בנק ישראל פרסם השבוע את נתוני החוב של הישראלים נכון לרבעון הראשון של 2019, שלימדו בין השאר עד כמה אנו מכורים לאשראי. יתרת החוב של משקי הבית גדלה ברבעון הראשון בעוד 5 מיליארד שקל, ל־562 מיליארד שקל. אבל מה שצריך להפחיד אותנו זו העלייה במה שנקרא אצל הבנקאים "חוב פרטי שלא לדיור", כזה שניטל לטובת חופשה, רכב חדש או לצרכנות לא מבוקרת. החוב שלא לדיור חזר לעלות ברבעון האחרון אחרי מגמה של קיטון במשך שנתיים, והוא כבר מגיע ל־198 מיליארד שקל.
מה שלא פחות מבהיל זו העובדה שמרבית החוב הזה צומחת ועולה בהלוואות שאפילו לא ניתנות לנו מהבנקים ה"קלאסיים", אלא מחברות הביטוח והאשראי, אלה שמציעות לנו (שלא לומר תוקפות אותנו) בהלוואות זמינות וחביבות כמעט בכל קנייה בסופר ובכל גלישה באינטרנט. החוב שלא לדיור לגופים המוסדיים עמד בסוף הרבעון הראשון על 15.7 מיליארד שקל, לעומת חוב של 12.1 מיליארד שקל רק בסוף 2017. לחברות כרטיסי האשראי חייבים הישראלים 21 מיליארד שקל, לעומת 18.6 מיליארד שקל בסוף 2017. אני לא מתיימר להיכנס לאנשים לארנק, אבל אנא תזכרו שחובות צריך להחזיר, ושאם אין שעבוד של דירה כנגד ההלוואה, גם הריבית שתשלמו עליה לא מבוטלת בכלל.

והנה סיבה לאופטימיות: שיעור האבטלה בישראל ירד בחודש מאי האחרון מ־3.8% לשפל של 3.6%. במספרים מדובר על פחות מ־150 אלף ישראלים מובטלים. מספר המועסקים שעבדו בהיקף מלא (35 שעות לפחות בשבוע) עלה בחודש האחרון ב־6% (תוספת של כ־150 אלף), בעוד שמספר המועסקים בהיקף חלקי ירד ב־2% (ירידה של כ־21 אלף).
ועם זאת, יש לזכור שמדובר על שיעור אבטלה בקרב דורשי עבודה בלבד, נתון שבאופן היסטורי נמוך במיוחד בישראל (בעיקר בגלל ההשתתפות הנמוכה במעגל העבודה בקרב החרדים והערבים). בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ציינו שאחוז המשתתפים בכוח העבודה בקרב בני 15 ומעלה ירד החודש ל־63.5% (63.8% בחודש הקודם) – 67.4% בקרב גברים ורק 59.7% בקרב נשים. אחוז המשתתפים בכוח העבודה בקרב בני 25־64 ירד ל־80.3% (לעומת 80.6% בחודש הקודם) – 84.2% בקרב גברים ו־76.6% בקרב נשים.
ועוד דאגה קטנה: אם חלילה יתהפך הגלגל והאבטלה תזנק, נצטער מאוד שהממשלה לא ניצלה את שנות הפריחה ואת האבטלה האפסית כדי לאגור יותר עודפים במחסנים. ייתכן מאוד שכבר מאוחר מדי.
