כולנו גדלנו על האתוס הציוני ולמדנו בגאווה משחר ילדותנו על החקלאות הישראלית המפוארת, על חשיבות עבודת האדמה שחיברה אותנו מחדש לרגבי אדמת ארץ הקודש, ועל המזון הישראלי המשובח שמונח יום יום על שולחננו. מ"הורה תרד, הורה כרוב" של יחיאל מוהר, דרך תנובת החלב המפורסמת של הפרות הישראליות, ועד לטפטפות ולעגבניות השרי שהוכיחו לעולם את נפלאות המוח הישראלי בארץ דלת משקעים ועשירה בחקלאות. מי לא התרגש לראות את התגשמות נבואת הנביא יחזקאל, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא", עליה אמר כבר רבי אבא בתלמוד: "אין לך קץ מגולה מזה". היבול הישראלי הוא הוא אתחלתא דגאולה.
אבל האמת הלא נעימה היא שהמזון הישראלי הוא כמעט פיקציה. רובו המוחלט של האוכל שאנחנו מכניסים לפה, עושה את דרכו אלינו במכולות ענק שמגיעות לכאן ממדינות העולם. עצמאות תזונתית? הצחקתם אותנו. ללא אלפי מכולות המזון שמגיעות אלינו מעבר לים, היינו כנראה גוועים ברעב. לכל היותר היינו חיים על תפוחי אדמה (שכבודם במקומם).
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הציגה בשבוע שעבר נתונים שלפיהם 99 אחוזים מאספקת הדגנים בישראל מקורם בייבוא מחו"ל. "ארץ חיטה ושעורה"? רק אחוז אחד בלבד. חיטה היא המזון המיובא מספר אחת של ישראל, עם למעלה מ־1.5 מיליון טונות בכל שנה. אימפריה של גלוטן תוצרת חוץ. ולא רק חיטה: 90% מהדגים שעולים על שולחננו מגיעים מחו"ל, 61% מהקטניות, הבוטנים והאגוזים, ו־58% מבשר הבקר. ואגב, הדגנים הם אפילו לא שיאני הייבוא ביחס לצריכה: לפי נתוני הלמ"ס, התלות של ישראל בייבוא סוכר עוברת את הצריכה שלה. כלומר, אנחנו מייבאים כמויות גדולות של סוכר גם כדי לשלוח אותו בחזרה לחו"ל בתוך ריבות, שוקולדים, עוגיות ועוד.
בלמ"ס אמנם מנופפים בכך ש"לעומת זאת, ישראל מייצרת כ־100% מבשר העוף וההודו שעומד לרשות הציבור, והתלות בחלב ומוצריו עומדת על 8% בלבד", אבל גם בנוגע לחלב ולעוף הישראליים כל־כך, מדובר באשליה של עצמאות תזונתית. ללא המזון להאכלת אותם פרות ועופות – רובו ככולו גרעינים המגיעים אלינו מחו"ל – גם לא היו עולים על שולחננו עוף או חלב תוצרת הארץ.
לא רק שהמרכיבים הרשומים על השקיות ועל המארזים אינם בדיוק משלנו, גם יצרניות המזון המקומיות הגדולות כבר לא ממש ישראליות. תנובה הגדולה נמכרה לברייט־פוד הסינית, אסם שייכת לתאגיד נסטלה השווייצרי, ותלמה נמכרה מזמן ליוניליבר, קבוצה הולנדית ובריטית במקור. אפילו חומרי הטעם והריח, שתופסים היום נתח נכבד ברשימת הרכיבים של כל מוצר מעובד שאנחנו קונים בסופר, כבר לא בדיוק שלנו, לאחר שבשנה שעברה רכשה IFF האמריקנית את חברת פרוטרום, ענקית התבלינים הישראלית.
חובבי הקונספירציות מזהירים אותנו לעיתים ממזימה בינלאומית להשתלטות על ישראל, אבל גם ישראלים אחרים, רגועים ושפויים בהרבה, יכולים וצריכים לחשוש מאובדן הסולידריות והערבות הישראלית. מי שגדל על "האוטו שלנו גדול וירוק… מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב", צריך לדעת שהיום הדרך של המזון שהוא אוכל מתחילה במכולה לא שלנו, ודווקא גדולה ואדומה. האם זה בהכרח רע? לא בטוח. בעולם גלובלי מיזוגים ורכישות הם חלק מכללי השוק, ויש שיאמרו שאין סיבה לגדל פה בארץ, מעוטת האדמה והמשקעים, מה שאפשר לגדל או לקנות בחו"ל.
הנה חיזוק נוסף לגישה הזו: לפני חמש שנים כינס משרד החקלאות שני צוותים במכון וולקני שליד בית־דגן כדי לבחון את תחזית הביטחון התזונתי של ישראל בשנת 2050. שתי הקבוצות, שאחת מהן כללה אנשי אקדמיה והשנייה הורכבה מחקלאים ומאנשי תעשייה, קבעו כי האכלתם של 15 מיליון ישראלים – מספר שככל הנראה נגיע אליו הרבה לפני שנת היעד שאליה כיוון המחקר – תדרוש 5.9 מיליון דונם של קרקע פורייה ומעובדת ועוד 1,890 מיליון קוב מים בשנה, מספרים שאין להם שום היתכנות בישראל הקטנה ושהוגדרו על ידי החוקרים כבלתי אפשריים לביצוע. המסקנה של הצוותים הייתה ברורה: קריאה לשפר את הטכנולוגיות לאחסון ולשמירה של מזון מיובא. עצמאות תזונתית התלויה בתוצרת חוץ.
אבל היי, אמנם האוכל לא בדיוק משלנו, אבל אפשר אולי להתנחם מעט בכך שלפחות מצאנו גז כחול לבן. בסך הכול החלפנו את האתוס והחלום של עצמאות תזונתית, במציאות משתלמת בהרבה (ודאי מבחינה כלכלית) של עצמאות אנרגטית. ואם כבר לגדל משהו בחממות ובשדות שעוד נשארו לנו בארץ הקודש – כי כדאי לקחת בחשבון שיש פה גם מצוקת דיור שנוגסת עוד ועוד שטחים פתוחים ואדמות חקלאיות לטובת שכונות מגדלים חדשות – עדיף כנראה לגדל בהם עשבים, כאלה שלא צריך ללעוס ולבלוע. "הורה כרוב"? נסו "הורה קנאביס".
