בחודש אפריל 1814, לאחר שנחל הפסדים כואבים בשורה של קרבות בכל רחבי אירופה, הדיח הסנאט של צרפת את נפוליאון בונפרטה והגלה אותו לאי אלבה שמול חופי טוסקנה שבאיטליה. נפוליאון אמנם זכה שם לכבוד לא מבוטל ואפילו החזיק בתואר קיסר אלבה, אבל מהר מאוד נמאס למצביא הגדול מהאי הקטנטן. בפברואר 1815, פחות משנה לאחר שהגיע לאי, הוא ברח ממנו וחזר לחופי צרפת. המלך לואי ה־18 שיגר מולו כוחות צבא גדולים, אולם בשלב מסוים המפקדים והחיילים החליפו צד, ויחד עם עוד מאות אלפי חיילים ומתנדבים הגיע נפוליאון בראש צבא לפריז ב־20 במרץ, וחזר להיות השליט בפועל.
מאה ימים החזיק נפוליאון בשלטון המחודש, עד שהמעצמות הזרות, שהכריחו את הסנאט להגלות אותו מפריז שנה קודם לכן, גייסו צבא אדיר והכריעו את הקיסר הצרפתי בקרב ווטרלו. הפעם הוגלה נפוליאון הרחק מאירופה, לסנט־הלנה, אי מבודד בדרום האוקיינוס האטלנטי, 2,000 קילומטרים מחופי אפריקה, שם מצא את מותו ב־1821.
מה שנשאר לנו מאותם ימים רחוקים זו עוד ראיה מאלפת לתאוות הכיבוש והשררה הבלתי־נגמרת של אותם מתי מעט שנולדו להיות מנהיגים. בנוסף, התקופה ההיא מלמדת אותנו שהערצה מבית לא בהכרח מועילה ויעילה לשרוד שם למעלה, אם העולם בחוץ כולו נגדך. ויש כאן גם תזכורת למנהיגים שלעיתים מוטב להיפרד מהתפקיד הרם מוקדם יותר, לפני שהם עלולים לגלות לקצה העולם, אל מקום שבו אפילו לא מכירים את עלילותיהם וגבורתם.
אותה תקופת שלטון קצרה של נפוליאון בשלהי ימיו הותירה לנו גם את מטבע הלשון "מאה ימים של חסד", המתאר את הסלחנות כלפי המנהיג בראשית כהונתו, לפני שיריביו מתחילים לבקר, לתקוף ולנסות להחליפו. קצת יותר ממאתיים שנה לאחר אותם "ימי חסד", אולי צריך לעדכן את המספר. לא משום שטוב להתעלם מעוולות השלטון, אלא כי הפחד מהביקורת שתגיע, הרצון למצוא חן בעיני העם והצורך של מנהיגינו להציג הישגים קצרי טווח כבר אחרי מאה או מאתיים ימים, הפכו לאחת הבעיות הגדולות שלנו.
הפער בין השינויים הנדרשים למדינה בטווח הארוך, מול התביעה להציג תוצאות בטווח הקצר, משבש את ניהול המדינה כבר תקופה ארוכה. כאשר משה כחלון נכנס לתפקיד שר האוצר במאי 2015, לאחר שהצהיר כי בשנתיים שעשה מחוץ למערכת הפוליטית הוא התכונן היטב לתפקיד שכל־כך רצה, הוא התביית מיד על יעדים לטווח קצר בכל הנוגע למשבר הנדל"ן. בחסות התירוץ השחוק שלפיו "משבר הדיור לא משאיר לי ברירה", הוא אימץ את המודל הבעייתי של מחיר למשתכן, למרות שורה של ליקויים: דירות גדולות שאינן מתאימות לזוגות צעירים, תמריץ לרכישה במרכז ולא בפריפריה, היעדר כל סינון בבחירת הקבלנים והיזמים הזוכים במכרז ועוד.
במקום לעמול ולייצר היצע אמיתי של דירות חדשות באמצעות שחרור קרקעות, פתיחת חסמים, מתן תוספת זכויות ועוד, מה שכמובן לוקח לא מעט זמן, הנבחרים שלנו מעדיפים לרסן בצורה מלאכותית את הביקוש באמצעות מיסוי, גזירות על משקיעים וכו'. במקום לקחת נשימה עמוקה, להכריח את הציבור לעבור לתחבורה ציבורית, לצבוע נת"צים (נתיבי תחבורה ציבוריים) על חשבון כבישים רגילים ולהפקיע שטחים לטובת רכבות קלות והקמת המטרו העתידי, הם ימשיכו להשלות אותנו שנוכל להמשיך להיכנס ולחנות בתוך הערים ברכב פרטי, עד שהזעקה תעלה השמיימה (בשאיפה שזה לא יקרה בתקופתם אלא בממשלה הבאה). במקום להורות על סגירת הבור בתקציב עם צעדים חדים שיכאבו בטווח הקצר אבל יחזירו אותנו למסלול הנכון, קובעי המדיניות יעדיפו להתמהמה, לשחק מעט עם המספרים, לדבר על "שינוי סדרי העדיפויות", ולהמשיך לגלגל את האחריות הלאה.
