קל ונוח לדבר על השיקולים בעד ונגד הצבת אישה במקום גבר, חילונית ולא דתי, בראש מפלגת הימין החדש, ואולי בראש מפלגת ימין מאוחדת. פחות נוח לכתוב ולדבר על מה שגורם לנו לבחור ולהציב בראש את המועמד היפה יותר. בהקשר הזה חשוב להדגיש שיתרונות היופי בזירה הפוליטית ובכלל אינם עניין מגדרי. תהא אשר תהא דעתכם על כישוריהם של בנימין נתניהו, בני גנץ או יאיר לפיד, אין ספק שלמראה המצודד שלהם היה משקל לא מבוטל בהצלחתם האלקטורלית.
אז כן, גם אם לא נדבר על זה, למראה חיצוני ולאסתטיקה יש משקל גדול בפוליטיקה, בכלכלה ובכלל. נסו למשל למצוא בשושלת הארוכה של נשיאי ארה"ב, ודאי מאז עידן הטלוויזיה, מנהיג קירח או נמוך קומה (בלי להעליב אף אחד). להבדיל, גם התורה טורחת לומר לנו שרחל אימנו הייתה "יפת תואר ויפת מראה", ושבנה יוסף היה "יפה תואר ויפה מראה", פרט שכנראה חשוב שנדע ושהשפיע על סיפור חייהם.
כבר לפני יותר משמונים שנה הבין וולט דיסני ששלגייה החסודה והתמימה צריכה להיות יפה, ושהאימא המכשפה והמרשעת צריכה להיות הרבה פחות יפה ממנה (המראה בעצמה אמרה זאת), כך שמיליוני הצופים יוכלו להבין מיד מי הטובה ומי הרעה. לא בכדי גם מלך האריות, מופאסה, יפה ומרשים בהרבה מאחיו הרשע והמצולק סקאר. עוד לפני שהחלה העלילה בסרט של דיסני, אנחנו כבר יודעים מי הצדיק, מי הרשע ומי המנהיג המועדף.
ד"ר דניאל המרמש מאוניברסיטת טקסס עשה קריירה ארוכת שנים מהוכחת הקשר שבין יופי להצלחה כלכלית. לאחר שבדק נתונים מאז שנות השבעים, הגיע המרמש למסקנה שעובד שנראה "מעל הממוצע" ירוויח כ־5 אחוזים יותר מעובד בעל מראה ממוצע. על פני עשרות שנים מדובר על הבדל של מאות אלפי שקלים בשכר, רק בגלל המראה החיצוני. גם כשהם ילכו לקבל משכנתא או סתם הלוואה, לאנשים יפים יותר יש סיכוי גבוה יותר לקבל הלוואה ותנאים טובים יותר מהבנק. מבאס? אולי, אבל אין טעם להתעלם מהמציאות.
לא רק פוליטיקאים צריכים למתוח ככל האפשר את גובהם. מחקר שנעשה באוניברסיטת פלורידה גילה כי כל 2.5 סנטימטרים גובה מעל הממוצע, יוסיפו לנו כמעט 800 דולר למשכורת בכל שנה. כמו כן, מחקר שנעשה כבר לפני עשור גילה כי הכנסתן של נשים יורדת ככל שמדד ה־BMI – היחס בין משקל הגוף לגובה – עולה מעל 23 (אף ש־BMI תקין נחשב לכזה שבין 18.5 ל־24.9).
בצד האפל יותר, מחקר שנעשה בעבר הוכיח שלאנשים שנראים טוב יותר יש גם פחות סיכוי להידרדר לפשע. מה שגם יכול להסביר, באפקט של ביצה ותרנגולת, מדוע הפושעים שיושבים בבתי הסוהר נראים לנו לא פעם מפחידים ומכוערים. השכר הנמוך יותר וההצלחה הפחותה יותר של אנשים שנראים פחות טוב, מובילים אותם לעשות דין לעצמם ולבצע פשע כדי לשפר את מצבם, מה שאולי אומר שזו אשמתנו לא פחות מאשמתם.
היופי לא רק מסייע ליפים יותר ליטול משכורת שמנה יותר, אלא הוא גם משיא יותר ערך לאנשים סביבם. מחקרים שונים הוכיחו שלאחר מינוי מנכ"ל יפה יותר, מניות החברה עלו יותר בבורסה, פשוט משום שרובנו נעדיף לבטוח ולשים את כספנו במי שחונן במראה הנכון, ודאי בעידן הנוכחי שבו אנחנו נחשפים בלי סוף לתמונת המנכ"ל. ואגב, לא בטוח שאנחנו כל כך טועים או קטנוניים: לאנשים יפים יותר יהיה לא פעם ביטחון רב יותר, מה שעשוי לפתוח לפניהם דלתות ולסייע להם בדרך למעלה – גם לטובת משקיעי החברה.
אז אנחנו נמשיך כנראה לדבר על ניסיון, כישרון, כריזמה ואינטליגנציה כמדדים לבחירות שאנחנו עושים, אבל כדאי להפנים שגם הצבת יפים יותר בראש הפירמידה היא שיקול פוליטי וכלכלי קר ומוצדק. "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב".
