צודק ראש עיריית רמת־גן כרמל שאמה־הכהן, כשהוא אומר שרוב תושביו חילונים. בשם הפסוק שהמציא מישהו לפני שנים, "איש באמונתו יחיה" (הנביא חבקוק דיבר על "צדיק באמונתו יחיה"), התרגלנו למוסכמה שלפיה צריך לתת לאנשים לחיות את חייהם בהתאם לאמונתם ולרצונם, ואין שום סיבה שבאזורים חילוניים אנשים לא יוכלו לנסוע בשבת באוטובוס ולמצוא סופרמרקט פתוח ליד הבית. במקום סטטוס־קוו, אִמרו כעת "הכלה". במקום ערבות הדדית, אִמרו "אני אחיה בהתאם לאמונתי, ואתה תחיה בהתאם לאמונתך".
יתרה מכך: המציאות בשנים האחרונות מוכיחה שבעבור תושביה הדתיים של רמת־גן זה לא ממש מסובך להחליט לארוז את מטלטליהם ולעבור לגור בגבעת־שמואל או בפתח־תקווה הדתיות יותר. מדובר בהחלטה פשוטה יחסית מבחינה חברתית, חינוכית, גיאוגרפית וכלכלית, כאשר על דירה דומה בדרך כלל גם יישאר להם עודף בכיס (לפחות כשמדובר על מעבר מרמת־גן לפתח־תקווה).
באותו אופן, דיירי מגדלים שאינם מעוניינים לייצר מתח מיותר ולהתווכח על זמני הפעלת מעלית השבת, אם בכלל תהיה מעלית כזו (החוק מחייב הפעלת מעלית שבת רק אם יש בבניין יותר ממעלית אחת), יכולים לעבור לבניין שבו כבר גרים רק או בעיקר שומרי שבת. אם אפשר ליצור 'ווין ווין סיטואיישן', למה לריב ולהיכנס לעימותים מיותרים? חכם לא נקלע מראש לבעיה שפיקח יודע איך לצאת ממנה.
השאלה החשובה היא אם אנחנו גם עוצרים פה ושם כדי לחשוב לאן אנחנו רוצים להגיע. האם בהחלטה שיש פרהסיה דתית ופרהסיה חילונית, מגדלים לדתיים ומגדלים לחילונים, אנחנו לא כורתים את הענף שאנחנו יושבים עליו.
בהפוך על הפוך, לאחר כמה עשורים שבהם עשינו לעצמנו חיים קלים והקמנו שכונות ומגדלים לחילונים ושכונות ומגדלים לדתיים (אפשר להמשיך עם זה הלאה: שכונות ומגדלים לעשירים ושכונות ומגדלים לעניים) – קרוב היום שזה יתפוצץ לנו בפרצוף. השנאה והבורות כלפי כל מי שאינם "אנחנו" – הסדרניקים, בנות שירות, שמאלנים, להט"בים ועוד – קשורה ללא ספק גם להפרדה הגיאוגרפית. אם "איש באמונתו יחיה", מה אמור להיות הדבק שיחבר אותנו יחד?
נכון שקשה למצוא את הנוסחה המדויקת והמכילה, אבל הנחת המוצא חייבת להיות שאיפה לחיות יחד. הדתיים ילמדו לחיות למשל עם תחבורה ציבורית לידם גם בשבת, בעוד החילונים ייאותו להסתדר בלי האפשרות לרכוש בשבת חולצה חדשה או אפילו שקית חלב (אפשר לדפוק על דלת השכנים).
יהיה אשר יהיה הסטטוס־קוו החדש, אסור שהוא יכלול חלוקה ברורה ומכוונת בין רחובות, שכונות וערים לחילונים, לרחובות, שכונות וערים לדתיים. בסופו של יום מדובר בנבואה שעלולה להגשים את עצמה, וההפרדה "הנוחה" הזו היא שתקרע את החיבור השברירי והרגיש ממילא.
