סך החוב הממשלתי של מדינת ישראל, תחזיקו חזק, הסתכם בסוף שנת 2018 ב־788.3 מיליארד שקל, אחרי עלייה של עוד 5.5% בשנה האחרונה (קצת יותר מ־40 מיליארד שקל). מדובר בסכום הגבוה ב־50% מכלל החובות של אזרחי ישראל עצמם, העומד על כ־540 מיליארד שקל, וסכום הגבוה יותר מפי שניים מסך חובות המשכנתא של אזרחי ישראל, שעומד כעת על מעט יותר מ־350 מיליארד שקל.
אם נעשה חלוקה תיאורטית למשקי הבית שחיים כאן, זה אומר שכל משפחה בישראל סוחבת על הגב "חוב ממשלתי" של משהו כמו 315 אלף שקל (חוץ מהמשכנתא האישית ויתר החובות הפרטיים שלה). ובכל זאת, בשונה מהחובות הפרטיים המעיקים על צווארם של רבים מאיתנו, אף אחד לא נראה מבוהל יותר מדי מהחוב הממשלתי הענק. סביר להניח שרובנו אפילו לא מודעים לקיומו.
ההקדמה הזו נועדה להזכיר לנו שבעידן המודרני חובות הם חלק מהמשחק. לכן, לפני כל ההסתייגויות שעוד יגיעו, גם הגירעון התופח בתקציב המדינה יכול היה להיות סיפור שולי יחסית. שום מספר אינו מקודש ולא נמסר לשום כלכלן בהר סיני. מי שבחר ביעד גירעון שנתי של שניים־שלושה אחוזים, יכול גם לבחור ביעד של ארבעה־חמישה אחוזים. השמיים לא ייפלו בן־רגע. בור של 23 מיליארד שקל (הגירעון העודף הצפוי כבר בשנת 2020) הוא אכן עמוק ומפחיד, אבל גם בור של 10 מיליארד שקל (הגירעון כעת) נראה מספיק עמוק ומאיים.
בסופו של דבר, הסיפור הגדול והמתסכל הוא לא עומק הבור המתוכנן בתקציב המדינה, אלא הסיבות שבגינן נכנסנו לאוברדרפט עצום כזה בשנים האחרונות, ועוד בשאננות מרגיזה כזו. העובדה שחפרנו לעצמנו בור תקציבי בממדים כאלה עוד הייתה יכולה להיות נסבלת ונסלחת איכשהו, אלמלא עשינו זאת מכל הסיבות הלא נכונות והלא ראויות, בשנים של פריחה כלכלית נדירה.
תחשבו על ועד בית שלוקח הלוואה ענקית כדי לשדרג את הגג המשותף ואת המעלית של הבניין, ומסביר לכם שתצטרכו לשלם על זה בפריסת חובות על פני עשרות שנים. אתם שומעים ומשתכנעים שאכן לעיתים צריך וכדאי להדק את החגורה בהווה, שכן התועלת העתידית תעלה בהרבה על עלויות ההשקעה. למשל, בזכות שדרוג הגג, הוצאות החימום בחורף והקירור בקיץ יפחתו באופן משמעותי. בזכות שדרוג המעלית המקרטעת, תגיעו הרבה יותר מהר לילדיכם האהובים בסוף עוד יום עבודה.
שווה? יכול להיות. אבל עכשיו דמיינו שגיליתם ששדרוג הגג והמעלית מועילים רק לתקופה של שנתיים־שלוש. החוב יימשך עשרות שנים, אבל החיסכון והתועלת יסתיימו במהירות, אולי קצת אחרי שתבחרו מחדש את אותו ועד פעלתני. וכדי להוסיף חטא על פשע, אתם גם מבינים שאת ההלוואה כל דיירי הבניין יצטרכו לשלם, אבל לא כולם ייהנו מהשדרוג הזמני של תשתיות המעלית והגג.
רכבת מהירה לאילת
כמו משק בית פרטי או בניין משותף, גם למדינות מותר (ולפעמים אפילו ממש חובה) להיכנס בשיקול דעת ובאחריות לנטל כבד של חובות. זאת בתנאי שהציפייה היא כי הכסף שניטל כהלוואה יניב הרבה יותר תועלת בעתיד, אף שהריבית בכל שנה תלך ותגדל. כך צומחות מדינות וכך צומחים עסקים: אם שקל שאני לוקח עכשיו אמור לייצר שני שקלים בעוד עשור או שניים, אני מוכן לשלם על הקרן לא מעט ריבית. יתרה מכך: מה שנכון לאנשים פרטיים ואפילו לבניינים, פשוט הרבה יותר בכל הנוגע למדינות. הנחת המוצא היא שמדינה אף פעם לא תמות (זה לא המקום כרגע להתווכח גם על זה), מה שאומר שאפשר לגלגל את הקרן משנה לשנה, ולשלם דה־פקטו רק את הוצאות הריבית. לא נעים, אבל בהחלט לא נורא.
