קל להתאהב בחזון הסוציאליסטי, המעניק את הכוח לציבור בכלל ולעובדים בפרט, ומבקר את צבירת הרכוש והעושר בידי בודדים. קל לא פחות למאוס בחזון הקפיטליסטי, שיוצר פערים בין המעמדות, מעביר הון מדור לדור ומנציח בדרך זו את מעמדו של האדם וגורלו על פי הבית שבו נולד. אם הסוציאליזם הוא אוטופיה, הקפיטליזם הוא פשרה, ואיש לא אוהב להודות שהוא מתפשר מראש ומוותר על האידיאלים. "ישנן רק שתי ברירות: סוציאליזם או ברבריות", טענה רוזה לוקסמבורג, יהודייה ילידת פולין שנרצחה לפני מאה שנה, בינואר 1919, לאחר שניסתה להנהיג מרד סוציאליסטי בגרמניה (כיכר בברלין נושאת עדיין את שמה ומנציחה את זכרה).
"הבעיה עם הסוציאליזם", אמרה פעם מנהיגה אחרת, מרגרט תאצ'ר, שדעותיה היו רחוקות מאוד מאלה של לוקסמבורג, "היא שבמוקדם או במאוחר הכסף של אחרים אוזל לך". ומנהיג בריטי אחר, וינסטון צ'רצ'יל, כינה את הסוציאליזם "פילוסופיית הכישלון, דת הבורות וזמרת הקנאה".
ובכן, הביטו בוונצואלה. המדינה הדרום־אמריקנית שבשני העשורים האחרונים הגדירה עצמה כהתגשמות "הסוציאליזם של המאה ה־21", מציגה בימים אלו פרק חדש וטרגי במאבק ההיסטורי הממושך בין קפיטליסטים לסוציאליסטים. מדובר בשקיעה של מעצמת אנרגיה אדירה, מדינה בעלת עתודות גז ונפט הגדולות בעולם, שאפילו לא הייתה תלויה בחסדם של אחרים כדי לממש את חזון הסוציאליזם, עד שאזלו מקופתה גם כספם של אחרים וגם כספה שלה.
רק לפני עשור אמר ד"ר נועם חומסקי, הבלשן המפורסם שמרבה כל כך לבקר ולתקוף את ארה"ב הקפיטליסטית שבה הוא חי (רק את ישראל הוא כנראה נהנה לתקוף יותר), כי "מה שכל כך מרגש בביקור בוונצואלה הוא שאני יכול לראות כיצד נוצר עולם טוב יותר". חומסקי, שחגג לאחרונה תשעים והספיק לראות בימי חייו מדינות רבות נוסקות ומתרסקות בשמן של אידיאות חדשות וישנות, אכן זכה לראות את ביטול המעמדות בוונצואלה, אבל ספק אם הוא יאמר גם היום שזהו "עולם טוב יותר". 90 אחוזים מאזרחי ונצואלה, כמעט 30 מיליון תושבים, מוגדרים על פי האו"ם כעניים. רבים מהם מחטטים בפחי האשפה בניסיון ללקט מעט מזון אכיל לארוחה הבאה, ומתפללים שלא יזדקקו חלילה לתרופות או לטיפול רפואי, משום שאלה לא ממש מצויים במדינה המתפוררת.
האינפלציה במדינה שרק הים הקריבי מפריד בינה ובין ארה"ב עמדה בשנת 2017 על 2,600 אחוזים. בשנה האחרונה עברה האינפלציה את מיליון האחוזים. כדי לסבר את האוזן: אם בשנה שעברה היה לכם כסף מזומן שהספיק לרכוש אחוזה מפוארת בקראקס הבירה, עכשיו אותו כסף כבר לא יספיק לקנות ביצה או שקית חלב במכולת, שממילא לא תמצאו על המדפים הריקים.
יש מי שמצביעים על נתוני השחיתות והפשיעה המטורפים בוונצואלה כהסברים למפלתה של המדינה. זהו הסבר שגוי, פשוט משום שמדובר בתוצאה ולא בסיבה. שליטת המדינה בכל תחום היא שיצרה את הניוון והשחיתות המסואבת.
