יש קווי דמיון לא מעטים בין רון בן ישי, חתן פרס ישראל לתקשורת 2018, ובין הסופר האמריקני זוכה הנובל ארנסט המינגוויי. שניהם נפצעו בשדה הקרב: המינגוויי נפצע קשה בחזית האיטלקית ב־1918 כשחטף 200 רסיסים ברגליו ובגופו, ובן ישי נפצע שלוש פעמים: כשסיקר ככתב קול ישראל את פעולות צה"ל נגד המחבלים בבקעת הירדן ואת פשיטת צה"ל בגבול סוריה, ובמלחמה בקוסובו בשנת 1999. שניהם קיבלו ציון לשבח על חילוץ פצועים בעת קרב: המינגוויי חילץ פצוע תחת אש וזכה לכוכב כסף, ובן ישי הוא האזרח היחיד שקבל את צל"ש הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, לאחר שסייע לפצועים כשנלווה כעיתונאי לגדוד צנחנים במערב סואץ. אך בעיקר אפשר למצוא את הדמיון ברוח המפעמת בליבם: רוחו של מספר הסיפורים המבקש להביא את אווירת המלחמה לקוראיו, ולהותיר אותם פעורי פה ומרותקים. "במקום תשובה אספר לך סיפור", זו ראשית תשובתו של בן ישי למרבית שאלותיי. המלחמה, כל מלחמה, היא סיפורו של מי שכותב אותה.
"לצערי הגדול לעולם לא אהיה המינגוויי. אין לי כישרון כמו שלו", אומר בן ישי (75) עם צאת ספרו הראשון, "כתב חזית" (ידיעות ספרים). "כל ימיי רציתי להיות המינגוויי. רציתי לא רק לכתוב פרשנויות ולדווח אלא גם לספר סיפור. המינגוויי הרי היה כתב צבאי שהשתתף במלחמת העולם הראשונה, במלחמת האזרחים בספרד ובפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, ושרד שתי תאונות מטוס באפריקה. הוא סיפר סיפורים שיש בהם הכול: גם הרקע המדיני וגם המבט האישי. ניסיתי בהצלחה מסוימת לחקות אותו – לקחת אירוע מז'ורי, המלחמה באפגניסטן למשל, להיות שם, לתאר איך המלחמה מתנהלת ואיך אני הגעתי אליה, מה חשתי בתוכה".
את ההצעה הראשונה לכתוב ספר הציע לו יון פדר, עורך הוצאת כתר, לפני 18 שנה. "אפילו חתמנו חוזה. אבל עניין אותי יותר לעשות ביומיום מאשר לכתוב ספר", מספר בן ישי. "אחרי עשור, בתום המלחמה בעיראק, פנה אליי מנכ"ל הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, דב איכנולד, וחתמנו חוזה. הוא אפילו רצה לשלם לי מקדמה, אבל אמרתי לו: תן לי קודם לכתוב.
"לא רציתי לכתוב זיכרונות ולא אוטוביוגרפיה. אני לא כזה חשוב. כתב פתח פעם את שאלתו לגולדה במילים 'בכל הצניעות', והיא אמרה לו 'אתה לא כזה גדול שאתה יכול להרשות לעצמך לעשות אותך קטן'. האוטוביוגרפיה שלי אולי תעניין את שלוש בנותיי או תשעת נכדיי. רציתי לכתוב סיפורים שיש להם משמעות מעבר לסיפור הידוע. תובנות שהאדם הרגיל לא יגיע אליהן".
אבל הסיפור הוא אתה.
"לא. בעצם כן – אני המספר בגוף ראשון, אבל אני רק חלק מהסיפור. בדיוק כמו המינגוויי: יותר כלי מאשר המטרה. למשל, תיארתי איך הגעתי לאפגניסטן, איך תפרתי סיפור כיסוי, איך קבלתי את הדרכון הבוליביאני ואיך ניסינו אותו עד שהיינו בטוחים שהוא יעבוד. למה אני מספר את כל הפרטים? הרי מספיק שאומר שהיה לי דרכון זר ואמשיך לספר את גבורותיי. אבל זו לא גבורה. זה לספר איך עיתונאי עובד, ביחד עם איך מתנהלת מלחמה, דרך סיפור עלילה".
משהתחיל לכתוב, לא הצליח להפסיק. מתחת ידו יצאו 1,800 עמודים, חומר לשלושה ספרים. "חילקתי את החומר למלחמות שלנו, מלחמות של אחרים וסיפורים יהודיים. הייתי בטוח שהעורך יתלהב מהסיפורים היהודיים – למשל, אנוסי בלמונטה בפורטוגל, שהגעתי אליהם לראשונה ב־1974, וצילמתי והקלטתי את סיפורם; או של שני היהודים הקשישים שנותרו בקאבול, בירת אפגניסטן, שמה שנותר להם הוא הריב על ספר התורה. אבל איכנולד התעקש שהספר הראשון יהיה על מלחמות של אחרים. שני הספרים האחרים כנראה בדרך.
