרים, וייטול על עצמו אחריות על כל הגורמים והחברים באש"ף על מנת להבטיח את ציותם, למנוע הפרות סדר ולהטיל עונשים על מפֵרים". שמעון פרס, קברניט ההסכם, היה משוכנע שערפאת אכן יעמוד בדיבורו. "אחרי מאה שנות טרור, באות מאה שנות הידברות ושכנות", אמר בדיון הפרלמנטרי הראשון על הצהרת העקרונות. "אתם אנשי האתמול", הוא הטיח בח"כים מהליכוד ששיסעו ללא הרף את נאומו, "העולם השתנה תכלית שינוי. רק אתם לא יודעים".

הליכודניקים היו נסערים מאוד באותו יום, לעיתים עד כדי גילויי מרידה. הח"כ הצעיר צחי הנגבי הכריז למעשה על מרי עממי. הוא הצהיר ברדיו שהאופוזיציה לא תציית למהלכי הנסיגה הצפויים מעזה ומיריחו, ולא תשלים עם הנפת דגלי פלסטין במקום הדגל הישראלי. "אנחנו נפרק את המחסומים, אנחנו ניכנס ליריחו ונוריד דגלים", ניסה להלך אימים. בנימין נתניהו קבע שממשלת רבין גרועה מממשלת צ'מברליין. חודשים ספורים בלבד לפני כן נבחר נתניהו להנהיג את הליכוד. עכשיו הוטלה עליו האחריות להיאבק בהסכם אסוני מנקודת ראותו, ובמקביל גם באיומי מחנהו לשבור כלים. לקראת סוף נאומו הראשון בגנות הסכמי אוסלו הוא שרטט את גבולות המחאה. ראש האופוזיציה הטרי הכריז ש"אנחנו נפעל בכל האמצעים הלגיטימיים – אני מדגיש, הלגיטימיים – שעומדים לרשותה של אופוזיציה בדמוקרטיה, כדי לעצור את תהליך האיוולת הזה, שמסכן את עצם עתידה של המדינה".

מחאת הרחוב הראשונה נגד אוסלו נרשמה כבר באותו לילה של אמצע אלול תשנ"ג. מול משרד ראש הממשלה בירושלים נערכה הפגנת אדירים מטעם מועצת יש"ע. המוני אנשי ימין מכל רחבי הארץ הטריחו עצמם אליה כמעט ספונטנית, כדי לפרוק שמץ מזעזועם וסלידתם. עיתונאי מדרום־קוריאה אמר לי ליד הבמה שמעודו לא ראה הפגנה המונית כזאת במולדתו, ארץ למודת מחאות סוערות. אבל בטלוויזיה הישראלית, ערוץ הטלוויזיה המוביל באותם ימים, העבירו באותו ערב דיווח פושר על הפגנה בינונית לכאורה. משטרת ישראל העלתה את תרומתה שלה לתחושות התסכול של רבבות המפגינים – תחושות שילכו ויגאו בחודשים הסוערים שלאחר מכן – כשהדהירה לעברם פרשים. כעשרים איש נעצרו, עשרות הוכו. "זה הזמן לצאת לרחובות ולהראות לרבין שאין לו כל מנדט, לא לעשות שום ויתור על ארץ ישראל ובוודאי לא להקים מדינה פלשתינאית בעזה וביריחו", אמר למיקרופון של ערוץ 7 חבר הכנסת גונן שגב מסיעת צומת הימנית.

"מאזינים ומאזינות, יש לי הצעה בשבילכם", שידרתי בערוץ האופוזיציוני טור דעה ערב טקס החתימה הרשמי על ההסכמים. "תשמרו, תשמרו את העיתונים של השבוע. תשמרו את הכותרות הכחולות והאדומות המבשרות על בוא המשיח. את הכיתובים המתמוגגים, את הרשימות המהפנטות מתוניס, את ההצטעפויות המודפסות של א"ב יהושע, את פזמוני ההודיה של חיים חפר, את ההמלצות החמות של עמוס עוז, את דמעות הדיו של יורם קניוק ואת טפיחות השכם העצמיות של אורי אבנרי. תשמרו את העיתונים, כי אם תזרקו אותם לפח או תעטפו בהם דגים, הנכדים לא יאמינו לאף מילה שלכם על כל מה שנאמר ונכתב לרגל האירוע המטורף שיתקיים מחר בוושינגטון. הם לא יהיו מסוגלים להאמין שאנשים כל כך אינטליגנטים, כל כך מנוסים, היו מוכנים לעשות עסקים עם יצור כמו יאסר ערפאת, ועוד לתאר את העסקים הללו במושגים של חזון אחרית הימים".

כשהגיעה העת ללחיצת ידו עם רבין, כולם הביטו בשניים. מדובר היה בחיזיון שלא מן העולם הזה

רבין ופרס לא רק עשו עסקים עם ערפאת, הם התקרבו אליו נפשית במהירות. "אפשר היה לחוש אתמול כיצד יצחק רבין הולך ומכיר באש"ף", דיווח כתב מעריב ערב הטקס בוושינגטון. "רק לפני שבוע הוא כינה את אש"ף 'פלסטינים שלא מהשטחים', אתמול הוא כבר דיבר על יו"ר אש"ף, אבל עדיין נמנע מלנקוב בשמו". "מלחמת דמים ממושכת יוצרת לפעמים סוג של אינטימיות עמוקה בין היריבים", הסביר עמוס עוז בעצרת תמיכה בהסכם עם ערפאת, שהתקיימה בתל־אביב. אלה היו בדיוק הדברים שהוציאו את הימין מדעתו: היחסים האינטימיים שנרקמו בין הממשלה ותומכיה לבין בכירי הרוצחים. רב־המחבלים הפלסטיני שהוגדר על ידי מנחם בגין כ"חיה דו־רגלית", עבר עכשיו צימוח מהיר של כנפי יונה ועיניים כחולות. עשרות שנים הזכירו אותו – ולא רק בימין – בנשימה אחת עם נאשמי נירנברג, ופתאום הוענקו לו זכויות עולה חדש.

המתנחלים, שפני הניסיונות העיקריים של ההסכם, התאמצו לתרגם את סעיפיו לשפת היומיום: כיצד ישתנו חייהם עכשיו? מה יקרה איתם בסתם יום של חול, אחרי שערפאת ושוטריו יצוידו בנשק רב ויתפרסו בשטח? 15 שנה קודם לכן פקד אותם גל תהיות דומה, כשמנחם בגין רקם את תוכנית האוטונומיה לערביי יש"ע במסגרת הסכמי קמפ־דיוויד. על פי המתווה ההוא היו אמורים חיילי צה"ל לסגת מריכוזי האוכלוסייה הערבית ולפנות את מקומם ל"כוח משטרה מקומי חזק". כמתיישב צעיר בעפרה התבקשתי יום אחד למלא תפקיד של דוגמן בכרזת הסברה ימנית נגד תוכנית האוטונומיה. בעל המכולת המקומית, שלמה תנעמי, הולבש בכאפיה וצויד בקלצ'ניקוב. הוא היה המחבל. אורי אליצור, שני ילדיו הרכים, אחת מנשי היישוב ואני מילאנו את תפקיד עוברי האורח היהודים שנקלעים למחסום דרכים פלסטיני ונדרשים להציג את תעודות הזהות שלהם. "זהירות! אוטונומיה", קראה הכרזה שהודבקה בכל רחבי הארץ. בגין, שבאופן רשמי דבק בצדקת התוכנית עד אחרית ימיו, נרתע בסופו של דבר מלממש אותה. סיוט החיכוך עם המשטרה הפלסטינית נמוג כמו חלום רע עם בוא השמש. פתאום, כעבור עשור וחצי, הוא צץ שוב.

"האם נוכל לנסוע ביריחו כשתהיה שם אוטונומיה?", שאלתי בערוץ 7 את ח"כ אפרים סנה, ימים אחדים לאחר חשיפת הסכם אוסלו. סנה סיפק תשובה מרגיעה: "בהחלט כן, בהחלט כן. תראה, אם יהודי לא יוכל לנסוע לכל מקום בביטחון, וערבי לא יוכל לנסוע בכל מקום בביטחון, אז בשביל מה צריך את השלום הזה? השלום הזה הוא בדיוק בשביל זה שאתה תוכל לנסוע ביריחו ושתושב בית־שאן יוכל לנסוע לירושלים דרך יריחו". מאז ועד עצם היום הזה, למעט תקופה קצרצרה בעת פעילותו של קזינו בעיר, צה"ל מונע כניסת ישראלים לעיר, מחשש לשלומם. יריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל, ככתוב בספר יהושע, וכך גם שאר ערי יו"ש. רשת שלמה של כבישים עוקפים נסללה על ידי ממשלת רבין כדי לחסוך מהיהודים את הסכנה הכרוכה בנסיעה בתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים. היום ברור שהכבישים הללו תרמו תרומה כבירה לגידול קהילת המתיישבים, אך כמובן לא זו הייתה הכוונה המקורית. בסתיו 93' נראה מצבה של ההתיישבות היהודית ביו"ש קודר ביותר. אויביה ואוהביה חישבו את קיצה לאחור.

טקס החתימה בבית הלבן התקיים בשלהי אלול תשנ"ג, 13 בספטמבר 1993. יאסר ערפאת הגיע אליו לבוש בגדי חאקי ובלתי מגולח, כדי להבהיר לבני עמו כי לא הניח את נשקו. עד הרגע האחרון התמקח על כמה סעיפים בהסכם. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שהאמין כי המהות תגבר על הפרטים, נראה קורן מאושר. הוא התקשט בעניבה שעליה מצוירות חצוצרות – זכר לחצוצרות יהושע בן נון שהפילו את חומת יריחו, וסמל לחומות השנאה שיש להפיל כעת. "עליכם השלום, מלאכי השלום", התפייט באותו יום מאמר המערכת של "דבר". יומיים קודם לכן נרצחו ארבעה ישראלים ברצועת עזה, אך רציחתם נחשבה לשאריות עידן המלחמה הישן, טרגדיה אחרונה שלפני הפסקת אש נצחית. האיחולים הרגילים לשנה החדשה שבפתח נמהלו באינספור אזכורי המילה "שלום", והפעם לא כמשאלת לב וכבקשה מהבורא, אלא כתפילת הודיה. ברשת ב' שודר שוב ושוב זמריר יחסי הציבור של מחלקת החדשות שם – "מדברים שלום". קריקטוריסט הבית של ידיעות אחרונות אייר את ההסכם החדש כגזע זית רך שמבצבץ מתוך האדמה בעוד יונת שלום מסוככת עליו בשתי כנפיה. "אל נא תעקור נטוע", נכתב למעלה. במעריב אוירו רבין וערפאת כמי שנושאים יחדיו כרזת "שנה טובה תשנ"ד".

שר החוץ פרס, שכמעט החרים את הטקס בוושינגטון בגלל עלבון קטנוני, אמר שם באוזני הנשיא האמריקני המארח כי "הנך פורש חסותך על אחד הימים המבטיחים ביותר בהיסטוריה הארוכה עד מאוד של אזורנו, של עמנו". יצחק רבין ציטט מספר קהלת את הפסוק המפורסם על "עת מלחמה ועת שלום". גם יאסר ערפאת שזר את "השלום" בנאומו הקצר. כשהגיעה העת ללחיצת ידו עם רבין, כולם הביטו בשניים. מדובר היה בחיזיון שלא מן העולם הזה: האיש שהיהודים כה תיעבו עד אתמול לוחץ בחמימות את ידיו של רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. "המעמד הזה כאן אינו כה קל", הודה רבין בנאומו שלו, "לא לי, חייל ותיק במלחמות ישראל, לא לבני עמי בישראל ובני העם היהודי הצופים בנו ברגעים אלה".

אין ספק שדיבר אמת. במערכת הבחירות ב־92' דחתה מפלגת העבודה בשאט נפש את האשמות הליכוד כאילו תישא ותיתן עם ערפאת. אפילו הגישה תלונה בנידון ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית. והנה, רבין נושא ונותן עם אותו ערפאת. "שלום עושים עם אויבים", הסביר בהתנצלות להמוני בית ישראל, ולזמן מה הצליח לשכנע אותם. סקרי דעת קהל הצביעו על גיבוי עממי נאה למהלכים הדרמטיים של הממשלה מול הפלסטינים. אחרי שנות חיכוך ממושכות עם ערביי יש"ע נכספו רוב הישראלים להסדר עם שכניהם, ולו גם במחיר של ויתורים כבדים.