כמה לא נעים? בשנת 2018 שילמנו הוצאות ריבית (על אותו חוב עצום של כמעט 800 מיליארד שקל) סך של 37.3 מיליארד שקל, סכום השווה ל־2.8% מהתוצר. בחמש השנים האחרונות, מ־2014 ועד 2018, הוצאות הריבית ששילמה ממשלת ישראל על חובותיה הסתכמו ב־190 מיליארד שקל. רק לשם המחשה, לו היינו מדינה נטולת חוב, יכולנו בסכום הזה – שיצא מהקופה הציבורית בעבור תשלומי ריבית ותו לא – לממן את הקמת המטרו בכל גוש דן ועוד לסלול בסכום שיישאר רכבת מהירה לאילת (ואז אפילו הקריאות לבטל את פינוי שדה דב היו נעלמות, לפחות בכל הנוגע לתושבי אילת).
החוב הגדול שהילדים שלנו יצטרכו להחזיר הוא כאמור הגיוני למדי ואפילו רצוי, אבל בתנאי שילדינו ונכדינו הם אלה שייהנו (או לפחות שגם הם ייהנו) מההשקעות הגדולות שהמדינה נדרשת לבצע. למשל, אם ההלוואות שהמדינה נוטלת – אותם חובות שהדורות הבאים יצטרכו לפרוע – מיועדות לסלילה של עוד ועוד מסילות רכבת ולפתרונות אחרים שיגמלו אותנו מהרכב הפרטי והיקר; להקמת שדות תעופה חדשים שגם יוכלו להביא לפה עוד מיליוני תיירים בכל שנה; לביצוע רפורמות גדולות ומבניות בחינוך ילדינו לקראת המחר; להקמת מתקני התפלה, מתקני חשמל לא מזהמים, וכן הלאה.
עד כאן התיאוריה. הבעיה היא שבמציאות, הכסף העודף שהוציאה ממשלת ישראל בשנים האחרונות – רובו לפחות – לא נלקח להגדלת תנובת הפירות בעתיד (או לפחות להורדת ההוצאות השוטפות), אלא לטובת חגיגות שהתאיידו במהירות. כמו משפחה שלוקחת הלוואה מטורפת כדי לטוס לדיסנילנד ולקצור מחמאות לרגע מהילדים (במקום לבחור את החופשה בהתאם לכסף שכבר שוכב אצלה בבנק), ממשלת ישראל חילקה לנו מתנות יקרות ובעלות תוקף מאוד קצר ומוגבל, כאילו כל מה שהיה חשוב לה הוא רק למצוא חן עד הבחירות הבאות.
תסתכלו על המהלכים הגדולים של משרד האוצר בשנים האחרונות: מיד לאחר שנכנס לתפקידו בשנת 2015, מיהר שר האוצר משה כחלון להוריד את המע"מ באחוז (כ־5 מיליארד שקל שנגרעו מהקופה הציבורית), קיזוז שרק בחלקו הגיע אלינו לכיס, כי מה לעשות שהמחירים בחנויות נקבעים בעיקר לפי היצע וביקוש והמוכרים לא ממהרים להחזיר לנו את האחוז המופחת.
שר האוצר גם נופף במבצעי "נטו משפחה", שנכתבו כהוראות שעה פגות תוקף, כמו למשל סבסוד הצהרונים שעלה לאחרונה לכותרות וזכה בינתיים לעוד שנה של חסד מכחלון ומראש הממשלה. אותן הטבות נמכרו לנו כמובן כבשורה שתישאר איתנו לדורי דורות, אולם אף אחד לא טרח להפוך אותן לשורה מחייבת בספר התקציב לשנים הבאות, למען משפחות שבשנה הבאה או בזו שאחריה ישלחו ילד לגן וירצו גם הן לצאת ליום עבודה ארוך.
