מספרים על רבי חיים סולובייצ'יק, רבה של בריסק, שלפני בחירות שהתקיימו בעיר, ושבהן התמודדו יהודים שומרי מצוות מול יהודים חילונים, שאלו אותו תלמידיו מי יזכה להערכתו. "האמת תנצח", השיב ר' חיים. אחרי הבחירות, שהסתיימו דווקא בניצחון המפלגות החילוניות, הבהיר הרב את כוונתו: "אכן האמת ניצחה, שכן אנחנו, יראי השם, איננו יראי השם באמת, אך הכופרים הם כופרים באמת".
יותר ממאה שנים אחרי פטירתו, לא צריך להיות ר' חיים מבריסק כדי להבטיח שבבחירות הקרובות במדינת היהודים דווקא "השקר ינצח". ככה זה כאשר כולם כולל כולם מפזרים לציבור שקרים, נתונים מופרכים ותשובות עמומות. התסכול הגדול הוא שאנחנו לגמרי בסדר עם זה. נדמה שהשלמנו עם העובדה שאנחנו חיים בעידנא דשיקרא ובעלמא דשיקרא, ואף אחד כבר לא דורש מהפוליטיקאים שלו תשובות או נתונים אמיתיים, ודאי לא את כל האמת.
צאו וראו כמה מפלגות מצהירות כי הן גם בעד שתי מדינות לשני עמים, וגם נגד מדינה פלסטינית; גם בעד הגדלת השירותים הציבוריים והחברתיים, וגם נגד העלאת מיסים והגדלת הגירעון; גם בעד שוק חופשי, וגם נגד קפיטליזם; גם בעד בתי משפט ומשטרה חזקים ועצמאיים, וגם בעד ריסונם ואף מתקפה שיטתית וחזיתית נגד אותם מוסדות חשובים.
הבעיה היא שהעמימות, חוסר השקיפות ואובדן האמון אינם נותרים נחלת הזירה הפוליטית בלבד, אלא מקרינים על החברה כולה וגורמים לנו לשלם מחירים יקרים בכל תחום כמעט.
ראו למשל את שוק היד השנייה של כלי הרכב, שבשנים האחרונות חוסל כמעט לחלוטין, בין השאר משום שהתרגלנו לכך שלא כדאי להאמין לתיאורי המוכר, והבנו שעדיף לנו לשלם סכום לא מבוטל על רכב חדש או מחברת ליסינג; או על העובדה שבערים רבות יזמי נדל"ן נמנעים מלהגיש הצעות במכרזי קרקע, מכיוון שהם יודעים שאין להם את הקשרים עם האנשים הנכונים במסדרונות העירייה כמו למתחריהם. התוצאה היא שפחות שחקנים מתחרים על כל קרקע, וממילא מתקבלים מחירים יותר גבוהים.
התרגלנו גם לכך שמכרזים רבים למשרות ציבוריות נחשקות הם לא יותר מישראבלוף קלאסי – השר האחראי כבר הבטיח מזמן את התפקיד למקורב כזה או אחר, אבל חוק חובת מכרזים מחייב את המדינה לפרסם בכל זאת מכרז ציבורי פתוח למראית עין. כך קורה שגם כולנו משלמים על פרסומי המכרז בעיתונים, גם אנשים ראויים מוותרים ולא ניגשים (בצדק מבחינתם) למכרז הפיקטיבי, ותמיד ישנם גם כמה פראיירים שעוברים ראיונות ואולי גם מבחנים מפרכים, רק כדי שהשר יכריז בסוף הדרך שהמועמד שנבחר מראש הוא גם זה שנמצא הכי מתאים לתפקיד.
לאחרונה השתתפתי בפאנל שנערך בישיבת הר עציון תחת הכותרת "נשאת ונתת באמונה". על פי חז"ל, כאשר האדם מתייצב בפני בית דין של מעלה לאחר מאה ועשרים, השאלה הראשונה שהוא נשאל היא האם "נשאת ונתת באמונה" – אולי כדי להזכיר לנו שמדובר בתנאי סף בסיסי והכרחי לכל חברה באשר היא. הדיון בפאנל עסק בשאלה מדוע בחיים "האמיתיים" יש כלֿ־כך הרבה שקר ורמאות, ומדוע לא מלמדים את התלמידים בבתי המדרש את הלכות משא ומתן באמונה, כדי שלכל הפחות "אנשי שלומנו" ידעו כיצד לנהוג וכיצד להיות ישרים.
ראש הישיבה הרב ברוך גיגי, דיבר בהקשר הזה על שני קווים מנחים – על ה"דרך ארץ" שקדמה לתורה, ועל הדרישה הכללית לעשות את הישר והטוב בעיני אלוקים, שהיא רחבה הרבה מעבר למערכת המצוות הפרטנית שאינה יכולה לגעת בכל תחום בחייו של אדם ("יהודי פשוט צריך לשאול את עצמו האם הקב"ה ישמח מדרך המשא ומתן ומהפעולות המסחריות שלו"). הרב עזרא ביק, ממורי הישיבה, ציטט את המדרש על הפסוק "והישר בעיניו תעשה", המפרש שהפסוק עוסק ב"משא ומתן", שכן "כל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה". הדרישה של התורה, אמר הרב ביק, רחבה מאיסור גזל או גניבה, ומכוונת את האדם לחיות לפי כללי אתיקה המביאים לכך ש"רוח הבריות תהיה נוחה הימנו".
המטרה והאמצעים
הבעיה היא שהאמירות הכלליות הללו לא תמיד עובדות. ולא רק שהן לא עובדות, מתברר שבציבור הדתי השחיתות לא פעם מתקבלת באופן סלחני יותר ואף מובן.