גם שמעון פרס הכחיש בתוקף את טענות הימין שהסכם אוסלו הוא בעצם הסכם להקמת מדינה פלסטינית. "לא תקום מדינה פלסטינית", הוא ממש צרח מעל הדוכן בכנסת לעבר ספסלי הליכוד

הימין שילם עכשיו ביוקר על סימן השאלה שהוא עצמו הטביע על אזורי יו"ש ועזה במשך שנות שלטונו הארוכות. הרבה אלוני־מורה הוקמו שם בתקופתו, אבל הממשלות המתחלפות נמנעו מלהחיל את ריבונות מדינת ישראל על האזור, ובכך הודו כי אפשר שלא יישאר תמיד בחזקתה. ההנהגה הפוליטית של הימין מעולם לא סיפקה תשובה צלולה לתהייה כיצד תוכל מדינת היהודים להחזיק לעד בשטח, ובה בעת לשלוט על אוכלוסייתו הערבית באופן שיניח את דעתה של הקהילה הבינלאומית. לכאורה, תוכנית האוטונומיה מקמפ־דיוויד נועדה לספק לכך מענה, אך ממשלת בגין עצמה ניהלה בעצלתיים את שיחות האוטונומיה, ולא התאמצה להכחיש את הרושם שהיא מתחרטת על הצגתה. אותה ממשלה גם לא הצליחה למצוא בני שיח פלסטינים שיסכימו להתדיין איתה על יישום האוטונומיה. עכשיו באה ממשלת רבין, ומצאה אותם כביכול: ערפאת, אבו־מאזן, אבו־עלא.

רבין המשיך להצהיר שלא יסכים להקמת מדינה פלסטינית, רק לאוטונומיה, ודבק בעמדה זו עד יום מותו. אין בסיס ארכיוני לטענות השמאל בימינו כאילו גם רבין דגל בפתרון שתי המדינות. ייתכן שבסתר לבבו תכנן להפר  את ההתחייבות הזו, אבל לא היה לכך שחר בנאומיו. חודש לפני רציחתו הצהיר בכנסת ש"את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ ישראל, כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי, וישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה".

גם שמעון פרס הכחיש בתוקף את טענות הימין שהסכם אוסלו הוא בעצם הסכם להקמת מדינה פלסטינית. "לא תקום מדינה פלסטינית", הוא ממש צרח מעל הדוכן בכנסת לעבר ספסלי הליכוד. בעלון רשמי מטעם מרכז ההסברה במשרד החינוך והתרבות – "דע מה שתשיב, תשובות לשאלות בדבר הצהרת העקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי" – נטען כי "כמעט בלתי אפשרי לקיים מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה. סביר יותר להניח שתקום קונפדרציה או מסגרת פדרטיבית כלשהי בין שתי הגדות". אבל בימין כבר לא האמינו לרבין, לפרס או לכל דובר ממשלתי אחר. לחיצת היד עם ערפאת והסכמת ממשלת ישראל להעברת מטה אש"ף מתוניס למבואות ירושלים, יצרו שם תחושה של קריסת כל הקווים האדומים. גם אימוץ הרטוריקה של השמאל הקיצוני בידי השמאל הציוני החריד את הימין. הוא הביט מבועת בחברת הכנסת ענת מאור ממרצ כשהיא מתעטפת בדגל אש"ף ורוקדת עם פלסטינים בחוצות יריחו. בליבו קינן חשש שאפילו הקו הירוק לא יהיה גבול הוויתורים.

אורי אליצור כתב בידיעות אחרונות: "הימים ימי מליצות נשגבות, חלומות גדולים וקלישאות כבירות. לא פלא שההיגיון מסתתר, והשכל יצא לחופשה פרטית. להלן ראיון בלעדי שערכתי עם ההיגיון במקום מחבואו הסודי: …האם תקום מדינה פלשתינית? 'כן. כל ילד מבין את זה'. האם רבין שולט במצב? 'לא. הוא נסחף לגמרי. לפני שלושה ימים הוא עוד לא ידע שהוא עומד לנסוע לוושינגטון ואמר שלא ייפגש עם ערפאת'. האם ההסכם הוא סיכון מחושב? 'לא. אפילו תומכיו הנלהבים ביותר מודים שאין שום דרך לחשב את הסיכון'. …האם ההסכם הזה יביא שלום? 'כל החלומות אומרים שהוא יביא שלום, כל ההיגיון אומר שהוא יביא מלחמה'".

פרק ג'.

אחד העניינים שהטריפו את דעת הימין בהסכם עם ערפאת היה ההסכמה הישראלית לאפשר לפלסטינים להצטייד בנשק. הדבר עמד בסתירה קוטבית למדיניות הביטחון עד אז. במשך עשרות שנים ניהלו צה"ל והשב"כ מצוד בלתי פוסק אחרי אמצעי לחימה שהחזיקו הפלסטינים, לפעמים עד כדי חיפוש מחט בערמת שחת. לי עצמי הזדמן פעם, במסגרת שירות מילואים, להיות שותף במבצע חיפוש שכזה בעקבות אקדח ישן. תחושת סיפוק גדולה הסתמנה על פני הקצינים ורכזי השב"כ כאשר הצלחנו לאתר את האקדח שהוסלק מתחת לפני האדמה בכפר סילוואד שליד רמאללה, מול עפרה. הם ידעו שגם כלי נשק ישן עלול לגרום אסון גדול, כפי שאמנם קרה לימים בשנת 2002, כשמחבל תושב סילוואד רצח עשרה חיילים ואזרחים בוואדי חרמיה באמצעות רובה ישן ושלושים כדורים בלבד. והנה, באמצע שנות התשעים הפכה ממשלת ישראל לספק הנשק העיקרי של הפלסטינים. ככל הידוע היא לא העבירה להם אמצעי לחימה ישירות ממחסני צה"ל, אבל שימשה מעין מתווך בעסקאות החימוש שלהם. כל כלי נשק רשמי של המשטרה הפלסטינית עבר אליה מהיצרן דרך ישראל, אחרי רישום בליסטי כאן.

בהסכמים היה פירוט מלא ושווה נפש של הארסנל הזה: "בגדה המערבית יהיו ברשות המשטרה הפלסטינית נשק וציוד כדלהלן: 1. עד 4,000 רובים; 2. עד 4,000 אקדחים; 3. עד 120 מקלעים בקוטר 0.5 אינטש או 0.3 אינטש. ברצועת עזה יהיו ברשות המשטרה הפלסטינית הנשק והציוד הבאים: 1. 7,000 כלי נשק אישיים קלים; 2. עד 120 מקלעים בקוטר 0.5 אינטש או 0.3 אינטש; 3. עד 45 כלי רכב משוריינים גלגליים מסוג שיוסכם בין שני הצדדים".

"אל תתנו להם רובים", קרא אחד השלטים היותר פופולריים בהפגנות הימים ההם. הוא היה השאלה ספרותית מאחד משירי נתן אלתרמן הראשונים, שנכתב בהשראת מוראות מלחמת העולם הראשונה. לימים הוזכרה הסיסמה גם ב"שירת הסטיקר" של דויד גרוסמן ו"הדג נחש". בתגובה למחאה הסבירה הממשלה שהרובים נחוצים לאש"ף כדי לטפל בחמאס. "מה זאת אומרת, לא לתת רובים לשוטרים הפלשתינאים?", התרגז פעם שמעון פרס בכנסת. "הרובים יישארו רק בידי חמאס? להם מותר יהיה לשאת רובים בפועל? והשוטרים הפלשתינאים יזרקו אבנים?"

 

סגן שר החוץ יוסי ביילין סבר באותם ימים שתהליך אוסלו יקום או ייפול על מידת השקט שיצליח להביא. בריאיון לאברהם תירוש ממעריב הוא קבע ש"המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם"

בין ראש השנה ליום הכיפורים תשנ"ד אישרה הכנסת את הצהרת העקרונות שנחתמה בוושינגטון. 61 ח"כים תמכו בה, 50 התנגדו ושמונה נמנעו – חמישה מתוך ששת נציגי ש"ס (השישי הצביע ברגליים), וכן שלושה עריקים מהליכוד: מאיר שטרית, רוני מילוא ואסעד אסעד. בנאום הסיכום צפה פרס שבתוך עשרים שנה יהיו בעזה קרוב ל־2 מיליוני תושבים, ותהה אם "העם היהודי יכול לשאת על מצפונו עזה גוועת מרעב". יציאת חיילי צה"ל משם נועדה, לפי הסבריו, לשחרר אותנו מהמועקה המצפונית ולהקל על החיילים. "תנו להם להגן על הארץ ולא לשטר בעזה", קרא שר החוץ.

לאישור ההצהרה בכנסת לא הייתה השלכה מיידית בשטח; שני הצדדים נזקקו לפסק זמן כדי לתרגם את העקרונות לשפת המעשים. בימין קיוו לנצל את התקופה הזו כדי להעביר את רוע הגזרה. במלון הייאט בירושלים התקיים כנס חירום של פעילי המחנה הלאומי וההתנחלויות, שנערכו למאבק ציבורי עיקש. עורך הדין אליקים העצני שרטט בפניהם את המצב החדש בצבעים קודרים, והניח שורת רעיונות מבצעיים למרי אזרחי בלתי אלים נגד העסקה הטרייה בין ממשלת רבין לאש"ף. כדרכו היה העצני נלהב ושוצף, אולם לקראת סיום סייג את דבריו. לא רשמתי את מילותיו המדויקות, אך זה היה המסר: חברים וחברות, כל מה שאמרתי הערב מבוסס על ההנחה הסבירה מאוד שרבין ופרס מוליכים אותנו לתהום, כי ערפאת מרמה אותם ואין לו שום כוונה להניח את נשקו. אבל אם רבין ופרס צודקים, ואנחנו טועים, שום מאבק שלנו לא יצליח. עם ישראל יתאהב בשקט הביטחוני ויסכים לכל הוויתורים. אנחנו ננבח והשיירה תעבור.

גם סגן שר החוץ יוסי ביילין סבר באותם ימים שתהליך אוסלו יקום או ייפול על מידת השקט שיצליח להביא. בריאיון לאברהם תירוש ממעריב הוא קבע ש"המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם". ובכן, ניצני התוצאות במבחן לא בישרו טובות. עם ישראל לא התאהב בשקט הביטחוני, כי לא היה שקט. אפילו לשעה קלה לא היה. כבר בחול המועד סוכות, ב־4 באוקטובר 93', התרחש פיגוע חסר תקדים עד אז. מכונית פיג'ו 104 ממולכדת, נהוגה בידי מחבל חמאס, התקרבה בשעת בוקר למפקדת צה"ל סמוך לבית־אל. היא נצמדה לאוטובוס אגד בקו 178 שעצר כדי להוריד חיילים, והתפוצצה. כשהגעתי לשם אחרי שעה קלה, בדרכי כמדי בוקר מעפרה לאולפן ערוץ 7, הייתה גופתו של המחבל שרועה על הכביש. מכוניתו ניצבה במאונך לאוטובוס, שלמה יחסית. נראה שמטען חומר הנפץ שהכילה היה קטן. האמבולנסים הרבים שחשו לאזור פינו לבתי החולים בירושלים ולמרפאות האזוריות כשלושים נוסעים שנפצעו כולם באורח קל. זה לא היה "פיגוע מעצב", כפי שכונו פיגועי ההתאבדות הקטלניים שבאו בהמשך, אבל בהחלט אות אזהרה. עם ישראל נרמז שלפלסטינים לא רק שאין כוונה להניח את נשקם לרגל תהליך אוסלו, הם אף נערכים להסלמה.

פיגועים אחרים באותו חודש ראשון שלאחר ההסכם היו קטלניים יותר. בפרדס בשרון נרצח למוות יגאל ועקנין מראשון־לציון. שני חיילי מילואים, איל לוי מלוד ואהוד רוט מחצרים, נורו למוות בצומת מורג. בוואדי קלט שליד דרך יריחו נמצאו גופותיהם של שני צעירים ירושלמים, דרור פורר בן 25 וערן בחר בן 23. הם נורו, נסקלו באבנים ונדקרו בכל חלקי גופם. שמעון פרס אמר עליהם, במחוות ניחומים למשפחות האבלות, כי "נפלו במערכה על השלום". מאז דבק הכינוי האירוני "קורבנות השלום" בכל חללי אוסלו. הוא כנראה מעולם לא הושמע במפורש מפי דוברים ממשלתיים, אבל השימוש הימני בו לא עשה עוול גדול מדי לממשלה דאז. מה כבר ההבדל בין "קורבנות השלום" לבין מי ש"נפלו במערכה על השלום"?

פרס, רבין ושאר סניגורי אוסלו זקפו את הימשכות הפיגועים לחובת מתנגדי השלום בקרב הפלסטינים. הם הבטיחו ששוטרי ערפאת ימגרו את הסרבנים בהקדם וביעילות אחרי שההסכם ייכנס לתוקף. אגף ההסברה הממשלתי ערך אבחנה בין ערבים טובים, תומכי אוסלו, לבין ערבים רעים, אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי. אולם מהר מאוד התברר שלא רק חמאס ממשיך לרצוח, גם אנשי ערפאת ממשיכים.

