כמה כסף מזומן יש לכם כרגע בארנק? על פי סקר שערך בנק ישראל בסוף 2017, הישראלים מחזיקים בממוצע סכום של 339 שקל בארנק. 90% מהישראלים מחזיקים פחות מ־500 שקל בארנק. לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לראות מעבר לפינה עולם ללא כסף מזומן כלל. אפשר להניח שעל רוב הקניות שערכתם לקראת שבת שילמתם באמצעות כרטיס אשראי, ואפילו את התשלומים המזדמנים לוועד הבית, לוועד הגן או לחברה החרוצה שאספה כסף לחנוכת הבית של השכנה ממול שילמתם באמצעות יישומון זמין ופשוט, בלי לפשפש בארנק ולחפש את הסכום המדויק.
לאחרונה דיווחו בבנק ישראל כי במחצית הראשונה של שנת 2018 חלה האטה ניכרת בגידול במחזור המזומנים – שטרות ומטבעות – שנמצאים בידי הציבור הישראלי, והוא עמד על 1% בלבד. במבט רחב יותר, שכולל גם את המחצית השנייה של 2017 – מחזור המזומנים שבידי הציבור גדל ב־4% בלבד, זאת לעומת גידול שנתי ממוצע של 11% בעשור האחרון. עם זאת, הישראלים מחזיקים כסף רב בשטרות ובמטבעות של ממש. בסך הכול, לפי בנק ישראל, אנחנו מחזיקים 73 מיליארד שקלים, זאת מלבד 9 מיליארדי שקלים נוספים המוחזקים בבנקים בכספות.
כמות המזומנים – בשיעור של 5.8% מהתמ"ג של מדינת ישראל – ממקמת אותנו במקום טוב באמצע. נמוך בהשוואה לממוצע בגוש האירו (10%), אך במרכז הטווח של מדינות האיחוד האירופי – בין 1.4% מהתמ"ג בשוודיה ו־3% בדנמרק בקצה האחד, מדינות שכבר עושות שימוש נרחב בכרטיסי חיוב ובאמצעי תשלום שאינם מבוססי נייר (בעיקר אפליקציות תשלומים), ל־12.5% בהונגריה או 13.8% בבולגריה, הנמצאות בקצה השני של הסקאלה.
השאלה מתבקשת: על מה ולמה – עם כל הכבוד לטיפים שאנחנו משאירים במסעדה ולכסף שאנחנו מעניקים לקבצנים – אנחנו מחזיקים כמות כזו של מזומנים, יותר מ־8,000 שקל בממוצע לכל אזרח שחי כאן?
לכלכלני בנק ישראל ורשות המיסים התשובה ברורה: מזומן הוא הדלק העיקרי שמניע את ההון השחור בכל כלכלה. "שלם לי במזומן" הפך מזמן לביטוי מכובס, שבאמצעותו מבקשים נותני שירותים שנסייע להם להתחמק מתשלום כסף לרשויות המדינה. הדיל ברור: מקבל השירות חוסך את תשלום המע"מ, אותם 17% שאמורים היו להצטרף לכל עסקה ולהעשיר את קופת המדינה, ונותן השירותים – השיפוצניק, המוסכניק וכדומה – חוסכים מס על הכנסתם הלא מדווחת, ואולי אפילו מקבלים בסוף החודש השלמת הכנסה.
כבר לפני עשר שנים העריך הבנק העולמי את היקף ההון השחור בישראל ב־23% מהפעילות הכלכלית המדווחת, שהם כ־50 מיליארד שקל בשנה. היקף ההון השחור בישראל הציב אותנו במקום ה־20 המאוד לא מכובד, מתוך 26 מדינות שהיו חברות בארגון ה־OECD באותה שנה. בארה"ב או בשווייץ, הנמצאות בתחתית הרשימה, ההון השחור היה רק 9% מהתוצר. מי שמחפש נחמה יוכל למצוא אותה במדינות דרום אמריקה: בפרו, בפנמה ובבוליביה, היקף ההון השחור מגיע ל־59%, 64% ו־67% מהתמ"ג, בהתאמה.
