יום אחד אדם מתעורר ומגלה שנכסו העיקרי, הבית שלו, אינו בידיו, וזרים אוחזים בו. נשמע לכם מופרך? בשביל אלפי בעלי בתים ברחבי הארץ ובפרט בירושלים, זו המציאות. הם קנו את בתיהם בכסף מלא על אדמות שהוחכרו מהכנסייה, קמו בוקר אחד וגילו שכרישי נדל"ן שרכשו את הקרקעות מהכנסייה נוגסים בנכסיהם.
כנסיות בישראל החכירו סביב אמצע המאה הקודמת את אדמותיהן הפרטיות שבישראל לקק"ל או ליזמים פרטיים. על הקרקעות נבנו אלפי דירות שהוחכרו לתושבי ישראל. כיום עומדים אלפי בעלי הדירות, רבים מהם באזור ירושלים, בפני מחכירים ראשיים חדשים, יזמים וכרישי נדל"ן, חלקם עלומים, שרכשו בהיחבא ובפרוטות את הקרקעות מהכנסייה, ומאיימים בפינוי הדיירים בתום תקופת החכירה. האיומים גרמו לירידת ערך הדירות בשיעור ניכר, גם אם נותרו עשרות שנים לסיום החכירה.
אלפי האנשים שחכרו את דירותיהם על קרקע בבעלות כנסיות לא יכלו להעלות בדעתם שחוזה החכירה לא יוארך אוטומטית, ושהם יעמדו במצב שבו הם עלולים לאבד את בתיהם. הם האמינו שמדינת ישראל לא תאפשר לזה לקרות. המדינה עצמה מאריכה אוטומטית החכרה למגורים במקרקעין שבבעלותה, בתמורה סמלית או בלא תמורה. מי היה יכול להעלות בדעתו שהמדינה תאפשר הפליה חמורה כזו בין חוכרים לחוכרים, רק על שום זהות הבעלים של הקרקע?
ההתנהלות העצלה והעייפה של מקבלי ההחלטות בעניין זונחת את התושבים. רבים מהם מבוגרים, ולא יקימו מאהל מחאה מול בית ראש הממשלה. נראה שרק כשתסתיים החכירה תתעורר המדינה – אבל זה יהיה כבר מאוחר מדי, ואלפי שוטרים יצטרכו לפנות אלפי תושבים.
שרת המשפטים הקימה את ועדת קמיניץ למציאת פתרון לנושא. בימים אלה עומדים להסתיים שלושת החודשים שקצבה השרה לוועדה, אך נראה שהדיונים עדיין רחוקים מפתרונות.
על המדינה ומוסדותיה, כולל קק"ל, להתערב ולפתור את הבעיה, ויש פתרונות. לדוגמה, הצעת חוק אחת קוראת לחייב את המדינה לרכוש את האדמות תמורת פיצוי. דרך אחרת היא לחייב את כרישי הנדל"ן שרכשו את הקרקע להאריך אוטומטית את החכרת הקרקעות תמורת דמי חכירה זהים לאלו שגובה רשות מקרקעי ישראל.
ברור שעל הפתרונות להיות הגונים לכל הצדדים. במידה לא פחותה, ברור שאין להפקיר את החוכרים על אדמות כנסייה, לתת את רכושם לטרף בידי כרישי הנדל"ן, ולהפלות בין אזרחי המדינה.