ב־29 באוקטובר 1993, כחודש וחצי אחרי הטקס המרגש בבית הלבן, נרצח תושב בית־אל חיים מזרחי, בעת שהיה כמטחווי הליכה קצרה מביתו. הוא השאיר אחריו אישה צעירה הרה. חקירת שב"כ העלתה שהרוצחים היו "ערבים טובים" דווקא: אנשי פת"ח, ארגונו של ערפאת. הזעם הימני נסק לממדי התפוצצות כשרבין הטיל את האחריות לרצח על הקורבן, וטען שהלך לקנות ביצים בזול אצל סוחרים ערבים. קבוצת מתיישבים מבית־אל שהתפרעה באזור הרצח, גררה את ראש הממשלה להשוות בינם לבין חמאס: "ערבים פלשתינים רצחו ביום שישי תושב בית־אל, אך ורק משום שהוא יהודי. מתיישבים יהודים התפרעו לאחר מכן ורגמו מכוניות של ערבים משום שהם היו ערבים. חובתנו לעמוד איתן ולהתגבר על המתנגדים להסכם כל אחד בתחומו, מאחר שאויבים ומתנגדי ההסכם עלולים לשבש או לפגוע בתהליך שהחל במזרח התיכון".

סערה גדולה קמה. לא רק אנשי אופוזיציה קראו לראש הממשלה להתנצל, גם תומכיו הצטרפו אליהם. באורח נדיר רבין אמנם עשה זאת בחצי פה, אבל בהמשך חזר שוב ושוב לסורו. "מי שרוצה את ארץ ישראל השלמה מבטא בכך את התקווה הגדולה של חמאס", הגיב למשל על הפיגוע בדיזנגוף כעבור שנה. חודש לפני מותו כינה את רבני הימין "אייתוללות". ההיסטוריונית אניטה שפירא סיכמה את יחסו של רבין לאופוזיציה בימי אוסלו כך: "נחוש בדעתו למצות את המהלך שהתחיל בו, הוא לא הניח למחאות הימין לשנות את מסלולו. הוא לא גילה רגישות או אמפתיה כלפי כאב הלב של המתנחלים על עולמם שנשבר. נהפוך הוא: בכל מקרה של עימות בינם לבינו, הוא הפגין את זלזולו בהם ואת החלטיותו שלא לתת להם להסיטו מן הדרך שהלך בה".

המתנחלים הכמעט יחידים שעמם שמר רבין על קשר מעת לעת, ואפילו טיפח קורטוב ידידות, היו הרב יואל בן־נון וזמביש. על כל השאר הוא כעס מאוד, בעיקר כשהסתמן שהצדק איתם וערפאת אינו מספק את הסחורה. דב גולדשטיין, מקורבו של רבין והביוגרף שלו, כתב ב"העולם הזה" כבר בסתיו 93': "מעשי הרצח מכבידים על ראש הממשלה ומעכירים את רוחו במידה שקשה לו להסתיר. חלק לא צנוע מן הנבואות הקשות של מתנגדי ההסכם עם אש"ף מתקיים עתה – וזה לא משפר את מצב רוחו".

שבוע לאחר הרצח בבית־אל נרצח מתנחל נוסף – אפרים איובי מכפר־דרום. איובי היה נהגו האישי של הרב חיים דרוקמן, שנפצע קל באותו פיגוע, כשמכוניתם הותקפה ביריות באחד מכבישי הר חברון. רצח הנהג סימל את התעצמות הטרור בעידן השלום. במקרה, רבין קיבל את בשורת הפיגוע כשאירח משלחת תושבי קיבוצים מגוש עציון. אחד מהם היה יוחנן בן־יעקב, בן כפר־עציון ומזכ"ל בני עקיבא לשעבר. "כשאיתן הבר הכניס אותנו ללשכתו של רבין, ראש הממשלה קם לקבל את פנינו", נזכר בן־יעקב. "הוא זיהה אותי ואמר בחיוך אבל בתקיפות: 'יוחנן, אל תגידו לי שבאתם לדבר איתי על גוש עציון. אתה יודע בדיוק מה אני חש כלפי גוש עציון'. הוא התכוון שהגוש נמצא מחוץ לכל דיון על נסיגה. השבתי לו שהדאגה שלנו היא לא רק לגוש עציון.

"במהלך השיחה, שנועדה להימשך עשרים דקות וארכה למעלה משעתיים, דיברנו על החששות שלנו ממה שעלול להתרחש בעקבות הסכמי אוסלו. היא התנהלה ברוח טובה ובאווירה נינוחה, אבל הדברים היו קשים. רבין אמר שהעם עייף ממלחמות ורוצה שלום, וכראש ממשלה הוא מחויב לרצון העם. הדברים שאמר, וגם הדרך שבה הביע אותם, הותירו אותי די המום. רבין נחשב בעיניי כל השנים כאדם חזק, נחוש, מפקד חטיבת הראל בפלמ"ח, רמטכ"ל ששת הימים – ופתאום הוא מגלה חולשה גדולה. אמרתי לו שעם ישראל לא היה זוכה לכל מה שהגענו, אם בראשו הייתה מתייצבת מנהיגות חלשה שמפקפקת ביכולתו לעמוד באתגרים. כשנכנסו באמצע ובישרו לו על הפיגוע שבו נרצח הנהג של הרב דרוקמן, ראו עליו היטב שזה כואב לו, אבל הדבר רק חיזק את אמירתו שאין לעם כוח להמשיך ולספוג נפגעים".

בחורף הראשון שלאחר חתימת הסכם העקרונות היה ברור שהטרור לא רק שלא שכך, הוא התעצם. בשורת איוב פח"עית רדפה בשורת איוב. מילות שירו העתידי של יהודה פוליקר, "מי הבא בתור", היו לפרוזה היומית בהתנחלויות. יגון כבד השתרר בערב חנוכה, לאחר שחוליית מחבלים שארבה במבואות קריית־ארבע למכוניתו של מרדכי לפיד, מראשוני המתנחלים באלון־מורה, רצחה אותו ואת בנו שלום בן ה־19. אלפים נקבצו למסע ההלוויה שיצא מרחבת היכל שלמה בירושלים, בדרכו לבית העלמין בחברון. בין חנוכה לפורים נרצחו עוד 15 יהודים. דעתו של ד"ר ברוך גולדשטיין, הרופא המקומי של קריית־ארבע, השתבשה עליו. הוא החזיק בהשקפת עולם כהניסטית שהלכה והקצינה בזירות הפיגוע המדממות שאליהן חש בתוקף תפקידו. לאורך החורף חתם בזו אחר זו על תעודות הפטירה של מרדכי ושלום לפיד, של אפרים איובי ושל איש כוחות הביטחון יובל גונן. אחות במרפאתו העידה שגולדשטיין נראה "מאוד שבור ומדוכא". בבוקר פורים תשנ"ד הגיע למערת המכפלה חמוש בנשקו האוטומטי, פתח באש לעבר קהל המתפללים המוסלמים באולם יצחק, וטבח 29 מהם. כשאזלה תחמושתו, הסתערו עליו ניצולי הטבח ועשו בו לינץ'. מהומות קשות התפתחו בחברון, ובמאמצים שעשו כוחות הביטחון להודפן נהרגו עוד פלסטינים אחדים.

קברניטי ישראל וסוללות תותחי התקשורת פתחו בהרעשת ריכוך מילולית על מתיישבי חברון. בראש דורשי הפינוי התייצבו אלה אשר מחו תמיד על נקיטת ענישה קיבוצית כלפי הפלסטינים אחרי פיגועים קשים. השר יוסי שריד הגדיר את כל יהודי הר חברון כ"סדום ועמורה". ראש הממשלה גינה את "הטמטום" שביישוב תל רומיידה, אף שהמקום יושב בתקופת כהונתו כשר ביטחון בממשלת פרס, עשר שנים קודם לכן. "יש שם שבע משפחות, ומתוכן שתי משפחות טרוריסטיות", תקף גם פרס. לא היה שחר לדבריו.

המתנחלים והימין, שחשדו בקיומה של החלטה חשאית לעקור את תל רומיידה, פתחו בקרב בלימה פוליטי והסברתי נגדה. משלחות שידול ותחנונים שוגרו אל שועי המדינה כדי להעביר את רוע הגזרה. "אם חס וחלילה תיתן יד להרס קהילה קדושה זו, לא יכופר לך עוון כבד זה לעולם", כתב הרב הראשי לשעבר שלמה גורן לראש הממשלה. הוא התרה בו ש"הרס היישוב היהודי בחברון יצריך עימות חמור ביותר עם התושבים, וסביר להניח שיהיה כרוך בשפיכות דמים". רבין, שקיבל פניות דומות רבות נוספות, נרתע מסכנת מלחמת האחים וביטל את ההחלטה. אולי הזדמן לו גם לעיין במאמרו של אחד מתושבי קריית־ארבע באותם ימים, אבישי רביב, שהילל את מעשי גולדשטיין ואיים באלימות. "כל טיפת דם יהודי נוספת שתישפך כאן תגביר את צמאות הנקמה בכל יהודי באשר הוא שם", כתב רביב.

חמאס הגיב על הטבח בחברון בשני פיגועי התאבדות עקובים מדם, בעפולה ובחדרה. הם לא היו פיגועי ההתאבדות הראשונים – כפי שהשמאל נוטה לתאר למפרע את אירועי אוסלו, במאמץ להטיל על כתפי הימין את האחריות לקריסת ההסכם – אבל היו שכלול שלהם. חשבון הדמים בשנה הראשונה שלאחר אוסלו עמד על 67 אזרחים ואנשי כוחות הביטחון של ישראל, לא כולל חללי חזית לבנון. עורך "נקודה" אורי אליצור הטיל עליי את משימת עריכת סטטיסטיקת הדמים לצורך פרסום דו"ח הישגים במירכאות של הסכם אוסלו, ואני בדקתי ומצאתי כי בכל אחת מ־13 השנים שקדמו להסכם היה מספר החללים נמוך יותר מאשר בשנה הראשונה להכרזת השלום. בתחילת שנות האלפיים, כשערכתי שוב חשבון דומה, גיליתי כי בשמונה השנים שקדמו לאוסלו נהרגו 167 ישראלים בפיגועים, ואילו בשמונה השנים הראשונות שלאחר ההסכם נהרגו 546. כעבור חמש שנים נוספות הצטרפו לרשימה עוד כאלף חללים. 453 מהם נמנו בשנת 2002 לבדה – יותר מכל חללי הטרור הפלסטיני ביש"ע ובתחומי ישראל הקטנה מאז מלחמת ששת הימים ועד אוסלו. מספר ההרוגים בצד הפלסטיני נסק עוד יותר. המדד המדאיב הזה מעיד על כישלונו המובהק של תהליך אוסלו ועל התנפצות התקוות שנתלו בו. "מבחנו האמיתי יהיה מבחן הדם: אם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו – הוא ייכשל", חזר יוסי ביילין וקבע בספרו המוקדם משהו, "לגעת בשלום", שראה אור במחצית השנייה של שנות התשעים.

המסמך של אליצור עורר תהודה תקשורתית וגרר חשבון דמים פומבי, אך לא מנע את המשך ההליכה הממשלתית בתלם אוסלו. שום דבר אחר לא מנע אותה. אפילו לא פרסום קלטת של נאום ג'יהאד מפי יאסר ערפאת במסגד ביוהנסבורג, ימים ספורים לאחר חתימתו על הסכם קהיר (המכונה גם "אוסלו א'"), שנועד לצקת תוכן מעשי למסמך העקרונות. יהודי מקומי שהתחפש למוסלמי הקליט את הנאום, ואחר כך העביר את הקלטת ארצה. "אם ערפאת אכן אמר את הדברים, זה יעמיד בסימן שאלה את המשך התהליך בינינו לבין הפלסטינים", איים ראש הממשלה. זו הייתה אמירה משונה לאור העובדה שדברי ערפאת שודרו בקולו ברדיו ובטלוויזיה, ולא הותירו מקום לספק. ערפאת אכן אמר במפורש כי רעיון הג'יהאד עומד בתוקפו, וכי "ההסכם הזה, אינני מחשיב אותו יותר מאשר ההסכם שנחתם בין נביאנו מוחמד לבין קורייש". את הסכם חודייבה, שאליו התייחס ערפאת, כרת מוחמד עם בני שבט קורייש זמן מה לפני שטבח אותם. מאז סימל ההסכם בריתות רמייה זמניות שמנהיגים מוסלמים נאלצים לעיתים לכרות עם אויב מר, עד שיתחזקו ויוכלו להביס אותו.

