אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אחרי סערות השבוע החולף כולם כבר מבינים ששוב נקבל מערכת בחירות בלי אף מילה כמעט על כלכלה. פה ושם היא תצוץ מן הסתם, אבל באותה מהירות שבה היא תעלה אל סדר היום כך היא גם תחזור אל המגירה, וכולנו נחזור ללעוס את הסוגיות הלאומיות הרגילות שעומדות ברומו של עולם. כסף זה הרי לא הדבר הכי חשוב. אנחנו טורחים להגיע לקלפי כדי להצביע על אידיאלים מכוננים, על שאלות קיומיות של חיים ומוות ועל סוגיות הרות גורל של פיקוח נפש ומאבקים בטרור. הסוגיות הכלכליות יכולות וצריכות לחכות. עניין של פרופורציות ושל סדרי עדיפויות. מי שמתעניין בכסף, שילך לגור באמריקה ולא בארץ חמדת אבות.
די להביט בנהייה המביכה והקבועה אחרי אנשי הצבא המהוללים, המחוזרים כל־כך בימי בחירות. עם כל הכבוד למחאה החברתית של קיץ 2011 ולסיסמאות שעוסקות מדי פעם ביוקר המחיה, כשמגיע יום פקודה אנחנו חוזרים למלחמת הקיום ודוחים את הדיון על איכות החיים ועל החיים עצמם. כבודם של הגנרלים שלנו במקומם מונח, אבל הרי אין מי שמנותק מהחיים עצמם יותר מהם. הפנסיה המובטחת, הפרישה בגיל מוקדם, הרכב הצה”לי (בדרך כלל עם נהג צמוד) שאפילו לא נחשב כהוצאה לצרכי מס, החופשות שמארגן ומממן להם משרד הביטחון בכל שנה, האספקה השוטפת של מדים ושל ארוחות מדי יום, הם לא בדיוק התנאים שמרבית הציבור שחי פה מכיר מהאזרחות הרגילה. ואני בכלל לא נכנס פה לדיון על התנאים וההטבות, אלא על היכולת של מי שנהנה מהם במשך כמה עשורים להסתכל עלינו האזרחים בלבן של העיניים ולזהות את בעיות היום־יום.
אפילו משה כחלון, מי שחזר לפני ארבע שנים בסערה לפוליטיקה המקומית כדי לדרוש אך ורק את תיק האוצר, צירף ברגע האחרון לרשימת כולנו את האלוף במיל' והרמטכ"ל לרגע יואב גלנט כדי שגם לו יהיה ביטחוניסט בכיר ברשימה, ואף שמהרגע הראשון לא הייתה ביניהם טיפת כימיה.
קיבל את הלפיד
כשחושבים על זה שוב, אולי עדיף בעצם שהכלכלה תחכה עד אחרי הבחירות. ודאי אם לוקחים בחשבון שמי שבכל זאת מדבר כלכלה בוחר ללכת בנתיב הפופוליסטי האהוב, המוכר והרדוד, ולהציע פתרונות קסם סוציאליסטיים נהדרים. כאלה שיודעים להבטיח – ודאי כשמדובר בהבטחות של ערב בחירות – גזרים בלי מקלות, הטבות בלי גזירות. אוצר של מזומנים לפתרון הבעיות של כולם.
לא צריך ללכת רחוק: משה כחלון, שר האוצר בארבע השנים האחרונות, בעיקר נתן ונתן ונתן. הוא חגג את מבצעי “נטו כחלון”, שבאסטרטגיה פשוטה למדי חילקו עוד ועוד מהעוגה. כחלון נופף למשל בעשרות אלפי זוגות צעירים שקיבלו בתקופתו דירה מסובסדת במכרזי מחיר למשתכן, אבל לא ניהל אפילו דיון אחד על השאלה האם התוכנית הזו, שמיועדת אך ורק לעשירונים שיכולים להביא הון עצמי כדי לקנות דירה בהנחה, מצדיקה אובדן הכנסות של 6 מיליארד שקל בעבורה. האם הגיוני לתת הנחה של חצי מיליון שקל ויותר לדירה מסובסדת בהרצליה למשל, שכדי לקנות אותה בהנחה מוכרחים לגרד הון עצמי של חצי מיליון שקל לפחות מהבית (רבע ממחירה המסובסד)?
