כלכלת ישראל פורחת, אבל במין מלכוד מתסכל – ההצלחה הגדולה נמצאת גם בעוכרינו. לא רק בגלל החשש המוכר של "וישמן ישורון ויבעט", זחיחות ושיכרון כוח על מה שהקמנו פה ב־71 שנות עצמאות, אלא בגלל המציאות המוכרת לא פחות של "וישמן ישורון ויקַטר", פשוט כי כאלה אנחנו. בחברה המערבית שבה אנחנו חיים, רגע אחרי שהשגנו את היעד, תמיד יהיה שם יעד חדש וגבוה יותר שנרצה לכבוש, ואם אפשר – אז שזה יהיה כאן ועכשיו. נסו להיזכר כמה התלהבתם מהטלפון החדש, מהרכב החדש או מהתיק החדש שקניתם לא מזמן, וכמה מהר ההתלהבות וההתרגשות חלפו כשהסתבר לכם, מהר מאוד בדרך כלל, שיש כבר דגם חדש ומשודרג פי כמה.
אזרחי ישראל כבר אינם מבקשים רק לשרוד את היום ולראות את המחר. עם האוכל הגיע התיאבון, שהולך ומתגבר שנה אחרי שנה. "וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן", אמר החכם מכל אדם בספר קהלת. חלום הנביאים מתגשם לעינינו, מדינת ישראל עשירה ואיתנה כלכלית, אבל יחד עם זה הגיעו גם "צרות של עשירים". להלן כמה דוגמאות למלכוד השפע בישראל, אותו אפקט העושר שלא פעם משמש חרב פיפיות.
1. ניו־יורק, מאחורייך
למרבה האבסורד, מחירי הדירות המטורפים בישראל – שמרחיקים את ילדינו מהחלום לרכוש דירה משל עצמם – הם אולי ההוכחה הטובה ביותר לעוצמת הביקושים, לשביעות הרצון, ולביטחון הגדול שלנו בכלכלת ישראל ובעתידה. בשיחות הסלון אנחנו יושבים ומקטרים שתל־אביב יקרה כמו ניו־יורק ופריז, אבל אם נחשוב על זה רגע, מדובר גם במקור לא קטן לגאווה.
גם אחרי זינוק של יותר מפי שניים במחירי הדירות בתוך עשור, וגם כאשר שכנינו מצפון ומדרום לא הופכים נחמדים יותר מיום ליום, כ־100 אלף ישראלים בוחרים בכל שנה לקנות פה דירה, נכס לא נייד שיהיה קשה מאוד לממש ולברוח אם חלילה תתרגש עלינו קטסטרופה. אלפי ישראלים בוחרים בכל שנה לקנות דירה שנייה להשקעה בישראל, ועוד אלפי יהודים מחו"ל בוחרים בכל שנה לקנות דירה בארץ הקודש. כל זה למרות המיסוי הגבוה (8% מס רכישה), למרות התשואה החודשית הצנועה מההשכרה (3%־4% ברוטו), ולמרות אינספור הצעות שמנסות לפתות אותם לקבל תשואות פנטסטיות פי כמה על רכישת דירה בארה"ב או בגרמניה.
חִשבו לרגע כמה מסובכת ואפילו מגוחכת הדרישה שלנו מראשי ערים ואפילו מהממשלה, לתכנן לנו מצד אחד ערים נחשקות ומבוקשות, ומצד שני לוודא שהביקוש לא יעלה יותר מדי כדי שהמחירים יצללו ויתאימו לכיס שלנו – עד לרגע שבו נקנה דירה ואז נחכה שהמחירים ימריאו כדי שנוכל לעשות סיבוב מוצלח על ההשקעה. בהפוך על הפוך, אם כל־כך יקר אפילו בערי פריפריה כמו באר־שבע או שדרות, זה סימן דווקא להצלחה פנומנלית.
אז אולי אין כאן נחמה גדולה למי שרוצה לקנות דירה מחר בבוקר, ובהחלט אפשר לדרוש מהממשלה לייצר תנאים ליותר תכנון ויותר בנייה, אבל ביום העצמאות מותר לעצור רגע ולהתרשם מכך שדירה בישראל עולה יותר מדירה בצרפת.
2. הכול יחסי
ההכנסה ברוטו של משק בית ממוצע בישראל כבר עברה את ה־20 אלף שקלים בחודש. התמ"ג – תוצר מקומי לנפש בישראל – עומד כבר על כ־40 אלף דולר בשנה, 40% יותר ממה שהיה פה כשנתניהו חזר להיות ראש ממשלה לפני עשר שנים.
הבעיה היא שלרבים מאלה שמשייטים באותן רמות שכר זה לא מספיק כדי לגמור את החודש. הדרך שבה אנחנו הולכים רחבה ונוחה בהרבה מאותו משעול צר שצעדנו בו בתחילת המסע, אבל מדי יום מתווספות לצועדים משקולות חדשות למשא שהם סוחבים על הגב. בשנת 2019, חופשה שנתית בחו"ל היא כמעט סטנדרט (4.1 מיליון ישראלים יצאו לחו"ל בשנה שעברה), ואם אפשר אז יותר מאחת (1.9 מיליון ישראלים טסו בשנה שעברה לפחות פעמיים). פה ושם מגיע לנו גם לשבת במסעדה לא זולה, וכמובן אנחנו מוכרחים להשתתף במרוץ שאיננו נגמר לשדרוג הדירה, הרכב, הטלפון הסלולרי, המחשב וכיוצא בזה.
