רגע לפני הבחירות לכנסת והקמת הממשלה הבאה, שוב חוזרת הפארסה של שדה דב, שדה התעופה הקטן שבצפון תל־אביב, המשמש בעיקר לטיסות פנים־ארציות. כדאי להכיר את פרטי הסיפור המביך הזה, ולו בשביל להבין שהמשילות פה ממילא מהממשלה והלאה.
למתנגדים לפינוי שדה התעופה הזה ישנן טענות לא רעות. השבוע אמר ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי שגם אם יקומו במקום 3,000 דירות מוזלות, זה עדיין בטל "מול הצורך שלנו בקשר לעולם החיצון". במקביל החל ראש עיריית אילת, מאיר יצחק הלוי, לשבות רעב באוהל שהוקם בכניסה לשדה דב, מחאה על האיום לנתק את "צינור החמצן של תושבי אילת לאזור המרכז".
העניין הוא שהדיון הזה כבר הוכרע. בשנת 2007 חתמה המדינה עם בעלי הקרקע על הסכם לפינוי השדה, ובמסגרתו הם כבר ויתרו על כמחצית מהאדמה שהייתה בבעלותם, רק כדי לראות את הקרקע הופכת לנדל"ן לבנייה. מאוחר יותר אותו הסכם קיבל תוקף של פסק דין, ובאוקטובר 2012 הפור נפל סופית, כאשר הממשלה אישרה באופן סופי ומוחלט את פינוי השדה. אבל בישראל כמו בישראל, שום דבר איננו סופי עד שהוא מתבצע בפועל. כדי להמחיש את האבסורד רק נניח פה את העובדה שמשרד התחבורה קבע כבר במאי 1967 (!) שהשדה יפונה עד ספטמבר 1967.
45 שנה אחרי, בשנת 2012, הכריזה ממשלת נתניהו ששדה התעופה יפונה עד 2016, אבל בהמשך היא הסכימה לדחות את הפינוי עד 2017, ואז ל־2018, ועכשיו התאריך הסופי והמוחלט עומד על יולי 2019. רשות שדות התעופה כבר הודיעה לחברות התעופה כי עליהן להיערך לאפשרויות טיסה חלופיות מהקיץ הקרוב. לא הייתי מהמר על זה.
בשבוע האחרון החליטו תושבי אילת להשבית את העיר במחאה על סגירת השדה, בזמן שראש העיר שלהם – בעצמו מקורב מאוד לראשי הליכוד – בחר בצעד חריף במיוחד של שביתת רעב. גם פרנסי העיר תל־אביב ותושביה, ובראשם תושבי שכונת ל' שממזרח לשדה, חזרו והדגישו כי הם מוכנים לסבול את רעש ההמראות והנחיתות, העיקר שלא יבנו להם מגדלים שיחסמו להם את הנוף לים.
מעבר לכך, אסור לשכוח ששדה תעופה הוא סטטוס יוקרתי שעיר כמו תל־אביב לא תוותר עליו בקלות (אפילו ראש עיריית חיפה מכריזה שהיא רוצה שדה תעופה בינלאומי בעירה), וישנם גם כמה עשרות בעלי מטוסים פרטיים שמקורבים למלכות, הדואגים להפעיל לחץ מסיבי כדי שלא יעבירו אותם ואת מטוסיהם לנתב"ג חלילה. ומאחורי הקלעים, כי חלילה להן להיות בחזית המאבק, נמצאות גם חברות התעופה, בעיקר חברת ארקיע, שמאוד לא רוצות לאבד את הקו הרווחי של אילת-תל־אביב ובחזרה.
אלא שכל זה היה כאמור ידוע מראש. תושבי אילת הגיעו לטיפולים דחופים בבית החולים איכילוב גם ב־2012, ותושבי שכונת ל' אהבו את הנוף הפתוח לים גם אז. ובכל זאת הממשלה דנה, שקלה, התחבטה, ובסופו של דבר הגיעה להחלטה. אבל למי אכפת? רק ביולי 2018 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה את התוכנית להקמת 16 אלף דירות (ועוד מאות אלפי מטרים רבועים של שטחי ציבור, תעסוקה ומסחר) במקום השדה, מה שלא הפריע לעירייה להציג ולאשר מיד לאחר מכן תוכנית ל־8,000 דירות בלבד, עם שדה תעופה לצידן. בשבוע האחרון הצטרפה גם מפלגת כחול־לבן לבאזז התורן והודיעה שהיא שוללת את פינוי שדה דב ואת הפגיעה האנושה בתושבי אילת.
אבל העיר אילת היא לא השחקנית היחידה בסיפור. אחד הדגלים החשובים שממשלת ישראל הניפה בעשור האחרון הוא התוכנית החשובה והגרנדיוזית של מעבר צה"ל לנגב. אינספור בסיסי צבא, בעיקר מאזור המרכז, עוברים דרומה ומגשימים סוף סוף את חזונו של דוד בן־גוריון. גם ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, מחבב מאוד את הביקורים והסיורים בדרום הארץ, ופעמים רבות הוא פרס בנגב את החזון הגדול ואת השינוי שיתחולל בדרום בעקבות עשרות אלפי החיילים שיעברו אליו. מחצית מהמימון לאותה תוכנית ענקית של ירידת צה"ל לנגב – לפחות 10 מיליארד שקל – אמורה להגיע ישירות מפינוי קרקעות שדה דב. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הצורך של אזור המרכז בכלל, ושל העיר תל־אביב בפרט, בפינוי קרקע שעליה מתוכננות 16 אלף דירות, בכלל זה אלפי דירות להשכרה ולמכירה במחיר מפוקח.
פרשת שדה־דב ממחישה לא רק את הקצב האיטי וההססני של מכונת השלטון הישראלית, אלא גם את עידן הפופוליזם שבו כולם יכולים לעבוד על כולם, שהרי הכי כיף ונחמד להיות בעד כולם כל הזמן. בעד תושבי אילת וגם בעד מעבר צה"ל לנגב, בעד בעלי המטוסים הפרטיים וגם בעד הצפת תל־אביב בקרקעות לבנייה, וכך הלאה. הצהרות חגיגיות ותקיפות לא עולות כסף, כידוע.
נכון לעכשיו קשה להעריך כיצד זה ייגמר. האם הממשלה והוועדה המחוזית חזקות יותר מעיריות כמו תל־אביב ואילת, או להפך? בינתיים החול בשעון ממשיך לאזול, בעיקר משום שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אסר בימים האחרונים על ראש הממשלה נתניהו להתערב בסוגיה הטעונה עד הבחירות. אלמלא מנדלבליט, קרוב לוודאי שגם נתניהו היה משכנע אותנו שהוא גם בעד השארת השדה וגם בעד פינויו.