פרופ' יובל פלדמן, איש הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ובעבר עמית מחקר במעבדה לחקר השחיתות באוניברסיטת הרווארד, ציין כי מחקרים רבים הוכיחו שחינוך כללי לערכים כמו "ועשית הישר והטוב" או ל"נשאת ונתת באמונה" אינו מספיק, וכי "הוא לא בהכרח יגרום לאנשים שומרי מצוות לנהוג בהגינות בעסקיהם". זה אולי מתסכל ומייאש, אבל מי שרוצה למגר שחיתות ורמאות צריך בראש ובראשונה להגביר את האכיפה (יותר שוטרים) ולהחמיר בענישה (קנסות ומאסרים משמעותיים יותר). מתברר שלא מספיק לנופף בדעת תורה וברצון הא־ל, גם – ולא פעם בעיקר – מול אנשים מאמינים.
לדברי פלדמן, מספר רב של מחקרים בתחום האתיקה ההתנהגותית מלמדים עד כמה קל לאנשים להצדיק לעצמם התנהגות לא אתית ועיגולי פינות, "במיוחד כשעושים זאת למען מטרות שנראות בינינו כנעלות". ומכיוון שלציבור הדתי ישנן לא מעט מטרות נעלות, ודאי כשמדובר במיעוט שחי במדינה חילונית, תמיד צפות סיבות מצוינות שמתירות לרמות ולשקר בשם אותו אידיאל נשגב ולמען אותו מיעוט מגזרי. וכמו שאמר הרב גיגי, "אתה יכול למצוא גם כאלה שחושבים שזו מצווה לגנוב, אם זה עבור דתיים".
"מדד הדמוקרטיה הישראלית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה נערך מדי שנה בקרב מדגם מייצג של ישראלים, ובודק את עמדות הציבור ואת המגמות השונות בחברה הישראלית בתחומים שונים. בפני משתתפי הסקר האחרון, לשנת 2018, הוצגו ארבעה דפוסי התנהגות, והם נשאלו אם הם משקפים לדעתם שחיתות: נבחר ציבור שמיטיב עם המגזר שלו על חשבון מגזרים אחרים; נבחר ציבור שמקבל מתנה כתודה על קידום עניין שבאחריותו; בקשה מחבר שיקצר תהליכים במשרד ממשלתי; ותשלום ל"מאכער" במשרד ממשלתי.
ובכן, רק 7% ממצביעי יהדות התורה, 22% ממצביעי הבית היהודי ו־24% ממצביעי ש"ס הגדירו את כל ארבע הפעולות הללו כמעשי שחיתות – לעומת 31% ממצביעי הליכוד, 54% ממצביעי המחנה הציוני ו־55% ממצביעי יש עתיד (לפני האיחוד עם גנץ). מנגד, לשאלה האם ניקיון כפיים הוא התכונה החשובה ביותר אצל נבחר ציבור, 44% מהאנשים שהגדירו עצמם חילונים השיבו בחיוב, לעומת 39% בלבד מהדתיים ו־32% בלבד מהחרדים. ומה לגבי המשפט "לפעמים אנשי ציבור מוכרחים לעקוף חוקים ונהלים ולעגל פינות כדי לקדם ביעילות נושאים בעלי חשיבות לאומית"? 67% מהחילונים לא הסכימו עם ההנחה הזו, לעומת 43% מהדתיים ו־23% מהחרדים.
הנתונים הללו בהחלט מתסכלים, וזה נכון בין אם ההיתר של הדתיים לשקר ולרמות נובע מרצון לעזור למגזר שהם משתייכים אליו (תוך שכנוע עצמי שמדובר בתיקון עוול לאחר שנים של אפליה, קיפוח וכיוצא בזה), ובין אם משום שרבים יוצרים הפרדה בין עולם התורה ובין עולם השקר שבחוץ, שבו הכללים שונים לחלוטין.
באותו פאנל בישיבת הר עציון תיאר הרב ביק זיכרון שנצרב בו כילד בן שבע, כאשר אל סבו הרב הגיעו שני יהודים להתדיין בדין תורה. היו אלה שני שותפים שהסתכסכו, לאחר שאחד מהם גילה כי חברו לא עמד בהתחייבות מוקדמת להזרים כסף לחברה המשותפת. לאחר שהרב הכריע לחובתו וחייב אותו בתשלום, הוא לקח אותו לפינה ושאל אותו: "איך יהודי ירא שמיים כמוך לא עומד בסיכומים מוקדמים?". אותו יהודי השיב כמשיח לפי תומו: "רב'ה, ביזנס". בעסקים, כמו בפוליטיקה, מתברר שיותר מדי יהודים סבורים שהכללים משתנים.
פתחתי בסיפור על ר' חיים מבריסק, ואסיים ברב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שהיה נשוי לנינתו. לפני כעשר שנים נקבעה לרב ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, טיסה ל'דינר' חגיגי עבור הישיבה מעבר לים. ימים ספורים לפני הטיסה התברר כי שביתה בנמל התעופה צפויה לשבש את לוח הזמנים, אולם מזכירת הישיבה התקשרה לאנשים הנכונים, בוגרים של הישיבה שידעו למשוך בחוטים הנדרשים, כדי להבטיח שלרב יימצא כיסא על מטוס שיצא במועד לאירוע ההתרמה החשוב. כאשר הרב גילה זאת הוא הורה לבטל את התוכניות, באומרו: "האם יעלה על הדעת שאני אטוס על חשבון אדם אחר, שאולי היה מגיע לו לשבת על אותו מושב לולא אותם מאמצים שנעשו למעני?" 
