זה לא רק הגירעון המבהיל שהתרגש עלינו בימים האחרונים, לא ממש בהפתעה גדולה, והזכיר לנו שממשלת ישראל יודעת להביט נפלא אל האופק הנמצא בקצה אפה. הממשלה הנוכחית זכתה אמנם להשלים ארבע שנות כהונה נדירות, פרק זמן חריג מאוד במציאות הפרלמנטרית הישראלית (הממוצע לכהונת ממשלה עומד על 2.7 שנים בלבד), אבל גם היציבות הארוכה הזו הייתה למעשה אשליה. בממשלה האחרונה, התחושה היומיומית הקבועה הייתה שמגדל הקלפים הקואליציוני יכול להתפרק בכל רגע – המפלגות, המלצות המשטרה, המצב הביטחוני, סערות השבת, גיוס החרדים וכו' וכו'. התחושה הזו גרמה לפוליטיקאים שלנו להשתכנע שמוטב לייצר פתרונות נהדרים לטווח קצר בלבד, כי מי יודע מה יהיה פה מחר ולמי אכפת.
דמיינו לרגע את האימפריה המצרית הקדומה כשלטון הפועל לפי כללי המשחק של הקואליציה הישראלית. המנהיג חולם חלום, ופותר החלומות מסביר לו שבעוד שבע שנים יהיה רע. "שבע שנים? למי אכפת", הוא יגחך, "העיקר שבינתיים אפשר לפנק את העם, ודאי לנוכח התחזית שהסיבוב הבא יגיע לפני כל הבלגן".
עד כמה קצרה הראייה של הממשלה שלנו? לאן שלא נפנה, המדיניות הכלכלית תוכיח. היום כבר ברור למדי שהממשלה האחרונה ניהלה פה בעיקר כלכלת בחירות, שנה אחרי שנה, מתוך הנחה שכאשר המשבר הקואליציוני יגיע ועם ישראל ילך לבחירות, אפשר יהיה לנופף בהישגים ולגלגל הלאה את הבלגן. כמו מוכרי דירות ממולחים, באוצר פשוט הבינו לקראת הסוף שהמשימה העיקרית שלהם היא לטאטא את הלכלוך מתחת לספה, ואולי לעשות אי־אלו שיפורי קוסמטיקה.
נחזור לרגע למשבר הגירעון, שכל כולו תוצאה של מחשבה לטווח קצר. הגדלת הגירעון (היעד שקבעה הממשלה לשנת 2018 צמח בזמנו ל־2.9%, אף שנגידת בנק ישראל התעקשה שהוא לא יעבור את רף ה־2.5%) פירושה ללוות עכשיו יותר כסף, כאילו מועד הפירעון לא יגיע מחר או מחרתיים – עם ריבית שהדור הבא יצטרך לשלם. שר האוצר הנוכחי שינה שלוש פעמים את חוק הפחתת הגירעון – בלי שום מלחמה ברוך השם, בלי שפרץ פה משבר כלכלי ובלי אירוע כמו עלייה המונית שמחייב את קופת האוצר לחשב מסלול מחדש. כך הוא ייצר לעצמו עוד עשרות מיליארדי שקלים "חופשיים", שאפשר לחלק לציבור ולרוץ לספר על כך בשלטי ענק.
לדאבונו של כחלון, הקואליציה החזיקה בדיעבד יותר מדי זמן. ההווה אמנם נשאר ורוד, ותעלולים שונים ומשונים הותירו את הגירעון בתוך היעד, אבל אפשר כבר להבחין באופק הקודר ממש מעבר לפינה. ולא רק העיתונאים והכלכלנים, האינטרסנטים כביכול, אומרים את זה. על פי התחזיות שהציג השבוע הצוות המקצועי של האוצר לממשלה – למגינת ליבו של כחלון, שניסה לטעון שמוטב לחכות עם התחזיות העגומות עד יוני – לא רק שהגירעון בשנת 2019 צפוי לייצר בור של 10 מיליארד שקל (3.6%, לעומת יעד של 2.9%), אלא ששנה לאחר מכן הבור צפוי להמשיך לגדול ל־17.4 מיליארד שקל (3.7%), וגם שם כדור השלג לא נעצר.