בינתיים ללא שיניים
ובכן, לא עוד. לפחות אם תשאלו את רשות המיסים ואת משרד האוצר. בשבוע הבא מצטרפת ישראל לשורה של מדינות שנלחמות בכמות המזומן שעובר אצלן מיד ליד. ביום שלישי, 1 בינואר 2019, ייכנס לתוקף החוק לצמצום השימוש במזומן, שמגביל עסקאות במזומן בבתי עסק ל־11 אלף שקל (או 10% מהעסקה, הנמוך מביניהם). עסקאות בין אנשים פרטיים יוגבלו ל־50 אלף שקל (או 10% מהעסקה, הנמוך מביניהם). סגרת עם מוסכניק או שיפוצניק על עבודה של 15 אלף שקל? תוכל לשלם לו 1,500 שקל במזומן בלבד. מי שיעבור על החוק החדש יסתכן בכתב אישום פלילי ובקנס שינוע בין 15 ל־30 אחוזים מהיקף העסקה, וזה כולל גם את נותן וגם את מקבל המזומן בעסקה המפוקפקת. בעוד שנה, מוסיף החוק וקובע, יוכל שר האוצר להקטין את המגבלה ל־6,000 שקל לכל היותר מול עוסק, ול־15 אלף שקל בין פרטיים. עם זאת, במהלך תשעת החודשים הקרובים לא יהיו לחוק שיניים של ממש, ולכל היותר "יינתנו למפירים אזהרות ורק לאחר מכן יחלו בהטלת הקנסות".
מדובר בדרך ארוכה שהחלה לפני יותר מחמש שנים. ב־17 בספטמבר 2013 החליטה הממשלה פה אחד על הקמת ועדה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז הראל לוקר, "לבחינת צמצום ההון השחור והלבנת ההון, מתוך מטרה להרחיב את בסיס המס". בפתח המלצות ועדת לוקר, שהוגשו לממשלה ולציבור ביולי 2014, ציינו חברי הוועדה כי משמעותה של הכלכלה השחורה בישראל היא אובדן הכנסות ממיסים בהיקף של 40־50 מיליארדי שקלים בכל שנה, "סכום השקול כמעט לכל התקציב השקלי של משרד הביטחון, לתקציב משרד הבריאות או לתקציב משרד החינוך של מדינת ישראל".
חברי הוועדה הדגישו כי בסכום הזה אפשר להפחית דרמטית את שיעור המע"מ, "על כל המשתמע מכך בנוגע ליוקר המחיה", או לחלופין להוריד את שיעור המס על ההכנסות מעבודה. "להמחשה נוספת, סך תקבולי מס ההכנסה מהשכירים במשק מסתכם בכ־40 מיליארד שקל – סכום דומה להפסד ממיסים בשל הכלכלה השחורה. היינו, על כל שקל מס הכנסה שנגבה משכיר – אזרח אחר מעלים שקל מקופת המדינה", נכתב בדו"ח.
ועדת לוקר לא המציאה את הגלגל. מדינות העולם הפסיקו מזמן לסמוך על המוסריות והיושר של אזרחיהן כתמריץ לדיווחים ולתשלום מיסים, והן מאמצות בזו אחר זו חוקים שמגבילים את הסף המקסימלי לביצוע עסקאות במזומן. באיטליה, בפורטוגל ובאוקראינה, הסף המקסימלי המותר לביצוע עסקאות במזומן הוא אלף אירו. ביוון המקסימום עומד על 1,500 אירו, ובצרפת ובבלגיה עסקאות במזומן מוגבלות ל־3,000 אירו. גם סכומי הקנסות אינם מבוטלים. בבלגיה, למשל, מי שיבצע עסקת מזומן מעבר לרף המותר עלול לספוג קנס בסך 250 אלף אירו. מעניין אם הרשויות במדינה מסכימות לקבל את הקנס במזומן.