ארבעים שנות מלוכה
שוק ההון מספק לנו המחשה מצוינת לגישה הזו: אחד העיוותים המוכרים בהתנהגות שוקי המניות והבורסות נובע מהיכולת של כל משקיע היום, בעולם שקוף ומדיד כל־כך, לחשב את התשואה של מניה, אגרת חוב, תיק השקעות או קרן נאמנות מדי יום ביומו, לפעמים אפילו מדי דקה. בעקבות זאת, גם מנהלי ההשקעות המוכשרים ביותר מוכרחים לחשוב על התשואה שיציגו למשקיעים בכל רגע. הטווח הכי רחוק מבחינתם הוא סוף הרבעון. זה אומר שהם מוכרחים לרכוב על טרנדים זמניים, גם אם הם משוכנעים שזו עסקה גרועה מאוד לטווח הארוך. מי שלא מצליח להתחרות על בסיס יומיומי, פשוט לא ישרוד כדי לגזור את הקופון בטווח הארוך. עד שהגלגל יתהפך, הלקוחות יהיו במקום אחר והמוניטין יאבדו לעד.
ובחזרה לפוליטיקה שלנו: ב־31 באוקטובר 2023, ט"ז בחשוון תשפ"ד, אמורות להתקיים הבחירות הבאות לכנסת ישראל. אלא שגם תרחיש אופטימי כל כך – מאז שנת 1988 לא התקיימו פה הבחירות במועדן – הוא לא אופטימי בכלל. כל כך הרבה משימות דורשות תכנון לכמה עשורים קדימה, אבל השיטה מכריחה את קובעי המדיניות לחשוב לכל היותר עד אוקטובר 2023. העובדה שחברי הכנסת החדשים שלנו חושבים רק ארבע שנים קדימה, פשוט לא עובדת במבחן המשילות.
כל כך הרבה משימות דורשות תכנון לכמה עשורים קדימה, אבל השיטה מכריחה את קובעי המדיניות לחשוב לכל היותר עד אוקטובר 2023
כדי להנהיג מדינה צריך זמן. מתוך 42 מלכי יהודה וישראל בתקופת התנ"ך, משאול ועד צדקיהו, רק 12 מלכים מלכו פחות מארבע שנים. דוד ושלמה מלכו למשל כל אחד ארבעים שנה, מה שאפשר להם להפוך את עצמם ואת ממלכת ישראל לאימפריה. אז הכוונה איננה לקרוא תגר על השיטה הדמוקרטית ולשאוף לשלטון מלוכני, אלא להזכיר את חשיבות הזמן והסבלנות שאנחנו חייבים להעניק למי שאמורים למשול במדינה. גם כדי שהם יוכלו לייצר פתרונות ארוכי טווח, וגם כדי שנוכל לבוא איתם חשבון אם יקריבו את הדורות הבאים לטובת הטווח הקצר (ע"ע הגירעון התופח בתקציב המדינה, חוב שילדינו ונכדינו יצטרכו לשלם, בגלל רצון למצוא חן מצד שר אוצר שהנהיג כלכלת בחירות מהרגע שבו נבחר).
ואולי הבשורה הגדולה של הבחירות שהתקיימו השבוע היא ההערכה שנראה פה בשנים הקרובות שידוד מערכות. בהנחה שסיבוב שלישי איננו אופציה, הדרך היחידה שמסתמנת כרגע ליציאה מהפלונטר ולהשתחרר מהתיקו בין ימין לשמאל, היא לנסות משהו שלא ניסינו כבר עשרות שנים: ממשלת אחדות שתתאפס על מכנה משותף רחב ותסמן מטרות ויעדים חדשים ומעשיים – כלכליים, חברתיים ואולי גם לאומיים.
כשמצרפים למשוואה את הצורך הדחוף לסגור את הבור הגדול בתקציב המדינה (תקציב 2020 חייב להיסגר בתוך חצי שנה, או שנלך שוב לבחירות), בהחלט ייתכן שהממשלה הבאה לא תעסוק רק בחלוקת העוגה הישנה – כמה לתת לכל מגזר, איך נשמור על בסיסי הכוח וכו' – אלא תיאלץ להכין תערובת חדשה. מי יודע, אולי זה גם יכריח אותה להיישיר מבט אל האתגרים הרבים בתחומי התשתיות, החינוך, הביטחון וכמובן גם דת ומדינה.