"בספר הזה בחר העורך אמנון ז'קונט 12 סיפורים מהמלחמות החדשות – לא המלחמות ההירואיות עם הטנקים והמטוסים, אלא מלחמות בעצימות נמוכה, בין מיליציות ולא צבאות, ומלחמות מודיעין. הבעיה שלי היא שאני חושש שלא תמיד יאמינו לי".
והכול אמת?
"בהחלט".
פגישה, כמעט פגישה
"המוג'הידין שמחו מאוד שבא עיתונאי אמריקני", הוא מספר על ביקורו באפגניסטן ב־1989, כשסיקר בשליחות המגזין "טיים" את תבוסת המעצמה הסובייטית בפני לוחמי הגרילה המוסלמים. "אבל אל־קאעידה ומי שלימים נהיו דאעש, סירבו בכלל לדבר איתי. שם ראיתי איך מתפתחת מפלצת הג'יהאד. חכמי הדת והמטיפים הפכו כעבור שנים את המוג'הידין האפגנים מכניסי האורחים לטליבאן מזרה האימה. שנים אחר כך הבנתי ששם נזרעו הזרעים ל־11 בספטמבר. היינו בטורה־בורה, וככל הנראה היו שם גם בן־לאדן וחבורתו זמן רב לפני שהעולם ידע מי הם. איני יודע אם הוא היה שם, כי לא נתנו לי לדבר איתו".
את בן־לאדן לא פגשת, אבל את סדאם חוסיין כן.
"נכון. הוא היה אז סגן ראש מפלגת הבעת'. כלל לא ידעתי מיהו, ובטח לא שיהפוך ברבות הימים לאיש המבוקש ביותר בעולם. כשהחלו העניינים סביב עיראק הסתובבתי עם הסיפור הזה בבטן, אבל אמרתי לעצמי: מה יצא לך אם תספר שפגשת את סדאם? הריאיון שעשיתי איתו לא הביא לפריצת דרך אינטלקטואלית. בסך הכול שאלתי אותו שלוש־ארבע שאלות, וחשבתי שאם אפרסם זאת אהיה ללעג ולשנינה. ב־2005 נסעתי לבגדד, לסקר את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בעיראק ואת משפטו של סדאם. עמדתי בבית המשפט, ופתאום זה היכה בי. זה האיש שפגשתי כשאיש לא הכיר אותו. הנה הוא מולי".
באופן דומה, גם כתיבת הספר גרמה לו לראות באור אחר את החוויות שחווה בזמן אמת. "פתאום הבנתי דברים שלא הבנתי קודם", הוא אומר. למשל, כשנסע ב־1989 לסקר את המתרחש בקולומביה סביב מעורבותו של הקצין הישראלי יאיר קליין בעסקאות נשק וסמים, בתחילה לא תפס מה קורה. "רק בשלב מאוחר מאוד הבנתי איזה נבלה יאיר קליין. אחרי שחזרתי משם התברר לי שאיש הקשר שהדליף לי את כל הסיפור, שותפו של קליין אורי אפק, נמצא 'מקופל' בבגאז' של מכוניתו בשדה התעופה של מיאמי כמה ימים אחרי פגישתנו. הבנתי שהיה לי עסק עם אנשים מסוכנים".
מקרה אחר של סכנה מפתיעה מציג בן ישי באמצעות תמונה של מכשיר הקלטה ישן ומעוך של קול ישראל, שהוא מראה לי על מסך הטלפון שלו. "חבריי, אריק שרון ומפקד סיירת שקד פואד בן־אליעזר, לקחו אותי ב־1968 לפשיטה בפטרה. כשהמסוק החל לנחות בוואדי נפתחה עליו אש תופת מצד מחבלי הפת"ח. ראיתי שפואד נפצע. הטייס יגאל מור ז"ל עשה תמרון אמיץ, ובמקום לברוח בזיגזג הטיס את המסוק לעבר הסלע שממנו ירו עלינו, משך בסטיק, נסק למעלה כמו מעלית, חלף על פני הארמון ובבת אחת היינו מחוץ לאש. כך הציל את חיינו. לפתע חשתי ברטיבות במכנסיי. אמרתי לעצמי 'נו, גם לגיבורים קורה שמשתינים מפחד'. אחר כך הבחנתי בצבע אדום, והבנתי שזה דם מרסיס כדור שחטפתי בירך. התברר לי שמה שהציל את חיי היה אותו מכשיר הקלטה על ברכיי, שחטף את הכדור ו'נפתח' כמו פרח. לפני כמה חודשים, כשהוקם תאגיד השידור, קבלתי טלפון מאחד הכתבים שסיפר לי שמצאו בארכיון את המכשיר ועליו פתק שכתב אחד הטכנאים עם הסיפור שלי. הטילו עליו לעשות כתבה על הסיפור".