אבל שר האוצר חייך וחילק, עד שהתברר – מוקדם מדי מבחינתו של כחלון – שיעד הגירעון הממשלתי נפרץ כבר בשנת 2018, ושיש בעיה רצינית להמשיך לפזר לכולם. וזאת אף שההסכמים הבעייתיים באמת – מול עובדי חברת החשמל שנעתרו בטוב לבם לרפורמה הגדולה בחברה (תמורת 7 מיליארד שקל), או מול השוטרים והסוהרים שקיבלו פנסיה נדיבה מאוד (22 מיליארד שקל) – יעשו צרות לשרי האוצר הבאים. אף שניסה להתעלם מהמציאות, בשלב מסוים אפילו כחלון התקשה התעלם מהנתונים שהצביעו גם על כך שכבר בשנה הקרובה צפויה ירידה ביחס החוב מול התוצר, לראשונה מאז 2011, אף שהמשק והתוצר עדיין צומחים שנה אחרי שנה. מישהו פרס את העוגה קצת יותר מדי ושכח שהוא אמור להיות אחראי בעיקר על הגדלת העוגה, ולא על ההחלטה כיצד ולמי לפרוס אותה.
ושלא תטעו: כחלון בסך הכול למד ממי שהיה שר האוצר לפניו. יאיר לפיד לא הסתיר את סלידתו מאנשי המקצוע במשרדו, “נערי האוצר” כפי שיש המכנים אותם ולא בחיבה גדולה, וקיבל החלטות מעל לראשם. ההתנהלות הזו גרמה למי שהיה הכלכלן הראשי של המשרד, ד”ר מיכאל שראל, להשאיר את המפתחות ולעזוב בטריקת דלת. כך החליט לפיד לחתוך את המע”מ (18%) לרוכשי דירה ראשונה חדשה, מבלי להתייחס לעובדה הפשוטה שגם בשוק הדיור המחירים נקבעים לפי משוואות ביקוש והיצע, מה שאומר שרוב רובו של החיסכון יזרום לכיסם של הקבלנים (פשוט משום שאם פלוני מוכן לשלם מיליון שקל על דירה חדשה, הוא ישלם את המחיר הנקוב בין אם הוא כולל את המע”מ ובין אם לא).
כחלון קיבל את הלפיד, ורק שכלל את השיטה. כאשר בנק ישראל, החשב הכללי או סתם כלכלנים מקצועיים העזו לפקפק במהלכים שנקט ולהביע ביקורת, הוא צירף גם אותם לעדת ה”אינטרסנטים” שרוצים לפגוע במחוסרי הדיור ולהרע לעם, או שיש להם כביכול משהו אישי נגדו ונגד מפלגתו.
על חשבון הברון
הבעיה המרכזית היא שמדיניות כלכלית אחראית לא מתאימה לערב בחירות, שכן היא איננה נבחנת לטווח קצר. שר אוצר טוב לא אמור להיות נחמד, מה שהופך למלכוד קלאסי לכל מי שרוצה לדבר כעת כלכלה. לא במקרה, עד תקדים כחלון ולפיד, שר האוצר הגיע בדרך כלל ממפלגת השלטון. כך הוא היה יכול לנקוט מהלכים לא פשוטים, תחת המטרייה שקיבל מראש הממשלה.