ממשלת ונצואלה, בראשות השליט הכול־יכול הוגו צ'אבס, העתירה בשני העשורים האחרונים שפע של סובסידיות ותקציבים ציבוריים על אזרחי המדינה. במקום שהממון יתנקז לידיים בודדות ויוחזק בידי שדרת מנהלים שיעסיקו פועלים בחברות ובמפעלים, המדינה הלאימה את נכסי החברות הגדולות, סבסדה מוצרים ושירותים חיוניים, הגדילה דרמטית את ההוצאות על שירותים ציבוריים והקימה קואופרטיבים משוכללים.
מה רע? חִשבו על כל חברה ממשלתית שאתם מכירים כאן בישראל, כזו שנשלטת על ידי פוליטיקאים, והיזכרו כמה היא הייתה יעילה במפגש שלכם איתה, וכמה ממנהליה נבחרו על סמך קשרים ולא כישורים. בלי להשוות חלילה, מי שעמדו בראשות הקואופרטיבים בוונצואלה היו אנשים עצלנים בתרחיש הטוב, לא מוכשרים בתרחיש הרע, ומושחתים בתרחיש האמיתי והקטסטרופלי שדרדר את המדינה. וכשלא היה מספיק כסף לחלק בסוף החודש לכל העובדים, פשוט העלו שוב ושוב את שכר המינימום – כדי לכפות את העושר והאושר באמצעיים מלאכותיים.
במקביל, המדינה הדפיסה עוד ועוד שטרות חדשים, כדי שיהיו מספיק "בוליברים ונצואליים" לחלק לתושבים. בתגובה הגיעה אינפלציה מבהילה, ששכנעה את המנהיגים להשית מחירים מפוקחים על עוד ועוד מוצרים חיוניים. את האבנים האחרונות באפקט הדומינו מכיר כל תלמיד שנה א' בכלכלה: נוצר מחסור חריף במוצרים (כי למה שנייצר או נמכור אותם במחיר מסובסד והפסדי), ומשם קצרה הדרך לקריסת כל השירותים החברתיים, עוני, פשיעה וכל הצרות.
נכון, מדובר בצרות רחוקות, ואין כאן שום רמז או ניסיון ליצור משל ונמשל בין הממשלות. בישראל הקטנה שלנו ישנה מערכת איזונים ובלמים מרשימה. דוגמה לכך היא דו"חות בנק ישראל, ששבים ומזהירים למשל מפריצת יעדי הגירעון ושולטים בכמויות הכסף המודפסות כאן.
ועם כל זאת, ולמרות המרחק הגדול בינינו ובינם, סיפורה העצוב של ונצואלה – שבמשך שנים הייתה אחת המדינות העשירות באמריקה – חייב להזכיר לנו שפיזור הטבות ומענקים זה החלק הקל. המשימה העיקרית של הממשלה היא לדאוג שיהיה מהיכן לקחת גם מחר. כוחה של ממשלה – גם כזו שיכולה להדפיס כסף, להעלות שכר מינימום ולפקח על מחירי המוצרים – די מוגבל.
ועוד מסר מהדהד ומתסכל מדרום אמריקה: בשבועות האחרונים הביעו מדינות רבות ובראשן המעצמות הגדולות דאגה רבה מהמצב ההומניטרי והפוליטי בוונצואלה. ארה"ב, קנדה ורוב מדינות העולם המערבי (גם ישראל הצטרפה אליהן) תמכו בגלוי במנהיג האופוזיציה חואן גואידו. שהכריז על נשיאותו. רוסיה וסין תמכו בנשיא הנבחר, ניקולאס מדורו, שהחליף לפני שש שנים את הוגו צ'אבס לאחר מותו ממחלת הסרטן.