אבל הגירעון הוא רק הסימפטום לשיטה, שכמעט מחייבת תכנון זול ומשתלם יותר לטווח הקצר. לא רבים יודעים ששר האוצר כחלון העדיף שרוב ההטבות שהוא הוביל בשנים האחרונות ושנחגגו בתרועה רמה, יתקבלו בכנסת ובממשלה רק כ"הוראות שעה". כך היה עם סבסוד הצהרונים, כך עם הוספת נקודות זיכוי להורים עובדים, עם ביטול המכסים על בגדים וסלולר ועוד.
הרציונל ברור: אם קוראים לזה "הוראת שעה", לא צריך להכניס את זה למסגרת התקציב במשך שנים קדימה, ומדובר במיליארדים רבים בכל שנה; זאת אף שברור שאת הנעשה אין להשיב, או שלפחות יהיה קשה מאוד להשיב את ההטבות הללו בחזרה אל המגירה, ואף שברור שהציבור הרחב בכלל לא יודע שההטבות הללו מוגבלות דה־יורה בזמן. בשורה התחתונה, כששר האוצר הבא יתיישב על הכיסא הוא ייאלץ להתמודד עם שתי אפשרויות גרועות במיוחד: או להשאיר את ההטבות הללו, שיעמיקו עוד יותר את הגירעון הענק (שנכון להיום לא כולל אותן בתחזיות, מפני שמדובר ב"הוראות שעה" שפגו אוטומטית), או לבטל אותן ולקומם עליו את הציבור הרחב.
עוד דוגמה קלאסית לתכנון קצר־טווח הוא החשש המוכר של שר האוצר, כל שר אוצר, מרפורמות גדולות ומשמעותיות שיכריחו אותו להתעמת עם המונופולים והגופים הגדולים והחזקים במשק, אלה שעלולים להוריד את השאלטר או להשבית את הנמלים לשבועות ארוכים. דוגמה אחרת, שכבר כתבנו עליה בעבר, היא החשש של השרים להעלות את גיל הפרישה לנשים; אותו אבסורד שבמסגרתו נשים בישראל פורשות לפנסיה כבר בגיל 62, חמש שנים לפני הגברים וכ־25 שנה לפני שהן ילכו לבית עולמן (בממוצע כמובן), מציאות שאין לה כמעט אך ורע.
ארוכה הדרך למסילה
רוצים עוד דוגמאות לתכנון קצר־טווח? תסתכלו על הבעיה הידועה והמוכרת של היצע הדירות הנמוך בישראל, שתורם בוודאי למשבר הדיור ולמחירי הדירות הגבוהים. יותר מ־50 אלף זוגות מתחתנים פה בכל שנה, אבל השוק יודע לספק בעשורים האחרונים 45־40 אלף דירות בלבד בשנה. הפתרון הידוע והפשוט הוא ייעול ועדות התכנון, שיווק מסיבי של קרקעות לבנייה, הבאת חברות ועובדים מחו"ל, ומתן תמריצים להתחדשות עירונית. זוהי הדרך הנכונה מבחינה חברתית, כלכלית ותכנונית.