זה לא יהיה נעים וקל, אבל הגיעה העת לכתוב את הסטטוס־קוו ולהגדיר מחדש את המכנה המשותף הרחב שלנו. כן, זה קצת מפחיד וזה בהחלט עלול לערער את היציבות שהרבה אנשים חיו בה עד עכשיו, אבל צריך להודות שאין הרבה ברירה. במדינה של 9 מיליון אזרחים שכבר חגגה 71, זו עשויה להיות קריאת השכמה הכרחית שתעביר אותנו לשלב הבא בחייה של מדינה, ותעיר אותנו מהחלומות כאילו אנחנו עדיין מיזם צעיר וגמיש שיכול להמשיך לזגזג ולחיות מהיום למחר.
אחרי שנה של שידורים בפייסבוק וציוצים בטוויטר, המנהיגים שלנו צריכים להיזכר ששלב האינפנטיליות ברשתות החברתיות נגמר, והגיע זמנם לתת עבודה.
הקופה מתרוקנת
בשבוע הבחירות קיבלנו תזכורת מבהילה בדבר הצורך הקריטי במנהיגים שידעו להסתכל מעבר לקצה אפם. פחות מ־48 שעות לפתיחת הקלפיות, פרסם בנק ישראל "תחזית ארוכת טווח למערכת הביטוח הלאומי בישראל". בזמן שכולם ערכו חישובים חסרי תוחלת בנוגע לתוצאות הבחירות ולהרכב הקואליציה הבאה, דאג המבוגר האחראי להזכיר לנו שנבחרינו מוכרחים להסתכל לא ארבע שבועות, לא ארבעה חודשים ואפילו לא ארבע שנים, אלא 30 ו־40 שנה קדימה.
על פי הדו"חות של המוסד לביטוח לאומי עצמו, בשנת 2026 תחל הירידה בכספי הקרן שבקופתו. לפי אותו דו"ח, הקרן צפויה להתאפס לגמרי בשנת 2045. בבנק ישראל אופטימיים יותר ונוקבים בתאריך מבהיל אחר, 2050, שבה "לא יתאפשר המשך תשלומי הקצבאות על פי החקיקה הקיימת".
אז מה עושים כדי להציל את המוסד שאמור לשמור עלינו בעת זקנה או חלילה מחלה?
עדי פינקלשטיין, כלכלנית בחטיבת המחקר של בנק ישראל שחיברה את התחזית, מציינת בלשון יבשה שכדי למנוע את אותו בור תקציבי ולשמור על המערכת מאוזנת, קיימות כמה חלופות: "קיצוץ בקצבאות מסוימות; הגדלת גביית דמי הביטוח הלאומי מהציבור; הגדלת ההעברות מתקציב המדינה (דרך הגדלת המס או צמצום בהוצאות ציבוריות אחרות); או תמהיל של כל אלו". בכל מקרה, היא מדגישה, "ככל שהממשלה תקדים לתכנן ולקדם חבילת מדיניות להתמודדות עם חוסר האיזון המובנה במערכת, ניתן יהיה לפרוס את ההתאמות על פני מספר שנים רב יותר ועל פני קבוצה גדולה יותר של אזרחים, כך שההשפעה על כל אזרח תהיה מתונה יותר".
מה הסיכוי שנתחיל להתכונן לאותה קטסטרופה מחר בבוקר? אתם יודעים את התשובה. פוליטיקאים שצריכים להיבחר בעוד שנה או שנתיים, או לכל המאוחר בעוד ארבע שנים, לא באמת מוטרדים מכמה רעשי רקע סביב בעיה שתתרגש עלינו בעוד שלושים שנה. ואגב, אם נחכה לדקה התשעים, שצפויה להגיע בשנת 2050, תידרש לדברי פינקלשטיין "התאמה מיידית של 0.8% תוצר, מה שאומר למשל הפחתה מיידית של 40% בקצבאות הזקנה והשארים".
עבור הפוליטיקאים שלנו, 2050 הוא תאריך בכלל לא רלוונטי. עבדכם הנאמן, שמשלם ביטוח לאומי חודש אחרי חודש, יהיה אז בן 77, והוא בהחלט מוטרד מהיום שבו יזדקק חלילה לעזרה מהמדינה, שתתנצל על כך שהקופה לפתע התרוקנה. 
