במשרד האוצר נופפו בימים האחרונים בגיוס חוב יוצא דופן, שניתן לתקופה של 50 שנה. באוצר הדגישו כי "מדינת ישראל נכנסת לראשונה לקבוצה מצומצמת מאוד של מדינות איכותיות המנפיקות לטווחים ארוכים מאוד, כאשר עד כה המדינה הנפיקה לטווחים של עד 30 שנה". שר האוצר כחלון הוסיף וציין כי "ההנפקה היא הבעת אמון בכלכלת ישראל ובמשק הישראלי, ומבטאת את אמון העולם בכך שמדינת ישראל כאן כדי להישאר".
אחרי מחיאות הכפיים כדאי בכל זאת לקחת דברים בפרופורציה. הגיוס, בסך כולל של 500 מיליון אירו, בוצע מול קרן פנסיה אירופית בריבית של 2%. בבנק הפועלים ציינו השבוע כי הריבית שנקבעה אינה זולה במיוחד במונחי מטבע האירו. לשם השוואה, איגרת חוב של ממשלת צרפת לתקופה דומה נסחרת בתשואה של 1.1%, ואיגרת של ממשלת אוסטריה לטווח דומה נסחרת בתשואה של 0.8%. ובלשון הכלכלנים: "לא כל הנוצץ זהב".

שעות ספורות לפני שהשלטון המרכזי גבר השבוע במפתיע על השלטון המקומי, כאשר ראש הממשלה החליט על סגירת שדה דב ופינויו למגינת ליבם של ראשי ערים דומיננטיים וחזקים, כמו רון חולדאי מתל־אביב ומאיר יצחק הלוי מאילת, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים על 255 הרשויות המקומיות בישראל. אולי הנתונים היבשים הללו הזכירו לבנימין נתניהו עד כמה גדולה התלות של הרשויות המקומיות בשלטון המרכזי.
לפי הנתונים, ההכנסות העצמיות של השלטון המקומי – מארנונה, מאגרות, מתשלומים ועוד – הסתכמו בשנת 2017 ב־38.3 מיליארד שקל, סכום שאפילו לא מספיק לתקציב השוטף הרגיל של הרשויות המקומיות. שיעור ההכנסות העצמיות בתקציב הרגיל עמד על 59.4%, נמוך גם בהשוואה לשנת 2016, שבה הוא עמד על 60.4%. הממשלה מצידה הזרימה לקופת הרשויות המקומיות בשנת 2017 סכום של 25.6 מיליארד שקל – גידול שנתי ריאלי של 11%, לאחר עלייה של 8% בשנת 2016 ועלייה של 8% בשנת 2015.
תהא דעתכם על סגירת שדה דב אשר תהא, היה מאוד מרענן וחשוב לראות השבוע ראש ממשלה שמוכיח באופן חריג ונדיר לראשי הערים ולאזרחי המדינה מי שולט כאן ומה כוחה של הממשלה היושבת בירושלים.
