האבסורד הגדול הוא שממשלת ישראל עצמה החליטה שהמחירים פה יעלו. עִזבו את זה שבכל ריאיון השרים הנכבדים חוזרים על המנטרה שהם נלחמים ביוקר המחיה, וששר האוצר משה כחלון אמר השבוע במפורש כי "לא מקובלות עליי עליות המחירים". אז אמר. בפועל, הממשלה היא שמגדירה שנה אחרי שנה יעד אינפלציה שנתי, כלומר עלייה שנתית במדד המחירים לצרכן, בשיעור של 1%־3%.
לפני שנה בערך, באמצע ינואר 2018, חגגו בבנק ישראל ובמשרד האוצר את מדד המחירים שסיכם את שנת 2017 בעליית מחירים. הכלכלנים נשמו לרווחה שסוף־סוף נרשמה פה אינפלציה בשיעור שנתי של 0.4%. אינפלציה חיובית, אחרי שלוש שנים ברציפות של ירידות מחירים (בשיעור כולל של 1.4% בין 2014 ל־2016). בבנק ישראל הסבירו שעדיין לא מדובר אמנם בהשגת היעד השנתי (1% לפחות), אבל הבטיחו שאנחנו בדרך לשם. הבטיחו וקיימו: מתחילת 2018 נרשמה עליית מחירים של 1.1%, מינואר ועד נובמבר.
אלמלא הפופוליזם הפך לחזות הכול, שר האוצר היה פותח כל ריאיון בתזכורת לכך שעליית מחירים טובה לאין ערוך מירידת מחירים. דיפלציה, ירידת מחירים, עלולה להוביל בקלות ובמהירות לקיפאון במשק, לצמצום השקעות ולפיטורי עובדים, שלא ממש יתנחמו בכך שהמחירים יורדים כשאין להם שום ודאות שהם ימשיכו לקבל משכורת גם בחודש הבא.
השאלה המהותית היא האם האינפלציה יצאה משליטה. לפחות לפי שעה, עליות המחירים בישראל עדיין לא חורגות מפרופורציות. כן, אפילו אם תהיה פה עלייה של 8% במחירי החשמל. למרות הסערה שמתרגשת עלינו ברחובות, מחירי החשמל למשל זולים היום יותר משהיו בשנת 2013. גם לו יעלו מחירי החשמל בשנת 2019, מחיר קוט"ש יעלה לנו כ־58 אגורות (מחיר הכולל מע"מ), בזמן שבשנת 2013 שילמנו 63.7 אגורות לקוט"ש.
בכיוון הנכון
הבעיה היא שעל ירידת מחירים אנחנו לא יוצאים לרחובות. מחירי המחשבים והטלוויזיות ירדו בעשרות אחוזים? זה בגלל היחלשות הדולר, מהפכת הטכנולוגיה, והתחרות מצד היצרנים הסינים. המחיר עלה בכמה אחוזים בודדים? זה באשמת ראש הממשלה והשרים, שלא השכילו לפתוח את השוק לתחרות.
באוקטובר האחרון, למשל, פרסמה הכנסת דו"ח מקיף על השינוי שחל במחירי ההלבשה והטקסטיל לאורך העשורים האחרונים. הדו"ח כמעט לא קיבל כותרות, בעיקר משום שהוא הצביע על ירידות מחירים. מאיר אזנקוט, כלכלן מרכז המחקר והמידע של הכנסת שחיבר את המסמך, תיאר כיצד הפחתת המכסים, המסחר המקוון והגידול בפריון התעשייה בכלל ובענפים שנפתחו לתחרות בפרט, הורידו פה דרמטית את מחירי ההלבשה לאורך העשורים האחרונים. רק כדי לסבר את האוזן: בשנת 1993 חל פה מכס על מרבית פריטי הלבוש בשיעור של 33%. לאחר שהוא ירד בהדרגה לאורך השנים, בשנת 2018 המכס על מרבית פרטי הלבוש עומד על אפס עגול (בשנת 2013 המכס עמד על 6%).
בשורה התחתונה, כותב אזנקוט, משנת 2000 ועד 2017 מדד מחירי ההלבשה (לפי קבוצות מוצרים שבוחנת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) עלה ב־2% בממוצע במדינות האיחוד האירופי, בעוד שבישראל הוא ירד ב־32%. באופן דומה, הוא מציין, מדד הריהוט ומוצרי החשמל לבית טיפס באותן שנים במדינות האיחוד האירופי ב־9.6%, בעוד שבישראל הוא ירד ב־21%. זה עדיין לא אומר שיותר זול פה בפועל ממדינות אירופה, אבל אי־אפשר להתעלם מההתקדמות שעשינו.