אבל כל שר שמגיע לקדנציה מוגבלת יודע שכל הפתרונות ה"נכונים" טובים לריצה למרחקים ארוכים. גם אם הוא יקצר ב־20% את זמן ההבשלה של פרויקט פינוי־בינוי, יסיר חסמים בירוקרטיים ויעניק תמריצים שיוסיפו עוד מאות אלפי דירות חדשות בשכונות ותיקות – ייקחו חמש עד עשר שנים עד שהעגלה תצא מהבוץ. במקום זה, הוא יעדיף לשפוך מיליארדים על סבסוד של עוד תשתיות ודירות חדשות בפאתי הערים. כל קובעי המדיניות יודעים למשל, שלוּ 200 אלף השקלים (פחות או יותר) שהמדינה סבסדה בעבור כל דירה במכרזי "מחיר למשתכן" היו מגיעים כתמריץ להוספת דירות בהתחדשות עירונית, היינו רואים פה פוטנציאל גבוה ומשתלם בהרבה. אבל כמו תמיד, לשר התורן לא היה זמן.
וזה לא מוכרח להיות ככה. בשיטת השלטון ברשויות המקומיות, למשל, ראש העיר הנכנס יודע שיש לו חמש שנים רצופות שבהן הוא ישב בבטחה בכיסאו. כך לפחות בשנתיים־שלוש הראשונות הוא יכול לקבל החלטות לא פופולריות, מתוך הנחה שהציבור יכיר בתועלת שתצמח מהן לפני שהוא יגיע לישורת האחרונה (תושבי תל־אביב, למשל, זוכרים לטובה את נחישותו של רון חולדאי לטפל בבעיית התשתיות התת־קרקעיות בעיר. בשנים הראשונות הוא הפך את חייהם לסיוט, אבל לטווח הארוך הוא פתר את בעיות הביוב וההצפות בכל חורף). בשיטת השלטון המרכזי, לעומת זאת, לא תמצאו שר שמוכן להקריב שנתיים־שלוש כדי שאחר כך יהיה טוב יותר, שכן ההיסטוריה מוכיחה שהבחירות יגיעו לפני שהגלגל יתהפך עליו לטובה.
אפילו בתחום התחבורה והתשתיות, הפתרונות מעוותים כבר כמה עשורים לטובת שיקולי טווח קצר. כל מומחה תחבורה יאמר לכם שהבעיה הכי גדולה ברכבת ישראל היא המחסור האקוטי במסילות במרכז הארץ. שלוש מסילות בגוש דן מייצרות צוואר בקבוק יומיומי, שמפחית משמעותית את קצב התנועה מצפון לדרום. עוד בשנת 2005 קבע דו"ח מיוחד של חברת בקרה אמריקנית שהוזמן על ידי רכבת ישראל, כי ללא מסילה רביעית "ייווצר פקק כבר בשנת 2008", וכי על המדינה לתכנן גם מסילה חמישית ואף שישית.
אבל לתוספת מסילות בגוש דן יש בעיה כפולה. ראשית, פריסת מסילות ברזל לא מצטלמת יפה. שנית, מדובר בפריסת מסילות בגוש דן, ושרי הממשלה נורא חוששים שיאמרו שהם משקיעים במרכז על חשבון הפריפריה. לכן שר התחבורה מעדיף להשתתף בטקסים מרשימים של פתיחת תחנות חדשות בכרמיאל או בקריית־מלאכי, ולפרוס מסילות במקומות שבהם גם אוטובוס הוא פתרון מהיר, נגיש ולא רע, במקום להוסיף עוד מסילת ברזל בגוש דן.
ואגב, באפריל האחרון, שני עשורים לאחר שהדיונים בנושא עלו על השולחן, אישרה סוף־סוף הוועדה הארצית לתכנון ובנייה את המתווה להנחת המסילה הרביעית, בעלות של 5.5 מיליארד שקל. אבל עם הגירעון התופח, ההפחתה הנדרשת בהוצאות הממשלה, הקיצוצים הרוחביים והצורך שיגיע לדחות תוכניות שיוכלו לחכות להזדמנות הבאה – לא כדאי להמר מתי ניסע במסילה החדשה.
