55% מהסטארטאפים הבולטים ביותר בארה"ב, אלה שזכו לכינוי "חדי קרן" לאחר שהשיגו הערכת שווי של מיליארד דולר לפחות (מה שהופך אותם לנדירים ומיוחדים כמו חדי־קרן), נוסדו לפחות על ידי מהגר אחד שלא נולד בארה"ב. הקרן הלאומית למדיניות אמריקנית, שפרסמה לאחרונה את הנתונים, ציינה כי מדובר על 50 מתוך 91 חברות. בין השמות המוכרים ניתן למצוא את אדם נוימן "שלנו", תל־אביבי שהגיע לארה"ב אחרי הצבא והקים את חברת החללים המשותפים להשכרה וויוורק; את אילון מאסק, יליד דרום־אפריקה, שהקים בין השאר בארה"ב את חברות פייפאל, טסלה וספייס אקס, את הגרמני פיטר תיל, מייסד חברת הביג דאטה פלנטיר ועוד.
גם במבט רחב יותר, כשמסתכלים על 500 החברות הציבוריות הגדולות בארה"ב, 43% מהן הוקמו על ידי מהגרים או דור שני למהגרים לארה"ב. מדובר ב־216 חברות, המעסיקות 13 מיליון עובדים ומדווחות על הכנסות של יותר מ־5 טריליון דולר מדי שנה. אם נרד עוד קומה בפירמידה, נגלה שקרוב ל־25% מכלל העסקים בארה"ב מוקמים בכל שנה על ידי מהגרים, אף שאלו מהווים רק 14% מהאוכלוסייה במדינה.
חשוב להכיר את המספרים הללו בעקבות השיח השלילי המתלהם לעיתים בנוגע למהגרים, ודאי כשמדובר בהגירה למדינות מוצלחות ואטרקטיביות כמו ארה"ב או ישראל. בשנים האחרונות, על רקע גלי ההגירה הגדולים בכל רחבי העולם, גוברת גם הרתיעה והחשדנות כלפי המהגרים החדשים, בליווי נימוקים דמוגרפיים, לאומיים, חברתיים, דתיים ותרבותיים. החששות העיקריים והמובנים נוגעים בעיקר להפרת המרקם העדין, התלכיד והאופי של המדינה בעקבות חדירה מסיבית של זרים רבים מבחוץ, ודאי אם הם באים כקבוצות ולא כבודדים.
"או שאנחנו מדינה או שלא", אמר דונלד טראמפ כשעוד היה מועמד לנשיאות, שאחד הדגלים המרכזיים של קמפיין הבחירות שלו היה מאבק במהגרים השוטפים את ארה"ב. גם ההחלטה ההיסטורית של אזרחי בריטניה להיפרד מהאיחוד האירופי, ה'ברקזיט', נבעה בראש ובראשונה מחשש מזרם המהגרים והפליטים ששוטף את היבשת, ועלול לשנות את אופייה של המדינה.
ויחד עם זאת, לפחות את החששות הכלכליים הגדולים כל־כך – שגם עליהם מדבר טראמפ ללא הרף ("הם לוקחים לנו את העבודות") – חייבים להכניס לפרופורציה. ההיסטוריה כבר הוכיחה פעמים רבות שהמהגרים – למרות קשיי הקליטה, ועל אף ההשקעה הלאומית בקליטתם – דוחפים את הכלכלה של המדינה כולה. למרות ואולי בגלל הפערים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים בין המקומיים למהגרים, אי־אפשר להתעלם גם מהחדשנות, נטילת הסיכונים וזריקת המרץ שמביאים איתם האחרונים שזה מקרוב באו למדינות שאליהן הם מהגרים – תכונות שמסייעות לכלכלה של המדינה כולה.
מי שמהגר למדינה זרה ולא מוכרת, גם אם לא תמיד מדובר בסיכון חיים של ממש, יהיה בדרך כלל אמביציוזי ונועז יותר משאר בני האדם "הרגילים", שמעדיפים לא לשנות פוזיציה. בנוסף, החיים כזר מאלצים את המהגרים הללו לפלס את דרכם. הצורך לשרוד מכריח אותם להסתפק בתמורה נמוכה יותר מזו שדורשים המקומיים; העובדה שאין להם נכסי נדל"ן בבעלותם מאפשרת להם גמישות וניידות מקסימליות, בהתאם להזדמנויות שנקרות בדרכם; העדפת מקומיים טבעית מכריחה אותם פעמים רבות להיות עצמאים ולא שכירים; וגם הקשיים שהם עוברים בדרך מחשלים אותם ומחדירים בהם חריצות ואמביציה להצטיין ולהצליח. "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – פשוט כי אין ברירה.
