כשהוא בן 30, אחרי שהביא כמעט לבדו שלוש אליפויות אן־בי־איי רצופות לקבוצת שיקגו־בולס, החליט מייקל ג'ורדן לרחף בקלילות ממגרש הכדורסל למגרש הבייסבול. ג'ורדן חתם בשיקגו־וייט־סוקס המקצוענית, ובהנהלת קבוצת הבייסבול סיפרו בגאווה על הנחישות והרעב של הכוכב הענק, שהגיע לכל אימון שעה וחצי לפני כולם כדי להתאמן לבדו ב"כלוב החבטות", וגם חזר אליו לשעה וחצי לפחות בסוף כל אימון. תוסיפו לזה את האתלטיות, את כישרון המשחק ואת הווינריות המפורסמת של ג'ורדן, ותוכלו לדמיין בקלות, גם 25 שנה אחרי אותו צעד דרמטי, את הציפייה של אוהדי הספורט ברחבי העולם לראות את ג'ורדן מביא באותה קלות גם אליפויות בייסבול, שנה אחרי שנה.
הסוף ידוע: אחרי שנתיים בלבד, שבהן יגע ולא מצא, שלח ג'ורדן לשיקגו־בולס פקס שנשא מסר קצרצר: "I'm Back". ג'ורדן חזר לקבוצת הכדורסל, וקטף איתה עוד שלוש אליפויות רצופות.
המסר פשוט. אפילו מי שהיה "א־לוהי הכדורסל", גילה שכדורסל זה לא בייסבול. כישורים וניסיון, עצומים ככל שיהיו בתחום אחד, אינם מנבאים דבר באשר לכישורים ולניסיון בתחום אחר. אפילו כאשר מגרש המשחקים והדי־אן־איי של השחקנים בזה ובזה נראים כמעט אותו דבר.
מקרה דומה התרחש רק השבוע, כאשר יוסיין בולט, האצן הג'מייקני המהולל שמחזיק בשיאי עולם לריצת 100 ו־200 מטרים, החליט לפרוש מקריירת משחק קצרצרה בליגת הכדורגל האוסטרלית, אחרי שגם הוא הבין שלא מספיק לרוץ מהר על המגרש.
ולמרות הדוגמאות המאלפות הללו, משום מה אנחנו עדיין מתקשים להפנים שכישרון בעסקים או בצבא אינו מנבא דבר בנוגע לכישרון בפוליטיקה.
בפברואר 1981 התפטר סטף ורטהיימר מהכנסת. לתעשיין עתיר הזכויות והמוניטין, שהצטרף עם תנועת ד"ש לכנסת התשיעית בשנת 1977, לא לקח הרבה זמן להבין שאין לו שום השפעה על הרשות המחוקקת ועל מדינת ישראל. "אני רוצה להגיד משהו לכנסת", הוא הטיח בדברי הפרידה. "באתי לכנסת עם מסר, אבל במשך ארבע שנים לא נתנו לי להגיד מילה. לפני חצי שעה סירבתי להתראיין בטלוויזיה על פרישתי מהחיים הפוליטיים. אמרתי להם שביומי האחרון פה, אני זה שבוחר לא לדבר". בהמשך גילה ורטהיימר כי גם בהתאחדות התעשיינים כוחו הפוליטי היה מוגבל מאוד. כשניסה להוביל מהלך שיתמרץ את התעשיינים להשקעה בייצוא במקום בקבלת הטבות ומענקים מהמדינה, חברי ההתאחדות הראו לו את הדרך החוצה.
מדובר רק בדוגמה אחת, מהדהדת, לקשר החלש מאוד בין עסקים לפוליטיקה. איש התעשייה הכי מצליח והכי ממותג שצמח פה, התעשיין שמכר את חברת 'ישקר' שהקים בגליל בעשר אצבעותיו לאיש העסקים האמריקני וורן באפט תמורת שישה מיליארדי דולרים, נפלט מהר מאוד מהפוליטיקה, פשוט משום שלא ידע לעשות פוליטיקה. יחד עם ורטהיימר רץ באותה עת במפלגת ד"ש גם איש העסקים שלמה אליהו, מייסד חברת הביטוח אליהו ובעל השליטה בחברת הביטוח מגדל. כמו ורטהיימר, גם אליהו חזר מהר אל המגרש העסקי, לאחר שהבין שהזירה הפוליטית איננה מתאימה לכישוריו.
