כמה אנחנו אוהבים לספר לעצמנו על המוח היהודי המבריק, בעסקים ובכלל; כמה נעים להלל ולקלס את היזמות הישראלית פורצת הדרך, ואת יכולתנו המופלאה והייחודית בזיהוי הזדמנויות עסקיות מסביב לעולם, הרבה לפני כל האחרים. פה ושם אנחנו נזכרים שמדובר בעיקר בהרפתקנות ובחיבה לא מבוטלת לסיכונים, שכל־כך מאפיינת אותנו הישראלים. לפעמים הסיכונים משתלמים, ואז המסתכן יזכה בכותרות ענק מפרגנות ומהללות לכישרון המופלא ולראיית הנולד. לפעמים הם מתבררים כמעידה רבתי, ואז המסתכן הכושל ייעלם בדרך כלל מהמגרש בלי להשאיר עקבות וסימנים, עד הקורבן האנונימי הבא.
לא פעם, ההבדל בין נסיקה מפוארת להתרסקות מחפירה הוא שאלה של עיתוי. איש העסקים אליעזר פישמן – אחד שיודע, ושלימים גם חש את החוויה המפוקפקת הזו על בשרו – אמר פעם ש"כל איש עסקים פושט רגל, אבל יש כאלה שמתים קודם". המשבר הכלכלי העולמי לפני קצת יותר מעשור חשף כיצד יותר מדי יזמים ישראלים שבשנות הגאות העליזות נופפו בעסקאות ענק מרהיבות, חיו בפועל על אשראי בנקאי ועל מינוף כמעט אינסופי, שאפשרו להם להכפיל את כספם עשרות מונים כדי לרכוש קרקעות ומבנים יקרים ולגלגל סכומי עתק דמיוניים. ואז הגיע השפל הגדול, הגלגל הפיננסי נעצר, ההון העצמי שלהם נמחק במהירות, והתברר שרבים מאותם יזמים מוכשרים, כמאמר הקלישאה, שחו ללא בגד ים.
בעולם הגלובלי שבו אנו חיים אין יותר מדי מתנות חינם. זו הסיבה שכאשר כלכלנים רואים חגיגות לרגל עסקה שנסגרה, הם יעדיפו לחפש את מה שנקרא "קללת הזוכים". במקום להצטרף למחיאות הכפיים ולתת קרדיט למנכ"ל הישראלי שזכה במכרז, הם יבקשו להזכיר את עקרונות הכלכלה, שבין אם נאהב אותם ובין אם לא – בדרך כלל עובדים: מי שגבר על מתחרים אחרים ורכש נכס מסוים, פשוט הציע את המחיר היקר ביותר, יקר יותר ממה שהסכימו לשלם כל האחרים (אפשרות אחרת היא שלא היו הצעות אחרות, וגם זה אומר דרשני). בדומה לכך, מי שנבחר לספק מוצר תחרותי הסכים כנראה לקבל את התמורה הנמוכה ביותר בהשוואה למתחריו. בכל מקרה, הוא יצטרך להוכיח שנשאר לו גם רווח בכיס, ולפעמים זה ייקח לא מעט זמן.
שינו את הכללים
אבל יש גם אפשרות נוספת. ייתכן שהזוכה המוכשר שלנו אכן השיג את העסקה הבינלאומית הנחשקת במחיר מציאה, אבל בדרך ליעד הנכסף הוא פשוט שיחד כמה פקידים או בעלי תפקידים אחרים. בחודשים האחרונים מתברר לדאבוננו שמדובר כנראה בשיטה ישראלית פופולרית למדי להצלחה בעולם הגדול שבחוץ.
אצל יותר מדי כוכבים ישראלים עולה החשד שההצלחה בעולם הגדול, אותו יתרון עסקי תחרותי שאנחנו כל־כך מתגאים בו, נבעה אולי גם ממתן שוחד לפקידים המתאימים. אנחנו מאחלים לכל החברות הישראליות לצאת זַכּוֹת ונקיות מאותה עננה המרחפת מעל ראשן, ותמיד גם אפשר להאשים את המתלוננים באנטישמיות ובשנאת ישראלים, אבל כבר קשה להתעלם מערימת החשדות המתגבהת נגד הנציגים המוכשרים שלנו בעולם.