מעדכנים את התחזית
במאה השנים האחרונות קפצה תוחלת החיים שלנו כמעט פי שניים. אם בתחילת המאה העשרים חיו בני האדם בין 40 ל־50 שנה בממוצע, כיום הממוצע העולמי מתקרב ל־80 שנה. ליותר ויותר מדינות על פני הגלובוס יש היום גישה סבירה למים זורמים, לחשמל, לתרופות ולבתי חולים, ובאופן כללי מודעות גבוהה יותר לבריאות ולהיגיינה, כך שבשורה התחתונה אנחנו אכן חיים יותר משנה לשנה. גם הפערים בין המדינות ברחבי העולם הולכים ומצטמצמים.
מה הלאה? לא מעט מומחים סבורים שהמגמה הזו תימשך, והם מתווכחים בעיקר על הקצב. האם אנחנו קרובים לשיא, והעלייה קרובה להיעצר או להאט בטווח הקרוב, או שאולי, כמו שסבורים רבים אחרים, המגמה רק בראשיתה, ובשנים הקרובות – בעיקר לנוכח הפריצות הגדולות ברפואה ובמחקר – נראה קפיצה משמעותית בתוחלת החיים של האנושות, הרבה מעבר לרף של 120 שנה (פרופ' מישל רבל, חתן פרס ישראל לרפואה, אמר לי לפני כמה שנים שהוא ממש רואה לנגד עיניו את התגשמות נבואת ישעיהו "ובילע המוות לנצח").
מנגד, ישנם גם לא מעט חוקרים והיסטוריונים הצופים בשלב מסוים נסיגה בתוחלת החיים. לתפיסתם, תור הזהב של האנושות צפוי להסתיים, כי תמיד תור זהב מסתיים מתישהו. זה יכול לקרות על רקע משבר כלכלי חמור, משבר אקלים, איזה חיידק חסין לאנטיביוטיקה שיכה באנושות, כמה מלחמות עקובות מדם בעולם שכבר המציא נשק להשמדה המונית, או שפשוט יפרצו יום אחד לחיינו השלווים מחלות חדשות וקשות שאין לנו שום דרך לצפות אותן (האיידס הייתה דוגמה קלאסית).
כך או כך, בזמן שתוחלת חיים ארוכה מהווה פנטזיה ומשאת נפש לרבים, היא מעבירה צמרמורת בקרב אקטוארים ואנשי אוצר. בסופו של דבר, מישהו יצטרך לממן את החיים הארוכים הללו, שלא ברור מתי הם יסתיימו וכיצד. למעשה, מי שנולד בעשורים האחרונים שומע שהוא צפוי לחיות יותר, הרבה יותר, מהדורות שלפניו, אבל מצד שני הוא גם שומע בלי הרף שהעולם משתנה ואף אחד לא יודע לומר לו אילו עבודות יישארו איתנו בטווח הקרוב. גם אם הוא יחזיק איכשהו בעבודה מסודרת עד גיל פרישה, לא ממש ברור לכמה שנים יספיק הכסף שחסך.
תוסיפו לזה את הריבית האפסית במשק לאורך העשור האחרון, מגמה שלא צפויה להשתנות בקרוב, ותתחילו לקלוט את המצוקה שרובנו מעדיפים להדחיק ולטאטא מתחת השולחן. ללא ריבית דריבית בשיעור משמעותי, כזה שאמור לנפח ולהגדיל את החיסכון לאורך עשרות שנים, קשה להבין כיצד 30־40 שנה של עבודה אמורות לממן לנו 30־40 שנות זִקנה.
בימים האחרונים, תחת הכותרת הרשמית "עדכון מערך ההנחות הדמוגרפי בביטוח חיים ועדכון מודל שיפורי תמותה לחברות ביטוח ולקרנות הפנסיה", פרסמה רשות שוק ההון, הביטחון והחיסכון שבמשרד האוצר טיוטה לקראת עדכון טבלאות תוחלת החיים של הישראלים, שלמעשה מעדכנת את התשלום שיקבלו חוסכים רבים לאחר היציאה לפנסיה.
לפי הלוחות החדשים, מתברר כי ההערכות הקודמות בנוגע לתוחלת החיים של גברים בגיל הפרישה היו פסימיות מדי, כלומר הם יחיו יותר, ואלה של הנשים היו דווקא אופטימיות מדי. לפי טבלאות הביטוח המעודכנות, גבר ישראלי שהיה בן 60 בינואר 2019 יחיה "לפי תוחלת החיים החזויה כעת" 88.5 שנה – 1% יותר מהטבלאות הקודמות. מנגד, אישה באותו גיל תחיה 90.4 שנים – 0.9% פחות ממה שחשבנו עד לא מזמן. נכון להיום, אגב, תוחלת החיים בישראל עומדת על 80.7 שנים לגבר ו־84.6 לאישה.