"אריק שרון ופואד בן־אליעזר, לקחו אותי ב־1968 לפשיטה בפטרה. כשהמסוק החל לנחות בוואדי נפתחה עליו אש. הטייס יגאל מור ז"ל משך בסטיק, נסק למעלה כמו מעלית, וכך הציל את חיינו. לפתע חשתי ברטיבות במכנסיי. אמרתי לעצמי 'נו, גם לגיבורים קורה שמשתינים מפחד'. אחר כך הבחנתי בצבע אדום, והבנתי שזה דם מרסיס כדור שחטפתי בירך"
אריק ורון כבר לא
הוא נולד בירושלים ב־1943. כשהיה בן ארבע נפל אביו, ברוך בן ישי (גולומבוביץ), כשליווה שיירה בדרך לירושלים, ונקבר בהר הזיתים. רון הקטן בילה את שארית ימי ילדותו ביגור, ואחר כך למד בפנימייה הצבאית ליד בית הספר הריאלי – עם הרצל בודינגר, לעתיד מפקד חיל האוויר, יוסי קפלן, לעתיד סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מתן וילנאי שהיה לסגן הרמטכ"ל ואמנון ליפקין־שחק, הרמטכ"ל ה־15.
את שירותו הצבאי עשה בן ישי בצנחנים ובגולני, והתקדם עד דרגת סגן־אלוף. לאחר שחרורו בחר בקריירה עיתונאית – תחילה ככתב כלכלי, ובמלחמת ששת הימים ככתב צבאי בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית. במלחמת יום הכיפורים מצא את עצמו בפאתי איסמעיליה, וחמש דקות לפני הפסקת האש נקלע להרעשה מצרית כבדה. חייל שהיה סמוך לו נפגע קשות ברגליו, ובן ישי לא היסס, וקשר "בעבודת סנדלרים" כלשונו את הגדמים של החייל ושל שישה חיילים נוספים שהיו שם.
היכרותו הקרובה עם שרון הפכה לאיבה אחרי מלחמת לבנון הראשונה. בספרו הוא מדמה את ראש הממשלה ה־11 ל"נסיך" של מקיאוולי: בעל יכולת לבצע את הדברים הנוראים ביותר בלי להניד עפעף או להסס, מה שאפשר לו לפעול ללא רחמים כשנוצר איום על האינטרסים שלו. בן ישי היה הכתב הראשון שחשף את מחדלו של שרון, אז שר הביטחון, בפרשת סברה ושתילה. כשהוחלט בישראל על כיבוש מערב ביירות בתגובה לרצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, ששיתף פעולה עם ישראל, הותר לצה"ל להסתייע בלוחמים נוצרים לצורך השתלטות על מחנות הפליטים שם. הסיכום היה שצה"ל יכתר את המחנות מבחוץ והפלנגות יטהרו אותם מבפנים. בערב ראש השנה תשמ"ג שמע בן ישי משהו מקצין צה"ל על המתרחש במחנות, והחליט לטלפן לחוות שקמים למרות שעת הלילה המאוחרת ולשאול את שרון על כך. אריק שמע אך לא התרגש יותר מדי.
לאחר זמן העיד בן ישי על שיחת הטלפון הזו בוועדת כהאן, ועדותו הובילה כנראה למסקנה ששרון ידע על הטבח והיה יכול לצמצם את ממדיו אילו פעל בזמן. בן ישי היה הכתב הראשון שנכנס למחנה סברה. בסרט "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן מספרת דמותו המצוירת, שדיבב בקולו, על הזוועה שראה שם: סמטה מלאה גופות עד גובה הכתפיים. אחר־כך התברר שבין 700 ל־800 אזרחים פלסטינים נרצחו בידי הפלנגות. בן ישי שלח מכתב נרגש לבגין על השתלשלות האירועים במחנה, מנקודת מבטו. "בעקבות המכתב שלי החליט בגין להקים את הוועדה. כך אמר לי יחיאל קדישאי", הוא אומר.
מדוע כתבת לבגין במקום למלא את תפקידך כעיתונאי ולפרסם את הדברים?
"גם זה היה תפקידי. גם כעיתונאי, אני לעולם לא חדל להיות בן אדם".
אף שוועדת כהאן קבעה ש"לא נעשתה קנוניה מתוך ידיעה מראש שיבוצע טבח, ולא נקשר כל קשר בין מישהו מהדרג המדיני בישראל או הדרג הצבאי בצה"ל ובין אנשי הפלנגות כדי לבצע מעשי זוועה במחנות", לבן ישי מסקנות משלו. שרון, בכל אופן, מעולם לא סלח לו על מה שעשה לקריירה שלו: הוא הודח מתפקיד שר הביטחון ובמשך כ־15 שנה עסק בעיקר בתחומים כלכליים. רק בממשלת נתניהו הראשונה קודם לדרגת שר החוץ, מקפצה חשובה לקראת ראשות הממשלה.
"הוא היה אחד ממפקדי השדה הטובים ביותר שהיו לצה"ל, אבל נזקו היה רב מתועלתו", אומר בן ישי. "היה אסור לתת לו להמשיך. הייתי מוחרם הרבה שנים בברנז'ה התל־אביבית בגלל היחסים הטובים שלי עם אריק, אבל ברגע שראיתי שהוא רימה גם אותי במלחמת לבנון, עשיתי מה שעשיתי".