לפני פחות משנה, באוקטובר 2018, חגגו הכותרות בישראל עוד אקזיט מוצלח, כאשר ענקית תמציות הטעם והריח IFF רכשה את חברת פרוטרום הישראלית, תמורת סכום עתק של 7.1 מיליארד דולר. אכן, גאווה ישראלית עצומה לתעשייה כחול־לבן. עד שלפני שבועיים הודיעה החברה הבינלאומית, במסגרת פרסום דו"חותיה לרבעון השני, כי במהלך הטמעת פעילות החברה הישראלית היא נחשפה לטענות על שיחוד לקוחות ברוסיה ובאוקראינה. IFF ציינה שהיא החלה מייד בחקירת החשדות, בסיוע ייעוץ משפטי וחשבונאי חיצוני, ו"תוצאות ראשונות אכן מצביעות על שוחד שנתנה החברה הישראלית" (בפרוטרום עצמה מכחישים את כל החשדות).
שבוע לאחר מכן, ביום שני שעבר, הודיע התובע הכללי בז'נבה שבשווייץ על הגשת כתב אישום בגין עבירות שוחד והלבנת הון נגד איש העסקים הישראלי בני שטיינמץ, במסגרת רכישת זכויות כרייה בגינאה. על פי ההודעה שפרסם משרד המשפטים השווייצרי, מדובר על תשלומי שוחד בהיקף של 10 מיליון דולר שניתנו בין השנים 2005 ל־2010 לפקידים שונים, על מנת לקבל את זכויות הכרייה במכרה עפרות הברזל הגדול במדינה האפריקנית.
שטיינמץ ופרוטרום לא המציאו את השיטה (לכאורה כמובן). רק לפני שנה וחצי שילמה חברת התרופות 'טבע' קנס של 75 מיליון שקל למדינת ישראל. טבע, עד לא מזמן ספינת הדגל הכי מוצלחת שלנו, שילמה את הקנס החריג בעקבות הסדר מותנה עם פרקליטות מיסוי וכלכלה, שבמסגרתו הודתה כי בשנים 2008־2012 היא שיחדה עובדי ציבור ברוסיה, באוקראינה ובמקסיקו, ובתמורה נפסקו ההליכים הפליליים נגדה. בארה"ב, על אותם חשדות, שילמה טבע ממש לא מזמן 519 מיליון דולר כדי להתחמק מהעמדה לדין. ואם זה לא מספיק, רק לאחרונה פורסם כי אותה 'טבע' תעמוד לדין בארה"ב בחשד שהעניקה הטבות ושוחד לדוברים שונים בכנסים שערכה במדינה, כדי שהרופאים ימליצו וירשמו את תרופותיה לחולים.
ומה עם הגשרים, המחלפים והתשתיות שחברות ישראליות מקימות ברחבי העולם? נזכיר שבשנה שעברה נעצרו ברעש גדול בכירי חברת 'שיכון ובינוי', שבנתה את מדינת ישראל במשך עשרות שנים, בחשד כי החברה־הנכדה הרשומה בשווייץ שיחדה פקידים במדינות באפריקה כדי לזכות במיזמי תשתיות גדולים. המעצר המתוקשר גם שימש טריגר מרכזי למכירת השליטה בחברה על ידי בעלת השליטה באותה עת, שרי אריסון, אם כי ממש לא בטוח שהצעד הזה ינקה אותה מהחשדות הפליליים (המשטרה כבר המליצה להעמיד לדין גם את אריסון עצמה, יחד עם שורה של מנהלים בכירים).
אז כן, ייתכן גם שלפחות בחלק מהמקרים מדובר בכך שמישהו שינה לפתע את הכללים, והישראלים התמימים נדפקים רק משום שלא הפנימו את השינוי בזמן. אבל עדיין מדובר בכוכבית משמעותית מאוד בתחתית סיפורי הגאווה הבינלאומיים שאנחנו כל־כך מתגאים בהם.
"למה לקנות ולבנות דווקא בחו"ל?", שאלתי פעם מנכ"ל מוכר ונחשב, שניהל חברת נדל"ן שכבשה במהירות את העולם הגדול. "זה נורא פשוט", הוא השיב לי. "שם, למאכערים ולמקבלי השוחד יש לפחות חוקים מאוד ברורים. בהונגריה לקחנו את ראש העיר לשבוע של כיף על חשבוננו בלונדון, וכשחזרנו חיכה לנו על השולחן היתר בנייה לפרויקט שקידמנו אצלו בעיר. כאן בארץ אנחנו יכולים לעבור תלאות דומות עם כל ראש עיר, אבל אין לנו שום ודאות שבסוף התהליך והכסף שנוציא אכן יחכה לנו גם היתר בנייה".