לא צריך ללכת רחוק: בלי להרוס חלילה את האמונה בסגולת עם ישראל ובמוח היהודי יוצא הדופן, מוכרחים לתת קרדיט גם להיותנו עם של מהגרים, אומה שנרדפה ונאלצה במשך אלפי שנים לנדוד ממדינה למדינה, כהסבר לא רע להצטיינות המפורסמת וארוכת השנים של היהודי במדינות שאליהן הגיע. כשלא הכניסו אותנו מהדלת, היינו מוכרחים להיכנס מהחלון. כשלא אפשרו לנו להחזיק הון עצמי ונכסים, הפקנו את המרב מהמוח האנושי. לאבות אבותינו לא היו מפעלים והם לא עיבדו אדמות ונכסים, וכך הם נאלצו להפוך ליועצים, לבנקאים ולסוחרים.
מי כמו הישראלים עשוי להבין את הערך והכוח הכלכלי של מהגרים. בשנות החמישים והשישים, תקופת גלי העלייה הגדולים למדינה הצעירה, התוצר לנפש זינק הרבה מעבר לקושי ולהשקעה האדירה והיקרה בקליטה של אותם עולים. בשנות התשעים נפל מסך הברזל בבריה"מ לשעבר, ומיליון העולים שבאו לפה הזניקו את כלכלת ישראל בלא מעט תחומים.
לא זמני, קבוע
כל זה לא נכתב כדי לקרוא לפתיחת שערים לכל אזרחי העולם, אלא כדי להזכיר שאין פה שאלה של שחור או לבן (כמטאפורה כמובן). ודאי בארץ היהודים – שאלת הדת, האופי, הזהות והתרבות שהמהגרים מביאים איתם, חשובה לא פחות מתרומתם הצפויה להגדלת התמ"ג של המדינה, כבודה במקומה.
ובכל מקרה, גם כשמדברים רק כלכלה, הפיל בחדר הם המהגרים הזמניים – חוקיים או לא חוקיים – שתרומתם לכלכלה הרבה פחות משכנעת ובטוחה. מי שמגיע לתקופה קצובה, מי ש"ביתו" (ופעמים רבות גם משפחתו הקרובה) נמצאים בארץ זרה, לא בהכרח מעוניין להשתלב, להצטיין ולהפריח את הכלכלה. על אחת כמה וכמה כשמדובר במהגרים לא־חוקיים (רבים מהחוקיים הופכים עם הזמן, ועם סיום אשרת הכניסה, ללא־חוקיים) שמוכנים להסתפק בשכר נמוך יותר ובתנאי עבודה קשים יותר – על חשבון מקומות העבודה ורמות השכר של העובדים החלשים והלא משכילים שגרים במדינה.
עובדים זמניים מגיעים בדרך כלל אך ורק כדי לספק כוח אדם זול למדינה, מה שעלול דווקא למשוך את הכלכלה למטה. שימוש בעובדים זולים כחלופה לאימוץ טכנולוגיות חדשות ומתקדמות; ניצול עובדים זולים במקום תשלום משכורות ראויות לאזרחי המדינה; ועובדים שגרים ומתקבצים בשכונות הזולות ביותר, ופוגעים באופי השכונות ובערך הדירות של האוכלוסייה המקומית שכבר גרה שם – אינן תופעות חיוביות.
לפי נתונים שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף שנת 2018 היו בישראל כמעט 200 אלף עובדים "זמניים" כאלה מחו"ל. 106 אלף מהם היו עובדים חוקיים, 58 אלף באו כתיירים ולא עזבו את הארץ (ההנחה היא שרובם ככולם נשארו פה כדי לעבוד), ו־34 אלף מסתננים לא־חוקיים.
הבעיה היא שהמדינה מתאהבת לא פעם במודל העובדים הזמניים, שחוסכים בטווח הקצר לא מעט כסף לתעשייה ולחברה כולה: הם גם זולים יותר, גם עובדים בדרך כלל קשה יותר מהמקומיים, וגם ממלאים את השורות בעבודות שאף אחד לא רוצה לבצע. כשזה המצב, נוח לרשויות המדינה לעצום עין מול התופעה והשלכותיה. בשלב הבא, אחרי שנים של אכיפה רופפת ועלובה, מאוד קשה חברתית ומוסרית להתמודד עם הריטואל הקבוע והעצוב של אותם מהגרים "זמניים" שכבר קבעו פה את ביתם וגידלו פה משפחה, עד שלפתע המדינה נזכרה "לעקור" אותם מ"סביבתם הטבעית" והם זועקים מרה.
בשורה התחתונה, מהגרים יכולים להיות דבר נפלא. זאת בתנאי שאנחנו והם מתכוננים מראש לדרך משותפת וארוכה.