בריאיון לחגי סגל בעיתון זה לפני תשע שנים, אמר בן ישי ששרון היה איש לא ישר. "חסר מעצורים, ממוקד בעצמו. הוא שיקר לכולם כל השנים בלי להניד עפעף. הוא האיש שהזיק הכי הרבה למדינת ישראל. תרומתו העיקרית הייתה דווקא בתחום רוח הלחימה, והיא תעמוד לו לעולמים. אחרי מלחמת השחרור, בימים שמדינת ישראל הייתה בסכנה בגלל אובדן רוח הלחימה, אריק היה מי שהרים את הדגל מהרצפה".
כמה ימים לאחר פיטורי שרון ממשרת שר הביטחון בפברואר 1983, הוזמן בן ישי לארוחת בוקר בחוות שקמים. "על השולחן בפינת האוכל הייתה פרוסה מפה משובצת ועליה כל טוב. אריק נכנס, אמר בוקר טוב והתיישב. גם הוא וגם לילי אשתו לא לחצו את ידי. הבנתי שנכנסתי למלכודת שהשניים טמנו לי. כשהחמאתי לאוכל ענה לי אריק בכעס: 'כן, הודות לך אנחנו יכולים סוף־סוף להתענג על מנעמי החווה. אתה יודע שהערכתי אותך ובטחתי בך, אבל כנראה טעיתי. אני מכבד את זה שהטבח נגע לליבך אבל לא היית צריך להשמיץ אותי ולפגוע בלילי. מה יצא לך מזה? נעשית גיבור של השמאל?'.
"גם לילי הוסיפה עקיצות משלה. בעיניה הייתי בוגד. מאז הוא רדף אותי ומירר את חיי. הייתי המועמד שלו למפקד גלי צה"ל, והוא לא דרש ממני להסיר מועמדותי כי פחד שזה יהיה שקוף מדי. אבל הוא דאג לעשות לי את המוות. למשל, הוא דרש שאשרת במדים. לימים, בשנת 2002, ביקש ממני מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל להציג את מועמדותי למנהל הטלוויזיה. עברתי את כל המבדקים בהצלחה, אבל לתדהמתי אחרי זמן מה קרא לי בראל ואמר 'אני לא חושב שכדאי שתציג את מועמדותך, כי אין לה תמיכה'. בראל עצמו סיפר לי אחר כך שקבל טלפון משרון שאמר לו 'רון בן ישי? לא בבית ספרנו. אולי ברשות השידור של לבנון'".
בעין הסערה
במקום לנהל את הטלוויזיה הישראלית יצא רון בן ישי בשליחות ערוץ 2 לעיראק, לסקר את האווירה ערב הפלישה האמריקנית למדינה. "כל העניין נראה לי מופרך ופתטי", כותב בן ישי בספר. "הנה אני, אדם מבוגר, שותף מרצונו במשחק שוטרים וגנבים אווילי ומסוכן בגבול טורקיה־עיראק. אולי כמה צופים יתפעלו מההעזה כשאחדור לעיראק ואדווח משם, אבל אם אתפס יגידו בצדק מסוים, שאני סתם אידיוט, הרפתקן אמיץ אבל חסר אחריות, שסיבך את עצמו ואת מדינת ישראל בצרות".
עד כמה הרייטינג והאגו הם שיקול בהחלטות שלך לסכן את חייך במקומות כאלה?
"אני לא תמים. ברור שכותרות מדממות וסיפור מפחיד ומרגש מועילים לרייטינג ולהכנסות העיתון או אמצעי התקשורת, ובוודאי גם ליוקרה שלי ולאגו שמקבל ליטוף מכולם, גם מהמתחרים. אבל לחמישים שנות הקריירה שלי העניקה משמעות ההכרה בכך שבגלל נוכחותי בשטח אני ממלא שליחות חברתית ואנושית".
והיו מקרים שחשת שאתה נוהג בחוסר אחריות כלפי עצמך או כלפי משפחתך?
"לא רק חוסר אחריות אלא גם טיפשות. מילא כעיתונאי צעיר, אבל עשיתי דברים מטופשים גם בגיל שישים, ב־2003 בעיראק".
אחד מהדברים המטופשים מתואר לפרטיו בספר: כשראה חיילים עיראקים על רכס לא רחוק ממנו, החליט בן ישי שהוא רוצה "רק להתקרב מעט ולצלם ולהביא לצופי ערוץ 2 קלוז־אפ של חיילים עיראקים. זה באמת היה יכול להיות שוס אמיתי. לא חשבתי פעמיים, האמת היא שלא חשבתי בכלל. אחזה בי תאוות ציד בלתי נשלטת. רציתי לצלם את קמטוטי הפחד והזעם בפניהם… לראות את הלבן בעיניים – זו תהיה תרומתי הצנועה אך הראויה לסיקור המלחמה של חדשות ערוץ 2".
הוא החליט על פעולת גרילה אישית, יצא ברכב אל הרכס והמשיך ברגל עד למרגלות המוצב. כשהתחיל לצלם, פתאום שמע צעקות. "הם התחילו לירות עליי", משחזר בן ישי את האירוע. "יש סיטואציות מסוכנות שאתה נקלע אליהם בלי לדעת. פתאום אתה מוצא את עצמך בלב הסכנה וצריך לדעת לצאת מזה כמו שצריך". את סוף הסיפור תיאלצו לקרוא בספר, אבל בן ישי מודה שהניסיון היה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה. "מילא אם הייתי נהרג, אבל כמעט לקחו אותי בשבי".