עדכון הלוחות בקרוב הוא בשורה עגומה להרבה מאוד חוסכים. גבר שיפרוש בקרוב לפנסיה בגיל 67, ללא מקדם קצבה מובטח (המקדם המובטח, שכלל התחייבות לקבל גמלה חודשית ללא התחשבות בשינוי לוחות תמותה, חלף מהעולם בשנת 2013), צפוי לקבל קצבה חודשית נמוכה יותר ב־1%. זה אולי לא סוף העולם, אבל גם כמה מאות שקלים בשנה הם לא מעט. בכל מקרה, מדובר בעיקר בתזכורת בנוגע לאי־הוודאות של רובנו בכל הנוגע לקצבה שנקבל לאחר שנפרוש לפנסיה – בהתאם ללוחות התמותה באותו זמן.
אצל הנשים המצב הפוך. בעקבות התחזיות המעודכנות, שלפיהן הן יחיו מעט פחות מהמתוכנן, אישה שתפרוש בגיל 64 ללא מקדם מובטח תיהנה דווקא מעלייה של 0.3% בקצבה החודשית. אולי גם זה סוג של נחמה.
פרידה מאוחרת
אפרופו החשש – בין השאר גם במישור הכלכלי – מגיל הפרישה המתקרב, באתר 'בלומברג' פורסמה השבוע כתבה שהכתירה את הגירושין המאוחרים (אחרי גיל 50, קרוב לגיל פרישה לפנסיה) כגורם האחראי ל"הרס המצב הכלכלי של האמריקנים המבוגרים". לא פחות. במגזין מציינים כי מאחר ששיעור הגירושין אחרי גיל 50 הוכפל מאז שנת 1990, יש כאן בהחלט סיבה לדאגה.
ההשפעה הבריאותית השלילית של גירושין תועדה כבר מזמן. מחקר שפורסם לפני עשור גילה שמבוגרים גרושים סובלים מלחץ דם גבוה יותר. מחקר גרמני אחר מצא שגירושין הובילו לעלייה ניכרת במשקל לאורך זמן – אגב, בניגוד לסטיגמות רווחות שנשענות לא פעם על תדמיות שנוצרו בקולנוע ההוליוודי. הכותבים בבלומברג מציינים כי עם או בלי קשר לאותן השפעות בריאותיות, המחקרים החדשים עוסקים בהוכחת הנזק הכלכלי הגדול לאותם מתגרשים מבוגרים.
מי שמתגרש אחרי גיל 50 צריך לקחת בחשבון שהעושר שלו – מושג שרובנו מעדיפים להדחיק ולא לכמת למספרים – ירד ב־50%. הנתונים הללו נשענים על מחקר ענק שנערך לאחרונה בקרב 20 אלף אמריקנים שנולדו לפני שנת 1960, ושתוצאותיו המלאות טרם התפרסמו. מי שערכה את המחקר היא הסוציולוגית פרופ' סוזן בראון, מנהלת המרכז הלאומי לחקר נישואין ומשפחה בארה"ב. היא מזהירה שלא מדובר רק בפגיעה קשה וצפויה בעושר ובנכסים, שהרי משפחה אחת הופכת בעקבות הפרידה לשתיים, אלא גם בקריסה של ההכנסות הצפויות אחרי הגירושין, משלל סיבות כמו דיכאון, היעדר תמריצים ועוד.
להבדיל מצעירים גרושים, שמצליחים בדרך כלל לשמור על רמת החיים בכל הנוגע להכנסות, מתברר שנשים שהתגרשו אחרי גיל 50 חוו ירידה ממוצעת ודרמטית של 45% ברמת החיים שלהן, ואילו גברים חוו ירידה של 21%. גם עשר שנים אחרי הפרידה, החוקרים לא מצאו שיפור בנתונים. שיעור העוני בקרב נשים אמריקניות בגיל 63 שעברו גירושין בגיל מבוגר עומד על 27% – גבוה בהשוואה לכל סקטור אחר.
גם כאן אצלנו בישראל, גירושין מאוחרים הפכו לפופולריים. לפי נתונים מעודכנים שהציגה לא מזמן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לא פחות מ־15% מהגרושים הישראלים התגרשו לאחר 30 שנות נישואים או יותר. עוד 21% התגרשו לאחר 20־29 שנות נישואים, ורק 25% מהגרושים שברו את המסגרת לאחר פחות מעשר שנים (14% בשנתיים הראשונות). לפי נתוני הלמ"ס, שיעור הגרושים בני 55 ומעלה עמד בשנת 1996 על 2.2%, והוא הגיע ל־3.6% בשנת 2016. שיעור הגרושות בנות 55 פלוס זינק מ־1.5% בשנת 1996, ל־2.7% בשנת 2016.
אני לא מתיימר להסיק מסקנות או תובנות כלכליות וחברתיות מהנתונים הללו. ודאי שקטונתי מלומר שצריך להחזיק בכוח נישואים "מקולקלים". ועם זאת, חשוב לפחות להכיר את ההשלכות הכלכליות המבהילות של פירוק התא הזוגי, גם ואולי בעיקר בגיל מבוגר. 