אחרי מבוכה של יום־יומיים, הממשלה התעשתה. "השאלה היא לא מה רוצה ערפאת, השאלה היא מה רוצה הממשלה כמייצגת את הרוב, והיא רוצה להגיע להסדר עם הפלשתינים", הסביר בערוץ 7 מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר. פרס נועד עם ערפאת לפגישה לילית ואימץ את תירוציו הרעועים לנאום יוהנסבורג. למשל את התירוץ הזה: "התכוונתי שאמשיך בג'יהאד שלי כדי להשיג שלום אמיתי. כמה קיצוניים עיוותו את הטרמינולוגיה הדתית לטרמינולוגיה פוליטית. זאת לא אשמתי". לכתבים אמר פרס כי "לא חשוב מה ערפאת אומר, חשוב מה הוא עושה".

הבעיה הייתה שגם בתחום העשייה לא עמד ערפאת בציפייה המרכזית של ישראל: להילחם במקומה בטרור הפלסטיני, וכמובן לחדול מהטרור בעצמו. שוטרים פלסטינים היו מעורבים תכופות ברצח יהודים, וארגוני הסירוב המשיכו לפעול כמעט באין מפריע. מחבלי חמאס או ג'יהאד אסלאמי שנעצרו בידי המשטרה הפלסטינית אחרי פיגועים רצחניים, מעולם לא הוסגרו לישראל כמתחייב בהסכמים. בדרך כלל שוחררו במהירות (אגב, לפעמים הם הועסקו בבתי הכלא הפלסטיניים בייצור מתקני נפץ לצורכי המערכה כנגד ישראל). אמון הציבור בתהליך השלום ובתבונת הממשלה התכרסם והלך, במיוחד אחרי שהתברר לו כי כלי התקשורת הפלסטיניים וערפאת עצמו מטיפים לשנאת ישראל כמו בימים עברו.

תת־אלוף במילואים יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, הגיש ב־2011 לבית המשפט המחוזי בירושלים חוות דעת מקצועית המשרטטת את הדרך שבה ניצל ערפאת את הסכם אוסלו כדי ליישם את תורת השלבים הוותיקה שלו להשמדת ישראל. זהו המסמך המדויק והמקיף ביותר על האופן השקדני שבו נערכו הפלסטינים למערכה עתידית נגד ישראל כבר מתחילת עידן השלום. בין השאר מפרט קופרווסר את עקרונות הפעולה של מנגנון ההסתה הפלסטיני בתקופה שלאחר השתכנות ערפאת ברצועת עזה בקיץ 94':

"1. הדגשה חוזרת ונשנית, כי ישראל נותרה אויבתם של הפלשתינים גם לאחר חתימת הסכמי אוסלו, והצגת הסכמים אלה כאמצעי במאבק הפלשתיני נגד מדינת ישראל. 2. הקפדה של התקשורת הפלשתינית להתייחס לישראל כאל 'הכיבוש' או 'הישות הציונית', תוך שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל בכלל, ושלילת זכות קיומה כמדינת הלאום של העם היהודי בפרט. 3. טיפוח שנאה כלפי מדינת ישראל והעם היהודי, בין היתר באמצעות הפצת כזבים בדבר השליטה היהודית כביכול בעולם ובדבר אופיים הנורא של היהודים ומעשיהם האיומים, וכן האשמת ישראל בכל בעיה המציקה לפלשתינים. 4. האדרת פיגועי טרור ומבצעיהם, בין כאלה שעודם בין החיים ומהלכים חופשיים, בין כאלה המרצים עונשי מאסר בבתי הכלא בישראל, ובין כאלה שנהרגו במסגרת פעילותם ('שהידים')".

"אני מכריז היום שהסכסוך נגמר", התחייב פרס במעמד החתימה על הסכם קהיר 94'

לפעמים פקעה גם סבלנותו של רבין עצמו לנוכח ההסתה והפיגועים. אחרי הרצח של רונן סובול, צעיר מקיבוץ להבים, הגיע ראש הממשלה לזירת הפיגוע במבואות גוש קטיף ואמר כי "לא ייתכן שהצד הפלסטינאי לא ימלא את חלקו בקיום השקט והביטחון, ואילו אנחנו נמשיך בתהליך כאילו לא קרה דבר". אבל התהליך היה חזק ממנו. ראש הממשלה ועמיתיו להנהגת ישראל ולהסכם אוסלו לא יכלו להשיב אחור את הגלגל. הם התקשו לשאת את טענות "אמרנו לכם" של האופוזיציה הכעוסה, אך גם חששו מתוהו ובוהו מדיני שישתרר אם יכריזו על ביטול ההסכם. בכל פעם שהיה נדמה כי הגיעו מים עד נפש, מצאו אמתלה לדבוק בכל זאת בתהליך.

"לפחות נדע שניסינו", התגונן בקיץ 1994 ד"ר רון פונדק מפני זעמו של אב שכול מעפולה. גם רבין עצמו נקט מילים דומות. זו הייתה טענת אליבי נואשת אך מתוחכמת: אם תהליך השלום יתברר כבכייה לדורי־דורות, ומישהו יחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, איש לא יוכל לבוא בטענות לראש הממשלה ולשליחיו. אחרי הכול, היו להם כוונות טובות. מי שלא מנסה, לא טועה.

אבל ועדת החקירה הממלכתית מעולם לא קמה, וכבר לא תקום. חקירת הגיונם של הסכמי אוסלו היא היום עניין להיסטוריונים בעיקר, אחרי שדעת הקהל כבר חרצה את דינם. אפילו בין רוקחיהם משני הצדדים, אלה שעדיין עמנו, איש אינו מתיימר לטעון שההסכמים מילאו את התקווה העיקרית שנתלתה בהם – שלום. הדיון הציבורי המתלקח מעת לעת על אחריתם העגומה, עוסק בסיבות הכישלון, כמעט לא בעצם חותם הכישלון. פרקליטיו המתמעטים והולכים של ההסכם ההיסטורי מספטמבר 1993 טוענים שהמשך הבנייה בהתנחלויות ורצח רבין היו עילת ההתפוררות. הם מדחיקים את הרטוריקה המשיחית שאפיינה את הימים ההם, והשרתה פה תחושה שתהליך אוסלו חסין בפני כל תקלה עתידית.

"אני מכריז היום שהסכסוך נגמר", התחייב פרס במעמד החתימה על הסכם קהיר 94', למרות כל מכאובי החורף הראשון של התהליך. "היום הסכמנו להבטיח לאמהות ולילדים, ערביות, ערבים, יהודים, ששום אצבע לא תלחץ עוד על ההדק ולא תסכן את החיים. לא יישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבולייך". ספר ניצחון שמיהר פרס לפרסם עוד ב־1993 יחד עם אריה נאור, מזכיר ממשלת בגין, נשא את הכותרת היומרנית "מזרח תיכון חדש". בעמ' 166 שם נכתב ש"בעת חתימת המסמכים במדשאת הבית הלבן יכולת לשמוע את מצעדן הכבד של נעלי הקרב, העוזבות את הבמה אחרי מאה שנות מעשי איבה, ויכולת לחוש בצלילם העדין של צעדי השלום, הקרבים ובאים".

גם רבין נתפס לאופוריה, אמנם פחות מפרס. בטקס החתימה על הנספח הכלכלי של הסכם אוסלו, שהתקיים בצרפת, הביע ראש הממשלה תקווה ש"הבמה היפה הזו, כאן בפריס, תוחלף בשוק הירקות של עזה, שבו תקנה האישה הישראלית מידי בעל החנות הפלסטיני. השלום יקום על הקפה הישראלי הנמזג לספלו של חבר פלסטיני. הוא יתבטא במחיאות הכפיים של הישראלים ללהקת התיאטרון הפלסטיני; בקללות שיעופו בין אוהדי קבוצות הכדורגל של נס־ציונה וחאן־יונס; במתן זכות הקדימה בכביש של הנהג הישראלי לעמיתו הפלסטיני ולהפך; בחיוך של הרופא הישראלי ליולדת הפלסטינאית; בשוטר הפלסטיני הרושם דו"ח תנועה לנהג הישראלי ולהפך; במציל הישראלי המחייך על חוף הים למתרחצים הפלסטינים. זהו השלום".

פרק ד'.

צה"ל, זרוע הביצוע העיקרית של הסכמי אוסלו, קידם אותם תחילה בחשדנות. הוא לא שותף במגעים שקדמו לחתימה, והתקשה לעכל את ההוויה הביטחונית החדשה אשר הוכתבה לו בידי הדרג המדיני. התגובה הראשונית של סגן הרמטכ"ל, אמנון שחק, נשמעה כמו התרסה ימנית: "המצב היום (בשטחים) הוא מצב נוח לנו. אנחנו יכולים להגיע בכל נקודת זמן לכל מקום. לא נדרש שום תיאום (עם הפלסטינים), אנחנו השולטים בכל נקודה בשטח בכל זמן. חלק מהדברים האלה יהיה בהם שינוי, ולכן במובנים מסוימים אם יימשך טרור, הלחימה בטרור תהיה משימה מסובכת, מורכבת וקשה לביצוע". גם לרמטכ"ל אהוד ברק היו הסתייגויות, חשאיות ופומביות, אבל בהמשך הדרך התיישר צה"ל עם ההנחיות ועם הרוח. לקראת פינוי של בסיס טירונים באזור יהודה כתב מפקד המחנה לפקודיו כי "בפני הבט"ר ניצבת משימה לאומית וציונית, בעלת משמעויות רבות הקשורות לתהליך השלום. הבט"ר נבחר ראשון לשמש דוגמה וחלוץ בנושא העתקת היחידה. על כולנו להיות מאוחדים, מוכווני משימה, בעלי רצון לתרום ולעבוד קשה". לחיילים הובטח שבתמורה למילוי המשימה הלאומית והציונית, הם יזכו בבסיס החדש ל"תנאי מחיה שמעולם לא הכרנו, כגון: מזגנים בכל חדר, בריכה, מגרשי כדורגל וכדורסל, חדרי כושר, שק"ם חלבי ובשרי עם מבחר עצום".

מסמך מפקד הבט"ר גרר דיון ציבורי. הימין לעג לו, השמאל נבוך. "זה מסמך של מטומטם. זה לא מסמך של הממשלה", התגונן חבר הכנסת יורם לס מהעבודה, אבל הנייר הצבאי שיקף היטב את רוח הקברניטים: מזרח תיכון חדש, ציונות עדכנית, מייק לאב נוט וור. שמעון פרס אף השתבח באחוזי הצפייה הגבוהים במופע של אלטון ג'ון בתל־אביב לעומת שיעור ההשתתפות באחת מהפגנות הימין. גם הופעותיהם של מדונה ומייקל ג'קסון בישראל בספטמבר 93' נתפסו כביטוי של עידן חדש, פוסט־מלחמתי, ישראל ככל הגויים.

הקהילה הבינלאומית נסחפה עם האופטימיות של ההנהגה בירושלים. היא האמינה שהסכם אוסלו מבשר את קץ מפעל ההתנחלויות ואת ביטולם למפרע של כיבושי מלחמת ששת הימים. בסתיו 94' יצאה מבירת נורבגיה הבשורה על הענקת פרס נובל לשלום לשלושת קברניטי ההסדר בין ישראל לפלסטינים – יאסר ערפאת, יצחק רבין ושמעון פרס. תחילה הייתה כוונה להעניק את הכבוד רק לשני האישים הראשונים, אבל לחצים כבדים של שר החוץ פרס על ועדת הפרס הצליחו להאציל גם עליו את תהילת הנובל.

תו התקן הבינלאומי שניתן להסכם אוסלו הצית מחדש את האופטימיות של תומכי התהליך. זה היה יום הולדת נאה לטקס החתימה על הסכם העקרונות בבית הלבן, כשנה קודם לכן, פיצוי על שלל עוגמות הנפש שבדרך, על מחאות הימין הבלתי פוסקות ועל שפיכות הדמים. חטיפת נחשון וקסמן והפיגוע הנורא בקו 5 בתל־אביב, ליד כיכר דיזנגוף, התרחשו תוך כדי ההכנות הנפשיות והארגוניות לקבלת הפרס. משלחת גדולה יצאה מכאן לנורבגיה, מלווה בשני זמרי־העל עפרה חזה ויהורם גאון. הפזמונאית תלמה אליגון־רוז ציידה את גאון במילות שיר מיוחד, "ימי סליחה וחסד", שהושר בטקס: "שלום יבוא עלינו/ ואנו על טפנו נקבל פניו/. סוכת שלום נפרשת/ הוא יבוא עכשיו/ הוא יבוא, הוא על הסף".