לכל אורך הקריירה שלו לא נעלמה מעיניו האפשרות שיילקח בשבי. בריאיון סיפר שערב צאתו לסוריה השאיר בארץ מכתב הדורש מהממשלה לא לשחרר ולו מחבל אחד תמורתו, אם חלילה ייתפס או ייאסר. גם את עסקת שליט לא אהב. לדעתו, הלחץ שמפעילות המשפחות והציבור על הממשלה חורג מכל פרופורציות. "כתוצאה מזה מג"ד 51 בגולני אומר עכשיו לחיילים שלו: תתפוצצו עם רימון, רק אל תיפלו בשבי".
שווה לחטוף כדור למען הסיפור?
"שווה למי שזה חשוב לו. ולי זה חשוב, בתנאי שהסיפור והדיווח המהימן מהשטח יסייעו להבין טוב יותר. אין טעם להסתכן אם הסיכון אינו מעשיר את הלקוחות".
ולמות?
"כן. גם עובד חברת חשמל המטפס בליל סערה אל קו מתח גבוה מסתכן, ויותר ממה שאני הסתכנתי אי פעם. או לפחות, מסתכן כמוני. גם רופאים צבאיים מסכנים את חייהם בטיפול בפצועים".
זה לא אותו דבר. בסך הכול כתבה עיתונאית.
"של כתב צבאי שנמצא בשדה הקרב", עונה בן ישי.
אני נזכר בציטוט של המינגוויי מהספר "קץ לנשק": "העולם הורג את אלה שלא מוכנים להישבר. הוא הורג את הטובים ואת אצילי הנפש ואת האמיצים ביותר ללא הפליה. אם אתה לא אף אחד מאלה, מובטח לך שהעולם יהרוג גם אותך, רק שלא יהיה לו דחוף במיוחד". בן ישי שומע את הציטוט ופורץ בצחוק: "זה המינגוויי", הוא מתמוגג.
הגרסה ההוליוודית של רון בן ישי, שהופיעה במצויר בסרט של פולמן, מתוארת כדמות הירואית וכמעט חסינה לפחד: "באיזשהו שלב התחילו לצלוף עלינו מהקומות העליונות של המלונות, בלי שאנחנו רואים מאיפה זה בא לנו, מי יורה, מה יורה", מספרת אחת הדמויות בסרט. "באמצע הצומת שכב לנו איזה פצוע, אבל בכלל לא היינו מסוגלים להגיע אליו מרוב פחד, פחד מוות… ובתוך כל הגיהינום הזה הגיע לשם העיתונאי ההוא מהטלוויזיה, רון בן ישי. הולך זקוף בין הכדורים כמו איזה סופרמן, הולך כאילו כלום. כדורים מסתובבים בסללום מעל הראש שלו, ולפניו זוחל צלם על ארבע, רועד מפחד עם קסדה, ולא רואה ממטר".
בן ישי צוחק כשאני מצטט לו את העדות ההיא. "זה לא שאני רוצה לומר 'ראו, אני אמיץ!' וזהו. כשכוחותינו נכנסו למערב ביירות עלה טנק על גשר, וארי פולמן וחבריו שכבו למטה ליד הגדרות. הטנק חטף עשרות טילי RPG, התהפך מהגשר ונפל. כל זה קרה לנגד עיניי. אמרתי לצלם: 'בוא נלך לראות מה קרה'. אותי עניין הסיפור. הייתי חייב לראות ולצלם. זו מעלתי וזה גם חסרוני. הצלם זחל, אבל אני הייתי ממוקד בסיפור עד כדי כך שלא שמתי לב שאני עומד זקוף".
להיות שם
לבן ישי יש אזרחות ישראלית בלבד, מה שמציב בפניו אתגר בכל פעם שהוא מבקש להיכנס למדינת אויב. "לעיראק נכנסתי בפעם הראשונה עם דרכון ישראלי, כששלחו אותי להדריך קורס באיראן בתקופת השאה, שבה היו היחסים עם ישראל ידידותיים". הוא מספר. "בתור צ'ופר הכניסו אותי לעיראק, ונפגשתי עם מנהיג הכורדים מוסטפה אל־ברזאני. אבל לאפגניסטן או לפקיסטן כבר נכנסתי בדרכון דרום־אמריקני שקניתי".
מזויף?
"לא, הקפדתי לנסוע רק בדרכון אמיתי, וגם קבלתי תעודת לידה הולמת. כדי לקבל דרכון כזה צריך למצוא את ה'מאכערים' הנכונים ולהיות מוכן לשלם כמה עשרות אלפי דולרים. כשהייתי בסוריה בדקו את הדרכון, טלפנו לשגרירות ואימתו שיש אזרח בשם הזה".
השם רון בן ישי מוכר היום בכל העולם. לא חששת שגורמים בלתי רצויים יחשפו את זהותך?
