ערב הבחירות הקודמות, בפברואר 2015, פרסם מבקר המדינה יוסף שפירא דו"ח מיוחד שעסק במשבר הדיור בישראל וכלל לא פחות מ־294 עמודים. השבוע, ערב הבחירות לכנסת הבאה, פרסם המבקר – עדיין אותו מבקר – דו"ח מיוחד שעוסק במשבר התחבורה הציבורית בישראל ובו 606 עמודים. יותר מפי שניים מדו"ח הדיור, מה שעשוי ללמד על חומרת וחשיבות הנושא.
האמת היא ששני הנושאים הללו קשורים זה לזה באופן הדוק, ומבקר המדינה היה יכול לקרוא למסמך הטרי "דו"ח משבר התחבורה הציבורית והדיור". כך הוא היה מבהיר לשר האוצר משה כחלון עד כמה זה מביך כשהוא מתהדר בכך שהוא "דאג לפתור את משבר הדיור לפני שהוא מתפנה לטיפול במשבר התחבורה הציבורית".
לו הייתה לנו תחבורה ציבורית יעילה, כזו שמביאה למשל את תושבי ראש־העין או את תושבי חריש בתוך 20־30 דקות לתל־אביב (לעבודה, לחוף הים, להצגת תיאטרון או חלילה לבדיקת MRI), משבר הדיור היה נעלם. במציאות כזו, דירת ארבעה חדרים בגבעתיים או ברמת־גן לא הייתה עולה פי שלושה מדירה דומה בחריש וביקנעם.
במקום זאת, המבקר ציין כי "הכשלים והליקויים בתחום התחבורה הציבורית הם משמעותיים ביותר, ומצב זה רובץ לפתחו של משרד התחבורה שבראשו עומד השר ישראל כץ, שמכהן בתפקיד ממרץ 2009". המבקר לא ניצל את ההזדמנות להאשים במצב גם את גופי התכנון, שבממשלה האחרונה ישבו תחת משרד האוצר וקודם לכן במשרד הפנים. אותם גופים שמפזרים אותנו לכל עבר, ומחריפים את בעיית התחבורה והדיור עוד ועוד (אם כי בדו"ח ישנה ביקורת על היעדרות אנשי תחבורה מוועדות התכנון).
לא מעט ישראלים שואלים את עצמם מה להם ולתחבורה ציבורית. מדוע, במחילה, שבשנת 2019 נרצה להצטופף עם עוד אנשים בתוך רכבת ארוכה או באוטובוס עירוני? לפני שנשיב לשאלה הזו, דמיינו רגע שלכל דירה שמוקמת בישראל הייתה מובילה מעלית פרטית. למה לא בעצם? שילמתם ממיטב כספכם על הדירה, ומגיע לכם לקבל מעלית שמגיעה ישירות עד הדירה, בלי להמתין לשכנים בין הקומות, בלי להתמודד עם נוזלים שנשפכו משקית הזבל של השכן, ועם מראה גדולה שמאפשרת לבדוק בפרטיות שלא נתקע לכם משהו בין השיניים ושהשיער יושב כמו שצריך.
אבל למזלנו הטוב, העולם החליט שהמעליות בבניינים הן עניין ציבורי. בעקבות זאת לא פעם ניאלץ להמתין לבואה של המעלית, להצטופף בתוכה עם שכנים ועם זרים ולעצור בתחנות שונות בדרך. ובכל זאת, כולם יסכימו שזה עדיף בהרבה על פתרון מופרך של מעלית פרטית, שהיה משית עלינו מחירים כבדים, כופה אילוצי תכנון ויוצר כאב ראש בלתי נגמר של תחזוקה שוטפת ואחריות לטיפוליים תקופתיים (טוב שיש ועד בית שדואג לכך).
עכשיו תשאלו את עצמכם מדוע זה הגיוני והכרחי שתהיה תחבורה ציבורית בין קומה לקומה בבניין המגורים שלנו, אבל לא השכלנו להפנים שזה הגיוני ומחויב פי כמה על מפלס הקרקע שבין בניין לבניין ובין יישוב ליישוב. אולי כי זה נוח לממשלה שלנו (הכנסות של יותר מ־41.4 מיליארד שקל בשנת 2016 ממיסוי כלי רכב), ואולי בגלל כוחם של יבואני המכוניות (שמסרו 267,490 מכוניות חדשות בשנת 2018), אנחנו עדיין חושבים שסביר להחזיק מכונית פרטית. הרכבים הפרטיים עומדים ללא שימוש לפחות 90% מהיממה, עולים לנו כמה אלפי שקלים בחודש ברכישה ובתחזוקה, ממלאים את הקרקעות היקרות שלנו בחניוני ענק ובעוד ועוד כבישים (שאף פעם לא יספיקו), ומאלצים את הקבלנים לבנות לנו שתי חניות בתוך כל בניין ועוד כמה חניות לאורחים בחוץ.
הטור המלא יפורסם מחר במוסף יומן של מקור ראשון