למה הקרן עדיין קיימת
השבוע נחגוג את ט"ו בשבט, חגה של הקרן הקיימת לישראל. אל תטעו: לא מדובר בחג שבו קק"ל חוגגת עִם עם ישראל את גאולת הארץ, אלא חג שבו היא חוגגת את הסיבוב שהיא עושה על עם ישראל כבר יותר משבעים שנה (לפחות). קצת נטיעות בט"ו בשבט, קצת שלטי חוצות לפני החג, ואנחנו מפסיקים לשאול שאלות, מלבד כמה הבלחות לרגע אחרי עוד דו"ח מבקר מדינה או תחקיר עיתונאי (השבוע, למשל, פורסם בערוץ 10 שדו"ח של משרד המשפטים ממליץ, תחזיקו חזק, לפרק את קק"ל).
מדוע הקרן עדיין קיימת, שבעים שנה אחרי שהקמנו מדינה וכבר יש פה שלטון שיכול לקנות קרקעות גם בלי הקופסה הכחולה? משום מה נראה לנו הגיוני להעביר לקק"ל בכל שנה מיליארדי שקלים (הכנסות קק"ל בשנת 2017 הסתכמו ב־3.8 מיליארד שקל, רובן משיווקי קרקעות ומיעוטן הקטן, 83 מיליון שקל בלבד, מתרומות), כדי שחלק גדול מאותן הכנסות ייבלעו במנגנון עצמו, לטובת משכורות ופנסיות שמנות.
העובדה שהקרן עדיין קיימת היא עוד דוגמה לחוסר היכולת של השרים לתכנן וליזום מהלכים ארוכי־טווח. אחת ההבטחות המרכזיות של שר האוצר משה כחלון ערב בחירות 2015 נגעה ליחסים של המדינה עם קק"ל. לאחר ששר האוצר דאז, יאיר לפיד, הודיע כי ילאים ויפרק את קק"ל, הכריז כחלון כי הוא יפרק את רשות מקרקעי ישראל, מונופול הקרקעות הגדול של המדינה, ועל הדרך גם יפריד את קרקעות המדינה מקרקעות קק"ל (כ־12% מהקרקעות, 2.5 מיליון דונם) וישחרר את הקרן לדרכה העצמאית, מהלך שיוסיף היצע ותחרות לשוק הנדל"ן. "ניצור תחרות אמיתית בקרקע, שתכלול בין השאר גם היפרדות היסטורית של המדינה מקק"ל, והטלת מס בשיעור של 70% על הכנסות קק"ל מהקרקע", התחייב יו"ר כולנו ערב הבחירות.
ארבע שנים עברו. רשות מקרקעי ישראל לא פורקה כמובן, כי מי יכול להתעמת עם הוועד ולהקפיא את שיווקי הקרקעות כשהבית בוער (הוא תמיד בוער), וגם קק"ל עדיין כאן. בינואר 2018 – כמעט שלוש שנים אחרי שכחלון נכנס לתפקידו, הסתפקה הממשלה באימוץ חוק חדש שקבע כי "דיני המס יחולו על הקרן הקיימת לישראל ועל מוסדות הקרן". מדובר בסך הכול בהשתת מיסוי רגיל על הקרן, שרחוק מאוד משיעור של 70% כפי שהובטח בראשונה, אבל גם זו הייתה בשורה.
אבל השבוע, במסגרת הצגת תחזית הגירעון לשנים הקרובות, דיווחה המדינה שגם החלומות על מיסים מקק"ל היו מוקדמים. בתקציב 2019 ציפתה המדינה לקבל 100 מיליון שקל מקק"ל, אפילו לא טיפה בים, אולם כרגע הצפיות המעודכנות הן לקבל אפס מס. "הוויכוחים עם קק"ל עדיין נמשכים", אומרים באוצר. אחרי ארבע שנים של משילות קצרת טווח, קיבלנו עוד תזכורת לכך שממשלה שבכל יום חישבה את קיצה לאחור, לא יכלה להרשות לעצמה להיכנס למלחמות של ממש עם קק"ל. ומה שלא יקרה ב־9 באפריל, המצב בממשלה הבאה לא יהיה שונה בהרבה. 