"יש כתבים ישראלים בעלי דרכונים זרים שעושים כתבות בנוסח 'ניגבתי חומוס בדמשק'. אני לא רוצה לנגב חומוס אלא לעשות כתבה, לחפש סיפור. כשנחתתי בלוב ב־2011, בעיצומו של האביב הערבי, פגשתי את מנהל סוכנות הידיעות היפנית 'קיודו', והחלטנו לנסוע יחד לשכונת טג'ורה במזרח העיר, שהפכה לזירת קרבות. ראינו אנשים עומדים בתור לקבל בלוני גז בישול. צילמנו אותם, שאלנו אותם שאלות, וחזרנו למלון להכין את הכתבה. למחרת היפני מתיישב לידי בבר ושואל: 'רון, בשביל מי אמרת שאתה עובד?'. אמרתי לו שאני עובד בתחנות טלוויזיה ורדיו מקומיות בארה"ב ובדרום אמריקה. 'מוזר', הוא אומר לי. 'אתה מכיר אתר חדשות ישראלי בשם ynet? ראיתי כתבה באתר שלהם במהדורה האנגלית, עם ציטוטים ושמות של דוברים שנראו לי מאוד מוכרים'. מתברר שהוא היה ראש משרד סוכנות הידיעות היפנית בישראל, ומכיר היטב את ynet. הוא קיבל דיווח מראש המשרד בקהיר שלפיו הכתבה 'הבלעדית' שהעביר מופיעה מילה במילה כמעט ב־ynet, מאת 'השליח המיוחד בטריפולי'".
פעם אחרת זיהו אותו שני עמיתים פלסטינים, עיתונאים שעבדו בשביל ה־BBC בערבית. הם נעצרו בידי הלובים, ושאר העיתונאים במדינה, כולל בן ישי, מחו נמרצות עד שבנו של קדאפי הואיל לשחררם. "בשדה התעופה הם באו אליי ואמרו לי: 'זיהינו אותך, אבל כלל לא עלה בדעתנו להסגיר אותך. הממזר הזה אסר אותנו ואתה התגייסת עם כולם כדי להציל אותנו. לולא הלחץ שלכם אולי לא היינו עכשיו בין החיים, כי התייחסו אלינו כמו אל כלבים. אז אתה חושב שאחרי כל זה היינו נותנים לקדאפי את התענוג ומוסרים לידיו עיתונאי ישראלי?'"
"בלוב, ב-2011, בעיצומו של האביב הערבי, פגשתי את מנהל סוכנות הידיעות היפנית 'קיודו'. הוא התיישב לידי בבר ושואל: 'רון, בשביל מי אמרת שאתה עובד?'. אמרתי לו שאני עובד בתחנות טלוויזיה ורדיו מקומיות בארה"ב ובדרום אמריקה. 'מוזר', הוא אומר לי. 'אתה מכיר אתר חדשות ישראלי בשם ynet? ראיתי כתבה באתר שלהם במהדורה האנגלית, עם ציטוטים שנראו לי מאוד מוכרים'".
לעיתונאים של היום יש אומץ ומוטיבציה להיות רון בן ישי?
"לרוב אין להם, לא כי הם פחות טובים אלא מפני שלרשותם יותר אמצעים טכנולוגיים. ב'צוק איתן' ירדתי עם אחד הכתבים הצבאיים הצעירים לדרום. עמדנו בשדה פתוח בין ג'בליה לשדרות. לפתע ראינו רקטת קסאם עוברת מעלינו ונוחתת בשדרות, בין הקסאמים המעטים שכיפת ברזל לא יירטה. אמרתי לו 'בוא מהר, כנס למכונית, נראה מה קרה'. אבל הוא לא ענה לי. הסתובבתי אליו וראיתי אותו עומד עם הסמארטפון ומקליד במהירות עם שני אגודלים ולא מרים את הראש. אחרי שסיים אמרתי לו 'בוא נלך, נראה מה היה', אבל הוא אומר לי: 'לא צריך. כל הסיפור כבר במערכת. בוואטסאפ קיבלתי את מד"א, את רכז הביטחון השוטף של שדרות, את המשטרה ודובר צה"ל. היה שם פצוע קל מרסיסי זכוכית, ומעבר לזה שום דבר. בשביל מה לרוץ? חבל על הזמן'".
איך הרגשת עם זה?
"כמו דינוזאור. אבל מה בכל זאת רע בזה? שהיום הדוברים שולטים בחדשות. זה התחיל במלחמת פוקלנד, כשכל הכתבים הבריטים היו 'שבויים' על המשחתת, ולא ראו דבר עד שלקחו אותם לסיור של דובר הצבא. כלומר, הציבור לא מקבל את החדשות אלא את המניפולציות. אותי מרגיז שכל מה שאני ניזון ממנו זה דובר צה"ל".
לדעתו נוצר ז'אנר חדש של סיקור צבאי, המעוות את המציאות, והתוצאות רעות. למשל, לפתע התרבה מספרם של "הלומי הקרב". "כולם הלומי קרב, שמעו ירייה מימין וירייה משמאל והפכו להלומי קרב, ואנחנו בתקשורת קונים את זה כי זה עושה כותרות. 'הייתי בתופת', זה התיאור המזעזע, גם אם בסך הכול התפוצצו לידם כמה רימוני גז. אתה מבין? או 'נפגעי החרדה'. מה קרה שיש פתאום 'נפגעי חרדה'? פעם לא היו. קסאם נפל במרחק 90 ק"מ מהעיר, והיו עשרה נפגעי חרדה.