כחלון גם סבסד כמה עשרות אלפי דירות לזוגות צעירים במסגרת תוכנית הדגל שלו 'מחיר למשתכן', שהביאה לאובדן של לפחות 6 מיליארד שקל הכנסות מקרקע ומיסוי. הדירות הספיקו בקושי למחצית מהישראלים הזכאים שנרשמו לתוכנית, ללא שתהיה לכך השפעה על אלה שיתחתנו רק מחר ומחרתיים ויהיו גם הם "מחוסרי דירה זכאים".
רק בסוף השבוע האחרון פורסם מדד מחירי הדיור לחודש אפריל, שהצביע על עליית מחירי הדירות ב־0.5%, אחרי עלייה של 0.3% בחודש מרץ ועלייה של 0.7% בפברואר. במונחים שנתיים מדובר על עלייה של 1% (אפריל עד אפריל). זאת לאחר שממש לא מזמן חגג כחלון "שינוי מגמה בשוק הדיור" וירידת מחירים שנתית של 2.3% (נובמבר עד נובמבר), שלא החזיקה מעמד אפילו כמה חודשים.
המדד האחרון גם הציג ירידה חודשית של 0.9% במחירי הדירות החדשות, מה שבעיקר הבליט את גודל התסכול והאבסורד בשל אותם צעדים יקרים שהוביל שר האוצר כחלון. המדינה סבסדה דירות חדשות במאות אלפי שקלים, מה שכצפוי הוריד את מחירי הדירות החדשות (דירות מחיר למשתכן, לפי נתוני הלמ"ס, תפסו נתח של 43% ממדד מחירי הדירות החדשות באפריל), אולם זה לא חולל שום השפעה על כלל השוק, ואפילו על הדירות החדשות ההשפעה הייתה זניחה יחסית.
רק דמיינו מה היה קורה אילו אותם מיליארדי שקלים שהלכו לטובת סבסוד 'מחיר למשתכן' היו מושקעים למשל בקו רכבת שהיה מביא אותנו בתוך שעה מהעיר החדשה חריש לתל־אביב – הטבה שלא הייתה מסתיימת לאחר שנתיים־שלוש כמו מחיר למשתכן שגוססת היום לאיטה, אלא הייתה מייצרת אפקט אדיר, אלטרנטיבה אמיתית לעשרות אלפי משפחות שרוצות לקנות דירה ביישוב שמציע מינימום של פתרונות תחבורה ציבורית.
עוד מאותו הדבר
נכון לעכשיו, הכלים העלובים שמשרד האוצר מציג לסגירת חלק מהבור מלמדים על אותה מדיניות בדיוק. צמצום הטבות מס לרכישת מכוניות היברידיות וחשמליות – כי למי אכפת מזיהום האוויר; קיצוץ רוחבי של יותר ממיליארד שקל בכל משרדי הממשלה – כי מי ישים לב אם יהיה פחות כסף לרווחה, לחינוך או לבריאות; התחשבנות אד הוק עם הביטוח הלאומי ועם מפעל הפיס – צעדים שיכולים לגרד מיליארד שקל באופן חד־פעמי, בלי לחפש שום פתרון שיסדר את הטבלאות של הכנסה מול הוצאה גם לטווח בינוני וארוך.
ובשורה התחתונה, הכול כולל הכול יניב הפחתה צפויה של 3.25 מיליארד שקל מהגירעון, "כסף קטן" מול הבור הגדול שנפער פה ללא שום בקרה וללא שום התנצלות. פעולות החירום הללו, שגם אותן הממשלה דוחה משבוע לשבוע (כי מי רוצה להרוס ישיבת ממשלה חגיגית ברמת הגולן?), בסך הכול נועדו להוריד את הגירעון בשנה הבאה מ־4% ל־3.8%, בעוד שהיעד המקורי נקבע על רמה של 2.5%, וגם הוא היה אמור לרדת ל־2% בעוד שנתיים. מה שאומר שדי מהר מישהו יהיה חייב להניח על השולחן דרכים יצירתיות לקיצוץ של עוד עשרות מיליארדי שקלים – או שהממשלה תזיז את קו הגירעון שהיא עצמה קבעה, ותכביד את נטל החובות שהיא מפילה על הדורות הבאים.
וכמו שפתחנו, עם כל זה עוד אפשר היה לחיות בשלום איכשהו, אם הממשלה הייתה לפחות מנסה לשכנע אותנו שהחובות הללו נערמים לטובת הילדים שלנו, ולא סתם על חשבונם.
