באוניברסיטת דיוק שבמזרח ארה"ב נערך פעם הניסוי הבא: קבוצת סטודנטים הוזמנה להשתתף בניסוי שתמורתו, כך נאמר להם, יקבלו תשלום צנוע של שלושה דולרים. עם זאת, הם יוכלו גם להרוויח עוד ארבעה או ארבעים דולרים, בהתאם למזלם. המשתתפים נכנסו בזה אחר זה אל החדר, הטילו קובייה, ובכל פעם בישר להם החוקר שהקובייה שזרקו נפלה על הצד שמזכה אותם בארבעה דולרים בלבד. מייד לאחר מכן הוא פנה אל כל אחד מהם בהצעה מפתה: "כיוון שמנהל הניסוי אינו כאן, אם תיתן לי את שלושת הדולרים שקיבלת עבור ההשתתפות בניסוי, אני אעמיד פנים שזכית ב־40 דולר". 90 אחוזים מהסטודנטים נתנו את השוחד ויצאו מהחדר, עם מעט נקיפות מצפון אבל עם 40 דולר בארנק. היתר, 10 אחוזים, אולי פשוט הבינו שזו תכלית הניסוי ופעלו בהתאם.
נזכרתי בניסוי המפורסם ההוא לאחר שבוע של תהיות ודיונים רבים סביב השאלה כיצד אנשים מכובדים, נורמטיביים ואמידים לקחו או שקלו לקחת שוחד (לכאורה). התשובה הכי טריוויאלית, נכונה ועצובה היא שזה לא העכבר גנב, אלא החור גנב. חכמינו אמרו "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו", מפני שאילו היית במקומו אולי גם אתה היית עושה אותו דבר. ואם לא אתה, אז 90 מכל מאה אנשים שסביבך.
עוד ועוד מחקרים מוכיחים שבני האדם בסך הכול צריכים לקבל את ההזדמנות כדי להחליק במדרון ולהפוך בעצמם לגנבים ולנוטלי שלמונים. בספרו 'האמת על באמת' מביא פרופ' דן אריאלי את סיפורו של דן וייס, סטודנט צעיר שעבד במרכז קנדי לאמנויות הבמה בוושינגטון. וייס היה אמון על ספירות המלאי בחנות המזכרות של המרכז שבו עבדו כ־300 מתנדבים, רובם ככולם זקנים חביבים ואוהבי תרבות. חנות המזכרות התנהלה כמעין שוק פתוח, ללא קופות רושמות מסודרות. המתנדבים מכרו את המזכרות שהונחו על שולחן, והניחו את הכסף שקיבלו מהקונים במגירת השולחן. החנות הקטנה שגשגה ורשמה מחזור של יותר מ־400 אלף דולר מדי שנה, אבל הייתה גם בעיה קטנה: בכל שנה נעלמו מתוכם 150 אלף דולר. יותר משליש מהמחזור התאדה כלא היה.
כשהפך למנהל המרכז, החליט וייס לתפוס סוף סוף את הגנב. חשדו נפל על עובד צעיר שהיה אחראי על העברת הכסף מהמגירה אל הבנק, וכדי להתחקות אחריו הוא שתל שטרות מסומנים במגירה. בסופו של מעקב קצרצר, ובעזרת חברת חקירות ששכר, תפס וייס את הבחור בקלקלתו. אלא שמהר מאוד התברר שהגניבות נמשכות. עוד הסתבר שהבחור הצעיר גנב בסך הכול כמה עשרות דולרים בכל משמרת, סכומים שלא יכלו להסביר את היעלמות הכסף הרב. התגלית הבאה של וייס היתה מצערת במיוחד: הוא גילה כי רבים מהמתנדבים הפנסיונרים שעבדו במרכז הרשו לעצמם לגנוב סחורה ומזומנים פה ושם.
מדוע הם עשו זאת? אילו הייתם שואלים אותם, אחרי הבושה הקלה הם בוודאי היו אומרים שבסך הכול די מגיע להם משום שהם עבדו שם בחינם. בדיוק כמו שלא מעט אנשים סבורים שגם לשר או לראש ממשלה מגיע לקבל צ'ופרים פה ושם. הרי לוּ אותו עובד ציבור היה עושה לביתו בשוק החופשי "ולא מקריב את חייו למען העם והמדינה", הוא היה מרוויח מיליונים בכל שנה.
ואם כך כשמדובר במזומנים של ממש, על אחת כמה וכמה כשאפילו לא מדובר בקבלת כסף. בהרצאה שנשא בעבר ב'טד', סיפר פרופ' אריאלי על הניסוי הראשון שלו. הוא הסתובב באוניברסיטת MIT והניח שישיות פחיות קוקה־קולה במקררים המשותפים של תלמידי תואר ראשון. שלא במפתיע, הפחיות לא שרדו שם יותר מדי זמן. להבדיל, הוא הניח באותם מקררים צלחות עם שישה שטרות של דולר. אף שטר לא נעלם. המסקנה ברורה: מי שלוקח שטרות שאינם שלו – הוא גנב. מי שלוקח "רק" פחיות – הוא פשוט אדם צמא.
אף אחד (או לפחות כמעט אף אחד) אינו חושד בראש הממשלה נתניהו שהוא קיבל מעטפות של כסף. לפי כתב החשדות הטרי, חברו המיליארדר ארנון מילצ'ן בסך הכול סיפק לו סיגרים. "בכל אחת מהפעמים", נאמר במסמך, הפונה לנתניהו, "קיבלת קופסה או קופסאות, שהכילה כל אחת 10־25 סיגרים, ושוויה נע בין 2,000 ל־3,000 שקל". באופן דומה, בכל אחת מהפעמים ניתן לזוג נתניהו מארז של שישה בקבוקי שמפניה, "ולעיתים גם שני מארזים כאלה", בעלות של 1,500־2,100 שקל למארז. ידיד אחר, ג'יימס פאקר, העמיד לפי החשד לרשות הזוג נתניהו "קו אספקה של סיגרים ושמפניות".
אבל עם כל הכבוד למחירם המפולפל של הסיגרים ושל השמפניות הוורודות לפי כתב החשדות – 412,831 שקל ו־283,416 שקל, בהתאמה – הם לא שטרות של ממש. לו פרופ' אריאלי יוזמן לשימוע, הוא ודאי יאמר שם שנורא קל לנו לקבל משהו שאינו נכנס לתוך מעטפה. ודאי כשמדובר במוצרים מתכלים כמו סיגרים ושמפניה ורודה.
ואגב, וייס, הבחור הנמרץ מחנות המזכרות בוושינגטון, מצא דרך פשוטה ויעילה להפסיק את הגניבות 'הקטנות' מהחנות. מאותו יום והלאה, לאחר שהבין שכולם סביבו חשודים, התבקשו המתנדבים להציג בכל יום רשימת מלאי של המכירות ושל הכסף שקיבלו. כשהחור נסתם, גם העכבר נעלם. זה בהחלט מתסכל, אבל במקום לסמוך על בני האדם, צריך להגביר עוד ועוד את השקיפות ואת האכיפה.
