רבים מניחים שהפקקים הם גזירת גורל, מציאות מרה שמכתיב לנו העולם המודרני, לפחות כל עוד לא המציאו כלי רכב מעופפים, קפסולות אוויריות מהירות או לפחות רכבים אוטונומיים. אז זהו, שמסתבר שהפקקים פה חריגים גם בכל קנה מידה בינלאומי.
דו"ח המבקר קובע במפורש כי "במשך שנים רבות ההשקעה בתחבורה הציבורית הייתה נמוכה מאוד לעומת מרבית המדינות המפותחות, והושם דגש על פיתוח תשתיות התומכות בשימוש ברכב הפרטי". בנתונים יבשים, צפיפות התנועה בכבישי ישראל היא הגבוהה במדינות ה-OECD – פי 3.5 מהממוצע במדינות אלו. בארבעים השנים האחרונות, צפיפות תנועת כלי הרכב בישראל יותר משילשה את עצמה, ובין השנים 2016-1976 היא גדלה במצטבר בכ-241%. במקביל, בארבעת העשורים האחרונים גם האוכלוסייה בישראל גדלה פי 2.5, בעוד הנסוּעה (קילומטראז') של אמצעי התחבורה הציבורית גדלה בפחות מ-50%, כאשר "סך הנסועה של התחבורה הציבורית בישראל היא פחות ממחצית מהמקובל במטרופולינים אחרות במדינות מפותחות".
ממשלת ישראל מסבסדת מדי שנה את התחבורה הציבורית במיליארדי שקלים. בשנת 2017, למשל, העבירה הממשלה כ-4.8 מיליארד שקל כסובסידיה להפעלת האוטובוסים. לאן הולך כל הכסף הזה? שאלה מצוינת. מבקר המדינה מציין כי הוא מצא "חסמים משמעותיים" בפיתוח שירותי האוטובוסים: מחסור בתשתיות תומכות, מחסור חמור בנהגים, כשלים בפיקוח ובבקרה של משרד התחבורה על מפעילי האוטובוסים ועוד.
במקביל, הסובסידיה לרכבת ישראל עמדה על 1.4 מיליארד שקל בשנת 2017. למה צריך לסבסד נסיעות שעולות לנו לא מעט? הרכבת מדימונה לבאר־שבע היא דוגמא מצוינת. התחנה המרשימה של דימונה ממוקמת הרחק מחוץ ליישוב, וגם הנסיעה ממנה לבאר־שבע איטית ויקרה יותר מנסיעה באוטובוס. לא פלא שמספר הנוסעים הממוצע בכל רכבת מדימונה ואליה (הכוללת לפחות 167 מושבים) עומד על שבעה אנשים בלבד (!), המסובסדים במיליוני שקלים בשנה. אבל היי, ככה אפשר לומר בגאווה ש"חיברנו את כל הפריפריה לרכבת".
כדי להתחרות ברכב הפרטי, תחבורה ציבורית צריכה להיות מהירה, אמינה ונוחה. בפועל, מהירות הנסיעה הממוצעת של אמצעי התחבורה הציבורית בישראל היא 16 קמ"ש בלבד, זאת לעומת 25 קמ"ש בערים במדינות המפותחות שבהן למערכות תחבורה ציבורית יש נתיבים מיוחדים וזכות דרך בלעדית. זו אחת הסיבות לכך שבמטרופולינים תל־אביב, חיפה וירושלים שיעור הנסיעות בתחבורה ציבורית מסתכם ב-23% מכלל הנסיעות, לעומת 30 עד 50 אחוזים במטרופולינים במדינות המערב.
אפילו הרכבת הקלה בירושלים רחוקה מלעמוד בזמנים המתוכננים, וזמן הנסיעה שלה ארוך מכפי שנקבע בהסכם הזיכיון. הרכבת נוסעת הלוך וחזור במשך 93 דקות, לעומת התחייבות ל-78 דקות בזיכיון – פער של 15 דקות. עם זאת וחרף שלל בעיותיה, הרכבת הירושלמית היא הוכחה מצוינת לנכונות שלנו לעבור לתחבורה ציבורית: בשנת 2018 שירתה הרכבת הקלה בירושלים 44.8 מיליון נוסעים, ובשלוש השנים האחרונות גדל מספרם בכ-23.5% לעומת 2015.
באשר לאמינות הנסיעה, מבקר המדינה מגלה כי מספר האיחורים של רכבת ישראל (6 דקות לפחות) בשעות השיא עלה מכ-23,380 איחורים ב-2015, לכ-33,621 איחורים ב-2017; מספר האיחורים בשעות השפל עלה באותן שנים בכ-35% – מכ-36,176 איחורים ב-2015 לכ-48,721 איחורים ב-2017. במקביל, מספר ביטולי הרכבות גדל בכ-473% – מכ-1,823 ביטולים ב-2015 לכ-10,441 ב-2017. בבדיקת האוטובוסים נמצא כי לא בוצעו בפועל מעל 330,000 נסיעות (2.4% מהנסיעות המתוכננות).
ומה בנוגע לנוחות הנסיעה ברכבת? הצפיפות ברכבות בשעות השיא כבר הפכה למשל ולשנינה, וגם לכך מתייחס המבקר. אבל הרע עוד לפנינו: ברכבת ישראל מעריכים כי למרות ואולי בגלל תוספת הקווים והרכבות, עד שנת 2040 העומס רק ילך ויגבר.
הצרה הגדולה ביותר בתחום התחבורה היא הפקקים של גוש דן. במטרופולין תל־אביב מרוכזים כמחצית ממקומות העבודה במדינה, ובשנת 2016 בוצעו בו 6 מיליון נסיעות יומיות – כמחצית מכלל הנסיעות שהתבצעו בכל הארץ באותה שנה. רק 2.1 מיליון מתוכן נעשו בתחבורה ציבורית. מבקר המדינה מציין כי הפתרונות הרבים שתוכננו למעבר ולשדרוג התחבורה הציבורית – נתיבי תחבורה ציבורית, נתיבים מהירים בכניסה לעיר, חניוני חנה וסע – אינם מתקדמים בקצב סביר. כתוצאה מכך, "נוסע באוטובוס במטרופולין תל־אביב בשנים הקרובות צפוי להמשיך ולעמוד בפקקים". אופטימי.
את האינדיקציה בנוגע לדחיפות ולחשיבות נושא התחבורה הציבורית קיבל מבקר המדינה כבר בדצמבר 2017, כאשר פנה לציבור הרחב בבקשה לענות על שאלון מקוון בנוגע לחוויה ולתפיסה הרווחת בנוגע לתחבורה ציבורית. השאלון היה פתוח למילוי במשך שבועיים, והתקבלו אליו 33,584 תגובות. עם זאת, 76% מהמגיבים ציינו שהם משתמשים בתחבורה ציבורית לעיתים קרובות, מה שמלמד שרוב הציבור – נוסעי הרכבים הפרטיים שלא טרחו להשתתף בסקר – לא מפנימים עד כמה הנושא בוער גם להם, וכמה הם מפסידים מהנסיעה ברכבם הפרטי.
65% ממשתמשי התח"צ הצהירו שהם "אינם מרוצים" או "אינם מרוצים כלל" ממידת העמידה בלוחות הזמנים. 58% מהמשיבים המשתמשים בתח"צ הצהירו שהם אינם מרוצים או אינם מרוצים כלל ממספר מקומות הישיבה הפנויים בתחבורה הציבורית.
