השבוע קיבלנו תזכורת מצוינת עד כמה החשש הכללי מהטלת מיסים על הציבור הוא כפול ומכופל כשמדובר בנהגים הישראלים, שכבר משלמים מיסים גבוהים על אחזקת רכבם הפרטי. במעבר בין אפריל למאי, קפץ מחיר הדלק בעוד 19 אגורות, ל־6.51 שקלים לליטר (95 אוקטן בשירות עצמי). מדובר בחודש הרביעי ברציפות שבו מחירי הדלק עולים, כאשר מאז חודש ינואר 2019 כבר מדובר בעלייה של 12%.
הסיבה המרכזית לעליות המחירים היא התייקרות הנפט בעולם, אולם הנתח המשמעותי ביותר בתג המחיר – 62% ממחירו של כל ליטר בנזין, הוא עדיין המס שמגיע ישירות לקופת המדינה, מס הבלו הקבוע ומס ערך מוסף (מע"מ). ולמי ששכח: הכנסות הממשלה ממיסוי רכבים פרטיים – קנייה, אחזקה ועלויות שוטפות (דלק ועוד) – מגיעות ל־41 מיליארד שקל בשנה, עוד לפני שמישהו העז להגיד אגרת גודש.
במורכבות הגדולה שבה מתנהל העולם הכלכלי במאה ה־21, כמעט לכל החלטה יש שורה ארוכה של יתרונות וחסרונות, מפסידים מול מנצחים.
השבוע קיבלנו תזכורת עצובה לכך, כאשר גם על רקע הייבוא הזול של מוצרים סניטריים ממדינות כמו טורקיה או סין, נאלצה חברת חרסה מבאר־שבע להודיע במפתיע על סגירת שערי המפעל שבו מועסקים 115 עובדים מהעיר ומהסביבה. גם החלטת הממשלה הקודמת לעבור לשיטת מכרזי מחיר למשתכן בבנייה למגורים, שבה זכו הקבלנים שהציעו את המחיר הנמוך ביותר לדירה, לא הועילה לחברה הממותגת שראתה את הקבלנים בוחרים מוצרים זולים ומיובאים במקום את מוצריה.
קשה להכריע מהו מהלך נכון ומה לא נכון, מה צודק ומה פחות צודק מבחינה חברתית, כלכלית ועוד. ברור לחלוטין שבמסגרת הטיפול ביוקר המחיה, ממשלת ישראל מוכרחה לעודד ייבוא ותחרות כדי להוזיל מחירים לכלל הצרכנים. ואולם השבוע ראינו שבצד השני של המשוואה ניצבים מפוטרי חרסה, קורבנות נוספים של הגלובליזציה. אפשר גם להניח שחלק מעובדי פס הייצור במפעל הוותיק אינם בטוחים היום שההחלטה להעלות את שכר המינימום שהם מקבלים ל־5,300 שקלים, הועילה לפרנסתם בטווח הבינוני והארוך יותר.