אפילו בענף המזון, שם אנחנו עדיין משלמים הרבה יותר ממדינות האיחוד האירופי, חלו תמורות של ממש בשנים האחרונות. השבוע פרסמה הכנסת סקירה שבחנה את שינוי מחירי המזון בישראל ובעולם בשנים האחרונות. מתברר שמשנת 2007 ועד 2017 עלו מחירי מוצרי המזון בישראל בשיעור של 25.4% (4.7% ריאלי), לעומת עלייה של 21.4% במדינות האיחוד האירופי (3.1% ריאלי) ועלייה של 18.9% בארה"ב (1.2% ריאלי).
יחד עם זאת, משנת 2015 ועד 2017 ירדו מחירי המזון בישראל בשיעור ריאלי של 0.8% – לעומת עלייה של 0.4% במדינות האיחוד האירופי בממוצע. למעט מחירי הירקות, הפירות והמשקאות הקלים, שעלו באותן שלוש שנים ב־2.4% וב־1.3%, בהתאמה – בכל שאר המוצרים (ביצים, חלב, בשר, דגים וכו') נרשמה ירידת מחירים.
הכלכלנית בת־חן רוטנברג, שכתבה את המחקר עבור הכנסת, מוסיפה עוד זווית שמוכיחה כמה טוב פה: ככלל, היא כותבת, עלייה בהוצאה הפרטית מצביעה על עלייה ברמת החיים. ובעוד שבשנים 2007 ועד 2017 ההוצאה הפרטית לנפש באירופה נותרה כמעט ללא שינוי, "למעט עלייה מזערית של 1.7%", בישראל עלתה הצריכה הפרטית ב־18%. "מכאן", כותבת רוטנברג, "שרמת החיים בישראל עלתה בעשור האחרון בכ־16% יותר משעלתה באירופה".
אז נכון שצריך לסייג את הנתונים ולהזכיר שהשנה חזרנו למגמה של עליות מחירים, שאף צפויות כנראה להתגבר בשנה הקרובה, ועדיין לא צריך לצבוע הכול בשחור.
הממוצע המתעתע
ואחרי שהחזרנו דברים לפרופורציות, חשוב בכל זאת להזכיר את הבדיחה השחוקה – זו שכל סטטיסטיקאי שומע כמעט מדי יום – על אדם שטבע בבריכה בגובה ממוצע של עשרה סנטימטרים. סקר ההכנסות וההוצאות של משקי הבית, שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת אחת לשנה, מצליח בכל פעם מחדש להציג את העיוותים שמייצר הממוצע.
לפי הממוצע שפורסם לפני שבוע, זה שמכניס תחת קורת גג אחת את כל 2.54 מיליון משקי הבית שחיים בישראל, ההכנסה הכספית נטו למשק בית בישראל עומדת על 16.5 אלף שקל. מנגד, ההוצאה הכספית הממוצעת עומדת על 13.1 אלף שקל. במילים פשוטות, בכל חודש נשאר בקופת החיסכון של המשפחה הישראלית 3,400 שקלים. כמעט 41 אלף שקל בכל שנה. מעולם לא היה מצבנו טוב ונפלא כל־כך.
עד כאן הממוצע. הבעיה היא שהסקר גם מחלק את אזרחי ישראל לפי עשירוני הכנסה, וכך אנו מגלים ש־30% מכלל משקי הבית בישראל – 762 אלף משפחות – מוציאים בכל חודש יותר משהם מכניסים. כלומר, אחת מכל שלוש משפחות ישראליות טובעת בכל חודש עוד קצת.
בעשירון התחתון למשל, 254 אלף משפחות שהכנסתן הכספית נטו עומדת על 4,820 שקל בלבד, ההוצאה החודשית מסתכמת ב־8,680 שקל, מה שאומר שהמשקולת על צווארן גדלה בעוד 3,860 שקל בכל חודש. בפועל חובה להדגיש שמדובר בסכום נמוך בהרבה בשל הטבות שונות שמעניקות הרשות המקומית והמדינה לאותן משפחות קשות יום, כמו סבסוד החינוך, הארנונה, שכר הדירה וכדומה. אבל ברור שאותן מאות אלפי משפחות ישראליות עסוקות בעיקר בניסיון לשרוד, והן לא מעזות אפילו לחלום על חיסכון ומותרות (אם הן יחלמו בקול, מדינת ישראל והעירייה עלולות לשלול מהן חלק מההטבות, מה שיחריף את מצבן במהירות).