קשרים, לא כישורים
הדוגמה העדכנית היא כמובן אבי גבאי, מי שהיה מנכ"ל בזק ומנסה כעת נואשות למנף ולנצל את ניסיונו העסקי כדי לשכנע אותנו שהוא האיש הנכון גם לחיים הפוליטיים. לפניו ניסה להציל את מפלגת העבודה איש עסקים עתיר זכויות ועתיר הון, אראל מרגלית, והוא נטש בתסכול את הפוליטיקה לאחר שלא הצליח לכבוש את ראשות המפלגה. גבאי עצמו, שצבר עשרות מיליוני שקלים בבזק, קפץ למגרש הפוליטי לאחר שלדבריו (כפי שכתב בספרו החדש) היה לו "חוסר עניין לרדוף אחרי עוד כסף, ושום כסף לא היה עבורי שיקול". בפועל, בזירה הפוליטית לא ממש "מתמחרים" את המנכ"ל לשעבר לפי גובה המשכורת האחרונה שהוא קיבל מבזק.
ובמילותיו של שלמה אליהו, בריאיון לאתר 'וואלה': "הבנתי שפוליטיקה זה מקצוע בפני עצמו. אין לזה קשר עם עסקים, ומי שבא לשנות את המערכת הפוליטית צריך להיות מקצוען. אנחנו לא היינו כאלה".
אגב, מי שמכיר מעט את הפוליטיקה ואת הביצה הפוליטית העכורה יודע שלא בהכרח מדובר בטעם לפגם. הדילים, הספינים, תקיעת הסכינים בגב, הוויתור על עקרונות למען שלמות הקואליציה ועוד תכונות קריטיות לכל פוליטיקאי מוצלח, הם לא בדיוק סיבה לגאווה וגם לא בהכרח תכונות חיוניות לאיש עסקים מוצלח. אלה פשוט שני מעגלים נפרדים, שכמעט אינם חופפים.
קשה מאוד גם למצוא דוגמאות לקשר הפוך – פוליטיקאי מוצלח, שהפך לאחר פרישתו מהפוליטיקה לאיש עסקים ולמנהל בחסד עליון. בנימין נתניהו ואהוד ברק, שאיש איננו מפקפק בכישוריהם ובחדות מחשבתם, עשו אמנם הון לביתם לאחר שסיימו לכהן כראשי ממשלה ויצאו לעולם העסקים, אבל בפועל מדובר היה בעיקר בקבלת שכר שמן ונדיב בעבור הרצאות, "ייעוץ אסטרטגי" ותוארי כבוד אחרים, שנועדו לפתוח דלתות ולא להזיע במתן שירותי ניהול אמיתיים לחברות שאליהן פנו.
לא בכדי, ראש הממשלה לשעבר ברק מעדיף (או נאלץ) לכהן כיום כיו"ר חברת 'אינטרקיור', המגדלת ומשווקת קנאביס, תפקיד שכולל עבודה בהיקף של 40 שעות חודשיות בלבד תמורת 35 אלף שקל בחודש, נוסף לאופציות שקיבל ל־5% ממניות החברה (שכבר שוות כמה מיליוני שקלים). בעבר כיהן ברק כנשיא לא פעיל במיוחד בחברת 'גילת סאטקום', שעסקה בתקשורת לוויינים, והיה שותף בחברה שניסתה לנצל את ההייפ ואת הפאניקה בעקבות קריסת מגדלי התאומים ב־2001, ופיתחה שרוולים לבריחה ממגדלים במקרה טרור או שריפה. החברות הללו, ועוד רבות אחרות בדרך, גייסו בעיקר את המוניטין ואת הקשרים של ברק, ולא את כישורי הניהול והיכולת שלו להוביל אחריו אלפים כראש ממשלה ורמטכ"ל בדימוס.
אבד בתרגום
אבל הפלא הגדול באמת הוא הקרדיט הגדול שנותן הציבור הישראלי לקופצים הרבים מהמגרש הצבאי לפוליטי, עוד מעגל מפואר ומכובד שלא בדיוק חופף לדרישות של הזירה הרלוונטית. קשה להבין את הציפיות של רבים כל־כך, לפחות על פי הסקרים, לשינוי שיביא איתו הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, אחרי שממש לא מזמן יכולנו להתרשם מכוחם ומכישוריהם הפוליטיים של רמטכ"לים לשעבר כמו בוגי יעלון, שאול מופז ואפילו אהוד ברק. כדאי גם להזכיר שאלמלא עבירות הבנייה של יואב גלנט בקרקעות המושב עמיקם, אזי האלוף במיל' גלנט – ולא מי שהחליף אותו בסופו של דבר בראשות המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל – הוא שהיה מככב היום כהבטחה הגדולה בבחירות הקרובות, כרמטכ"ל לשעבר. וכולנו כבר ראינו את כישוריו הפוליטיים והמיניסטריאליים של גלנט בכנסת האחרונה.