מחאת הימין נגד התהליך הייתה עוצמתית ונמרצת. היא התקיימה שבוע אחר שבוע בפריסה גיאוגרפית נרחבת

לפי המנהג המקובל, חתני פרס נובל לשלום יוצאים למרפסת חדרם במלון הצמרת שברחוב קארל יוהאנס, ליד הפרלמנט המקומי, ומנופפים להמון המריע למטה. במוצאי שבת פרשת ויגש תשנ"ה, 10 בדצמבר 94', ליל חורף מקפיא אך נטול משקעים, ניצבתי שם עם ההמון הנורבגי. ראיתי את רבין, פרס וערפאת עומדים יחדיו על המרפסת, מחייכים מאוזן לאוזן. משטרת אוסלו טרחה להרחיק לשולי הרחוב קבוצה קטנה של מפגינים ישראלים ונורבגים, ששיבשה את המעמד החגיגי בקריאות "בושה, בושה". בקושי שמעו אותם. לעומתם, נשמע אז היטב באוסלו קולו של מפגין אחר, אזרח נורבגי רם־מעלה: קורה כריסטיאנסן, אחד מחמשת חברי ועדת הפרס. כשהוועדה החליטה, על אפו וחמתו, להעניק את פרס נובל לשלום גם לערפאת, התפטר כריסטיאנסן בקול רעש גדול. מעולם לא קרה שם כדבר הזה. ב־1973 אמנם התפטרו שני חברי ועדה במחאה על הענקת הפרס להנרי קיסינג'ר, אך הם השעו את הודעת הפרישה עד לאחר הטקס. כריסטיאנסן לא המתין. "אני לא גיבור", אמר בריאיון עיתונאי ארבע שנים אחר כך, "פשוט לא הייתי מסוגל להסתכל יותר במראה אילו המשכתי להיות חבר בוועדה שנותנת פרס לערפאת".

כשליח ערוץ 7 לאוסלו נקלעתי שם לפגישה מקרית, בלתי אפשרית בארץ, בין שמעון פרס לבין בני משפחות שכולות שהטריחו עצמם לבירת נורבגיה כדי להפגין נגדו. היא התרחשה בבוקר שלמחרת הטקס, בכיכר ליד בניין העיריה שבו הוענקו פרסי הנובל. שר החוץ הישראלי יצא להליכת בוקר בעיר, כשהמפגינים מהארץ נערכו לקיים שם אירוע מחאה. שקט של יום ראשון אפף את הכיכר השוממה, ואִפשר מפגש מנומס אך נוקב ביניהם. הערכתי אז את פרס על כך שלא חמק מהמקום בחסות המאבטחים. ההפך, הוא חצה את הכיכר כדי להחליף דברים עם מתנגדיו. ראש משלחת המפגינים, מאיר אינדור, אמר לו: "תדע ההיסטוריה שרוב העם היהודי מתנגד לטקס המבזה, ויעידו נפגעי הטרור ומשפחותיהם, שבאו להגיד פה – אל תתנו לטרור לקבל פרס על מעשיו".

אם שכולה מעפולה ייבבה: "מאיה הלכה ואף אחד לא שומע אותנו, ואף אחד לא מבין את הכאב שלנו. אנחנו תמכנו בכם, אנחנו אנשים שלכם, אבל זה לא היה הזמן". פרס השיב לה בעדינות: "אנשים נהרגו גם לפני ההסכם".

"אבל הייתם יכולים לחכות עוד שנה (עם מימוש ההסכם)", אמרה האם, "שיעמוד, שיוכיח את עצמו. הוא לא הוכיח".

פרס: "היו נהרגים יותר. מאז אוסלו, אש"ף פסק לעסוק בטרור. (…) הבעיה שיש לנו זה עם החמאס".

אב שכול נוסף התערב בשיחה: "אז ערפאת אינו מייצג את כל העם הפלסטיני, הוא מייצג רק את אש"ף?"

פרס: "נכון. אבל קודם, כל העם הפלסטינאי היה נגדנו. עכשיו רק חלק".

***

חודש אחרי תום תרועת הפסטיבלים בסקנדינביה, נורתה למוות עפרה פליקס מאלון־מורה, בפיגוע שהתרחש בין בית־אל לשילה. כדור אחד במצחה קטע את חייה של מתנחלת בת 19 וחצי שידעה בעל פה את מאיר אריאל, שלום חנוך, גידי גוב ויהודית רביץ. הוריה נמנו עם גרעין המתיישבים הראשוני ביותר בחברון, ואחר כך גם בסבסטיה. בשנה שקדמה לרצח הפגין אביה, מנחם פליקס, מול ביתו של הרב עובדיה יוסף בירושלים, במחאה על תמיכת ש"ס בהסכמי אוסלו. הוא שהה שם ברציפות יום־יום, עד שערב אחד הותקף והוכה נמרצות בידי חסידי הרב יוסף. באזכרה במלאת שלושים יום לרצח, שנערכה בצומת יו"ש בהשתתפות ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, הפציר האב השכול בנוכחים להמשיך למחות נגד תהליך אוסלו והעברת מיטב שטחי יהודה ושומרון לידי ערפאת.

רבין עצמו הביע ביטחון שלא יהיו בכלל קטיושות. "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים"

זו לא הייתה הפצרה תלויה באוויר. מחאת הימין נגד התהליך הייתה עוצמתית ונמרצת. היא התקיימה שבוע אחר שבוע בפריסה גיאוגרפית נרחבת. משמרות מחאה הוצבו כמעט בכל רחבי הארץ, ומעת לעת התקיימו עצרות גדולות בירושלים או בתל־אביב. קריית אוהלים ימנית צמחה במגרש הריק (אז) שבין האוניברסיטה העברית לבניין משרד ראש הממשלה. "זה לא שלום", נכתב בכרזות שנתלו שם, "אל תתנו להם רובים", "אין לרבין מנדט". בוקר אחד פשטו שוטרים על המאהל והחרימו שלט ענק שהתנשא מעליו: "העם היהודי נגד ממשלת המיעוט".

ראש הממשלה התרעם באותו שבוע: "מדוע רק הנוער שלהם מפגין? איפה הנוער שלנו?". הוא ציין ש"המפגינים היחידים למען המדיניות שלנו הם אנשי המועצה לשלום ולביטחון" – קציני מילואים בכירים, שמנה וסלתה של צה"ל במלחמות ישראל לשעבר, שהתייצבו במאותיהם לצידו. בעצומות שפרסמו בעיתונים ובגל ראיונות בתקשורת התאמצו לשכנע את הציבור כי הגיונו של הסכם אוסלו חזק יותר מהגיונם של מתנגדיו. הם עברו מאולפן לאולפן ומעיר לעיר כדי להגן על ההסכם ולהשיב על שאלות קשות. במסמך ארכיוני שכותרתו "ראשי פרקים להרצאה על ביטחון ישראל והסכמי השלום", מצאתי הקיץ מענה שהכינו ב־1994 לשאלות כאלו: "האם אתה מאמין לערפאת? תשובה: הגורם המרכזי בו תמיד ניתן את מבטחנו הינו צה"ל, אך לתהליך השלום – כמו גם להמשך הקונפליקט – אינרציה משלו הניתנת לאבחון והעשויה לשנות את פני האזור ולהוסיף ביטחון רב למדינה". וגם: "מה נעשה אם הפלשתינים יירו עלינו קטיושות? תשובה: מעשה כזה מהווה הפרת ההסכם ולפיכך נוכל לממש את זכות ההגנה, אם באש ואם בכניסה פיזית לשטח".

רבין עצמו הביע ביטחון שלא יהיו בכלל קטיושות. "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים", קבע. "הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למָרוּת הרשות הפלשתינאית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. הליכוד פוחד פחד מוות משלום, פחדני השלום". גם שמעון פרס שב לכנסת מביקור בעזה החופשית בתחושה שההסכמים השנואים על הימין הם־הם הנוסחה הנכונה לשלום: "אדוני היושב ראש, אנחנו משוכנעים שאנחנו משרתים את הצרכים האמיתיים של העם היהודי, שאנחנו מזדהים עם העתיד, שהעתיד איננו עשוי רק משחור לאומי ומאדום צבאי. אני מאמין שכל נביאי הזעם שרואים לפניהם רק דם, זוועה, שנאה, חוסר ישע וחוסר תמורה, אינם מבינים שההיסטוריה מתנהגת לא רק על פי חוק של חזרה על עצמה, אלא גם על פי חוק של חידוש עצמה, של תמורה הולכת וגדלה. מה שקורה עכשיו בעזה מחליש מאוד את התמיכה בחמאס. הייתי בעזה כמה פעמים. יש שם כ־‎100 התחלות בנייה של בתים רבי־קומות, נפתחו הרבה מסעדות, בתי קפה. אני גם רוצה להגיד שמבחינה דתית, הנשים הורידו רעלות, יצאו לרחובות, ומורגשת אווירה של חופש ושל אופטימיות".

המשך גל הפיגועים טפח על פני האופטימיות הממשלתית: 21 חיילים ואזרח אחד נהרגו בפיגוע התאבדות כפול בבית־ליד; עוד שמונה חיילים נהרגו בפיגוע באוטובוס ליד כפר־דרום; מחבל שהתגנב לאוטובוס בקו 20 ברמת־גן פוצץ עצמו, רצח שישה נוסעים ופצע 31. כששידרתי בערוץ 7 מבזק ראשוני על הפיגוע ברמת־גן, תוך כדי קטיעת "שיר של יום חולין" של אילנית שהתנגן אצלנו באותם רגעים, עברה בראשי המחשבה שהפיגועים אכן הפכו לתופעת חולין. דוברי הממשלה טענו שוב ושוב שגם לפני אוסלו נשפך דם, ושכחו שאוסלו נועד לשפר את המצב, לא לשמר אותו. ממשלת ישראל שילמה מחיר ביטחוני וערכי יקר בעסקה שעשתה עם אש"ף, אבל ככל שנקפו הימים התקשתה להצביע בפני הציבור על תמורה ממשית, או אפילו על תמורה סמלית. כלי התקשורת של ערפאת והוא עצמו המשיכו לרחוש לה שנאה עזה ולהסית לאלימות. כל הבקשות הישראליות להסגרת רוצחים שמצאו מקלט בתחומי האוטונומיה הושבו ריקם, בניגוד גמור לאמור בהסכם. בלב מומחים לעניין לא היה ספק שערפאת לא רק מעלים עין מפיגועים, הוא גם מעודד אותם.

אף על פי כן החליטה ממשלת ישראל לגשת לשלב הבא של תהליך אוסלו – הסכם אוסלו ב'. סיעת מרצ בראשות שולמית אלוני ויוסי שריד איימה לפרוש מהקואליציה אם התהליך ייעצר, ורבין נכנע ללחץ. הוא לא שעה לנשיא עזר ויצמן, שהיה בעבר מראשוני המטיפים בארץ למשא ומתן עם ערפאת, אך אחרי פיצוץ אוטובוס ליד בית הספר רנה קסין בירושלים (5 הרוגים, 107 פצועים) קרא לממשלה להקפיא את המגעים עם הפלסטינים.

הימין הגביר את עוצמת ההפגנות נגד הממשלה. חברי הכנסת אריאל שרון מהליכוד ורחבעם זאבי ממולדת התייצבו בראש שביתת רעב בגן הוורדים בירושלים. תנועת "זו ארצנו" בראשות משה פייגלין והרב בני אלון חסמה עשרות כבישים וצמתים למשך כשעה. שרת התקשורת שולמית אלוני, מי שנחשבת עד ימינו לחלוצת המאבק למען זכויות האזרח בישראל, הגיבה בפשיטה על ספינת השידורים של ערוץ 7, בעת שזו עגנה בנמל אשדוד לרגל שיפוצים. העילה הרשמית למהלך הייתה כמובן חוקית – ערוץ 7 לא החזיק ברישיון שידור – אבל גם תומכי הממשלה התקשו להאמין לה. "ממשלה דמוקרטית אמורה להפגין איפוק מרבי כלפי כלי תקשורת אופוזיציוניים", כתב הפרשן המשפטי משה נגבי. לעומתו הסבירה אורית שוחט, בעלת טור בכירה ב"הארץ", כי "ערוץ 7 איננו עוד אמצעי תקשורת עם דעות פוליטיות שונות. הוא כלי מלחמה נגד הדמוקרטיה".