עם כל הכבוד לסיפורים על ימי הצנע של שנות החמישים הרחוקות, מרבית הישראלים לא מסתכלים על מה שהיה להם או להוריהם פעם, אלא על מה שיש כרגע לשכן על ידם. וכשהעשירון העליון מרוויח כמעט פי 7.5 מהעשירון התחתון – היחס הגבוה ביותר במערב – אפשר בהחלט להבין את התסכול ואת התלונות.
בעולם שבו העוני, העושר והרווחה הכלכלית מוגדרים בעיקר לפי מדדים יחסיים, וכאשר קו העוני בישראל נקבע (כמו במרבית המדינות המפותחות) לפי חישוב מחצית מההכנסה החציונית לנפש במשק בית, ישראל ממשיכה לככב שנה אחרי שנה בכותרות לא מחמיאות המציבות אותה במקום הראשון בשיעור העניים במדינה – 17.9% מכלל האוכלוסיה, 1.8 מיליון בני אדם. אז מה אם עניים בישראל הם כאלה שהכנסתם לנפש עומדת על 2,740 שקל, רף שמייצג את הכנסתם של אנשי מעמד הביניים בהרבה מאוד מדינות בעולם, ששכרם הממוצע רחוק שנות אור מהשכר הממוצע בישראל הקטנה?
ביום העצמאות מותר בהחלט לחגוג את התמ"ג ואת ההכנסה הממוצעת במדינה שהקמנו כאן. מותר אפילו להתגאות בכך שחברות ישראליות מסוגלות להעניק למנהליהן חבילת שכר של 44 מיליון שקל בשנה (הסכום שאמור להרוויח מנכ"ל 'שיכון ובינוי' הנכנס). לצד זאת, מותר בהחלט גם לזכור שהפיזור בין הקצוות רחב מדי.
3. יישוב כבקשתך
מאוד חגיגי ומרגש לדבר על קיבוץ הגלויות ועל הערבות ההדדית הנפלאה כאן, אבל מותר להודות שהשבטיות המאפיינת אותנו מימים ימימה לא ממש חלפה. בשם ההומוגניות – המפתה אותנו לגור, לחיות וללמוד עם הדומים לנו – הגענו למציאות בלתי אפשרית של 1,300 יישובים שונים בכל הארץ. רק בשנה שעברה אישרה הממשלה להקים פה עוד ארבעה.
יחד עם השגשוג והקדמה ביקשנו וקיבלנו מגדל, שכונה ויישוב שיתאימו לכל אחד ואחת. לפני יותר מעשור שמעתי את יונתן בשיא, מי שהיה אחראי על מציאת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף, מספר כיצד ניסה ללא הצלחה מרובה להסביר לראש הממשלה אריאל שרון שלא כל הדתיים־לאומיים דומים, וש"צריך יישוב ובית ספר למפונים שהם אנשי הר המור, ויישוב ובית ספר למפונים שהגיעו ממרכז הרב".
תסתכלו סביבכם. במדינת ישראל יש יישובים לתלמידי מרכז הרב, יישובים לתלמידי הר המור, יישובים לתלמידי ישיבות הסדר, יישובים ל"דתיים נורמליים" ועוד ועוד. יש שכונות ומגדלים לאלפיון העליון ושכונות ומגדלים לאנשי הפרולטריון, מגדלים לדתיים ומגדלים לחילונים וכן הלאה וכן הלאה. הכול כמובן מתוך היגיון מאוד ברור. עם כל הכבוד, למשל, לחוק המחייב הפעלת מעלית שבת, מי רוצה לריב עם השכנים החילונים על שעות ההפעלה של מעלית השבת ועל מחיר הפעלת המנגנון במשך שבת שלמה? לא יותר נוח לגור בנפרד?
גם לממשלות לדורותיהן לא ממש מפריע שאנחנו מקוטבים ומחולקים. מדיניות של הפרד ומשול די נוחה לשלטון בירושלים, שיכול להשליך פה ושם עצמות ופירורים לכל מגזר ומגזר.
רק שכלכלית זהו אסון. הקמת יישוב חדש, ואפילו שכונה חדשה בעיבורי העיר, דורשת מתיחת תשתיות – חשמל, תקשורת, ביוב, דרכים ועוד – בעלויות שמגיעות למיליארדי שקלים. חִשבו למשל רק על העובדה שלכל יישוב ויישוב מוכרח להגיע אוטובוס בכל יום, והנה לנו הסבר מצוין מדוע משבר התחבורה הציבורית בישראל גדול כל־כך, למרות סבסוד ממשלתי של חמישה מיליארד שקל לפחות בכל שנה. מדי יום יוצאים וחוזרים מאות אוטובוסים ריקים ליישובים נידחים, כי אי־אפשר לנתק אותם מהעולם ומהעיר הגדולה.