ומנגד, בעשירון העליון, הכולל 254 אלף משפחות שהכנסתן הכספית נטו עומדת על 35,489 שקל, פי 7.4 מהעשירון הראשון, ההוצאה החודשית מסתכמת ב־19,981 שקל – פי 2.3 "בלבד" מהעשירון התחתון. ככה זה כאשר גם לעשירים, בדיוק כמו לעניים, יש בסך הכול פה אחד ובטן אחת, כך שיש גבול לפערי ההוצאה השוטפים ביום יום. לפי נתוני הלמ"ס, בשני העשירונים העליונים, הכוללים יותר מחצי מיליון משקי בית בישראל, יש פער של יותר מ־12 אלף שקל בכל חודש בין הכנסה להוצאה, מה שאומר חיסכון של 144 אלף שקל בכל שנה – סכום השווה להכנסה של משפחות העשירון התחתון במשך שנתיים וחצי.
המילקי והאוטובוס
ואחרי השיפור בשנים האחרונות והנסיגה בחודשים האחרונים, האם אפשר להצביע על האשם המרכזי ברמות המחירים הגבוהות בישראל, יחסית למדינות המערב? האם ניתן לומר מי אחראי לעובדה ששליש מהישראלים לא גומרים את החודש?
כדי לענות לשאלה הזו חשוב להבין על מה אנחנו מוציאים את הכסף שלנו. מזון, כולל ירקות ופירות, תופס נתח של כ־17% מההוצאה החודשית של משק בית. הטיפול במונופולים ובתאגידי המזון הגדולים והחזקים אכן חשוב ומהותי (חמש החברות המובילות בענף המזון והמשקאות – תנובה, שטראוס, אסם, קוקה־קולה ויוניליוור – מחזיקות נתח של 47% מכלל השוק), אבל צריך לזכור שנתח ההוצאה הגדול ביותר, 24% מסך ההוצאה החודשית שלנו, הוא על דיור – תחום שבו התחרות דווקא פורחת, ואלפי יזמים וקבלנים מתחרים על כל צרכן. למעשה, הדיור הוא תחום שבו למדינה יש שליטה כמעט מלאה על המחירים ועל התפוקות, שכן היא שקובעת את זכויות הבנייה ואת קצב הוצאת האישורים והיתרי הבנייה, היא שמטילה את האגרות והמיסים על הקרקע, על הבנייה, על הפועלים וכו', והיא משווקת את רוב רובן של קרקעות המדינה.
והנה עוד נושא שלרשויות יש בו תפקיד מרכזי: בזמן שלשרי הממשלה נוח שאנחנו מקטרים על מחיר המילקי והבמבה, המדינה היא שאחראית לכך שאנחנו מוציאים אלפי שקלים בכל חודש על תחבורה (באופן אבסורדי, הלמ"ס מציגה הוצאה של 20% בממוצע על "תחבורה ותקשורת", כאילו יש היגיון כלשהו לשים את שני התחומים הללו בסל אחד). אסור לשכוח שרק בשל הזנחה רבת שנים של התחבורה הציבורית בישראל, אפילו בעשירון התחתון ל־41% מהמשפחות יש לפחות רכב אחד.
בזמן שברחבי העולם המערבי יותר ויותר צעירים ומשפחות מוותרים על רכב פרטי ועל נסיעה בפקקים ועוברים לפתרונות תחבורה ציבוריים ושיתופיים, אצלנו כמות המכוניות הפרטיות שנמכרת בכל חודש שוברת שיאים. ל־72% מהמשפחות הישראליות יש היום רכב פרטי אחד לפחות, לעומת 60% בלבד רק לפני עשר שנים. ל־27% מהמשפחות יש שני רכבים פרטיים לפחות, לעומת 16.5% לפני עשור. התלות ברכב הפרטי, שחונה ללא שימוש במשך מרבית שעות היממה ליד הבית או העבודה ועולה לנו כמה אלפי שקלים בחודש, הולכת וגדלה שנה אחרי שנה – באשמה ישירה של ממשלת ישראל, שלא פיתחה פתרונות הולמים וראויים ועצמה עין מול משבר התחבורה.
בשבוע האחרון שמעתי מישהו שמוכיח שמכיוון שהמפגינים נגד יוקר המחיה לובשים אפודים זוהרים – "משמע שיש להם רכב פרטי, כך שמדובר במחאה של מפונקים". רק שזו בדיוק הבעיה. לו הייתה לנו תחבורה ציבורית נוחה, אמינה ויעילה, מאות אלפי משקי בית היו מוותרים על הרכב הפרטי ועל האפוד הזוהר במכוניתם, ונשארים בשמחה עם אלפי שקלים לחיסכון או לפחות לסגירת האוברדראפט.