כמה ימים אחר כך חודשו השידורים. תחנת השידור המיטלטלת על הגלים הייתה כלי התקשורת היחיד שניהל סדר יום מערכתי נגד החתימה על הסכם אוסלו ב'. בתוכניתו השבועית המואזנת מאוד של אדיר זיק הותקף ההסכם בשצף. לתקשורת קרא זיק "תשקורת" ולממשלה "מכשלה". אבל הממשלה, בעידוד התקשורת, לא עצרה. סקירה מטעם חברת "יפעת" גילתה שבמהלך מארס 94' – חודש משברי במיוחד בתהליך אוסלו – הופיע ראש הממשלה רבין במהדורות "מבט" ו"יומן השבוע" פי 17 מאשר יו"ר האופוזיציה נתניהו: 35 דקות ו־20 שניות לעומת דקתיים ו־4 שניות. כמו לשכת ראש הממשלה, גם רשות השידור הייתה מודאגת מהירידה המתמדת בפופולריות של רבין, והשתדלה להטיל איפול על יורשו האפשרי. בעידן אוסלו היא תפקדה כמו משרד הסברה. מחלקות החדשות ברדיו ובטלוויזיה פינקו את ממשלת השמאל בשעותיה הקשות מנשוא. ידיעה על גינוי מאולץ של ערפאת לאחד הפיגועים שודרה בקול ישראל מחדשות 6.00 ועד חדשות 14.00 ברציפות, במאמץ נואש לסוכך על המשא ומתן המדיני הגווע. מידע שלא שירת את התהליך – נדחק לשולי הדיווחים, אלא אם כן לא הייתה ברירה. למשל, כשהוצא פעם צו מעצר למפכ"ל המשטרה הפלסטינית רזי ג'יבאלי בגלל מעורבותו בארגון פיגוע נגד מתנחלים, או כאשר סגן המפכ"ל הפלסטיני נהרג בתאונת עבודה בעת הכנת מטעני נפץ.

פרק ה'.

בתחילת חודש תשרי תשנ"ו, סוף ספטמבר 1995, שוב התקיים טקס חגיגי בבית הלבן, והסכם אוסלו ב' יצא לדרך. כל ערי יו"ש הועברו במסגרתו לערפאת, למעט חברון. רבין הסביר בכנסת: "אנחנו יכולים להמשיך להרוג ולהמשיך להיהרג, אבל אנחנו גם יכולים לנסות להפסיק את מעגל הדמים הבלתי־נגמר הזה; אנחנו יכולים לתת גם סיכוי לשלום. הממשלה הזאת החליטה לתת סיכוי לשלום, הממשלה החליטה לעשות למענו".

הפעם עבר ההסכם בכנסת בדוחק רב – 59:61. סיעת ש"ס הצטרפה למתנגדים, וכך גם שני חברי כנסת ממפלגת העבודה, עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני. איש לא טען מעולם שחציית הקווים שלהם נעשתה על רקע טובת הנאה פוליטית, כי איזו טובת הנאה יכלו כבר לקבל מהאופוזיציה? הם נטשו את מפלגתם עקב אכזבתם מאופן היישום של הסכם אוסלו א', ובשל חששם שהממשלה מתעתדת לוותר גם על מזרח ירושלים. מנגד, איש לא חשב שחציית הקווים בכיוון ההפוך על ידי אלכס גולדפרב וגונן שגב – שפרשו מסיעת צומת של רפאל איתן וכעת תמכו בהסכם – נעשתה ממניעים מצפוניים. בתמורה לעריקתם הם קיבלו משרות שר (שגב) וסגן שר (גולדפרב). מכונית השרד שהוצמדה לגולדפרב, מדגם מיצובישי, נעשתה לסמל של שחיתות פוליטית, כתם כבד על האיכות הדמוקרטית של תהליך אוסלו.

הנשיא ויצמן תקף שוב: "59 מתנגדים מול 61 תומכים – זה רוב? אם גולדפרב לא היה מקבל מיצובישי, ההסכם היה נופל". גם הימין הגביר את מתקפותיו המילוליות על הממשלה, ולא ברר מילים. המונח "בוגד" הוצמד שוב ושוב לראש הממשלה. בעצרת בכיכר ציון שאגו רבים בקהל "בדם ואש את רבין נגרש". המפגין הצעיר אבישי רביב הניף כרזה קטנה של רבין במדי אס־אס, וגרף תשומת לב תקשורתית רבה. איש לא ידע שהוא סוכן שב"כ, פרובוקטור בשירות המדינה.

הרטוריקה הקשה בהפגנות הימין הכעיסה את השמאל, אך יותר מכל הטרידו אותו יחסי הכוחות בכיכרות. לימין הייתה שליטה מוחלטת ברחוב, בסטיקרים שעל גבי המכוניות ובתוכניות רדיו בהשתתפות מאזינים. "לאווירה ברחוב יש משמעות בקלפי", כתב נחום ברנע בידיעות אחרונות, שלושה שבועות לפני שרבין נרצח. הוא תיאר את ראש הממשלה כגנרל ללא חיילים. במאמץ לאזן את הרושם הזה, ארגן ראש עיריית תל־אביב לשעבר שלמה להט עצרת תמיכה המונית בשלום. במודעות ענק בעיתונים הובלטו רק הזמרים שישתתפו באירוע, לא הפוליטיקאים. "בוא לשיר איתנו בעצרת השלום – בהשתתפות מיטב האמנים", נכתב שם. כל המנגנון של מפלגת העבודה ברשויות המוניציפליות ושל מועצות הפועלים גויס לטובת הסעות חינם לכיכר.

"אז מה נאחל לך?", שאלתי את שלמה להט בריאיון בערוץ 7, יומיים לפני העצרת. "שנצליח ושיבואו רבבות", הוא אמר. איחלתי לו. במוצאי שבת נסעתי בעצמי לכיכר מלכי ישראל בתל־אביב כדי לבדוק אם הרבבות באו. לדעתי התייצבו שם שתי רבבות לכל היותר, אבל מהבמה גם 5,000 מפגינים נראים כמו 50 אלף. לקראת סיום הם שרו בעברית ובערבית את "שיר לשלום", והתפזרו לבתיהם. גם אני ועמיתי קובי סלע התפזרנו איתם. רק בפאתי גוש דן שמענו ברדיו שמישהו ירה ברבין.

 

הרוצח, יגאל עמיר, טען באוזני חוקריו כי ביקש לעצור את הסכמי אוסלו. בפועל הוא לא עצר אותם, הוא זירז אותם. אחת מתוצאות הלוואי של האירוע הנורא בכיכר הייתה קטיעת המחאות הימניות נגד ההסכמים. הן פסקו כמעט כליל בחודשים שלאחר מכן. הימין כולו הואשם ברצח ראש הממשלה, ונקלע למצב נפשי של מגננה והנמכת ראש. לאורך חורף 95'־96' (תשנ"ו) לא התייצבה עוד אופוזיציה של ממש נגד תהליך אוסלו. "השלום ייקום דמו", הכריזו אוהבי רבין, והדביקו לירכתי מכוניותיהם את הדבקית "שלום, חבר", שהתבססה על דברי הספד של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לראש הממשלה הנרצח. מיד עם תום שבוע האבל ניגשו ליישם את הסכם אוסלו ב'. שכם, רמאללה, בית־לחם, ושאר ערי יו"ש נמסרו בזו אחר זו לידי הרשות הפלסטינית. רק הנסיגה מחברון נדחתה, בגלל מורכבותה הייחודית.

לזמן מה שקטה גם חזית הפיגועים. ראש הממשלה החדש, שמעון פרס, החליט לנצל את השקט ואת האהדה המחודשת לממשלת השמאל בעקבות רצח רבין, כדי להקדים את הבחירות בחצי שנה ולזכות בניצחון סוחף על הליכוד. כך לפחות הבטיחו הסקרים. בשורת הקדמת הבחירות  הייתה למעין הכרזה על ניצחון דרכו. "ההסכם עם הפלשתינאים התיישם כהלכה", שידר פרס לאומה. "הבחירות לאוטונומיה עברו בהצלחה. הטרור פחת. רואי השחורות נתבדו. ואלה ששפכו קודם לכן קיתונות של ביקורת על אוסלו החלו להשלים ולהודות ביתרונותיו. גם אלה שעשו זאת בחשאי או בגמגום, ידעו בליבם שזו התוכנית המדינית היחידה שהיא אמיתית ומעשית ושבכוחה להביא ביטחון ושלום".

הציבור הישראלי התוודע להסכמה הזו רק כעבור חודשים אחדים, אבל הוא ניחש את קיומה. מניות אוסלו המשיכו לצלול, ואילו המניות של בנימין נתניהו עלו, למגינת לבה של רוב התקשורת. בשנתון המסמכים הרשמיים של משרד החוץ לשנת 1996 מופיע תמלול של ריאיון טלוויזיה עם ראש הממשלה שמעון פרס מיום הפיגוע ההמוני בדיזנגוף סנטר. לצורך העניין לא כל כך מעניין מה פרס אמר אז, מעניינת יותר השאלה המחניפה שהוצגה לו: "הבטנו בך אתמול כאשר ביקרת במקום הפיגוע בירושלים, וכך קרה הערב, כאשר קיבלת את הידיעה על הפיגוע בתל־אביב. ראיתי אותך כאן מולי. ראיתי שאף עצב לא זז בפניך. איך אתה מחזיק מעמד? איך אתה מצליח?"

במאמץ נואש להציל את פרס מהפסד בבחירות, ארגן הנשיא קלינטון ועידת שלום בינלאומית בקצה חצי האי סיני. כמעט כל מנהיגי תבל החשובים וכל מנהיגי ערב נענו לו והתייצבו בגינה הרחבה של מלון מובנפיק בשארם א־שייח' כדי להושיט סעד מוסרי ומורלי לתהליך הגווע. בהיעדר מיקרופון (לשכת העיתונות הממשלתית אסרה עליי, כנציג "רדיו פיראטי", להביא אותו איתי מהארץ), הסתפקתי במצלמת חובבים שאפשרה לי להצטרף לסוללת הצלמים העצומה ולהנציח את עשרות המנהיגים. הם התייצבו יחדיו ליד הבריכה. פרס וקלינטון נראו מאושרים, ערפאת התהלך אנה ואנה כטווס גאה. המצלמות רחשו, הכתבים רשמו. אחד מהם היה נחום ברנע, שאך זה עתה קם מהשבעה על מות בנו החייל יונתן (יוני), שנרצח בפיגוע הראשון בקו 18. כשנה לפני כן, בעקבות פיגוע האוטובוס בכפר־דרום, כתב יונתן לחברתו: "אני לא מבין עד הסוף מה הולך בעולם הזה, איזה היגיון מניע דברים. אני לא רוצה להתפלסף יותר מדי – אבל למה בן־אדם אחד קם בבוקר חי, אחרי שחי עשרים שנה, חונך, טופח, הושפע, עולה על אוטובוס ומת?"

למרות ועידת שארם, טראומת האוטובוסים המפוצצים בקו 18 היא שהכריעה לבסוף את הבחירות. מסע הבחירות הנבון של נתניהו כלל אזהרה ש"פרס יחלק את ירושלים", אך גם התחייבות שלא להפר את הסכמי אוסלו אם הליכוד ינצח בבחירות. בימין הניחו שמדובר בהתחייבות סרק לצורכי הטעיה של מצביעי מרכז מתלבטים, מה גם שנתניהו הבטיח כי בכל מקרה לא יעביר את חברון לידיים פלסטיניות. תפילת הלל נאמרה בבתי כנסת בהתנחלויות למחרת ניצחונו הסנסציוני על שמעון פרס. ימין ושמאל העריכו, זה בשמחה וזה בתוגה, כי תהליך אוסלו הגיע לקיצו. עוד הרבה לפני כן דימה בני בגין את התהליך הזה ל"תרנגולת מלוקה המתרוצצת בחצר כרותת ראש".

מפגישתו הראשונה עם נתניהו יצא ערפאת מוטרד. הוא חשש שראש הממשלה החדש נערך להקשיח את עמדות ישראל ברוח סיסמתו "יתנו, יקבלו; לא יתנו, לא יקבלו"

אלא שנתניהו התכוון ברצינות. תרנגולת אוסלו לא מתה כל כך מהר. בתוך שבועות ספורים פגש ראש ממשלת הימין החדש את יאסר ערפאת – כשנה בלבד לאחר ששאל רטורית באחת מהפגנות הימין "האם יש מישהו בקהל העצום הזה שמאמין ליאסר ערפאת?". ייתכן שלא הייתה לו ברירה. הסכם אוסלו סִנדל לא רק את חותמיו, אלא גם את יורשיהם ואת יורשי יורשיהם. היה קשה מאוד לבטלו אחרי שגורמים בינלאומיים כה רבים היו מעורבים ברקיחתו. בבית הלבן, בארמון האליזה, ברחוב דאונינג 10 ובקרמלין התגוררו מנהיגים שלא היו משלימים עם הודעה ישראלית על סילוק ערפאת מרמאללה בחזרה לתוניס. רשימת החללים המתארכת בצד הישראלי ושלל הראיות על מעורבות "שוטרים" פלסטינים בפיגועים, לא היו בעיני העולם עילה מספקת להפרת הסכם ששלושת חותמיו הוכתרו כבר כחתני פרס נובל לשלום. זוטות לכאורה כמו גל גנבות הרכב העצום שהתאפשר בחסות תהליך אוסלו והפך כאן לאחד מסמליו, ודאי לא היו עילה כזו.