מנהיגי העולם מדברים כמובן על דאגה לאזרחים הרעבים ולשירותים הרפואיים הקורסים, אבל כל בר־דעת מבין שהם דואגים בעיקר לעצמם, בדומה לדאגת העולם בתחילת שנות התשעים לאזרחי כווית האומללים מול עיראק התוקפנית שפלשה למדינתם הקטנה. כשמדובר במקור חשוב כל כך של אנרגיה – ארה"ב מייבאת מוונצואלה כחצי מיליון חביות נפט ביום – מנהיגי העולם נחלצים לשמור את הכלים על לוח השחמט. ארה"ב רוצה לשפר עמדות ולבצר את כוחה בדרום אמריקה, בעוד רוסיה וסין חושבות על ההסכמים ועל הלוואות העתק שהעמידו למדינה (רוסיה היא גם יצואנית נשק רב לוונצואלה).
אם מנהיגי העולם היו באמת דואגים לילד הרעב, הם היו טורחים להסתכל למשל על תימן הענייה והמוכה, מדינה אומללה ששנה אחר שנה מתים בה עשרות אלפי תושבים במלחמות אזרחים, ברעב ובעוני. אבל למי אכפת ממדינה שאין בה אפילו באר נפט אחת?
אימא יקרה לי
בשנת 2009 בחנו חוקרים מאוניברסיטאות הרווארד ושיקגו את התפתחות התעסוקה והשכר בקרב עשרת אלפים בוגרים ובוגרות של לימודי מִנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו. החוקרים מצאו כי בעוד שפערי השכר בין הבוגרות והבוגרים היו נמוכים יחסית בתחילת הקריירה, קצב התפתחות השכר שלהם היה שונה בתכלית. תשע שנים אחרי סיום התואר, הבוגרים הרוויחו פי 1.6 מהבוגרות: שכר שנתי של כ־400 אלף דולר לגברים, לעומת 250 אלף דולר לנשים. בבדיקה מעמיקה יותר התברר כי הפער נפתח בעיקר בשנים שבהן אותן בוגרות הפכו לאימהות, תקופה שבה הן צמצמו את שעות העבודה שלהן.
השבוע פרסם הכלכלן הראשי של משרד האוצר בדיקה שבחנה את הפערים המגדריים בין נשים לגברים אצלנו, בעיקר בענף ההייטק. הפער בין המינים קיים ובועט: גבר עובד הייטק השתכר בממוצע 31,185 שקל לחודש בשנת 2015, לעומת שכר ממוצע של 25,338 לאישה עובדת הייטק. גם אצלנו מתברר שהפער נובע בעיקר מלידת ילדים. ובלשון הכלכלנים של משרד האוצר: "ההסבר העיקרי לפער בקצב התפתחות השכר הוא ההשפעה השונה שיש להורות על עובדים ועובדות. בעוד שתוואי עליית השכר של נשים יורד כתוצאה מהולדת הילדים, קצב עליית השכר של גברים אינו מושפע מהותית מהמעבר להורות".
על פי האוצר, "קנס האימהות" – ההשפעה הנאמדת של הילדים על שכר האימהות בהשוואה לנשים ללא ילדים – עומד בהייטק על 9% לאישה עם כניסת הילד הראשון, ו־15% לאישה עם שני ילדים. לא מדובר בתופעה ייחודית לענף הטכנולוגי: בבדיקה בקרב בוגרי משפטים נמצא פער שכר שלילי של 7% לנשים עם ילד אחד, ופער של 14% לנשים עם שני ילדים. שלב המעבר להורות מסתמן כקריטי לקריירה של האימהות הישראליות. "לאחר הולדת הילד הראשון במשפחה", כותבים אנשי האוצר, "שיעורי התעסוקה והשכר של אימהות יורדים משמעותית, מה שלא קורה בקרב האבות באותה משפחה". לדברי מחברי הדו"ח, אימהות חדשות נוטות למשל להפחית את מספר שעות העבודה ולעבור לתפקידים פחות "תובעניים" או לתפקידים המאפשרים גמישות רבה יותר.
האם אפשר לגזור מהנתונים הללו מסקנות מעשיות? קשה לומר, ואולי זה גם עניין של השקפת עולם; בכל מקרה, חשוב להכיר את המספרים. לפחות בעיניי יש גם משהו מנחם בהכרה שלפערי השכר בין נשים לגברים יש הסבר שכולל פנים קטנות ואהובות בבית, וטיפוח של דור המשך. המשימה הזו מצדיקה גם תלוש משכורת מעט נמוך יותר. 