אבל עִזבו את המחיר הכלכלי. בכור ההיתוך שהבטחנו ליצור במדינת היהודי – להפרדה הזו לשכונות וליישובים נפרדים יש מחיר חברתי נורא. כשאנחנו גרים פה והם שם, ההבדלים בינינו נראים הרבה יותר גדולים ומשמעותיים ממה שהיינו רואים לו גרנו, כמו פעם, באותו "בלוק" ישן. אם היינו גרים יחד היינו מגלים שאפילו תלמידי הרב טאו ותלמידי הרב שפירא יכולים לגור באותו בניין ואפילו ללמוד באותה כיתה.
4. רכב לכל פועל
כאשר הנרי פורד השיק בתחילת המאה העשרים את הרכב הפרטי שלו להמונים, החזון הגדול היה "מכונית לכל משפחה". 110 שנים אחרי אותה "פורד מודל טי", מכונית שהפכה את הרכב הפרטי לכלי להמונים ושינתה את העולם, במדינת ישראל נסעו בסוף 2018 כשלושה מיליון כלי רכב פרטיים, 5% יותר מסוף שנת 2017, ו־20% יותר ממספר המשפחות החיות היום בישראל. הודות לשגשוג הכלכלי של אזרחי ישראל, וחרף מחירי המכוניות הגבוהים והעלות הכבדה של האחזקה השוטפת, עלו על כבישי ישראל עוד כחצי מיליון מכוניות פרטיות מאז שנת 2015. זה לגמרי מטורף.
הבעיה היא שאת מחיר השפע ורמת החיים הגבוהה מרגישים כולנו. מדינת ישראל היא כיום מובילה עולמית בצפיפות התנועה, במבחן של כמות כלי רכב לכל קילומטר כביש – פי 3.5 מממוצע מדינות ה־OECD. הקדמה והשפע הפכו את הרכב הפרטי בישראל למוצר יסוד, כמעט סטנדרט, אבל הם גזרו עלינו לנוע בכבישים בקצב שבלא מעט מקרים דומה מאוד לזה שבו נעו עגלה וסוס בסוף המאה ה־19. ועל פי כל ההערכות, המצב רק ילך ויחריף בשנים הקרובות.
תוסיפו לזה את החלום הישראלי לגור בבית עם גינה או לכל הפחות בדירה מרווחת, גם אם אותו נכס קסום נמצא ביישוב שינה מרוחק המאלץ כל זוג לרכוש שני כלי רכב ולנסוע שעות למקום העבודה ובחזרה, וקיבלתם את המתכון הוודאי להמשך משבר התכנון, התחבורה והדיור במדינה. כך, הרווחה ואיכות החיים שאפשרו ושכנעו אותנו לקנות רכב ודירה, הן גם אלה שתוקעות אותנו – 4.5 מיליון נהגים – יום יום בפקק.
5. היתרון שהפך למשקולת
אחת ההצלחות המרשימות ביותר של מדינת ישראל הצעירה היתה קליטת העלייה ההמונית ואספקת קורת גג ופרנסה למיליוני העולים החדשים. ההישג הכביר הזה לא היה מתרחש ללא התערבות אדירה של המדינה ומוסדותיה בחיי האזרחים. לא ניתן היה לנהל את מדיניות הקיצוב לאורך שנות החמישים (שנות הצנע), בלי לנפח את המנגנונים הממשלתיים ואת הבירוקרטיה הישראלית לממדי ענק. לא ניתן היה לייצר כל־כך הרבה מקומות תעסוקה ללא הקמת וחיזוק הסתדרות העובדים, שלא הייתה רק ארגון יציג של העובדים אלא הפכה למפלצת שהעסיקה ובנתה את כל המדינה – עם שליטה ובעלות על חברות כמו בנק הפועלים, שיכון ובינוי, סולל בונה, המשביר לצרכן ועוד.
הצרה היא שגם אחרי 71 שנה, קשה מאוד להיפטר מאותה מחלה. מה שבתחילת הדרך היה יתרון ענק וסיבה לגאווה – מדינה שסוחבת על גבה את אזרחיה החלשים – הפך עם השנים למשקולת ענקית על צווארם של אותם אזרחים, שכבר לא צריכים את פקידי הממשלה בתוך ביתם ועל גבם.
בכל הזדמנות מכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו על המאבק ברגולציה ובבירוקרטיה כיעדי צמיחה מרכזיים, אבל גם הוא לא ממש מצליח לחסל את המפלצת. הבנק העולמי מיקם אותנו לאחרונה במקום ה־49 (מתוך 190 מדינות) במדד קלות עשיית העסקים. בפרמטר כמו חיבור לחשמל, למשל, אנחנו מדורגים במקום 78. ברישום נכס אנחנו במקום 89. גם ביום ההולדת ה־71 של ישראל, המנגנונים שלנו טובעים בעודף טפסים וביותר מדי עובדי ציבור ופקידי ממשלה. 