בשנת 1997 נגנבו בתחומי ישראל הריבונית 43 אלף מכוניות, לעומת 21 אלף בשנת 92', השנה שקדמה לתהליך. רוב המכוניות הגנובות עשו דרכן לתחומי האוטונומיה. חלקן פורקו לחלקי חילוף במשחטות רכב הפועלות לאור היום, חלקן נמכרו בזיל הזול בשוקי יו"ש ועזה. המהודרות שבהן אף הועברו לשימוש בכירי הרשות הפלסטינית. כשנפשו של קצין או סמנכ"ל עזתי חפצה במיצובישי או בלנדרובר, הוא פנה לגורמים המתאימים ברשות והזמין את רכב השירות שלו. הללו הורידו הוראה מתאימה, וחוליות הרכש הערפאתיות יצאו לשדות הציד ברמת־אביב, בקריית־גת או בחיפה. בתוך ימים אחדים עמדה לרשות הקצין או הסמנכ"ל מכונית חדשה. עד כמה גדולה הייתה מעורבות הרשות בשערוריית גנבות הרכב תעיד העובדה, שכאשר אישים ישראלים בכירים פנו לעמיתים פלסטינים בבקשה להתערב למענם באיתור רכב גנוב כלשהו, המכונית הייתה מוחזרת לבעליה במהירות. ראש עיריית תל־אביב לשעבר שלמה להט הדגים זאת כאשר ניצל קשרי ידידות עם אחמד טיבי כדי להשיב לעצמו מכונית וולבו, שנגנבה ממנו בעת שעמדה במגרש חנייה תל־אביבי. ד"ר טיבי, יועצו של ערפאת, לא נעלב כשלהט התקשר אליו באישון ליל וביקש ממנו, דווקא ממנו, לפעול להשבת הגנבה. בתשובה לשאלה טלוויזיונית קנטרנית בעניין זה, פרץ הדוקטור בצחוק לבבי וענה: "מה לא עושים בשביל ידידים?". הסכמי אוסלו, מנקודת מבט פלסטינית, היו עסקת רכב פנטסטית.

מפגישתו הראשונה עם נתניהו יצא ערפאת מוטרד. הוא חשש שראש הממשלה החדש נערך להקשיח את עמדות ישראל ברוח סיסמתו "יתנו, יקבלו; לא יתנו, לא יקבלו", והחליט לערוך מפגן כוח. האמתלה השקרית שבחר הייתה החלטת נתניהו בעניין מנהרת הכותל בירושלים – החלטה שלא הייתה קשורה כלל להסכמי אוסלו, ובוודאי לא הפרה אותם.

בוקר בהיר אחד, במרווח הימים הקצר שבין יום הכיפורים לסוכות, הכריז נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל, והמריא לביקור עבודה באירופה. במקרה הצטרפתי כשליח ערוץ 7 לפמליית הכתבים המדיניים שהתלוותה אליו במסע הקצר. "זה סלע קיומנו", הוא הסביר לנו ברוח טובה שעה קלה לאחר ההמראה. כנראה לא העלה על דעתו את עוצמת המארב שערפאת מכין לו. באותו יום, 24 בספטמבר 1996, נשא יו"ר הרשות נאום פומבי מתלהם בפני אנשי מנגנוני הביטחון שלו, והדברים אף שודרו בטלוויזיה הפלסטינית: "עמנו הפלסטיני לא יעמוד בחיבוק ידיים נוכח פגיעה זו בקודשיו… הם יילחמו למען אללה, והם יהרגו וייהרגו". קהל המאזינים הגיב בקריאות קצובות: "הו שהאדה (מות קדושים), לא לכניעה".

17 חיילי צה"ל נפלו בתוך יומיים מאש הרובים הפלסטיניים שישראל מסרה בעבר לערפאת. שישה מהם נהרגו בקרב מר במיוחד במתחם קבר יוסף בשכם. ספסל אחד מאחוריי באוטובוס שהוביל אותנו מברגן־בלזן ללשכת הקנצלר בבּון, ניהל שלישו הצבאי של ראש הממשלה את חילופי המסרים בין המטכ"ל לנתניהו. כעבור שעה קלה התבשרתי מהארץ שטנקים ישראליים שועטים לשכם. אני זוכר שנדהמתי. לא היה כדבר הזה מאז מלחמת ששת הימים, אפילו לא בימים הסוערים ביותר של האינתיפאדה הראשונה. הסכמי אוסלו, שלמעשה הכניסו לשטח צבא זר, אילצו את צה"ל לעשות שימוש דרמטי בנשק הכבד הזה, שנועד במקורו למערכות בין צבאות סדירים. חיילינו ניהלו קרבות של ממש גם במבואות רמאללה, שם פיקד עליהם בחירוף נפש מפקד חטיבת גולני ארז גרשטיין, שלימים נפל בלבנון. בגזרת עזה, שהתלקחה אף היא, נהרג סגן מפקד האוגדה, אלוף־משנה נביה מרעי. בצד הפלסטיני נפלו כשמונים חללים. נתניהו החליט לקצר את ביקורו באירופה ולטוס חזרה ארצה. הייתי משוכנע שהוא עומד להכריז על ביטולם של הסכמי אוסלו לאלתר, לאור ההתנהלות הבוגדנית של ערפאת. "כשצד אחד מפר הסכם, הוא לא מחייב את הצד השני", הכריז נתניהו עצמו ב־1993, באחת מהתייחסויותיו הפומביות הראשונות להצהרת העקרונות. האם יכולה להיות הפרה גדולה מזו?

אבל עוד לפני שהמטוס המריא ארצה מנמל התעופה של קלן, הבנתי שלראש ממשלת הימין אין כוונה להפר את ההסכם. נתניהו הסתגר שעה ארוכה במכוניתו ליד כבש המטוס, וכשתהינו על סיבות העיכוב, נאמר לנו שהוא משוחח בטלפון עם ערפאת. מאוחר יותר נמסר שראש הממשלה איים על ראש הרשות הפלסטינית במתקפה צה"לית כוללת על מפקדותיו. ואמנם, למחרת האש שככה. לכאורה ערפאת מצמץ, אך למעשה נתניהו מצמץ. הוא הוכיח שישראל, ואפילו תחת הנהגת הימין, מעדיפה להכיל הפרות בוטות ביותר של הסכם אוסלו מאשר לסלק מכאן את ערפאת ואת אנשיו.

ערוץ 7 היה חדר בשורות האיוב של עידן אוסלו, בימים שלפני הוואטסאפ והטוויטר. בדרך כלל ידענו לפני כולם על פיגועים וחללים

שני האישים שוב נפגשו, הפעם בוושינגטון, והגיעו להסכם על נסיגת צה"ל בחברון. לחיצת הידיים הפומבית ביניהם הייתה לבבית במיוחד. "ערפאת הוא אחד המנהיגים המרשימים שפגשתי", אמר נתניהו כעבור זמן, "אני מעריך אותו ומחבב אותו מאוד". לנוכח ביטויי האכזבה מימין טען נתניהו שיש הבדל גדול בין פינוי חברון לבין פינוי עזה ושאר ערי יש"ע בתקופת הממשלה הקודמת: ממשלת השמאל, כך הסביר, לא הקפידה שערפאת ימלא את חלקו שלו בהסכמי אוסלו, ואילו ממשלת הליכוד כן תקפיד. היא אמנם מעבירה לו את רוב שטחי חברון, עיר האבות, אך לא תמסור לו שטחים נוספים במקרה שימשיך לזלזל בהתחייבויותיו כלפינו.

הסכם חברון, שנחתם בינואר 1997, היה אמור לפתוח דף חדש מבחינת הקפדתה של ישראל על עקרון ההדדיות, כפי שהדגישו נתניהו ודובריו. אבל אלו היה מילים ריקות, ויו"ר הרשות ניחש זאת מראש. בלילה שבין תשעה לעשרה במארס 1997 הוא כינס בעזה את ראשי חמאס, החזית הדמוקרטית והחזית העממית, ולמעשה נתן להם אור ירוק לפיגועי טרור נגד ישראל. עם בוקר אף הורה לשחרר מכלא עזה של הרש"פ את איברהים מקאדמה, מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס. מקאדמה היה אחראי לכמה פיגועים קודמים נגד ישראלים ופלסטינים, ושחרורו היה בבחינת איתות נוסף לארגוני הטרור לחדש את פעילותם.

כעשרה ימים אחר כך, ב־21 במארס 97', התפוצץ מחבל מארגון חמאס בקפה "אפרופו" בתל־אביב. שלוש נשים צעירות נרצחו. בכל העולם שודרה תמונת תינוקת בוכייה, שהפכה ליתומה באותו פיגוע מהדהד. ארבעה חודשים אחר כך פוצצו עצמם שני מחבלים מתאבדים בשוק מחנה־יהודה בירושלים. לאחר שצוידו במטעני המוות בתוך שטחי האוטונומיה הם הגיעו לשוק, נעמדו במרחק עשרות מטרים זה מזה, והפעילו את המטענים בהפרש של שניות ספורות. 16 בני אדם נהרגו. פיגוע דומה, שאף הוא תוכנן והוכן בתוך שטחי הרשות הפלסטינית, בוצע במדרחוב בן־יהודה בבירה ב־5 בספטמבר 97'. ארבעה ישראלים נהרגו. חקירת זרועות הביטחון העלתה כי ארבעת המחבלים שביצעו את הפיגועים בשוק ובמדרחוב שוחררו חודשים אחדים לפני כן מכלא שכם של הרשות הפלסטינית. בתחילה טען ערפאת בתוקף כי הארבעה הגיעו מתוך שטח הנתון לשליטה ישראלית, אך זיהוי גופות המחבלים במכון לרפואה משפטית הוכיח שהיושב־ראש משקר. שוב משקר.

ערוץ 7 היה חדר בשורות האיוב של עידן אוסלו, בימים שלפני הוואטסאפ והטוויטר. בדרך כלל ידענו לפני כולם על פיגועים וחללים. הוריו האצילים של אוהד בכרך, תושבי בית־אל, הבינו מהשידורים אצלנו כי בנם כבר לא ישוב מהטיול בוואדי קלט, שאליו יצא בתמוז תשנ"ה (95') עם חברו אורי שחור מרעננה. יואל צור, מנהל הערוץ, התקשר לאולפן הימי שלנו בחנוכה תשנ"ו (96') כדי לדווח שמטח יריות פגע במכונית שבה נסע עם אשתו איטה ובנו אפרים, ליד בית־אל. אפרים, ילד חייכני שביקר לפעמים במחלקת החדשות, נהרג מיד. איטה נפטרה בבית החולים. באופן מצמרר במיוחד התבשרנו גם על הרצח של רינה דידובסקי, אם לשישה מבית־חג"י. בעלה, חיים דידובסקי, הקים עם תחילת תהליך אוסלו את סוכנות הידיעות "הקול מהשטח", מקור חדשות חשוב ביותר על הנעשה ביו"ש. בוקר אחד הוא התקשר אליי כדי לדווח על פיגוע ירי קטלני ליד קריית־ארבע, והבטיח לעדכן כשידע מי בדיוק נפגע. אחרי שעה קלה שיגר הודעת ביפר לכל מנוייו: "הציבור מתבקש להתפלל לעילוי נשמתה של רינה דידובסקי, שנרצחה בפיגוע ירי היום. חיים, מנוי 789 ביפר". שמה של סוכנות הידיעות הוסב ל"קול רינה".

בשנת 1998, השנה השלישית לכהונת נתניהו הראשונה, התמעטו הפיגועים זמנית. ישראל חגגה בשלווה ביטחונית יחסית מלאת לה יובל. במדיניותו של ערפאת אמנם לא חל מפנה עקרוני בכיוון של כיבוד ההסכמים, אבל תחת רושם השקט היה קל יותר ללחוץ על נתניהו להתקדם. כלומר, לסגת. אחרי עשרה ימי משא ומתן בתנאי בידוד במרכז הכנסים  Wye River במרילנד שבארצות הברית, הוא נעתר לנסיגה ישראלית נוספת ביו"ש, בהיקף של 13 אחוזים מהשטח. ראש הממשלה לא עמד בלחץ הכבד שהפעילו עליו מארחו הנשיא קלינטון והשותפים הקואליציוניים ממפלגת "הדרך השלישית". גם שר החוץ אריאל שרון לא עמד. הוא לא לחץ את ידי ערפאת, אבל גיבה את החלטת הנסיגה של נתניהו.