"התקשורת כמובן משתפת עם זה פעולה. יום אחד הופיע סיפור שבלון תבערה נפל בחצר גן ילדים. אתה רואה את הצילום, כתם שחור קטנטן, אבל התקשורת מתפעלת: 'בנס לא היו ילדים בגן'. איזו הגזמה, איזה ניפוח. כל זה כי אין דיווח ישיר, והמערכת אומרת: תן לנו את מה שאנחנו צריכים, את הדרמה".
צודק, לא רק חזק
בספר כותב בן ישי שהוא מבקש להמחיש "עד כמה נוראה המלחמה, עד כמה היא חסרת טעם, רוויית הרג אכזרי ומיותר, סבל אנושי והרס לדורי דורות". ובכל זאת, לדבריו, הוא ממש לא פציפיסט. "אני בעד מלחמות ראויות. המלחמה שלנו נגד הערבים היא מלחמה של טובים נגד רעים, כי אם היו מקבלים אותנו ב־1948 או ב־1967 או ב־1973, כפי שחלקם קיבלו, לא היינו נאלצים להילחם שוב ושוב. אנחנו נלחמים על חיינו ועל המדינה היהודית, אני לא מתבייש להגיד. הנכד שלי משרת בצה"ל כי אנחנו מגנים על הבית.
"אבל הבנתי שהמלחמה נוראה, ולכן אסור ללכת למלחמות ברירה, כדי להיות בעמדת מיקוח טובה יותר. יש באנגלית אמרה חשובה: בחר את מלחמותיך. במלחמת השחרור אבי נהרג למען מטרה ראויה, ואני גאה בו מאוד ומשתדל להעביר זאת לבנות השמאלניות שלי. מלחמת לבנון הייתה מלחמת ברירה, שאריק שרון יזם כדי לעמוד במצב מיקוח טוב יותר מול הפלסטינים ביהודה ושומרון. בסוף הוא הקדיח את התבשיל ונהרגו חיילים רבים. אתה חושב שסתם בגין נכנס לדיכאון? הוא הבין מה הוא עשה.
"מאחר שחיי אדם יקרים לי, וסבל אנושי הוא נורא, אני אומר שצריך להילחם בכל הכוח, בלי בג"ץ ובלי בצלם, אבל תוך שמירה על דמותנו המוסרית. במקרה אלאור אזריה, רגע לפניו היה חייל בעמדה שהותקף בסכין וירה בפלסטיני. הוא מילא את תפקידו בקרב על הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל. לפניו היה אויב, והוא ירה בו בלי היסוס, על מנת להרוג. זו לא הייתה ילדה בת 13. אבל אלאור אזריה – זה לא.
"רוב המלחמות שסיקרתי היו לא ראויות. הן נוצרו כתוצאה מהסתה דתית או יריבויות שבטיות ואתניות בנות אלפי שנים. הצבא הרוסי פלש לאפגניסטן מסיבות אימפריאליסטיות לחלוטין, לא כדי להציל את הדמוקרטיה".
אתה מונה ברשימה גם את פלישת בוש לעיראק ב־2003?
"אלמנטרי, מיסטר ווטסון. זה היה בגלל הנפט".
אתה חש שמשהו התרופף ברוח צה"ל? שהשאיפה לניצחון שוב אינה בראש?
"ממש לא. צה"ל למד משגיאות, והוא מבין שכדי לעמוד במשימות לאורך זמן צריך לעשות דברים בשכל ולהילחם על הערכים. בפלמ"ח גדלו על ההומניסטים הגדולים וידעו לצטט בעל פה את טולסטוי, אבל בפועל לא הייתה להם דבקות בערכים. היום, לדעתי, פיקוד צה"ל מבין את המשמעות המבצעית של דבקות בערכים הומניים. זה לזכותו. צה"ל הרבה יותר ערכי ומוסרי, ומבין ששמירה על הערכים היא חלק מהמוטיבציה של הלוחם. כל לוחם צריך להרגיש שהוא גם צודק, לא רק חזק. חלק מהמוטיבציה להילחם למען מדינת ישראל הוא שהיא יהודית וגם דמוקרטית. לכן לא יורים באדם ששוכב גוסס על הקרקע".
ובכל זאת, מדאיגה אותו תפיסה מרומזת שלפיה חיי חיילים יקרים יותר מחיי אזרחים. "החיילים הפכו ל'ילדים שלנו', שחייהם חשובים יותר, וזה נראה לי מעוות ולא נכון. לא יכול להיות שאם נהרגים חיילים בנגמ"ש – כלי שנוסעים בו בכל העולם, אפילו האמריקנים בעיראק – זה הופך לקטסטרופה וסקנדל לאומי. 'הילדים שלנו' במדים אסור שייפגעו, אך אם נהרגים אזרחים זה בסדר? זה מעוות".
נראה לך סביר שצה"ל הגדול לא הצליח להכריע את חמאס בשבעים ימי צוק איתן?