פטור לגמ"חים
צריך להבין שההון השחור אינו רק פגיעה כלכלית ואובדן כסף יקר, שאמור היה להגיע לקופת המדינה ומשם בחזרה לכלל אזרחי המדינה. ממשלת ישראל הגדירה את המלחמה בהון השחור כ"יעד אסטרטגי", מתוך הבנה שהוא מערער את הלגיטימציה של שלטון החוק ושל סדרי הממשל. בשיעורים גבוהים כל כך של כלכלה מתחת לרדאר, קל מאוד מצפונית וחברתית להצטרף למעלימי המס. אם אף אחד לא מבקש חשבונית מהמוסכניק או מעוזרת הבית, למה שנתקן את העולם על חשבוננו בלבד?
לפני שנה פורסם דו"ח מבקר המדינה, שעסק בהון השחור בענף הנדל"ן בישראל, "אחד הענפים שבהם מתנהל היקף הפעילות הגדול ביותר ללא דיווח". אדם המבקש להלבין הון, ציין המבקר, יכול לעשות זאת די בקלות באמצעות רכישת נדל"ן, "כאשר גם את דמי השכירות מהשכרת הנכס הוא יכול להלבין ולא לשלם עליהם מס". מבקר המדינה הציג מחקר שקבע כי היקף ההון השחור בענף הנדל"ן עומד על כ־15 מיליארד שקל בשנה. "העלות הגבוהה של נכסים בשוק הנדל"ן, שמירת ערכם הכספי לאורך זמן, והקלות היחסית שבה ניתן לרוכשם, הופכות את רכישתם לאחד האמצעים הנפוצים ביותר להסתרת המקור של כספים שהתקבלו באופן לא חוקי. רכישת מקרקעין היא אחת השיטות הנפוצות ביותר להלבנת הון. לפיכך היא משמשת ארגוני פשיעה וכן משמשת אנשים פרטיים להתחמקות מתשלום מס", כתב המבקר.
אם לא די בנזקים לכלכלה הישראלית ובפגיעה ביסודות החברתיים שלנו – ההון השחור מסייע גם לפריחה של פעילות עבריינית לא חוקית ובה סחר בסמים, סחר בנשים ועוד – המבקר ציין כי לכספים שאינם מדווחים לרשויות יש חלק גם בביקושים הגואים בשוק הנדל"ן, שהעלו מאוד את מחירי הדירות בישראל בשנים האחרונות, והרחיקו את האפשרות לרכוש דירה מהישג ידם של אזרחים רבים.
ועדת לוקר המליצה ליישם את המלצותיה לצמצום הכסף המזומן עד יוני 2015, שנה ממועד מסירת ההמלצות לממשלה. סכום ההגבלה שעליו המליצה בזמנו הוועדה עמד על עשרת אלפים שקל "בטווח המיידי", סכום שיֵרד בטווח הבינוני ל־5,000 שקל. איך נקבעו הסכומים הללו? נתוני רשות המיסים העלו כי בשנת 2012 נרשמו שלושה מיליון עסקאות לא מזוהות שהיקפן גדול מ־5,000 שקל, בשווי כולל של 273 מיליארד שקל. מנגד, היקף עצום של 11 מיליון עסקאות לא מזוהות היו בסכומים נמוכים מ־5,000 שקל, אולם הן הסתכמו בשווי כולל של 6 מיליארד שקלים בלבד. עדיף אם כן לרכז מאמץ על אותן עסקאות כבדות בסכום של יותר מ־5,000 שקל.
אלא שכדרכם של דיונים בוועדות הכנסת, ההמלצות חיכו יותר מארבע שנים, עד תחילת 2019. בנוסף, רף עסקאות המזומן טיפס באלף שקל לעומת הרף שקבעה הוועדה, סתם כדי שכמה פוליטיקאים ירגישו שהם לא פראיירים ושהם הרשות המחוקקת. ואגב, כדי שהפוליטיקאים החרדים יסכימו להעביר את החוק נקבע בהוראת שעה כי למשך תקופה של שנתיים גם הגמ"חים, כמו הבנקים, יהיו רשאים להמשיך לתת הלוואות במזומן. ומה יקרה בעוד שנתיים? תסמכו על הפוליטיקאים החרדים ועל הקואליציה הבאה שישכנעו אותנו ש"בגלל כמה גמ"חים לא הולכים לבחירות מוקדמות, ומוטב להאריך את הוראת השעה". 