ביום שישי אחד התקשר אליי ממרילנד ראש לשכת נתניהו אורי אליצור, שכני ליישוב עפרה, וקרא לי בקצב הכתבה את סעיפי ההסכם החדש. הוא הסביר שבאילוצים המדיניים הקיימים, זהו הסכם סביר בהחלט. רשמתי ושידרתי. אליצור טען כבר ימים רבים לפני כן שנתניהו "אמנם ממשיך את מהלך אוסלו, אך משנה את כיוונו תוך כדי תנועה". את ראש ממשלת הליכוד דימה לאדם שמנסה להינצל מדלֵקה גדולה בשדה קוצים על ידי הבערת קוצים מבוקרת סביבו, כך שהאש המתקדמת לא תאחז בו ותכלה אותו. זה היה דימוי יפהפה שלא הצליח להושיע את נתניהו מחרון הימין. הסכם וואי הביא לנפילתו. השמאל חזר לשלטון.

פרק ו'.

ראש הממשלה הנכנס אהוד ברק, שבמערכת הבחירות הצהיר אמונים לשלמות ירושלים והכריז ש"עפרה ובית־אל יישארו לעד בריבונות ישראל", נערך לוותר על כל שטחי יו"ש ולחלק את ירושלים. בקיץ 2000 הוא הסתגר בקמפ־דיוויד עם קלינטון וערפאת כדי לנסח את פרטי הסדר הקבע של תהליך אוסלו. הימין שוב יצא להפגין, אך עם זאת היה פחות מודאג הפעם מסכנת נסיגות, בעיקר כי לא האמין שערפאת יצרף את חתימתו להסכם. כמעט מהרגע הראשון שלאחר בשורת אוסלו העריכו בימין שאחרית התהליך היא מלחמה, לא הסדר קבע.

כבר ב־1995, אחרי שהעיתון "הצופה" פרסם תחזית של מיסטיקן מנוח על מלחמה נוראה שתפרוץ בקרוב בין ישראל לערבים, הערתי במעריב ש"מותר להתייחס לתחזית בסלחנות. אם וכאשר תפרוץ פה מלחמה נוראה, היא לא תהיה הוכחה לכושר נביאותו השמיימי של אותו צדיק ע"ה, אלא תוצאה ארצית לחלוטין של הסכמי אוסלו א' ו־ב'. המלחמה הבאה מופיעה, כמעט רשמית, בתרשים הזרימה של תהליך אוסלו. היא מודפסת, שחור על גבי לבן, בהסכמים הבלתי כתובים בין ממשלת רבין לבין יאסר ערפאת. שם הצופן שלה הוא 'הסדר הקבע'. מאחורי המונח המבטיח הזה, משאת כיסופי השמאל, מסתתר פרצופו האמיתי של תהליך השלום. הוא ייחשף במלואו אחרי השלמת הנסיגה של צה"ל מערי יהודה ושומרון.

"…לכאורה אמורים שני הצדדים לפתוח אחרי השלמת האוטונומיה במשא ומתן על גבולות סופיים והשכנת שלום נצחי ביניהם. למעשה, ייפתח אז שלב חדש־ישן במסכת האיבה ההדדית, קטלני מכל קודמיו. (…) המו"מ על הסדר הקבע, גולת הכותרת של הסכם אוסלו, יבשיל להתפוצצות גדולה מפני שהוא בלתי אפשרי. המלחמה שתפרוץ אחרי מימוש אוסלו ב' תתנהל בקצה שכונת גילה ובתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק חפר. צה"ל הגדול והחזק יופתע למצוא מולו צבא לא קטן ולא חלש, בסדר גודל של 40 אלף חיילים סדירים ומאות אלפי שבאבניקים במילואים. (…) למה ערפאת צריך כל כך הרבה חיילים כדי לעשות שלום? ליצחק רבין ולשמעון פרס פתרונים. מוח אנליטי בדימוס ופנטזיונר בשירות פעיל מתכננים לנו, לקראת שנת 2000, שחזור אורקולי של 1948".

מרגע הקמתה, עם הגעת ערפאת ארצה ב־1994, התייחסה הרש"פ לעצמה כמו אל סוס טרויאני שמוחדר אל לב הארץ בדרכי עורמה, כדי לשמש יום אחד כנקודת הזנק לכיבוש פלסטין כולה

ואמנם, הוויתורים המופלגים שהציע ברק בקמפ־דיוויד לא הצליחו להשביע את התיאבון הפלסטיני העצום, אפילו לא נכונותו למסור גם את הר הבית. ועידת קמפ־דיוויד 2000 הסתיימה בשיברון לב שמאלי. ממשלת ברק התפוררה. כשערפאת הצית ביום האחרון של תש"ס את אינתיפאדת אל־אקצה, הוא מצא מולו ישראל נבוכה והססנית, שנדרשה לחודשים רבים כדי להתעשת. תהליך אוסלו התנקז אל הסוף האלים שניבאו לו מבקריו החריפים מימין. הם לא נזקקו עוד למילות שכנוע משוכללות במיוחד, כי המציאות המדממת דִבררה את עצמה. "איש לא חזה שהנשק שמסרנו לו (לערפאת) יופנה נגדנו ביחד עם טרור קטלני וירי מרגמות", נדהם רק יואל מרקוס ב"הארץ". אש צלפים נורתה אל שכונת גילה בירושלים, אל עמק חפר ואל רבים מיישובי יו"ש ועזה. מהומות דמים קשות התפתחו גם בתוך תחומי הקו הירוק. אוטובוסים ישראליים התפוצצו בשרשרת על יושביהם. השר רחבעם זאבי, מראשי המתריעים על מחיר הדמים הכרוך בהסדרים עם ערפאת, נפל בעצמו חלל במערכה. "תאמינו לי שאני לא רוצה להיות צודק", הוא אמר בדיון בוועדה לענייני ביקורת המדינה, שעסק ב"היערכות כוחות הביטחון לקדם סכנת פיגועים בעקבות יישום הסכם אוסלו ב'".

"מקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים", אמר לאחרונה על הסכמי אוסלו אלוף במיל' עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון. "אני אומר בפירוש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר". גם לפי מסמך קופרווסר, הרשות הפלסטינית נערכה במשך שנים למלחמה. מרגע הקמתה, עם הגעת ערפאת ארצה ב־1994, היא התייחסה לעצמה כמו אל סוס טרויאני שמוחדר אל לב הארץ בדרכי עורמה, כדי לשמש יום אחד כנקודת הזנק לכיבוש פלסטין כולה. הבכיר הפלסטיני פייסל חוסייני, חביב השמאל הישראלי, השתמש בדימוי הזה בריאיון גלוי לב שהעניק לעיתון מצרי ערב מותו ב־2001, כשהאינתיפאדה השנייה הייתה בעיצומה. כשהמראיין הניח בפניו את טענות הפלגים הקיצוניים כנגד עצם ההידברות עם הישראלים, הסביר חוסייני שהסוס הטרויאני הפלסטיני אמנם מוסווה יותר מהסוס המקורי, בגלל חשדות ישראל, אבל בעצם הוא אותו סוס. "אמרתי לכולם לפני שלוש שנים 'היכנסו אל בטן הסוס'. וכולנו נכנסנו לבטן הסוס, והסוס עצמו נכנס אל החומות. כעת הגיעה השעה שנאמר: 'רדו מבטן הסוס והתחילו לעבוד'. האינתיפאדה מהווה, לדעתי, את הירידה מבטן הסוס. זוהי תחילת העבודה האמיתית שלשמה נכנסנו לבטן הסוס".

רגע השבירה של רבים מתומכי אוסלו היה הלינץ' בשני חיילי המילואים באוקטובר 2000, מאות מטרים בלבד מלשכת ערפאת ברמאללה. הוא נעשה לאור יום, במעמד אלפים, ולכן היה מחריד כל כך. תצלומי ההמון החוגג סביב תחנת המשטרה שאליה הובלו שני החיילים שתעו בדרכם, ותשואותיו לנוכח השלכת הגופות מאחד החלונות, הוכיחו לישראלים שתאוות השמדתם אינה מצטמצמת לקבוצת שוליים פלסטינית כזאת או אחרת. היא חוצה את כל החברה הפלסטינית.

אמנם עד עצם היום הזה לא הוכרז רשמית ומשפטית על ביטול הסכם אוסלו, ובשטח אף מתקיים שיתוף פעולה ביטחוני מסוים בין שני הצדדים, אבל החל מסתיו 2000 ההסכם מת מבחינה קלינית. שלל ניסיונות ההחייאה בעשור שבא אחר כך הועילו כמו כוסות רוח למת. דבר לא היה יכול להניע מחדש את התהליך – לא הסכם מפת הדרכים של שרון ואבו־מאזן, לא ועידת שפרדסטאון של אולמרט ואבו־מאזן, גם לא מכבש הלחצים הכבד על נתניהו ועל אבו־מאזן בתקופת אובמה.

ערפאת מת ב־2004, אחרי שאריאל שרון כלא אותו במעצר בית בבניין הממשל הצבאי לשעבר ברמאללה (המוקטעה). לזמן מה היה נדמה לחוגי השלום פה שעם היורש, אבו־מאזן, אפשר להגיע להסדר קבע, אך זו הייתה טעות אופטית. היושב־ראש השני של הרשות הפלסטינית מתעב את היהודים בדיוק כקודמו, חומק מכל הזדמנות לסגור איתם עסקה. בתקופתו צנחה תלולות עקומת הפיגועים, אבל רק אחרי שצה"ל חזר למעשה לערי יו"ש במבצע חומת מגן, והשב"כ חידש את פעילותו שם. ממקום מושבה ברמאללה מושכת הרשות הפלסטינית בחוטי הפעילות האנטי־ישראלית בעולם, מסיתה שוב ושוב את מוסדות האו"ם להוקיע את ישראל, ומתדלקת את פעילות ארגוני החרם. היא מממנת בשיטתיות את משפחות המחבלים הכלואים, שרובם ככולם ביצעו את מעלליהם הרצחניים אחרי הסכם אוסלו. כלי התקשורת שלה ממשיכים לתפקד כתעשיית שנאה כלפי השכנים היהודים.

רצועת עזה, אשר נפלה בינתיים לידי חמאס, מגשימה את תסריטי הימין הקודרים מאמצע שנות התשעים. מקום הניסוי הראשון של תהליך אוסלו הוא היום חבית חומר נפץ במובן הפשטני ביותר של המושג. עזה לא טבעה בים, כפי שיצחק רבין ייחל בקול, היא דווקא התחפרה עמוק בחול. מאז מלחמת ששת הימים ועד אוסלו לא נורה ממנה טיל או פצמ"ר אחד לעבר מטרה ישראלית, מאז אוסלו וההתנתקות – רבבות. אופק האירועים שם אינו מכיל הסדרה ארוכת טווח של היחסים עם ישראל. הערכת המצב במטכ"ל אומרת שאם צה"ל יצא יום אחד משטחי יהודה ושומרון כפי שיצא מעזה, חמאס ישתלט גם עליהם. התסריט הכי אופטימי בשנת חצי היובל לחתימה על הסכם אוסלו עוסק בניהול הסכסוך, לא בהסדר קבע.

גם בתוך מפלגת העבודה נשמעות הודאות מפורשות בהתנפצות אשליות ההסדר. "אילו היה רבין חי היום ויודע מה הסיטואציה, הוא לא היה חותם על הסכם אוסלו", אמר לאחרונה בכיר מפלגת העבודה איתן כבל. דליה רבין, בתו של ראש הממשלה המנוח, התבטאה באופן דומה שנים אחדות לפני כן, וכך גם האלמנה לאה רבין בשעתה. בנימין נתניהו, ששב בינתיים ללשכת ראש הממשלה, מתנער אף הוא מהתהליך ומתאמץ ככל יכולתו להחליש מדינית את הרשות הפלסטינית. יש להניח שהיה שמח למחוק מהביוגרפיה שלו את הסכם חברון ואת פסגת וואי, אילו רק יכול.

בכלל, קשה למצוא היום בישראל אנשים שמתרפקים על זיכרונות אוסלו ועל הנשפים עם ערפאת. היושב־ראש הפלסטיני המת נושא על גבו ועל מצבתו את עיקר קיתונות התסכול על כישלון אוסלו, כאילו לא ניתנה להנהגה הישראלית של שנות התשעים אפשרות לעמוד בעוד מועד על אופיו וטיב כוונותיו. "הוא דחף אותנו למקום שבו שברנו את המפרקת", קונן לא מכבר שר החוץ לשעבר שלמה בן־עמי, בריאיון התפכחות מוגמרת מתהליך השלום שכה הלהיב פעם את השמאל הישראלי. היום מבין בן־עמי שהביוגרפיה האוסלואית של ראש אש"ף לא הכילה רגע אחד של תום. "הסכם אוסלו עניין את ערפאת כשלג דאשתקד", אמר לפני שנה למעריב, "אתפלא אם בכלל קרא אותו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il