ההיסטוריה תזכור למשל את ראש הממשלה בנימין נתניהו כאחד משרי האוצר הטובים שהיו לישראל, וכמי ששיקם את הכלכלה בשנים 2003־2005 (יחד עם סילבן שלום שכיהן לפניו). כלכלני בנק ישראל, האנשים "הרעים" שמזהירים היום מפריצת יעד הגרעון, שיבחו בשעתו את נתניהו על הירידה החדה בשנת 2005 בגירעון בתקציב הממשלה ל־1.9% תוצר בלבד, 1.5% פחות מהיעד הממשלתי ו־2% פחות מאשר בשנת 2004. בשנת 2005 הגיע הגירעון לרמה נמוכה מאוד ביחס לממוצע בכל אחת מ־15 השנים שלפניו, פרט לשנת 2000 שסיימה את תור הזהב בכלכלות ברחבי העולם.
אבל לנתניהו זה לא הועיל. בבחירות 2006 הציבור ריסק את הליכוד בראשותו, והביא אותו לשפל של 12 מנדטים בלבד. ככה ייעשה לאיש נטול החמלה שקיצץ בקצבאות והעז להכריז ללא הרף על הצורך לקצץ בחדות גם במגזר הציבורי, “האיש השמן היושב על גבו הכפוף של האיש הרזה”, דימוי שנתניהו אהב לחזור עליו. ביום פקודה, המגזר הציבורי החבוט והאוכלוסיות החלשות נקמו בו בקלפי.
מאז, הפוליטיקאים למדו שעדיף להיות אורלי לוי־אבקסיס. למה להיות רעים, אם אפשר להבטיח דמי כיס לכולם? הדוגמה המובהקת היא הצעתה המפורסמת של לוי לתת מימון של 90% לרוכשי דירות. אין לכם הון עצמי מינימלי בשיעור של 25% כדי לקנות סוף סוף את דירת החלומות? לוי וקופת המדינה פה כדי לעזור לכם, זוגות אומללים וחסרי ישע, להגיע לדירה. למי אכפת שזה יגדיל דרמטית את הביקוש לדירות וממילא את מחיריהן, יגדיל את הסיכון עבור אותם רוכשים (די שמחיר הדירה ירד ב־10% והם יגלו כי הם חייבים יותר מערך הנכס שבידיהם), וגם יעלה למדינה לא מעט כסף (מישהו יצטרך לממן את הסיכון שהבנקים ייטלו)?
וכשהפופוליזם הכלכלי שולט, אפילו שר האוצר כחלון ועמו שר הכלכלה אלי כהן הצטרפו לא מזמן ליוזמה של לוי, שמתחרה מולו על אותו נתח מצביעים, כדי שחלילה היא לא תגנוב לו עוד קולות. לא נתפלא אם בשלב הבא לוי פשוט תעלה את הרף ותציע 100 אחוז מימון לרכישת דירה. רק תבואו ותקנו, על חשבון הברון. כאשר זה השיח הכלכלי של הפוליטיקאים שלנו, אולי טוב שמדברים פה רק על ביטחון ועל כן או לא מדינה פלסטינית.
ובשולי הפופוליזם, צריך לזכור גם את מגבלותיו של כל שר אוצר או כלכלן שחושב שבידו התרופה לכל מחלות המשק. סיפור ישן, ספק אמיתי ספק בדיחה, מתאר מפגש שנערך בשנות החמישים במשרדו של לוי אשכול, עוד כשהיה שר אוצר (אשכול כיהן בתפקיד הזה 11 שנים, שיא לא נשבר מאז ועד היום). יום אחד הודיעו לו פקידיו בבהלה כי צפויה שנת בצורת. “בצורת? היכן?”, שאל אשכול בדאגה. כשענו לו שהכוונה כמובן לבצורת בישראל, הניף אשכול את ידיו בביטול. “חששתי שמדובר בבצורת בארה”ב”.
בסופו של יום, עם כל הכבוד לעצמאות הכלכלית שלנו ולמהלכים המבריקים, הכואבים או הפופוליסטיים שינקוט כל שר אוצר, כלכלת ישראל מחוברת בקשר עז לכלכלות העולם. כך היה בעשור האחרון, כשהמראנו יחד עם השגשוג העולמי, וכך חלילה אם יתהפך הגלגל.