ואולי כדאי ללמוד מתרומתם הזניחה של רוב הקצינים המהוללים שלנו (בלי ציניות) לעולם העסקי, לאחר פרישתם מצה"ל. מכל החברות, גנץ למשל הלך לעמוד בראש חברת סייבר, 'הממד החמישי', וגם זה בתור רמטכ"ל לשעבר ולא בתפקיד ביצועי במיוחד. ברור לחלוטין שלחברה שעסקה בפיתוח מערכות בינה מלאכותית לעיבוד נתונים בתחום המודיעין היה חשוב בעיקר לנופף בשמו של רמטכ"ל לשעבר. זה לא ממש עזר לה, והחברה נסגרה לא מזמן.
קודמו בתפקיד, רב־אלוף במיל' גבי אשכנזי, כיהן לאחר פרישתו מצה"ל כיו"ר שותפות חיפושי הגז והנפט 'שמן', וזכה לעלות שכר של כ־2.5 מיליון שקל לתקופה של שנתיים. קשה להאשים את אשכנזי בכישלון הקידוח, שסיכוייו מראש היו נמוכים אפילו מסיכוייו של סטארט־אפ כמו זה שבראשו עמד גנץ, אבל בית המשפט אישר בקשה לתביעה ייצוגית נגד אשכנזי ונגד החברה ובכירים בה, בטענה כי הונו משקיעים בנוגע לסיכויים למצוא נפט, פרויקט ששרף כמעט 200 מיליון דולר ולא העלה דבר.
לרשימת ההצלחות העסקיות המפוקפקות הללו אפשר להוסיף עוד שמות טריים יחסית של קצינים בדימוס כמו הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שלאחר פרישתו מהצבא בתום מלחמת לבנון השנייה מונה למנכ"ל יבואנית רכבי ב־מ־וו, שלא ממש עשתה חיל בתוצאותיה העסקיות, וליו"ר 'על הדרך' של חברת סטרלינג של נוחי דנקנר (7,500 דולר לחודש, פלוס אופציות, בעבור "יום עבודה אחד לפחות בשבוע"). החברה פיתחה מערכת תקשורת אינטרנט אלחוטית במטוסים, וקרסה בסופו של דבר לאחר ששרפה מאות מיליוני שקלים למשקיעים. או האלוף משה קפלינסקי, שניהל את חברת הרכב החשמלי 'בטר פלייס' שמחקה מיליארדי שקלים לפני שנסגרה, ואת האלוף גיורא איילנד, מנכ"ל לרגע בשותפות חיפושי הגז והנפט 'גבעות', שגם היא לא הניבה תוצאות משביעות רצון למשקיעים המתוסכלים.
נכון, ישנן גם דוגמאות אחרות: אלוף במיל' שלמה ינאי ניהל את 'מכתשים אגן' ולאחר מכן את חברת 'טבע', חברות המעסיקות אלפי עובדים בארץ ובעולם, אולם גם את ניהולו של ינאי קשה להכתיר כסיפור הצלחה מסחרר. כנ"ל בנוגע לאלוף במיל' אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר, שהלך לנהל את חברת אל־על, התקשה לנהל את ועד העובדים החזק ולא הצליח להחזיר את החברה למסלול המראה.
בימים האחרונים דווח על מפקד אחר של חיל האוויר, אלוף במיל' עידו נחושתן, שמונה ליו"ר פעיל של חברת 'קנאשור', שאמורה להקים מפעל לעיבוד קנאביס רפואי. בעבור משרה חלקית של 40 שעות חודשיות בלבד ייהנה נחושתן משכר בעלות של 32.5 אלף שקל בחודש, בנוסף למענק בגובה חמש משכורות שנתיות בהתאם לעמידה ביעדים, ואופציות ל־2.7% בחברה. מה למפקד חיל אוויר לשעבר ולקנאביס, חומר שעוזר לבני אדם לרחף גם בלי להיכנס לתוך מפלצת ברזל? שוב, כנראה בעיקר קשרים ומוניטין, שמישהו מהבעלים החליט שהם יועילו לה.
הגיע הזמן להפנים שהאנשים המקריבים את מיטב שנותיהם למען המדינה, מנהלים אלפי אנשים תחת פיקודם במערכת הצבאית (מה שכמובן נכון) ואחראים לתקציבי עתק של מיליארדים (מה שגם נכון), עשויים להתקשות לתרגם את היכולות הללו לעולם העסקים האכזרי או לקלחת הפוליטית הסוערת, שמודדים באופן שונה לחלוטין הצלחות ומספרים, ודורשים כישורים ותוצאות מסוג אחר לגמרי. 