"זה לא הצבא אלא הדרג המדיני שפישל בענק. הקבינט שלח את צה"ל בלי מטרה. הפקודה הייתה להחליש את חמאס, אך הקבינט לא ידע מה הוא רוצה להשיג ואיך לצאת. מה שיפה הוא שהדרג המדיני, שפישל באופן מחפיר, הצליח להעביר באלגנטיות את הכדור למגרש של צה"ל. נתניהו, בשם שיתוף הפעולה האסטרטגי עם המצרים, נתן לחמאס להוליך אותנו באף. המצרים היו מודיעים בכל פעם 'הנה, הגענו לסיכומים עם חמאס', ואז התברר שלא סיכומים ולא סיפורים. נכון שבני גנץ לא היה עזר ויצמן ולא שרון. הוא התאים את עצמו לדרג המדיני בלי לעמוד על רגליו האחוריות ולדרוש מה שצריך לדרוש. אבל ברגע שנתנו לצה"ל לעשות מה שרצה לעשות, ברפיח נפלו גורדי שחקים בזה אחר זה ושישה מפקדי חטיבות נהרגו".
האם האלוף יאיר גולן ראוי להיות רמטכ"ל?
"ההתקפות עליו מרגיזות אותי. יש מעט מאוד קצינים בצה"ל עם סכין בין השיניים כמו יאיר גולן. תוקפיו צריכים להתבייש ולבקש סליחה. אני רוצה להזכיר שגולן היה ממארגני מרד מפקדי חטיבות השדה בתחילת האינתיפאדה השנייה: הם דרשו מראש הממשלה שרון ומהרמטכ"ל מופז להיכנס בכוח לשטחי A, כדי להפסיק את האינתיפאדה, ונתקלו בהתנגדות עצומה. רק הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר שחרר את הנצרה".
בין דמעות לפחד
בכל תריסר פרקי הספר, המפרטים את רגעי הפחד, האימה וההתעלות כשהוא מצליח לעלות לשידור ולהביא את הסיפור לצופה, אין אזכור של דבר אחד: דמעות. "אני לא בוכה", אומר בן ישי. "הפעם האחרונה שבכיתי הייתה על קברו של חברי יוסי קפלן, שנפל במרדף בבקעה שסיקרתי. הפחד הוא מופע קבוע, אבל אינו מככב מהסיבה הפשוטה שלמדתי שלפחד זה לא סוף העולם. הפחד הוא בסך הכול מכשיר לניהול סיכונים. היו מקרים שפחדתי מאוד. שלחו אותי לאלג'יריה בתקופה של רציחות בלתי פוסקות. לילה קודם אכלתי עם עיתונאי צרפתי שהזהיר אותי שהאלג'יראים מחפשים כתבים זרים ורוצחים אותם כבר בשדה התעופה. צלצלתי לעורך ידיעות אחרונות משה ורדי ואמרתי לו: 'הסיכויים שאחזור משם בחיים הם 40 אחוז, אבל אני חוזר'".
משפחתו כבר התרגלה לכך שכאשר הוא אומר שהוא נוסע לאירופה הוא בעצם מתכוון לסוריה. בנותיו מבקשות ממנו לא להיכנס לרצועת עזה, אך יודעות שאם תינתן לו ההזדמנות הוא ייכנס גם ייכנס. אם כי לפעמים הפחד גובר אפילו על בן ישי: "בקולומביה, במסע בנתיב הסמים, אנשי הקרטל רצו להפחיד אותנו: הם ישבו מאחורינו, וכשקמנו ללכת החלטנו שכל אחד יפנה לכיוון אחר. גם הם התפצלו, ואחד מהם המשיך לעקוב אחריי. מיהרתי לשדה התעופה כי בשגרירות אמרו לי שאני מוכרח לצאת. 'תסתובב פה עוד 24 שעות ואז כבר לא תסתובב', הזהירו אותי. צלצלתי לדב יודקובסקי המנוח, עורך ידיעות אחרונות, ואמרתי לו שאני חייב לצאת. הוא ענה לי: 'נסה להישאר עוד איזה יום או יומיים. אתה עושה כותרות ראשיות כל יום… תמשיך עם זה שנגיע לסוף השבוע'. דב היה מנטור גדול, והייתי הולך אחריו באש ובמים, אבל אמרתי לעצמי שזהו זה. האם הפחד גבר? בהחלט".
בין העלילות המתוארות בספר מתברר כי בן ישי חרג לא אחת מגבולות תפקידו העיתונאי כאשר הדבר התבקש. "אתה יכול לשאול האם היה זה מתפקידי כעיתונאי לחבוש את הפצועים במלחמת יום הכיפורים. גם בקפריסין זחלתי וחילצתי חייל יווני פצוע תוך סיכון עצמי כשכל העיתונאים עמדו בצד והביטו. בקשמיר הצעתי את עצמי כמתווך מול ארגון טרור אסלאמיסטי כדי להבטיח את שחרורו של יאיר יצחקי, שנפל בידיהם. זה לא תפקיד העיתונאי, אבל אתה יודע מה? לפני הכול אתה בן אדם, אתה יהודי ואתה אזרח מדינת ישראל. אחר כך אתה עיתונאי. חבל שלא כולם מבינים זאת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