המספרים שמאחורי הקלישאות
אפרופו ישראלים מבריקים, אחד השמות החמים בעולם בשנים האחרונות הוא הישראלי לשעבר אדם נוימן, הבעלים הכריזמטי של We. חברת We עומדת מאחורי מותג חללי העבודה המשותפים WeWork, מותג חללי המגורים המשותפים WeLive ועוד. בשנים האחרונות היא מציגה עצמה כבשורה נדל"נית וטכנולוגית שהולכת לשנות את העולם, לא פחות.
ועם זאת, דווקא הצטרפותה בימים אלו למסחר בבורסה של ניו־יורק, ופרסום הדו"חות הכספיים שלה לקראת הפיכתה לחברה ציבורית, גורמים לסיסמאות הגבוהות ולשלל הקלישאות הרוחניות שהחברה מרבה להשתמש בהן, להישמע מלאכותיות ואפילו צבועות.
עם כל הכבוד למיתוגה המוצלח כחברה טכנולוגית שמפעילה אלגוריתמים ומאגרי מידע סופר־מתוחכמים לאיתור וניהול שוכרים, המודל של We הוא בעיקר שכירת נכסים לטווח ארוך והשכרתם לטווח קצר. לא בדיוק מדע טילים. נוימן, שהפך את עצמו לגורו של ממש, משכנע עוד ועוד חברות ועסקים שהם אינם זקוקים למשרד משלהם כמו פעם, ושמוטב להם לשכור משרדים ליום, לחודש או לשנה בתוך חללים משותפים גדולים, עם אווירה יצירתית ומגניבה וגמישות מרבית.
זה אכן נשמע מודל מקורי וכלכלי לא רע, אבל מה בין זה ובין הסיסמאות הרוחניות הגדולות של נוימן, או להצהרה שפתחה את תשקיף ההנפקה של We לבורסה: "אנחנו מקדישים את התשקיף לאנרגיה של החברה – הגדולה מכל אחת מאיתנו, אבל מצויה בתוך כל אחד מאיתנו". נו באמת.
בינתיים, עם כל הכבוד לבאזז הגדול, חברת We מתקשה להוכיח את עצמה כלכלית, והיא רשמה הפסד של 3.6 מיליארד דולר רק מתחילת 2016. במחצית הראשונה של 2019 היא רשמה הכנסות של 1.5 מיליון דולר – קצב הכנסות שמכפיל את עצמו מדי שנה – אולם ההפסד הנקי הסתכם ב־900 מיליון דולר בחצי שנה, מה שאומר שהחברה מסבסדת את משתמשיה הרבים. ועם כל הכבוד למודל המנצח, החברה תקועה עם התחייבויות לשכירות נכסים לשנים רבות קדימה בסך של 47 מיליארד דולר, מה שעלול להפוך לריחיים כבדים על צווארה אם היא חלילה תתקשה למצוא מספיק שוכרים לטווח קצר (המודל מדבר על 80% תפוסה בנכסים).
אבל בינתיים, הסקפטיים הם שצריכים לאכול את הכובע. החברה של נוימן בן הארבעים, תל־אביבי שהגיע לניו־יורק אחרי צבא, כבר גייסה בתחילת השנה 5 מיליארד דולר לפי שווי של כ־47 מיליארד דולר. נוימן, מי שהחברה מאדירה לכל אורך התשקיף ומכנה בין השאר "מנהיג ייחודי, איש חזון, תפעול וחדשנות", הוא בינתיים המרוויח הגדול מהעסק הלא־ממש רווחי שהקים. הוא אמנם לא נוטל משכורת מהחברה, מנהג יחצ"ני פופולרי מאוד בשוק האמריקני, אבל החברה כבר שילמה לו כמעט 6 מיליון דולר על רכישת המותג We, והיא גם שכרה ממנו ארבעה נכסים שהיו בבעלותו באופן אישי. נוימן גם מכר מניות ושלשל לכיסו כ־700 מיליון דולר במקביל להגשת התשקיף, צעד חריג למדי של מייסד העומד רגע לפני הנפקה ציבורית.
האם מדובר בגאון מבריק, שהיגר מישראל כמעט חסר כול והמציא חברה שמתומחרת היום בשווי של עשרות מיליארדים? בהחלט. האם הוא גם נביא ופורץ דרך שייחרט בהיסטוריה העולמית? כדי להשיב לשאלה הזו נצטרך כנראה להמתין עוד כמה שנים.