הרשות נתונה
לשליטתו של ראש העיר על צביונה ואופייה של עירו ישנן השלכות רחבות הרבה מעבר לסוגיית התחבורה הציבורית בשבת, שחוללה פה סערה זוטא בימים האחרונים (אף שדווקא נושא התחבורה נתון באופן מלא כמעט לשיקולי הממשלה). ההוצאה הלאומית לחינוך, למשל, הסתכמה בשנת 2017 ב־103 מיליארד שקל, אולם רק כמחצית ממנה יצאו ישירות מהממשלה. משקי הבית עצמם מימנו כמעט רבע מההוצאה על חינוך "חינם" של ילדינו, וכ־25 מיליארד שקל הגיעו מקופת השלטון המקומי.
"השיטה הזו, שנותנת כוח אדיר בידי השלטון המקומי, היא בעוכריה של הציונות הדתית, מאחר שהציבור שלה 'מפוזר ומפורד בין העמים', לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל", טוען יוסי סוקניק, סמנכ"ל רשת החינוך צביה. בשל המשקל השולי יחסית של הציבור הדתי־לאומי בערים רבות, ומשום שרבות מההוצאות של בתי הספר – בעיקר בכל הנוגע לתפעול ומנהלה – נופלות ישירות על תקציב הרשות המקומית, פעמים רבות אין לאותה רשות שום עניין לתקצב את החינוך הדתי־לאומי בעיר.
"אפילו בעיר כמו מודיעין, אין לראש העיר אינטרס אמיתי לדאוג לציבור שלנו", אומר סוקניק, "הוא לא סופר אותנו, פשוט כי אנחנו מעטים מדי. ראשי הרשויות לא מתנגדים כמובן שנבוא, אבל הם לא יסכימו להוציא שקל מהקופה העירונית. כשאין שום פיקוח על השיקולים של הרשות, וכשראש הרשות יכול לבחור על מי ועל מה מתחשק להוציא את הכסף, התלות של החינוך הממלכתי־דתי בכסף הממשלתי גדולה במיוחד".
התלות הזו יכולה בין השאר להסביר את הכותרות השכיחות והמוכרות כל־כך על התקצוב הממשלתי העודף שמקבל כביכול החינוך הממלכתי־דתי לעומת החינוך הממלכתי – בגלל הרב רפי פרץ, בגלל נפתלי בנט, בגלל הרב שי פירון והמהדרין ירחיקו גם עד זבולון המר ז"ל, כדי למצוא ולהאשים את שרי החינוך שדאגו כביכול בעיקר לאנשי שלומם. לדברי סוקניק, אם נבחן את פיזור האוכלוסייה של המגזר הדתי־לאומי ואת ההפרדה המגדרית שהוא מנהיג בבתי הספר, נגלה שהמשוואה מתהפכת ושהציבור הדתי סובל דווקא ממחסור בתקציבים ובמוסדות. כסף מהממשלה אמנם יש, אבל במקרים רבים הוא נועד לפצות על התקצוב החלקי או החסר מהרשות המקומית.
השיחה עם ראשי רשת החינוך צביה נולדה בעקבות הריאיון שפורסם פה לפני שבועיים עם הרבנית ענבל מלמד מהר־ברכה. באותה שיחה עלה שמה של רשת צביה כדוגמה לבעייתיות של מסננת התשלום באולפנות, שמדירה ציבורים שלמים מהחינוך הדתי־לאומי.
הרבנית סיפרה על אחת מבנותיה שלמדה באולפנת צביה בלוד, ופגשה נערות ממוצא אתיופי שרצו להתחזק מבחינה דתית אבל נתקלו בחסם כלכלי שמנע מהן ללמוד באולפנה. "אנחנו נורא רוצים להשפיע, אבל אי־אפשר להשפיע כשזה עולה 7,000 שקל בשנה. ככה אנחנו שולחים החוצה את אלה שהולכים לתיכונים או לחב"ד רק בגלל חסם כלכלי", טענה הרבנית מלמד.
מי שעומד היום בראש רשת צביה הוא הרב שמחה ויסמן (גילוי נאות: הרב ויסמן היה הר"מ שלי בשביעית ובשמינית). הרב נפגע בשם צביה – רשת הכוללת היום 20 אולפנות, 10 ישיבות ועוד 30 בתי ספר יסודיים (כ־20 אלף תלמידים בסך הכול), ובמיוחד בשם אולפנת צביה לוד ששמה הוזכר בכתבה. "אין תלמיד אחד שבגלל שלהוריו אין מספיק כסף הוא לא ילמד ברשת שלנו", מצהיר הרב ויסמן.
"ומה שנכון ברשת כולה נכון שבעתיים בצביה לוד, מוסד שקולט את כל התלמידות שרוצות ללמוד בו, את המסורתיים כמו את הדתיים, ללא שום בחינות. יש כאלה שישלמו מחיר מלא, יש כאלה שישלמו אפס, ויש ועדת הנחות שיכולה לקבוע משהו באמצע".
סוקניק, סמנכ"ל הרשת, מבהיר את חיוניות התשלום מבחינתו ואת היעדר התקציבים מצד המדינה והרשויות המקומיות, אולם גם הוא מדגיש שהתשלום "אינו מהווה מסננת, אלא בעיקר שאלה של סדרי עדיפויות של ההורים". לדבריו, "פעם אמרו על רשת צביה שהיא אליטיסטית ואשכנזית. אני יכול לספר שבכל שנה אנחנו מחלקים סידורים לבוגרים ולבוגרות, ו־75% מבקשים נוסח עדות המזרח. אין לנו מוסד בלי יוצאי אתיופיה, ובעפולה יש לנו כבר נכדות של בוגרות שלנו שהגיעו במבצע משה. אני יכול להתחייב שראש האולפנה והרבנים שלנו בכלל לא נפגשים עם שאלת התשלום בשלב הקבלה".
ועדיין, אני שואל, הסכום הרשמי לפני הנחות הוא אלפי שקלים בשנה, מה שמרחיק מראש לא מעט מתעניינים פוטנציאליים. "אני מסכים שיש הורים שאוטומטית בגלל רף התשלום לא יתקרבו אלינו, אבל זה נדיר מאוד", משיב סוקניק. "החינוך נמצא במקום גבוה בסדרי העדיפויות של הציבור הדתי־לאומי, והורים רבים מוכנים להשקיע. הם באים, ואם מתברר שאין להם יכולת לשלם, אנחנו תמיד מסתדרים, גם אם התקציב שלי אף פעם לא מספיק ותמיד צריך וכדאי שיהיה יותר".
שעות נוספות
דו"ח חריגות השכר במגזר הציבורי שפרסם משרד האוצר לפני מספר ימים, חשף כי בשנת 2017 נמצאו חריגות "לכאורה" ב־93 גופים מתוקצבים ונתמכים. בסך הכול ישנם בישראל כ־790 גופים מתוקצבים ונתמכים, ממשלתיים וסמי־ממשלתיים – חברות ממשלתיות, רשויות מקומיות ועוד – כך שמדובר בחריגות שכר ב־12% מכלל הגופים המתוקצבים והנתמכים במדינה, בהשוואה לחריגות שכר ב־10.5% מהגופים שנה קודם לכן.
איך בדיוק משלמים לעובדים במגזר הציבורי תוספות שכר, מעבר למה שנקבע להם במפורש בחוק? באמצעות קומבינות ישנות ומוכרות כמעט לכל עובד ציבור, כמו "שעות נוספות", "עבודות נוספות", "משרות נוספות" וכדומה. החוק אמנם הגדיר תקרת שכר, אבל מסתבר שלא מעט עובדים נדרשים לאקסטרה עבודה וממילא גם לקבלת אקסטרה שכר.
חלק משמעותי (38%) מחריגות השכר בקרב בעלי השכר הגבוה נמצאו בחברת אלתא תעשיות אלקטרוניות, חברה בת של התעשייה האווירית. על פי הדו"ח, הן "תוצאה של עלייה לא סבירה ולא מוסברת במספר השעות הנוספות שביצעו העובדים ביחס לשנה שעברה".
מה שמזכיר את הבדיחה הישנה על עורך הדין – או אולי עדיף לומר עובד אלתא – שסיים את חייו בגיל צעיר. "על מה ולמה מוקדם כל־כך?", הוא תהה בהגיעו למעלה. "אנחנו מתנצלים מעומק הלב", ענו לו בבית דין של מעלה, "אבל לפי השעות הנוספות שהגשת, יצא לנו שאתה כבר בן תשעים".
